היסטוריה של תאילנד
ההיסטוריה של תאילנד מתחילה עם ההגירה של התאים אל מה שהיום קרוי תאילנד באלף הראשון. לפני תקופה זו, תרבויות ברזל וברונזה היו קיימות לכמה אלפי שנים, ומאוחר יותר ממלכות של הקבוצות האתניות מון, מאלאי וקְמֶר. התאים ייסדו את הממלכות שלהם, כשהבולטת ביניהם הייתה ממלכת סוקותאי, ובאופן מאריך ימים יותר – ממלכת איותאיה. ממלכות אלה היו תחת איומים קבועים מבורמה ווייטנאם, וכן מיריבים תאים ומלאוס. הכוחות הקולוניאלים האירופאיים איימו במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אך תאילנד שרדה כמדינה היחידה בדרום-מזרח אסיה שהצליחה להימנע משלטון קולוניאלי. לאחר סיומה של המלוכה התאית האבסלוטית ב-1932, תאילנד הייתה תחת שלטון צבאי כמעט ברצף למשך שישים שנה עד למעבר לשיטת משטר דמוקרטית.
היסטוריה מוקדמת
האתר הארכאולוגי החשוב המוקדם ביותר בתאילנד הוא באן צ'יאנג; תארוך הממצאים מהאתר נתון לוויכוח, אך מוסכם כי באלף הראשון לפנה"ס היושבים במקום כבר פיתחו כלי ברונזה והחלו לגדל אורז לח, וכך איפשרו ארגון פוליטי וחברתי.[דרוש מקור]
מאוחר יותר, תרבויות המאלאי, המוֹן והקְמֶר התפתחו באזור לפני השלטון של התאים, בעיקר בממלכת סריוויג'יה בדרום, דוורווטי במרכז תאילנד ואימפריית הקְמֶר ב"אנגקור". התאים קרובים מבחינה לשונית למספר קבוצות שמקורן בדרום סין. הגירות מדרום סין לדרום מזרח אסיה אירעו בעיקר באלף הראשון לספירה, כנראה דרך צפון לאוס.
סוּקוֹתאי ולאנה-תאי
התאים מתארכים את ייסוד מדינתם למאה ה-13. לפי המסורת, ראשי השבטים התאים הפילו את אדוניהם הקְמֶרים בממלכת סוקותאי ב-1238 וייסדו את הממלכה התאית. העיר שלטה לזמן קצר על האזור של תאילנד המודרנית תחת המלך ראמקאמהֶנג, אך לאחר מותו היא הדרדרה והייתה לנתינה של ממלכת אַיוּתַּאיָה ב-1365, ששלטה בדרום תאילנד ומרכזה עד למאה ה-18.
מדינות תאיות קטנות רבות היו קיימות במקביל לסוקותאי, כמו הממלכה הצפונית לאנה-תאי או לאנה. מדינה זו עלתה בערך באותה תקופה שבה עלתה סוקותאי, אך היא התקיימה תקופה ארוכה יותר. ההיסטוריה של לאנה כמדינה עצמאית הסתיימה ב-1558, כאשר הבורמזים כבשו אותה. היא נשלטה על ידי בורמה ולאחר-מכן בידי איוטהאיה, לפני שכבש אותה המלך הסיאמי טקסין ב-1775.
איוטהאיה
השליט העתידי של ממלכת איוטהאיה, המלך ראמאתיבּוֹדי הראשון, תרם שתי תרומות חשובות להיסטוריה התאית: ייסוד והפצה של הבודהיזם התראוואדי כדת הרשמית – על מנת להבדיל את ממלכתו מהממלכה הקְמֶרית ההינדית השכנה שמרכזה ב"אנגקור"; והניסוח של הדהרמאשסטרה, מערכת חוקית המבוססת על מקורות הינדיים והמנהג התאי. הדהרמאשסטרה נותרה ככלי של החוק התאי עד לתוך המאה ה-19. לאיוטהאיה היה קשר מסוים עם המערב החל מהפורטוגלים במאה ה-16, אך עד לתחילת המאה ה-19 יחסיה עם המדינות השכנות, וכן עם סין והודו, היו בחשיבות העליונה. איוטהאיה שלטה על אזור נרחב, מהמדינות האיסלאמיות בחצי האי המאלאי ועד לצפון תאילנד. אף-על-פי-כן הבורמזים, ששלטו על לאנה ושאיחדו את ממלכתם בהנהגת שושלת חזקה, ניסו לפלוש כמה פעמים בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה–18. לבסוף, ב-1767, הבורמזים התקיפו את העיר וכבשו אותה. משפחת המלוכה ברחה מהעיר, והמלך מת מרעב לאחר עשרה ימים. השושלת המלכותית של איוטהאיה נגדעה לתמיד.
