טליבאן
 | |
| תקופת הפעילות | 1994–הווה (כ־30 שנה) |
|---|---|
| אידאולוגיה | איסלאמיזם, לאומיות דתית, אסלאמיזם, פונדמנטליזם איסלאמי |
| קבוצות אתניות | בעיקר פתאנים אך גם מיעוט של טג'יקים, אוזבקים וטורקמנים |
| מנהיגים |
מוחמד עומאר (1994–2013) עבד אל-ע'ני בראדר (מייסד שותף) אח'תר מוחמד מנסור (2015–2016) הייבתוללה אח'ונדזאדה (2016–הווה) מולא מוחמד רסול (פלג נפרד, 2015–הווה) |
| אזורי פעילות | אפגניסטן |
| חברים | 75,000 (נכון ל-2021) |
| בעלי ברית | חקאני |
| מתנגדים |
 כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי |
| קרבות | |
.svg){kind=small}
טליבאן (בפשטו: طالبان - "תלמידים"; תעתיק מדויק: טאלבאן) הוא ארגון טרור מוסלמי סוני ששולט באפגניסטן. הארגון החל את דרכו באמצע שנות התשעים, כתנועת סטודנטים פשטונים שהתנגדה לשחיתות באפגניסטן. משתפס הטליבאן את השלטון בהפיכה צבאית, הוא הנהיג במדינה משטר הלכה אסלאמי נוקשה. משטר הטליבאן נפל במלחמת אפגניסטן השנייה, שעה שאפגניסטן נכבשה על ידי הצבא האמריקאי. בקיץ 2021, לאחר הודעתם של הכוחות האמריקאים על הקדמת נסיגתם מהמדינה, ניצלו כוחות הטליבאן את ההזדמנות ופתחו במסע כיבוש מחודש שבמהלכו הצליחו לכבוש את כל ערי המדינה כולל הבירה קאבול. שלטון המדינה נכנע ובחר לפתוח במשא ומתן להעברת השלטון באפגניסטן לידי התנועה באופן מסודר וללא קרב.
תחילת הדרך
הטליבאן החלה כתנועת סטודנטים באפגניסטן, שביקשה לטהר את העיר סינג היסאר מגנבים ומשחיתות. בשפות המדוברות באפגניסטן ובצפון פקיסטן משמעות המילה "טליבאן" היא תלמידים (כולל סטודנטים). הצלחת הסטודנטים הביאה אותם לסלק את ראש העיר של קנדאהר, שלטענתם לא מילא את תפקידו, ולאחר מכן גם את ראש המדינה. הם העמידו בפני השלטון המרכזי מספר דרישות, ביניהן השלטת השריעה כחוק המדינה; כשזה סירב - יצאו למאבק. פקיסטן, שתמכה בהצהרותיהם, סייעה להם באספקת נשק, ואף אפשרה לסטודנטים להצטרף למלחמה.
העלייה לשלטון
בשנת 1995 תנועת הטליבאן כבשה את רוב החלק הדרומי והמזרחי של אפגניסטן תוך פחות משנה. תוך זמן קצר השתלטה מפלגת המוג'אהדין (לוחמי הטליבאן) על כ-90% מהמדינה כשהיא זוכה בתמיכתם של למעלה מ-80% מהאוכלוסייה. שאר האוכלוסייה תמכה בפלג השיעי-קומוניסטי, שהמשיך לשלוט בצפון המדינה ונאבק על השלטון בה.
באותה שנה, הצטרפה מילציית חקאני לשורות הטליבאן, ומאז היא נחשבת לפלג המסונף אליו.
שלטון הטליבאן הראשון
משעלה הטליבאן לשלטון קבעו ראשי התנועה את השריעה כחוק המדינה, ושינו את מערכת החינוך במדינה לחינוך המבוסס על הקוראן, ללא השפעות מערביות. זאת למרות איום של האו"ם להפסיק את הסיוע הכלכלי והרפואי למדינה.
