היסטוריה של מלזיה
ההיסטוריה של מלזיה היא חלק מההיסטוריה של האזור המאלאי-אינדונזי. בעבר לא היו כמעט הבדלים מבחינה תרבותית ולשונית בין הטריטוריות שמרכיבות את מלזיה של ימינו לבין הארכיפלג המלאי. כיום, האזור המאלאי מחולק לשש מדינות – מלזיה, אינדונזיה, הפיליפינים, סינגפור, ברוניי ומזרח טימור. מקור חלוקה זו הוא בעיקר השפעות חוץ.
מבחינה גאוגרפית נמצאת מלזיה בין ציוויליזציות גדולות. ממערב למדינה ניתן למצוא את הודו, המזרח התיכון ואירופה. בכיוון צפון מזרח ניתן למצוא את סין ויפן. נתיבי השיט שחיברו את סין אל המערב עוברים דרך אזור זה והנתיב הקצר ביותר עובר דרך מצר מלאקה.
סקירה כללית
את ההיסטוריה של מלזיה ניתן לראות כארבעה שלבים עוקבים של השפעה חיצונית, שבעקבותיהם הגיעה תקופה העצמאות של מלזיה.
- בשלב הראשון האזור היה נתון לשליטתן של התרבויות ההינדואיסטיות והבודהיסטיות שהגיעו מהודו. שיאה של שליטה זו הגיע כאשר הוקמה אימפריית סריוויג'איה שבסיסה היה באי סומטרה, ואשר שלטה באזור המאלאי כולו בין המאה ה-7 למאה ה-14 לספירה.
- השלב השני החל כאשר האסלאם הגיע לאזור זה החל מהמאה ה-10, וגרם להתפרקותה של סריוויג'איה למספר סולטאנויות קטנות, כאשר הבולטת ביותר מביניהן הייתה מלאקה. בין התרבות האסלאמית לבין התושבים המקומיים היו השפעות גומלין.
- בשלב השלישי הגיעו לאזור האימפריות הקולוניאליסטיות מאירופה: הראשונה הייתה פורטוגל, שכבשה את מלאקה ב-1511, הולנד ולבסוף בריטניה, שהקימה בסיסים בפינאנג ובסינגפור. השליטה האירופאית באזור הובילה בסופו של דבר לאחד האירועים החשובים בהיסטוריה האזורית – האמנה האנגלו-הולנדית של 1824, שבה הוסכם על קביעת קו גבול בין מאלאיה הבריטית ובין איי הודו המזרחיים ההולנדיים, שבשטחה הוקמה מאוחר יותר אינדונזיה. החלוקה השרירותית של האזור נשארה קבועה עד ימינו.
- כתוצאה מהשליטה האירופאית באזור הגיע גם השלב הרביעי בהיסטוריה שלו: ההגירה ההמונית של פועלים סיניים והודיים שנועדה לענות על הצרכים הכלכליים שנבעו מהפעולות הבריטיות בחצי האי המלאי ובצפון בורנאו. פועלים אלה היוו איום כלכלי על המלאים, ולמשך זמן מה הם כמעט גרמו למאלאים להיות מיעוט במדינתם[1].
הדומיננטיות הבריטית באזור נפגעה בצורה קשה בעקבות הכיבוש היפני בשנים 1942 – 1945. למרות אורכו הקצר, הכיבוש היפני גרם להתעוררותם של רגשות לאומיים. התעוררות זו גררה תגובה של סין, שחששה מדומיננטיות מאלאית ואסלאמית, ותגובה זו הייתה תמיכה במפלגה הקומוניסטית המאלאית. רק לאחר עימות צבאי קשה עם הבריטים, והסכמה של ההנהגה הפוליטית של מאלאיה וסין, הסתיימה ההתקוממות הקומוניסטית והוקמה פדרציית מאלאיה ב-1957.
ב-1963 מאלאיה הפכה למלזיה לאחר שקיבלה את הטריטוריות הבריטיות של צפון בורנאו וסינגפור. ב-1965 הסכימו סינגפור (שהיה בה רוב סיני) ומלזיה על פיצול. מלזיה שרדה את המשבר הזה כמו גם את העימות עם אינדונזיה, אולם כמעט וקרסה בעקבות המהומות הגזעיות, שפרצו ב-13 במאי 1969. משבר זה גרם להחלתו של משטר חירום ולצמצום בזכויות האזרח שמעולם לא בוטל. מאז שנות ה-70 הארגון הלאומי של מלזיה המאוחדת (UMNO) שולט במלזיה במתכונת של מדינה כמעט חד-מפלגתית, ומשתף פעולה עם ההנהגה של הודו וסין באמצעות "קואליציית החזית הלאומית".