תקופת בנגקוק
לאחר יותר מ-400 שנים של שלטון, ב-1767, ממלכת איוטהאיה נפלה בשל כיבוש צבאות בורמה, עיר הבירה נשרפה והטריטוריה שלה חולקה. הגנרל טַקסין הצליח לאחד מחדש את הממלכה התאית מבירתו החדשה תוֹנבּוּרי והכריז על עצמו כמלך ב-1769. אולם נטען כי נטרפה דעתו, והוא נאסר והוצא להורג ב-1782. הגנרל צַ'קרי ירש אותו ב-1782 כ"רָאמָה הראשון", המלך הראשון של שושלת צ'קרי. באותה השנה הוא ייסד את עיר הבירה החדשה, המכונה כיום בפי זרים "בנגקוק", בצידו השני של נהר הצַ'או פְּרַאיָה. בשנות ה-90 של המאה ה-18 בורמה נוצחה וגורשה מסַיָאם, כפי שנקראה הממלכה אז. לאנה גם נכבשה מידי הבורמזים, אך המלך של השושלת החדשה שנוסדה בה היה למעשה שליט "בובה" בידי מלך סַיָאם.
היורשים של ראמה הראשון דאגו יותר ויותר מפני איום של קולוניאליזציה אירופית לאחר ניצחונות בריטניה בבורמה השכנה ב-1826. ההכרה התאית הראשונה במעצמה אירופית באזור הייתה באמנת החברות והסחר עם בריטניה ב-1826. ב-1833, קשרה ארצות הברית קשרים דיפלומטיים עם סַיָאם, כפי שתאילנד נקראה עד שנת 1939 (ושוב בין 1945 ו-1949). אולם רק בתקופת המלך מוֹנגקוּט (ראמא הרביעי, 1851–1868) ובנו צ'וּלָאלוֹנגקוֹן (ראמה החמישי, 1868–1910) הצליחה תאילנד להתקרב באופן משמעותי למעצמות המערב. התאים מאמינים כי הכישורים הדיפלומטיים של המלכים האלה, יחד עם רפורמות המודרניזציה של הממשלה התאית, הם שהביאו לכך כי סַיָאם הייתה המדינה היחידה בדרום אסיה ובדרום-מזרח אסיה שהצליחה לחמוק מקולוניאליזציה אירופית. עובדה זו משתקפת גם בשם המודרני של המדינה - "פְּרַאתֵט-תאי" (על-פי אחד הפרושים - "מדינה חופשית"), ששימש באופן בלתי רשמי בין 1939 ל-1945 ובאופן רשמי לאחר 11 במאי 1949.
האמנה האנגלו-סַיָאמית של 1909 יצרה את הגבול המודרני בין סַיָאם לבין מאלאיה הבריטית בכך שהעבירה את המחוזות פאטאני, יאלה, נאראתיווט וסאטון, שקודם לכן היו חלק מהסולטאנויות המאלאיות העצמאיות למחצה פאטאני וקדה, לידי תאילנד. סדרה של אמנות עם צרפת קבעה את הגבול המזרחי הנוכחי עם לאוס וקמבודיה (שטחים שסַיָאם טענה קודם לכן לסמכות עליהם ואף שלטה בהם במידה מסוימת).