במסגרת ההקצנה הדתית, החיל הטליבאן במדינה דיכוי נשים חסר תקדים. נשות אפגניסטן הפכו לשפחות נטולות זכויות, נאסר עליהן לעבוד ורובן המוחלט הפסיקו ללמוד. על רופאים גברים נאסר להעניק טיפול רפואי לנשים, עליהן נאסר להגיע לבתי חולים כלליים. כחלק מההטפה לצניעות על פי השקפת הארגון, הורה הטליבאן על קוד לבוש אחיד לנשות המדינה: כל הנשים חויבו ללבוש "בורקה" המכסה לא רק את גופן וראשן (בדומה לרעלה המסורתית), אלא אף את פניהן ועיניהן. ב-1998 נחקק חוק המחייב איטום חלונות בצבע שחור למניעת אפשרות שנשים ייראו בידי גברים. חוקים אלו נאכפו בקפדנות בידי משמרות סיור עירוניים של הטליבאן, ונשים שלא צייתו לחוק הוכו באכזריות. על נשים שהפרו חוקים אלו ואחרים, הוטלו עונשים אכזריים. חאלד חוסייני, מחבר הספר "אלף שמשות זוהרות" שהיה פעיל בארגוני זכויות אדם באפגניסטן מעיד על כך בספרו.
משטר הטליבאן תמך בשליטים הקיצוניים בסודאן (האחראים לרצח העם בדארפור), ונתן מחסה לטרוריסטים איסלאמיים. אנשי הטליבאן טענו כי אינם יכולים להסגיר למערב מוסלמי הנאבק למען עקרונות האסלאם[דרושה הבהרה]. פנייתה של ערב הסעודית בנושא נענתה על ידי אנשי הטליבאן בהשוואת החשיבות של מתן המחסה לחשיבות השמירה של הסעודים על מכה ואל-מדינה.
לקראת סוף שלטונם, ביצעו אנשי הטליבאן שתי פעולות שעוררו זעם רב בעולם המערבי:
- פיצוץ פסלי בודהה בבמיאן, תוך הריסת סמלים של דת אחרת במתכוון.
- הוצאת חוק שחייב הינדים לשאת טלאי צהוב - לכאורה, על מנת שמשטרת הדת לא תטריד אותם.
פעולה נוספת שניסו אנשי הטליבאן לעשות היא לשדוד את האוצרות האפגניים מהבנק המרכזי[דרוש מקור]. אך אנשיו נכשלו בכך, לאחר שלא זכו לשיתוף פעולה מצד עובדי הבנק, שהיו נכונים להיהרג.
משטר הטליבאן לא הוכר כשלטון לגיטימי על ידי רוב מדינות העולם, בעיקר לאחר 1998, כאשר הואשם במתן חסות למחנות אימון ומקלט לטרוריסטים, ובראשם אוסאמה בן לאדן מנהיג ארגון אל-קאעידה.
ההתנגדות
החשש מפני התפשטות התפיסה האסלאמית הרדיקלית הביא את רוסיה, הודו וטורקיה לתמוך בתנועת המחתרת השיעית-קומוניסטית, שלמרבה האירוניה, זכתה גם לתמיכתה של איראן השיעית. אמנם תנועה זו הייתה חלשה למדי ולא היוותה איום על משטר הטליבאן, אך מכלול של גורמים אחרים ערער את יציבות המשטר:
- הקואליציה המורכבת מבני שבטים, שאילולא עמדו נגד אויב משותף (ברית המועצות בעבר או ארצות הברית בתקופת השלטון) נראה שהיו פותחים בסכסוכים פנימיים.
- פעולותיה של פקיסטן, ששללה מהם את התמיכה הקרובה שלה היו זקוקים.
- שלילת סיוע כספי מצד ערב הסעודית, וסיוע בתחומי הכלכלה והבריאות מצד האו"ם.
- פעולות צבאיות של ארצות הברית ובריטניה כנדבך נוסף לפעולות הקרקעיות של התנועה השיעית-קומוניסטית.
המלחמה עם ארצות הברית (2001)
ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001–2014)
פיגועי 11 בספטמבר 2001 העלו את אפגניסטן כחשודה עיקרית במתן סיוע לארגוני טרור ובסיסי פעולה לאוסאמה בן לאדן וארגונו אל-קאעידה, אשר לקחו אחריות על תכנון הפיגועים.
מלחמת אפגניסטן, שנמשכה חודשיים בשנת 2001 (7 באוקטובר - 7 בדצמבר) ואשר במסגרתה נכבשה אפגניסטן על ידי כוחות קואליציה בראשות ארצות הברית, הביאה לקץ משטר הטליבאן. אף שהוקמה ממשלה מקומית (אסלאמית אף היא, אך פחות מהטליבאן), נמשך כיבוש המדינה בחיפוש אחר בסיסים של ארגוני טרור. עבר זמן רב מנפילת הטליבאן עד שהעזו נשות אפגניסטן לחשוף את פניהן.