תחת שלטון ה-UMNO מלזיה שגשגה ובשנות ה-90 תנאי המחיה בה כמעט והיו שווים לאלו של מדינות העולם הראשון. רווחה זו סייעה בהקטנת המחלוקות הפוליטיות, אולם מיסכה את שינוי מוקד הכוח שעבר לידי המלזיאנים. הממשלות שנבחרו לאחר ה-UMNO היו נחושות לנטרל את הדומיננטיות הסינית על הכלכלה ואת הדומיננטיות ההודית במקצועות העבודה, וליצור מעמד עסקי ומקצועי של המאלאים. דבר זה הושג באמצעות חקיקה שקבעה כי מערכת החינוך תתנהל בשפה המאלאית ובאמצעות העדפה מתקנת כלפי המלזיאנים. צעדים אלו נתקלו בהתנגדות, אולם הם גרמו בסופו של דבר להעמקת השילוב והרב תרבותיות בחברה.
ההשפעה ההודית על מאלאיה
ההיסטוריה, בניגוד לפרהיסטוריה, של האזור דובר המאלאית מתחילה עם התגברות בהשפעה ההודית, המתוארכת למאה ה-3 לפנה"ס בקירוב. סוחרים הודיים הגיעו לארכיפלג בעיקר בגלל היערות הנרחבים ובגלל המוצרים הימיים, ועל מנת לסחור עם סוחרים סיניים, שגם כן גילו את האזור בתקופה מוקדמת. במאה ה-1 ההינדואיזם והבודהיזם כבר היו מבוססים היטב בחצי האי המלאי, ומשם הם התפשטו לכל הארכיפלג. ביומנים סיניים מהמאה ה-5 נכתב על נמל ימי גדול בדרום הנקרא גואנטולי, שככל הנראה היה במצר מלאקה. כמו כן, ביומנים מוזכר קיומו של נמל נוסף בשם שיליפושי במאה ה-7, והדעה הרווחת היא שמדובר על שם סיני שניתן לגואנטולי.
המיקום המדויק של סריוויג'איה מעולם לא נמצא, אולם ההשערה היא כי הוא היה במוצא של אחד הנהרות במזרח סומטרה, ככל הנראה ליד פאלמבאנג. במשך 700 שנים המאהאראג'ות של סריוויג'איה שלטו על אימפריה ימית שחלשה על חופי סומטרה, חצי האי המלאי, ובורנאו. במשך תקופות מסוימות הם שלטו בג'אווה, אולם מספר מדינות שהיו קיימות בג'אווה בתקופה זו התנגדו להגמוניה של סריוויג'איה. האימפריה התבססה על מסחר, וקידמה בברכה ציי סוחר מסין והודו, ואף ממדינות רחוקות יותר כגון יפן, פרס וארצות ערב. היריבים הגדולים ביותר של האימפריה היו התאילנדים, שבאופן קבוע ניסו לפלוש לאזור מכיוון צפון. על מנת להבטיח את קיומה של ברית צבאית חזקה כנגד אויביהם, המאהאראג'ות שילמו מס לקיסרי סין, אולם מעולם לא היו תחת שלטונם.
החל מהמאה ה-10 כוחה של סריוויג'איה החל לדעוך. כיוון שמעולם לא הייתה מדינה ריכוזית, היא נחלשה ככל הנראה בעקבות מלחמות עם אנשי ג'אווה, שהפריעו למסחר. במאה ה-11 נוצר מרכז כוח נוסף במלאיו, נמל שככל הנראה היה ממוקם במעלה החוף הסומטרי, באזור פרובינציית ג'אמבי של ימינו. השפעתו של מלאיו ניכרת בהשערה שהשם הוא המקור למילה "מאלאיה". כוחם של המאהאראג'ות ההינדיים החל לדעוך גם כן, וזאת בעקבות התפשטות האסלאם. אזורים שהמירו את דתם לאסלאם בשלב מוקדם, כגון אצ'ה, השתחררו משליטתה של סריוויג'איה. עד לשלהי המאה ה-13 המלכים התאילנדיים מסוקהוטאי הצליחו להשתלט על רוב מאלאיה. אולם, עוצמתה הכלכלית של סריוויג'איה – שהתבססה על מוצרי ים, זהב, עצים לבנייה, תבלינים, שעווה ושרף – הצליחה לשמור על קיומה של האימפריה עד המאה ה-14.
