מזאר-י שריף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מזאר-י שריף
مزارِ شریف
Nowruz in northern Afghanistan-2011.jpg
מדינה אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן
מחוז בלך
גובה 357 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 582,113[1] (2015)
אזור זמן UTC +4:30

מזאר-י שריףפרסית/פשטו: مزارِ شریف) היא העיר השנייה בגודלה באפגניסטן, עם אוכלוסייה בת 582,113 תושבים (נכון לשנת 2015).[1] מזאר-י שריף היא עיר הבירה של מחוז בלח', ומקושרת בכבישים מהירים עם כונדוז במזרח, קאבול בדרום-מזרח, הראת במערב ואוזבקיסטן בצפון. העיר מהווה גם את אחת האטרקציות הפופולריות בזכות מבני הדת המפורסמים שבה, כמו גם בזכות אתרים ארכאולוגיים אסלאמיים והלניסטיים.

היסטוריה

אזור מזאר-י שריף השתייך מבחינה היסטורית לח'וראסאן והיה תחת שליטת השושלות הטאהרית, הצפארית, הסאמאנית, הע'זנווית, הע'ורית, האלח'אנית, התימורית, וח'אנות בוכרה. באמצע המאה ה-18, הפך האזור לחלק מהאימפריה הדוראנית לאחר שחוזה ידידות נחתם חוזה בין האמיר מוראד ביי ואחמד שאה דוראני.

השם "מזאר-י שריף" פירושו "מקום מקודש נכבד", והוא מתייחס למסגד הגדול וכחול-הרעפים במרכז העיר, הידוע גם בכינוי "המסגד הכחול" (בפרסית: مسجد کبود; בערבית: المسجد الأزرق). חלק מן המוסלמים מאמינים כי קברו של עלי בן אבי טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא מוחמד, נמצא במסגד הזה, לאחר ששרידי גופתו של עלי הועברו אל מזאר-י שריף לפי בקשתו של האמאם ג'עפר א-צאדק.[2]

המסגד הכחול, מזאר-י שריף

בתחילת המאה ה-12 (לאחר 1135-6), מולא מקומי סיפר כי עלי אבן אבי טאלב נגלה אליו בחלום וגילה לו כי הוא קבור באזור בלח'. הסולטאן הסלג'וקי אחמד סנג'ר ציווה להקים שם עיר ובה מקדש. במאה ה-13 נחרב המקדש בידי ג'ינגיס ח'אן וצבאותיו, אך בהמשך נבנה מחדש.[3] בשנת 1481 ציווה הסולטאן הטימורי חוסין מירזא באיקרא לבנות מחדש את המסגד, ומאז הוא עבר שיפוצים ושימורים רבים, תוך שמירה על מאפייניו המיוחדים.[4]

היסטוריה מודרנית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)

בשנת 1866 קבע המושל האפגני נאיב עלים ח'אן את משכנו במזאר-י שריף, ומאז היא משמשת כבירת המחוז.[5] בשנות השבעים של המאה העשרים החלה באפגניסטן תקופה של אי שקט, שהגיעה לשיאה עם פלישת ברית המועצות למדינה. במהלך מלחמת אפגניסטן בשנות השמונים, מזאר-י שריף שימשה כבסיס אסטרטגי לצבא הסובייטי ובייחוד שדה התעופה שלה שימש כבסיס התקפות חיל האוויר נגד המוג'אהדין. אחרי נסיגת הסובייטים מאפגניסטן ב-1989, התחרו על השליטה במזאר-י שריף המיליציה ההזארית "חזב-י וחדת" (בהנהגת חאג'י מוחמד מוחקק), המיליציה הטאג'יקית "ג'מעית-י אסלאמי" (בהנהגת אחמד שאה מסעוד ובורהאן א-דין רבאני), והמיליציה האוזבקית "ג'ונבש-י מלי" (בהנהגת עבד א-רשיד דוסתם). העיר שימשה כבסיס חיל מצב של הצבא האפגני בתמיכה סובייטית, תחת פיקודו של דוסתם, אשר התמרד נגד ממשלת מוחמד נג'יב אללה בשנת 1992.