1932–1973
ההפיכה הצבאית הסַיָאמית ב-24 ביוני 1932 הפכה את תאילנד ממלוכה אבסולוטית למלוכה חוקתית. המלך פראצ'אתיפוק (ראמה השביעי) קיבל בתחילה את השינוי אך לאחר-מכן התפטר והוריש את כס המלוכה לאחיינו בן העשר, אַנַנדָה מַהידוֹן (אנ'). עם התפטרותו אמר כי חובת המלך למלוך עבור טובתם של כל העם ולא עבור כמה יחידים. המלך אננדה מהידון (Annada Mahidol בכתיב המסורתי הפאלי/הודי, ראמה השמיני) מת ביריה ב-1946 בנסיבות מסתוריות למדי. אחריו הומלך אחיו פּוּמִיפּוֹן אַדוּנְיַאדֵט (Bhumibol Adulyadej בכתיב המסורתי הפאלי/הודי), שהיה מלך פופולרי ביותר ומלך למשך תקופה של כ-70 שנה, מהארוכות ביותר בקרב שליטי העולם. אם כי מבחינה רשמית תאילנד הייתה למלוכה חוקתית, למעשה היא נשלטה בידי סדרה של ממשלות צבאיות (הבולטות שבהן הונהגו בידי לואנג פִּיבּוּן-סוֹנגקְרָם וסַרִיט תאנאראט), וביניהן תקופות קצרות של דמוקרטיה. ב-1992 השליט הצבאי האחרון, סוצ'ינדה קרפריון, ויתר על כוחו בשל מחאה עממית חזקה שנתמכה בידי המלך. מאז תאילנד היא דמוקרטיה עם החלפת ממשלות על פי החוקה.
ב-8 בדצמבר 1941, כמה שעות לאחר ההתקפה על פרל הארבור, יפן דרשה את הזכות להעביר חיילים דרך תאילנד אל הגבול המאלאי. היפנים נחתו בבנגקוק ובכמה נקודות לאורך החוף המזרחי של דרום תאילנד שם הם לחמו עם הצבא התאי במשך שש עד שמונה שעות, אז הגיע הצבא התאי למסקנה כי לא תהיה באפשרותו להגן על הממלכה. זמן קצר לאחר מכן ניתנה זכות מעבר חופשי ליפנים, וב-21 בדצמבר 1941, חתמו תאילנד ויפן ברית, עם פרוטוקול סודי שבו טוקיו הסכימה לסייע לתאילנד לקבל חזרה טריטוריות שצרפת ובריטניה הקולוניאליות לקחו ממנה, ותאילנד הסכימה לסייע ליפן במלחמתה נגד בעלות הברית.
לאחר תבוסת יפן ב-1945 זכתה תאילנד בעצמאות בעזרתה של קבוצת תאים שהייתה ידועה כ"סי תאי" ושנתמכה בידי ארצות הברית. הבריטים והצרפתים התייחסו לתאילנד כאל מדינה שהובסה, אך האמריקאים השתדלו לרכך את תנאי סיום המלחמה. תאילנד לא נכבשה על ידי בעלות הברית אך הוכרחה להשיב את הטריטוריות שלקחה מידי הבריטים והצרפתים. לאחר המלחמה נהנתה תאילנד מיחסים קרובים עם ארצות הברית, אותה היא ראתה כמגינה מפני המהפכות הקומוניסטיות במדינות השכנות. ב-16 בדצמבר 1946 הצטרפה תאילנד לאו"ם כחברה ה-55.
מהפכת 1973
באוקטובר 1973 נערכו הפגנות עצומות בבנגקוק, שדרשו כי השלטון הצבאי יגיע לקיצו. הגנרל תאנום קיטיקאצ'ון הגיב בעוצמה, ומעל 70 מפגינים נהרגו ברחובות – דבר שתאילנד לא ראתה כמוהו מזה שנים רבות. תגובה זו גרמה למלך ראמה התשיעי להתערב בפוליטיקה בפעם הראשונה בכך שהכריז שאינו תומך בשלטון הצבאי, וב-14 באוקטובר 1973 תאנום פרש ועזב את המדינה.
האירועים של אוקטובר 1973 היו למעשה מהפכה בפוליטיקה התאית. בפעם הראשונה, המעמד הבינוני העירוני, מונהג בידי הסטודנטים, ניצח את המעמדות השליטים הישנים ואת הצבא, וקיבל את ברכתו של המלך למעבר לדמוקרטיה מלאה, שסימלה החוקה החדשה שבה הובטח מוסד מחוקק נבחר.