מלאקה ומאלאיה המוסלמית
נמל מלאקה היה קיים בחוף המערבי של חצי האי המלאי ונוסד בערך בשנת 1400 על ידי פאראמסווארה, שהיה נסיך מורד משושלת השליטים של סריוויג'איה, וטען בספר סג'ארה מלאיו כי הוא צאצא של אלכסנדר מוקדון. לאחר שגורש מסומטרה בעקבות רציחתו של שליט טמאסק (כיום סינגפור), פאראמסווארה התיישב ביחד עם תומכיו במלאקה. בתוך זמן קצר הם שלטו על האזור שקודם לכן היה שייך לסריוויג'איה, יצרו קשרים עצמאיים עם סין, והרחיבו את שטחם שחלש על המצרים ששלטו על נתיב הסחר הימי בין סין להודו, שחשיבותו עלתה כאשר האימפריה המונגולית סגרה את הנתיב היבשתי בין סין למערב. מספר שנים לאחר ייסודה, אימצה מלאקה באופן רשמי את האסלאם, והראג'ה הפך לסולטאן.
כוחה הפוליטי של סולטנות מלאקה סייע להתפשטות המהירה של האסלאם ברחבי האזור המאלאי, והתפשטות זו הגיעה עד אזור הפיליפינים של ימינו, והותירה רק את באלי כמעוז האחרון של ההינדואיזם. האסלאם הגיע לארכיפלג המאלאי דרך הודו, והיה שונה במידת מה מהאסלאם המזרח תיכוני. האסלאם באזור זה הושפע רבות על ידי המסורות המיסטיות של הסופיות, והטמיע מספר יסודות של המסורות ההינדואיסטיות והמאלאיות. כיוון שהאסלאם הובא על ידי סוחרים ולא באמצעות כיבושים צבאיים, לא הייתה כפייה של שימוש בשפה הערבית ודרכי השלטון הערביות. כיוון שרוב המאלאים לא יכלו לקרוא את הקוראן, הגרסה המקומית של האסלאם הייתה פחות נוקשה בהשוואה לארצות ערב. כיוון שהשליטים המאלאיים שמרו על כוחם, אנשי הדת המוסלמיים לא צברו כוח פוליטי כפי שהיה להם בארצות מוסלמיות אחרות.
שלטונה של מלאקה שרד במשך כמאה שנים, אולם הייתה לו חשיבות רבה, כיוון שכיום הוא נחשב כעידן הזהב של השלטון העצמי המאלאי, וסולטאני מלאקה הפכו למודל עבור כל שליטי מאלאיה שבאו אחריהם. מלאקה הפכה למרכז תרבותי גדול, ויצרה את מרכז התרבות המאלאית של ימינו: תערובת של יסודות מלאיים מקומיים וכאלה שיובאו מההודים, הסינים והמוסלמים. המנהגים של מלאקה בתחומי הספרות, אומנות, מוזיקה, ריקוד, לבוש והפאר של חצר המלוכה, הפכו למעין תקן עבור כל המאלאים. כמו כן, חצר המלוכה של מלאקה תרמה גם לשפה המאלאית, שהחלה להתפתח בסומטרה והובאה למלאקה כאשר היא נוסדה. במשך הזמן המאלאית הפכה לשפה הרשמית של כל המדינות המאלאיות, אם כי ראוי לציין שחלק מהשפות המקומיות גם כן שרדו.
הדומיננטיות האירופאית
הסגירה הממושכת של הנתיב היבשתי מאסיה לאירופה על ידי האימפריה העות'מאנית, והמונופול על הסחר עם הודו ודרום-מזרח אסיה שהיה בידי סוחרים ערביים, גרמו לאירופאים לחפש נתיב תחבורה ימי לאזור. ואסקו דה גאמה, שנשלח על ידי המלך הפורטוגלי מנואל הראשון, גילה את הדרך להודו העוברת מסביב לכף התקווה הטובה, וב-1511 אפונסו דה אלבוקרקי עמד בראש משלחת למאלאיה. לאחר מצור שנמשך חודש שלם, המשלחת הצליחה לכבוש את מאלאיה והפכה אותה לעיר הבירה של החלק המזרחי של האימפריה הפורטוגלית.