תחת שלטונו בן חמש השנים של דוסתם, מתחילת 1990 ועד תחילת 1997, העיר הייתה שקטה יחסית.[דרוש מקור] בעוד כוחות הטליבאן משתלטים על חלקים אחרים של אפגניסטן, דוסתם חיזק קשרים פוליטיים עם אוזבקיסטן, כמו גם עם טורקיה. הוא הטביע מטבעות משלו והקים קו תעופה פרטי. מצב זה השתנה במאי 1997, כאשר אחד הגנרלים שלו, עבד אל-מאלכ פהלוואן, אילץ אותו לברוח ממזאר-י שריף בזמן שהטאליבן התכוננו לכבוש את העיר.

מהומות 1997–1998

בין מאי ליולי 1997 עבד אל-מלכ פהלוואן הוציא להורג אלפי אנשי טליבאן, כנקמה על מותו של עבד אל-עלי מזארי בשנת 1995.[6] כמה אנשי טליבאן הצליחו להימלט ודיווחו על מה שקרה.

הטליבאן נקם בשנת 1998 על ידי תקיפת העיר והריגת כ-8,000 תושבים. בשעה 10 בבוקר ב-8 באוגוסט 1998, הטליבאן נכנסו לעיר ובמשך יומיים ביצעו מסעות הרג חסרי הבחנה.[7] יותר מ-80,00 אזרחים נהרגו במזאר-י שריף, ובהמשך בבאמיאן.[8] בנוסף, נמתחה ביקורת על הטאליבן בגלל שלא אפשרו לקבור את הגופות במהלך ששת ימי הלחימה הראשונים (בניגוד לחוקי האסלאם, המחייבים קבורה מידית), כך ששרידי הגוויות נרקבו ברחובות בחום הקיץ ונאכלו על ידי כלבים.[9] הטליבאן גם חיפשו אחרי תושבים הזאריים וטבחו בהם בזמן ששלטו בעיר.

הפעולה הצבאית בראשות ארצות הברית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001–2014)

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר ב-2001, מזאר-י שריף הייתה העיר הראשונה באפגניסטן שנפלה לידי כוחות ארצות הברית המגובים בכוחות נאט"ו. תבוסת הטליבאן בעיר מהרה בישרה את תבוסתם בשאר צפון ומערב אפגניסטן. לאחר הקרב בנובמבר 2001, העיר הייתה נתונה באופן רשמי לשליטת כוחות הברית הצפונית. לכוחות האלה הצטרפו כוחות מיוחדים של צבא ארצות הברית בסיוע חיל האוויר האמריקאי. דיווחים על הריגת כ-3,000 אנשי טאליבאן לאחר כניעתם נפוצו בעולם.[10] סרט תעודה אירי חקר את ההאשמות הללו. במאי הסרט דוראן טוען כי קברים המוניים של אלפי קרבנות נמצאו על ידי חוקרי האו"ם.[11] ייתכן כי ממשל בוש חסם ומנע את חקירת האירוע.[12]

ממשל קרזאי

העיר נכנסה תחת שלטון ממשל קרזאי אחרי 2002, בהנהגת הנשיא חאמד קרזאי. הגדוד ה-209 של הצבא האפגני ממוקם במזאר-י שריף, ומספק סיוע צבאי לצפון אפגניסטן. מטה משטרת הגבולות האפגנית  באזור הצפוני נמצא גם הוא בעיר. למרות כל אמצעי האבטחה במקום, ישנם דיווחים על פעילות הטליבאן והתנקשויות בראשי שבטים. בין 20 ל-30 ראשי שבטים נרצחו במחוז בלח' בשנים האחרונות. אין ראיות חותכות מי עומד מאחורי ההתנקשויות אבל רוב הקרבנות מזוהים עם המפלגה הפוליטית "חזב-י אסלאמי".

ב-21 באפריל 2017, במתקפת הטאליבאן בבסיס שאהין נהרגו יותר מ-100 אנשי צבא אפגניסטן.[13]

מזג אוויר

במזאר-י שריף יש אקלים צחיח למחצה (BSk לפי שיטת קפן לסיווג אקלימים) עם קיץ חם וחורף קר. כמות המשקעים נמוכה, ומתרחשת בעיקר בין דצמבר לאפריל. האקלים במזאר-י שריף הוא מאד חם בקיץ עם טמפרטורה יומית של מעל 40°C מיוני עד אוגוסט. החורפים קרים והטמפרטורות נופלות מתחת לאפס; לעיתים יורד שלג מנובמבר.