לאחר התבוסה
גם לאחר תבוסת הטליבאן נשארו במדינה גרעינים של הארגון במקומות שונים, במיוחד בהרים. ביולי 2007 חטף הטליבאן 23 אזרחים דרום-קוריאנים, אנשי ארגון דת נוצרי (מתוכם רצח שניים), ותבע לשחרר ממאסר 23 מלוחמיו שנפלו בשבי הצבא האפגאני, ולהסיג מאפגניסטן את כ-200 חיילי קוריאה הדרומית המוצבים שם. ב-29 באוגוסט 2007 החלו אנשי הטליבאן לשחרר את החטופים, לאחר שקוריאה הדרומית התחייבה למנוע פעילות מיסיונרית באפגניסטן ולממש את הבטחתה להוציא את חייליה עד סוף השנה[1].
ב-23 בנובמבר 2007 לאחר שחיילי צבא אפגניסטן, אילצו את הטליבאן לעזוב את העיירה ארג'נדאב, צפונית לעיר קנדהאר, הטליבאן תקפו עמדות משטרה באזור וערפו את ראשיהם של שבעה שוטרים[2].
המלחמה באפגניסטן דחקה חלק מאנשי הטליבאן מעבר לגבול, והם השתלטו על חלקים נרחבים באזור ההררי של פקיסטן ומקיימים שם שלטון גרילה אסלאמיסטי[3]. באמצע פברואר 2009, הודה נשיא פקיסטן אסיף עלי זרדארי כי הטליבאן ביסס את שלטונו בשטחים נרחבים בארצו, וכי הורה על גיוס 120 אלף חיילים כדי לטפל באנשי הטליבאן[4].
ביולי 2007 פרסמה ממשלת פקיסטן כי היא תעניק פרס של 615 אלף דולר לכל מי שיביא ללכידתו של בייטוללה מחסוד (בָּאיתוּללָה מֶהסוּד), מנהיג הטליבאן בפקיסטן, שנחשד בייזום הפיגוע במלון מריוט וחיסול בנזיר בוטו[5]. ובנוסף גם ממשלת ארצות הברית השיתה על ראשו פרס גבוה של 5 מיליון דולר. ב-5 באוגוסט 2009 נהרג בייטוללה מחסוד עם אחת מנשותיו בתקיפת מל"ט אמריקני על בית חמיו של מחסוד[6][7].
ב-13 במאי 2011 שני מחבלים מתאבדים התפוצצו במתקן אימונים בפקיסטן, ולפחות 80 בני אדם נהרגו ועוד עשרות נפצעו. דובר הטליבאן הודיע כי זו הייתה הנקמה הראשונה למותו של אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעידה[8].
ב-2 בנובמבר 2013 חיסלה ארצות הברית את מנהיג הטליבאן "חכימוללה מחסוד" בפקיסטן על ידי ירי מכלי טיס בלתי מאויש[9].
במאי 2016 חיסלה ארצות הברית את מנהיג הטליבאן אחטר מוחמד מנסור באמצעות כלי טיס בלתי מאויש[10].
ב-21 באפריל 2017, התרחשה מתקפת הטליבאן בבסיס שאהין בעיר מזאר-י שריף, אשר נחשבת להתקפה הקטלנית ביותר שביצע הארגון עד אז על בסיס צבאי באפגניסטן[11].
בינואר 2019 פורסם כי מתגבש הסכם שלום בין ארצות הברית לבין הטליבאן שיביא לנסיגת הכוחות הצבאיים של ארצות הברית מאפגניסטן בתמורה להסכמת הטליבאן למנוע מארגוני טרור לפעול באפגניסטן.
שלטון הטליבאן השני
- ערכים מורחבים – נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן (2021), הפיגוע בנמל התעופה חאמיד כרזאי, השתלטות הטליבאן על אפגניסטן, נפילת קאבול (2021)
באמצע שנת 2021, בעקבות נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן החל הטליבאן להשתלט בחזרה על אפגניסטן.
ב-12 במאי 2021 השתלט הטליבאן על נפת נרך (480 קמ"ר) במחוז מיידאן ורדכ במטרה להגיע אל קאבול בירת אפגניסטן. יום קודם, הטליבאן כבש את בניין ממשל הנפה ושרף אותו, לאחר כמה ימים של מצור עליו. חיילי ארצות הברית התחילו לסגת מאפגניסטן במטרה לצאת משם סופית ב-31 באוגוסט. במקביל החלו מדינות רבות בעולם כבר לפנות את השגרירויות שלהן מקאבול.