בנו של הסולטאן האחרון של מלאקה ברח מהאי בינטאן לדרום מאלאיה, וייסד שם מדינה חדשה שלבסוף הפכה לסולטנות ג'והור. לאחר שהשתחרר משליטתה של מלאקה, הוקמו באזור מספר מדינות, בזו אחר זו, שהיו מצויות בסכסוכים קבועים. החשובות שבהן היו אצ'ה, ברוניי, ג'והור ופראק. מדינות אחרות כגון באנטן, יוגיאקארטה, קדה (Kedah), סלאנגור, סולו וטרנגנו נוסדו גם כן כסולטאנויות עצמאיות. לקראת סוף המאה ה-16 הסוחרים האירופאים גילו בצפון מאלאיה את מכרות הבדיל, ופראק הפכה למדינה חזקה כאשר היא מתבססת על רווחים מייצוא בדיל. אולם, האירופאים לא הסתפקו רק באזור זה. הפורטוגלים השתלטו על אזורי גידול האורז שבאיי מאלוקו, וב-1571 ספרד כבשה את מנילה.
ההולנדים הגיעו לאזור ב-1596. בינם לבין הפורטוגלים הייתה יריבות בעלת שורשים דתיים ומסחריים, והם היו נחושים לגרש אותם מהאיים הרווחיים שכונו על ידם הודו ההולנדית. תחת הנהגתה של חברת הודו המזרחית ההולנדית הם ניצחו במהירות את הסולטאנויות החלשות בג'אווה וייסדו את באטאביה (כיום ג'קרטה) ב-1619 כעיר הבירה. מאזור העיר הם הרחיבו את שליטתם לרוחב הארכיפלג, ויצרו ברית עם ג'והור נגד היריבים העיקריים שלהם, הפורטוגלים במלאקה וסולטאן אצ'ה. ב-1641, לאחר מספר ניסיונות, כוחות הברית הצליחו לכבוש את מלאקה, ושברו את בסיס הכוח הפורטוגלי במאלאיה לצמיתות – בידיה של פורטוגל נותרה רק המושבה מזרח טימור. בגיבוי הולנדי, ג'והור השיגה הגמוניה רופפת על המדינות המאלאיות, מלבד פראק, שסייעו לה להתמודד עם אנשי סיאם בצפון ולשמור על עצמאותה.
היחלשותן של המדינות המאלאיות בתקופה זו אפשרה לאנשים אחרים להגר לאזור זה. הקבוצה העיקרית ואחת החשובות ביותר הייתה הבוגיס, ימאים מאזור מזרח אינדונזיה של ימינו, שערכו פשיטות רבות על חופי מאלאיה, ולבסוף הצליחו לכבוש את ג'והור לאחר ההתנקשות בסולטאן האחרון ממשפחת המלוכה של מלאקה ב-1699. אנשי בוגיס אחרים כבשו את סלאנגור. אנשי מינאנגקאבאו מסומטרה היגרו למאלאיה, ובסופו של דבר ייסדו מדינה משל עצמם בנגרי סמבילאן. נפילתה של ג'והור הותירה חלל שלטוני בחצי האי המלאי, שנשלט בחלקו על שליטי ממלכת איוטהאיה שבסיסה היה בתאילנד, שהפכו את חמש המדינות בצפון מאלאיה (קדה, קלאנטאן, פאטאני, פרליס וטרנאגנו) לווסאלים שלהם. כמו כן, שקיעתה של ג'והור הותירה את פראק כמנהיגה הבלתי מעורערת של האזור.
במהלך המאה ה-18 עלתה חשיבותה של מאלאיה עבור אירופה מבחינה כלכלית. סחר התה הגובר בין סין ובריטניה גרם לעליית הביקוש לבדיל מאלאי איכותי, ששימש עבור הכנת מגשי תה. פלפל מאלאי זכה למוניטין טוב באירופה, בעוד שבקלאנטאן ופאהאנג היו מכרות זהב. הגידול בכריית הזהב והבדיל, וכן תעשיות השירותים הנלווים, היה אחד הגורמים שהובילו לשטף המהגרים הראשון לאזור – בתחילה הערבים וההודים, מאוחר יותר הסינים – שהתיישבו בערים ובמהירה שלטו בפעילויות הכלכליות. אירועים אלה קבעו את מאפייני החברה המאלאית ל-200 השנים הבאות – אוכלוסייה כפרית מאלאית הולכת וגדלה הנמצאת תחת שליטה של קהילות מהגרים עירוניות ועשירות, שהסולטאנים לא יכלו להתמודד איתן.