דמוגרפיה

במזאר-י שריף יש אוכלוסייה כוללת של 582,113 תושבים (2015),[1] והיא העיר השנייה בגודלה באפגניסטן. בעיר קיים האחוז הגבוה ביותר של שטח בנוי (91%) ביחס לבירות מחוז אחרות באפגניסטן, ויש לה שטחי הרחבה נוספים מעבר לגבול המוניציפלי, היוצרים יחד שטח עירוני גדול.[14]

רוכל פורש את מרכולתו, 2011

החברה במזאר-י שריף היא רב-תרבותית ורב-לשונית. אמנם אין דו"ח ממשלתי רשמי בנוגע להרכב האוכלוסייה בעיר, אך מפה שפורסמה בגיליון נובמבר 2003 של כתב העת "נשיונל ג'אוגרפיק" הראתה את החלוקה הבאה: 60% טג'יקים,  10% הזארה, 10% פשטונים, 10% טורקמנים ו-10% אוזבקים.[15] במהלך בעשורים האחרונים פורצת מדי פעם במקום אלימות על רקע אתני, בעיקר בין הפשטונים והקבוצות האחרות.[16][17] השפה השלטת במזאר-י שריף היא דארי ואחריה אוזבקית. רוב האוכלוסייה של מזאר-י שריף מאמינים באסלאם סוני.

כלכלה

מזאר-י שריף משמשת כמרכז כלכלי גדול בצפון אפגניסטן. הכלכלה המקומית נשלטת על ידי מסחר, חקלאות, וגידול כבשי קראקול. ניצול משאבי טבע בקנה מידה קטן (נפט וגז) תרם גם הוא לרווחת העיר. בעיר שוכנות הקונסוליות למסחר וקשרים פוליטיים של הודו ושל פקיסטן.

ארמון הממשל

ערים תאומות

לקריאה נוספת

  • Dupree, Nancy Hatch. An Historical Guide to Afghanistan. 1st Edition: 1970. 2nd Edition: 1977. Revised and Enlarged. Afghan Tourist Organization.
  • "Mazar-i-Sharif". The Encyclopædia Britannica (11th ed.). New York: Encyclopædia Britannica. 1910. OCLC 14782424.
  • C.E. Yate, Northern Afghanistan or letters from the Afghan Boundary Commission, Edinburgh and London 1888

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מזאר-י שריף בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 State of Afghan Cities report 2015 (Volume I), UN-HABITAT, p. 11.
  2. ^ Abū Ḥāmid al-Andalusī al-Gharnāṭī, "Tuḥfat al-albāb," ed. G. Ferrand, in Journal Asiatique ccvii (1925), pp. 145-148.
  3. ^ Shrine of Hazrat Ali, Lonely Planet.
  4. ^ Balkh, UNESCO's Silk Road: dialogue, diversity & development.
  5. ^ Barthold, W. and Bosworth, C.E., “Mazār-i Sharīf”, Encyclopaedia of Islam, Second Edition, s.v.
  6. ^ Afghan powerbrokers: Who's who, BBC News.
  7. ^ Ahmed Rashid, Taliban: Islam, Oil and the New Great Game in Central Asia, I.B.Tauris, 2002, chapter 4.
  8. ^ Larry P. Goodson, Afghanistan's Endless War: State Failure, Regional Politics, and the Rise of the Taliban, University of Washington Press, 2001, chapter 3.
  9. ^ Human Rights Watch, Afghanistan: The massacre in Mazar-i Sharif, III. The first day of the taleover.
  10. ^ Luke Harding, "Afghan massacre haunts Pentagon," The Guardian, 14 September 2002.
  11. ^ Tom Lasseter, "As possible Afghan war-crimes evidence removed, U.S. silent," McClatchy Newspapers, December 11, 2008.
  12. ^ AFP, "US blocked probes into Afghan prisoner killings: report," July 11 2009.
  13. ^ Afghan casualties in Taliban Mazar-e Sharif attack pass 100, BBC News, 22 April 2017.
  14. ^ State of Afghan Cities report 2015 (Volume II), UN-HABITAT, p. 82.
  15. ^ מפת פיזור אוכלוסיית אפגניסטן, 2003, נשיונל ג'אוגרפיק.
  16. ^ Steven Komarow, "Pashtuns say they're being brutalized," USA TODAY, 05/12/2002.
  17. ^ Zabiullah Ehsas, "Tribal elders in Balkh worry about assassinations," Pajhwok News Agency, March 31, 2011.