ב-15 באוגוסט 2021 השתלט הטליבאן על שטח קאבול הבירה וקיבל את השלטון הרשמי באפגניסטן לאחר שהנשיא אשרף גאני אחמדזאי עזב את המדינה וויתר על השלטון[12].
במהלך חציו השני של חודש אוגוסט 2021, בעקבות השתלטות הטליבאן באפגניסטן דווחו על תושבים רבים שנמלטו מבתיהם. רבים מן האזרחים והחיילים האמריקנים והאירופים במקום עזבו את המדינה בטיסות מיוחדות. ב-26 באוגוסט 2021 בשעות אחר הצהריים, מחבל מתאבד השייך למחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית פוצץ את עצמו בלב הבירה קאבול בקרבת שדה התעופה. בפיגוע נפגעו יותר ממאתיים אנשים, ומעל 170 אנשים נהרגו, בהם 13 חיילים אמריקנים[13]. טליבאן הוציא הודעת גינוי לפיגוע.
בעקבות החשש של שלטון הטליבאן מחזרתן של סנקציות בינלאומיות על שלטונו, פרסם שלטון הטליבאן מסרים מרוככים לגבי זכויות אדם תחת שלטונו החדש, ובין היתר יאפשרו גישה של נשים לחינוך ותעסוקה בניגוד לבעבר. לצד זאת, דיווחים ארגונים פמיניסטיים מקומיים מציגים תמונה שונה, לפיה בפועל חזרו הנשים לסבול מדיכוי קיצוני תחת שלטון הטליבאן, ובין היתר נטען שהפגנות פמיניסטיות פוזרו באמצעים אלימים[14].
במאמר שפורסם בחודש ספטמבר 2021 מצטט הטלגרף את דובר הטליבאן זביהולא מוג'היד שהצהיר כי סין היא "שותפה ראשית" של הטליבאן בקהילה הבינלאומית[15].
קישורים חיצוניים
- קלריסה ווארד, CNN, מסע לארץ הטליבאן, באתר ynet, 9 במרץ 2019
דייוויד רוד, עלילות כתב "ניו יורק טיימס" דייוויד רוד בשבי הטליבאן, להביט מבפנים על עולמם של לוחמי הג'יהאד, באתר הארץ, 13/11/09
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ סוכנויות הידיעות, הטליבאן החלו לשחרר את בני הערובה הקוריאנים, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2007
- ^ AP, אנשי טליבאן ערפו ראשיהם של שבעה שוטרים, באתר ynet, 23 בנובמבר 2007
- ^ סוכנויות הידיעות, נשיא פקיסטן: הטליבאן כבשו שטחים במדינתי, באתר nrg, 15 בפברואר 2009
- ^ רויטרס, נשיא פקיסטן: אנו במאבק הישרדות מול טליבאן, באתר ynet, 14 בפברואר 2009
- ^ פקיסטן: מנהיג הטליבאן סוחר בילדים לפיגועים, באתר ynet, 7 ביולי 2009
- ^ סוכנויות הידיעות, הטליבאן בפקיסטן מאשר: מנהיגנו נהרג, באתר ynet, 7 באוגוסט 2009
- ^ סוכנויות הידיעות, פקיסטן: אשת מנהיג הטליבאן נהרגה בתקיפה, באתר ynet, 5 באוגוסט 2009
- ^ נקמה ראשונה: 80 הרוגים בפיגוע התאבדות בפקיסטן, באתר וואלה!, 13 במאי 2011
- ^ רויטרס, ארה"ב חיסלה את מנהיג הטליבאן בפקיסטן, באתר ynet, 1 בנובמבר 2013
- ^ טליבאן מאשר: מנהיג הארגון חוסל בתקיפה אמריקנית בפקיסטן, באתר וואלה!, 22 במאי 2016
- ^ אוריאל לוי, הג'יהאדיסטים חוזרים לאפגניסטן, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 11 בינואר 2017
- ^ בר שפר, בן יניב ורם ברנדס, דיווחים: נשיא אפגניסטן ויתר על השלטון, באתר כאן 11, 15.8.2021
- ^ ynet, ארה"ב "חיסלה מהאוויר" פעיל דאעש באפגניסטן בתגובה לפיגוע, באתר כלכליסט, 28 באוגוסט 2021
- ^ אש המרד האחרונה: קרבות קשים במעוז האחרון של המתנגדים לטאליבאן, באתר מאקו, 5 בספטמבר 2021
- ^ Nick Squires, Lucy Fisher, Taliban declare China their closest ally, The Telegraph
32369319טליבאן