אך תאילנד עדיין לא פיתחה את המעמד הפוליטי שיכול להביא לדמוקרטיה פעילה כיאות. הבחירות בינואר 1975 לא הצליחו להביא לרוב מפלגתי יציב, ובחירות חדשות באפריל 1976 הביאו לתוצאה דומה. הפוליטיקאי סני פראמוט ואחיו קונקריט פראמוט התחלפו ביניהם בשלטון אך לא יכלו לבצע תוכנית רפורמה ברורה. העלייה החדה במחירי הדלק ב-1974 הביאה לאינפלציה והאטה בצמיחה, דבר שהחליש את עמדת הממשלה. המעשה הפופולרי ביותר של הממשלה הדמוקרטית היה ההבטחה לנסיגת הכוחות האמריקאיים מתאילנד.
אך חוכמתו של המהלך הזה הוטלה בספק תוך זמן קצר, כאשר הקומוניסטים המנצחים אחזו בשלטון בוייטנאם, לאוס וקמבודיה במאי 1975. העובדה שכעת ישנם משטרים קומוניסטיים לגבולותיה של תאילנד, הביטול של המלוכה בת 600 השנה בלאוס, וההגעה של זרם פליטים גדול מלאוס וקמבודיה, החזירו את דעת הקהל הציבורית לימין, והשמרנים הצליחו הרבה יותר בבחירות 1976 מאשר ב-1975. האגף השמאלי של תנועת הסטודנטים לא קיבל זאת, ודרש שינויים רדיקליים.
ההיסטוריה של תאילנד מאז 1973 הייתה מאופיינת במעבר קשה ולעיתים אלים משלטון צבאי לאזרחי, עם כמה מהפכים לאורך הדרך. המהפכה של 1973 הביאה אחריה תקופה קצרה ובלתי יציבה של דמוקרטיה, אך לאחר הפיכה ב-1976 החל שוב שלטון צבאי. גם הוא היה בלתי יציב, עם כמה הפיכות וניסיונות הפיכה. לאורך רוב שנות ה-80, תאילנד נשלטה בידי פרם טינסולנונדה, גנרל שהיה בראשה של ממשלה צבאית אך קיבל מנדט דמוקרטי ב-1983. לאחר מכן נותרה המדינה כדמוקרטיה, לבד מתקופה קצרה של שלטון צבאי בשנים 2–1991. המפלגה הפופוליסטית "תאי ראק תאי", שבראשה ראש הממשלה תאקסין צ'ינוואט, עלתה לשלטון ב-2001.
1976 ואילך
עד סוף 1976 דעתו של המעמד הבינוני נעשתה פחות ופחות נוחה מהרדיקאליזם, לאחר שהסטודנטים, שבסיסם היה באוניברסיטת תאמאסאט, הפכו מיליטנטים יותר. הצבא והמפלגות הימניות לחמו נגד הרדיקלים דרך קבוצות פרה-צבאיות כמו "סיירי הכפרים" (Village Scouts). המצב הדרדר באוקטובר, כאשר תאנום שב לתאילנד על מנת להתקבל למנזר. מחאות סטודנטים אלימות הביאו למחאות-נגד אלימות גם כן. ב-6 באוקטובר 1976 העניק הצבא יד חופשית לקבוצות הפרה-צבאיות, וכתוצאה מכך נהרגו מאות סטודנטים תוך כדי מהלך של ביטול החוקה וחזרה לשלטון, עם מה שנראה כהסכמה של המלך.
הצבא מינה שופט-לשעבר שמרן ביותר, תאנין קראביקסין, כראש ממשלה, וביצע טיהור רחב באוניברסיטאות, באמצעי התקשורת ובמשרדי הממשלה. אלפי סטודנטים ושמאלנים אחרים ברחו מבנגקוק והצטרפו לכוחות המפלגה הקומוניסטית בצפון ובצפון-מזרח, כשהם פועלים מבסיסים בלאוס. הכלכלה גם היא הייתה נתונה בבעיות רציונית. המשטר החדש לא היה יציב יותר מהדמוקרטיה. באוקטובר 1977 ביצע הצבא הפיכה נוספת והחליף את תאנין בגנרל קריאנגסק צ'ומננג. הגנרל מונה מחדש לאחר בחירות כלליות ב-1979, אך היה חייב לפרוש פחות משנה לאחר-מכן בעקבות משברים בנושאי מחירי הנפט ופליטים. הפרלמנט מינה את הגנרל פרם טינסולנונדה, רמטכ"ל לשעבר של הצבא התאי ובאותו הזמן שר הביטחון, כראש ממשלה ב-1980.
בהנהגת פרם היה על הכוחות התאים להתמודד עם המצב שנבע מהפלישה הוייטנאמית לקמבודיה. היה עוד שטפון של פליטים, כשכוחות וייטנאמיים ושל הקְמֶר רוּז' חוצים בקביעות את הגבול לתאילנד ונלחמים לאורך הגבולות. על מנת לחזק את ביטחון המדינה הזמין פרם את ארצות הברית חזרה לתאילנד וגם כרת ברית עם סין. הממשלה הסינית הסכימה להפסיק את תמיכתה במפלגה הקומוניסטית התאית; התאים הסכימו להעניק מקלט בטוח לכוחות הקְמֶר רוּז' הבורחים מערבה לאחר הפלישה לקמבודיה. גם גילוי הפשעים של הקְמֶר רוּז' המנוצחים הפחיתו את המשיכה של הקומוניזם בקרב הקהל הרחב בתאילנד.
ב-1981 קצינים ימניים קיצוניים ניסו להפיל את ממשלתו של פרם, אך נכשלו כשהמלך סירב להסכים להפיכה שלהם. אפיזודה זו העלתה את המוניטין של המלוכה עוד יותר וגם חיזקה את המעמד של פרם כשמרן יחסית. לפיכך הגיעו לסוג של פשרה - המרידה הסתיימה ורוב הסטודנטים הלוחמים שבו לבנגקוק בחנינה, הצבא שב לבסיסיו ונוסחה חוקה חדשה, שיצרה סנאט ממונה כשיווי משקל לאספה הלאומית הנבחרת. בחירות נערכו באפריל 1983 והעניקו לפרם, כעת פוליטיקאי אזרחי, רוב גדול בפרלמנט.
פרם גם הרוויח רבות מהמהפכה הכלכלית ששטפה את דרום-מזרח אסיה. לאחר ההאטה של אמצע שנות ה-70 החל גידול כלכלי. בפעם הראשונה תאילנד נעשתה לכוח תעשייתי משמעותי, ותוצרים תעשייתיים כמו חלקי מחשב, טקסטיל ונעליים עלו על האורז, הגומי והפח כמוצרי היצוא המובילים. עם סיומן של המלחמות באזור הודו-סין גם התיירות התפתחה במהירות ונעשתה לגורם הכנסה חשוב. האוכלוסייה העירונית המשיכה לגדול במהירות, אך שיעורי הגידול הכללי באוכולסיה ירדו, מה שהביא לעליה באיכות החיים אפילו באזורים הכפריים, אם כי האזור הצפון-מזרחי המשיך לפגר. אם כי תאילנד לא גדלה במהירות כמו ה"נמרים האסיאתיים" טייוואן וקוריאה הדרומית היא הגיעה לצמיחה כלכלית ארוכת טווח.
פרם היה בראשות המדינה שמונה שנים נוספות, לאחר שניצח בבחירות ב-1983 וב-1986, ונותר פופולרי באופן אישי, אך ההתחדשות של פוליטיקה דמוקרטית הביאה לתביעה למנהיג הרפתקני יותר. ב-1988 בחירות חדשות העלו את הגנרל לשעבר צ'טיצ'אי צ'ונהוון לשלטון, אך התברר שאינו מוצלח ואף מושחת. בכך שאיפשר לפלג אחד של הצבא להתעשר בחוזים ממשלתיים, הוא גרם לפלג המתחרה לבצע הפיכה בפברואר 1991. הצבא הציב בשלטון ראש ממשלה אזרחי, אנאנד פניאראצ'ון, שהיה עדיין אחראי לצבא במועצה הלאומית לשמירת השלום. האמצעים של אנאנד נגד שחיתות היו פופולריים. בחירות נוספות נערכו ב-1992, כפי שהיה נהוג לאחר הפיכה בתאילנד.
במרץ 1992 קיבל הגנרל סוצ'ינדה הזמנה ממפלגות הקואליציה להיות ראש ממשלה, וכך למעשה הפר הבטחה שנתן קודם לכן למלך, ואישר חששות רחבים כי הממשלה החדשה תהיה שלטון צבאי בתחפושת. אולם, תאילנד של 1992 לא הייתה סַיָאם של 1932. פעולתו של סוצ'ינדה הוציאה לרחובות מאות אלפי אנשים באחת מההפגנות הגדולות ביותר שהיו אי-פעם בבנגקוק, מונהגות בידי המושל לשעבר של בנגקוק, צ'מלונג סי-מואנג. סוצ'ינדה הכניס יחידות צבאיות שהיו נאמנות לו לעיר והביא לטבח בלב העיר שבו נהרגו מאות. הצי התמרד בתגובה, ונראה היה כי המדינה נמצאת על סף מלחמת אזרחים. במאי התערב המלך, הוא הזמין את סוצ'ינדה וצ'מלונג לפגישה ששודרה בטלוויזיה. התוצאה הייתה התפטרותו של סוצ'ינדה.
המלך מינה מחדש את אנאנד פניאראצ'ון כראש ממשלה עד שיערכו בחירות בספטמבר, שהעלו לשלטון את המפלגה הדמוקרטית תחת צ'ואן ליקפאי, שייצגה בעיקר את הבוחרים הליברליים מבנגקוק והדרום. צ'ואן היה שליט מוצלח שאחז בשלטון עד 1995, כאשר הפסיד בבחירות לקואליציה של מפלגות שמרניות ומחוזיות בראשות באנהאן סילפה-אצ'ה. ממשלתו של באנהאן נפלה ב-1997, בעקבות המשבר הכלכלי האסייאתי. בתחילה קרס המטבע ובעקבותיו קרסה הכלכלה, ממשלתו של באנהאן נפלה ונורשה על ידי ממשלה בראשות הגנרל צ'אוואליט יונגצ'איוט.
נסיונותיו של צ'אוואליט להתמודד עם המשבר לא היו מוצלחים, ובנובמבר צ'ואן חזר לשלטון. צ'ואן הגיע להסכמה עם קרן המטבע הבינלאומית שייצבה את המטבע, וכך איפשר לכלכלה להתאושש. בניגוד למה שהיה מקובל בהיסטוריה של המדינה, המשבר כולו נפתר על ידי שליטים אזרחיים ובאמצעים דמוקרטיים.
בראשית המאה ה-21, הפוליטיקה התאית נשלטה בידי המפלגה הפופוליסטית "תאי ראק תאי" ("תאים אוהבים תאים") של מיליונר התקשורת תאקסין צ'ינוואט. ממשלתו השנייה של צ'ואן נחשבה מוכשרת כמו הראשונה, אך לא יכלה לעמוד בפני משיכת הקהל הרחב לדמגוגיה של תאקסין. תאקסין העמיד קמפיין מוצלח נגד הפוליטיקה הישנה והשחיתות (למרות שהוא עצמו אינו פטור מחשדות בנושא זה), ובינואר 2001 זכה בניצחון מוחץ בקלפיות וקיבל מנדט גדול יותר מכל ראש ממשלה אחר באספה לאומית שנבחרה בחופשיות.
בשלטון ניהל תאקסין את ההתאוששות הכלכלית המהירה של תאילנד. עד 2002 תאילנד, ובנגקוק במיוחד, כבר פרחו שוב. ייצור תעשייתי מתוחכם פחות החל לעבור לסין ולכלכלות אחרות בעלות שכר נמוך, ותאילנד התקדמה בייצור מתוחכם יותר, המצריך עובדים בעלי הכשרה רבה יותר, לשוק המקומי ולייצוא. תיירות, ובעיקר תיירות מין, גם היא נותרה גורם הכנסה גדול מאד, למרות הניסיון הממשלתי להשתלט על חיי הלילה במדינה.
ב-2004 הכלכלה הדמוקרטיה והשגשוג התאי נראו מבוססים, אך השלטון של תאקסין, שהוא אישי מאוד ובאופנים מסוימים אוטוריטי, נראה בעיני רבים כהתפתחות שאינה בריאה. תאקסין זכה ברוב גדול עוד יותר בבחירות בפברואר 2005, אך ב-19 בספטמבר 2006 הודח בהפיכה צבאית. מנהיגי ההפיכה מינו ראש ממשלה חדש, סוראיוד צ'ולאנונט, והודיעו כי בחירות חדשות יתקיימו באוקטובר 2007.
בתקופה האחרונה תאילנד הייתה חברה פעילה בליגת מדינות דרום-מזרח אסיה, במיוחד לאחר שנוסד השלטון הדמוקרטי ב-1992.
הפיכה צבאית - 2006
ב-19 בספטמבר 2006 הדיח צבא תאילנד את ראש הממשלה תאקסין צ'ינוואטה, ששהה בחו"ל באותו הזמן, ואת ממשלתו. לטענתם, צ'ינוואט, מיליארדר שזכה לכינוי "ברלוסקוני של אסיה" וממשלתו, היו מושחתים. החוקה הדמוקרטית בוטלה, ומשטר צבאי מלא הוטל על המדינה. הצבא מינה לראש הממשלה הזמני את אחד ממפקדיו הקודמים של צבא תאילנד, צ'ולנונט סוריוד, והכריז על חוקה חדשה, באישור המלך.
בשעה שראש ממשלת תאילנד תאקסין צ'ינוואט שהה באספה הכללית של האו"ם בניו יורק, נכנסו כוחות צבא גדולים לבנגקוק ולערים המרכזיות במדינה, ומפקדיו הכריזו על הפיכה צבאית. המהפכה הושלמה מבלי שנורה אף כדור. יתרה מזאת, בכמה מקומות קיבלו התושבים את הצבא בפרחים.
המהפכנים, כמו עשרות אלפי המפגינים בחודשים שלפני המהפכה, האשימו את תאקסין בשחיתות. לדבריהם הוא זייף את תוצאות הבחירות ב-2005, וגם את הבחירות החוזרות שעליהן הכריז בעקבות ההפגנות ההמוניות, ושנפסלו על ידי בית המשפט העליון. הרמטכ"ל סונדהי בונייארטקלין, שהוביל את המהפכה, אמר שתאקסין היה מעורב במעשי שחיתות חמורים, העליב את המלך וניסה לקעקע במעשיו את מוסדות הדמוקרטיה.
מלך תאילנד פומיפון אדוניאדט, שכונהראמה התשיעי, מתערב לעיתים רחוקות במהלכים פוליטיים אולם נחשב בעל סמכות קובעת. המלך לא התנגד למהפכנים, וכעבור יום הכריז על הרמטכ"ל המוסלמי סונדהי כראש המדינה הזמני. הצבא הכריז על משטר צבאי, ביטל את החוקה הדמוקרטית ואסר על התכנסויות של יותר מחמישה בני אדם.
מספר מדינות בעולם הגיבו בחומרה וגינו את המהפכה. חלק השעו את הקשרים הדיפלומטיים "עד שיתבהר המצב". ארצות הברית, שתמכה באיל ההון תאקסין, הודיעה מיד על השעיית הסיוע הצבאי, וישראל הפסיקה את מתן אשרות העבודה לתאילנדים שהיו אמורים לעבוד בה בחקלאות.
המצב בתאילנד נרגע לאיטו, ומרבית האזרחים ומדינות העולם מקבלים את המהפכה כעובדה מוגמרת. בבנגקוק ניסו, ללא הצלחה, לארגן כמה הפגנות נגד ביטול החוקה והממשל הצבאי. ההפגנה הגדולה ביותר מנתה פחות מאלף איש, לעומת מאות אלפים, בהפגנות נגד תאקסין. הוא עצמו נותר בגלות בלונדון.
באוקטובר 2006 הציג ראש הממשלה החדש, הרמטכ"ל לשעבר צ'ולנונט סוריוד, את ממשלתו הזמנית. למרות היותה ממשלה ממונה ולא נבחרת היא זכתה לאישור המלך, בין השאר בזכות התחייבות מנהיגי המהפכה לערוך בחירות דמוקרטיות במדינה בתום שנה. מנהיגי הצבא גם התחייבו לנסח חוקה חדשה תוך תשעה חודשים.
בנובמבר 2006 הסירה הממשלה את המשטר הצבאי ב-41 מתוך 76 המחוזות, ובכך נעשתה לגיטימית יותר בעיני העולם. אפילו ארצות הברית, שהחוק בה אוסר על קשרים עם מדינות ששליטן הנבחר הודח בהפיכה צבאית, שלחה את הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש האב לסיור במדינה. ארצות הברית עדיין קוראת לתאילנד לחזור לשלטון דמוקרטי בכל הזדמנות, אבל בוש האב לחץ את ידו של ראש הממשלה סוריוד ואמר לו, באופן רשמי קצת פחות, כי הוא "מבין" את המצב בתאילנד. כדי להבטיח את המשך שלטונם, הגדילה החונטה השלטת את תקציב הצבא ב-66 אחוזים לשנת 2007, התקציב צפוי לגדול לחמישה מיליארד דולר ב-2008.[1]
תוצאת לוואי של ההפיכה הייתה תקווה להפסקת הפיגועים בדרום המדינה. מנהיגי הצבא הצהירו שהם מוכנים לשאת ולתת עם המורדים בשלושת המחוזות המוסלמים בדרום. המיעוט המוסלמי, 4% מול 95% בודהיסטים בתאילנד - דורש עצמאות למחוזות שבגבול מלזיה, שסופחו לתאילנד לפני מאה שנים. תאקסין היה שנוא על המוסלמים, בשל ניסיונותיו לדכא את המרד בכוח. רבים העריכו שהמשבר לא ייפתר כל עוד הוא בשלטון, וראו בהדחתו הזדמנות לשלום – גם משום שהרמטכ"ל, שעמד בראש המהפכה, הוא מוסלמי. אולם, השיחות לא הובילו לפתרון, ובאמצע אוקטובר 2006 חודשו הפיגועים.
בחירות 2008
לאחר למעלה משנה במהלכה הוטל שלטון צבאי במדינה, נערכו בחירות כלליות במסגרתן זכתה מפלגת PPP של תומכי ראש הממשלה לשעבר, תאקסין. שנה מאוחר יותר בוטלו תוצאות הבחירות בטענת זיופים ומרמה, כשהמפלגה הדמוקרטית (DP), אשר עמדה בראש קואליציה בת 6 מפלגות, תפסה את רסן השלטון. מנהיג המפלגה הדמוקרטית, אבהיסיט וג'ג'יווה, מכהן כיום כראש הממשלה, מדצמבר 2008, כשהבחירות הבאות צפויות להיערך ב-2011.
אי היציבות הפוליטית במדינה צפויה להימשך, על רקע המחלוקות והשסעים החברתיים השוררים בין השכבות בחברה. חוסר היציבות בולט במיוחד על רקע מצבו הבריאותי הרעוע של המלך, כשמותו הקרוב עלול להביא להתערערות נוספת של היציבות השברירית ולהתפרצויות אלימות נוספות במדינה.
בחירות 2011
בבחירות הכלליות שנערכו ביולי 2011 זכתה מפלגת האופוזיציה פהו תאי בראשותה של אחות ראש הממשלה המודח, יינגלאק צ'ינוואט, ברוב של 265 מתוך 500 מושבי הפרלמנט. ראש הממשלה המכהן, אבהיסיט וג'ג'יווה הודה בתבוסתו וקיבל את תוצאות הבחירות. צ'ינוואט תהיה האשה הראשונה המכהנת בתאילנד בתפקיד ראש הממשלה.
2014
ב-2 בפברואר 2014 נערכו בחירות במדינה, אולם האופוזיציה החרימה את הבחירות. ב-21 במרץ 2014 הודיע בית המשפט לחוקה במדינה על ביטול תוצאות הבחירות. ([2]) ב-7 במאי 2014 הורה בית המשפט החוקתי לראש הממשלה יינגלאק צ'ינוואט להתפטר מתפקידה. בהמשך חודש מאי הכריז צבא תאילנד על שלטון צבאי.[2] וכעבור כמה ימים עצר את ראש הממשלה, והעביר אותה למתקן צבאי.
לקריאה נוספת
- David K. Wyatt. Thailand: A Short History, 1984, 2003.
קישורים חיצוניים
המלך אננדה מהידון מבקר באוניית הצי, 1939, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
| היסטוריה של מדינות אסיה | ||
|---|---|---|
|