הסוחרים האנגליים פעלו במימי מאלאיה החל מהמאה ה-17, אולם רק לקראת אמצע המאה ה-18 חברת הודו המזרחית הבריטית, שבסיסה היה במושבה הבריטית בהודו, החלה להתעניין בנושאים הנוגעים למאלאיה. התפתחות הסחר בין סין לבריטניה גרמה לחברה לרצות להקים בסיסים נוספים באזור. מספר איים שימשו למטרה זו, אולם רכישת הקבע הראשונה הייתה פינאנג, שנחכרה מסולטאן קדה ב-1786. בעקבות זאת חכרו הבריטים טריטוריה על היבשת שנמצאה מול פינאנג (ידועה כפרובינציית ולסלי). ב-1795, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, הבריטים כבשו את מלאקה ההולנדית על מנת לסכל כל ניסיון צרפתי עתידי לכבוש את האזור.
כאשר מלאקה הוחזרה להולנד ב-1818, המושל הבריטי, סטאמפורד ראפלס, חיפש אתר אחר למיקום הבסיס וב-1819 הוא רכש או חכר את החוף הדרומי של סינגפור מסולטאן ג'והור. יזמה פרטית קבלה גבוי ממשלתי בשנת 1823 וב-1824 נצלו הבריטים חוסר ערנות של שלטאן ג'והור והשתלטו על כל האי סינגאפורא. הבסיסים התאומים בפינאנג וסינגפור, ביחד עם היחלשותו של הצי ההולנדי, סייעו לבריטניה להפוך לכוח הימי הדומיננטי באזור. סיבה נוספת להתגברות ההשפעה הבריטית הייתה החשש של תושבי מאלאיה מפני התרחבות של שליטי סיאם, שבריטניה היוותה משקל נגד יעיל כנגדם. במהלך המאה ה-19 סולטאני מאלאיה הפכו לבני ברית נאמנים של האימפריה הבריטית.
מאלאיה הבריטית
ב-1824 ההגמוניה הבריטית באזור קיבלה תוקף רשמי בעקבות החתימה על האמנה האנגלו-הולנדית, שהייתה אחד האירועים המכריעים שהובילו להקמת מלזיה של ימינו. ההולנדים נסוגו ממלאקה וויתרו על האינטרסים שלהם בשאר מאלאיה, ואילו הבריטים הכירו בשלטון ההולנדי בשאר הודו המזרחית. האמנה קבעה גבול שרירותי לעולם המאלאי, גבול שמעולם לא בוטל. פנאנג, מלאקה וסינגפור אוחדו לישות אחת בשם היאחזויות המצוקה, שנשלטו על ידי מושל בריטי שישב בסינגפור.
במהלך המאה ה-19 הבריטים חתמו על סדרת הסכמים עם המדינות המאלאיות, ושלחו אליהן "תושבים" שייעצו לסולטאנים, ובסופו של דבר יועצים אלה הפכו לשליטים האמיתיים. העושר של מכרות הבדיל של פראק גרם למשקיעים הבריטיים להשקיע בשמירה על היציבות הפוליטית, ובכך פראק הייתה למדינה המאלאית הראשונה שהסכימה לפיקוח בריטי.
רק ג'והור התנגדה לכך, והתמידה בסירובה עד 1914. ב-1909 ממלכת סיאם החלשה נאלצה לוותר לבריטים על קדה, קלאנטאן, פרליס וטרנאגנו (סיאם שמרה על שליטתה בסולטנות פאטאני, מה שהותיר מיעוט מוסלמי בדרום תאילנד שהיווה מקור למספר בעיות עבור הממשלות התאילנדיות שבאו לאחר מכן).
במהלך המאה ה-19 הבריטים הצליחו להשתלט על החוף הצפוני של בורנאו, באזור שבו ההולנדים מעולם לא שלטו. החלק המזרחי של אזור זה (כיום סבה) היה תחת שליטה רשמית של סולטאן סולו, שהיה וסאל מהפיליפינים הנתונים לשליטת ספרד. יתרת האזור הייתה הטריטוריה של סולטנות ברוניי.
ב-1841 הרפתקן בריטי בשם ג'יימס ברוק חכר את העיר קוצ'ינג מהסולטאן, ומינה את עצמו לתפקיד "הראג'ה הלבן" של סאראוואק, ובהדרגתיות הוא הרחיב את הטריטוריה שלו על חשבון ברוניי. בצפון-מזרח בורנאו התיישבו סוחרים בריטים, וב-1881 חברת צפון בורנאו הבריטית קיבלה את מושכות השלטון על הטריטוריה תחת פיקוחו של מושל סינגפור. השלטון הספרדי בפיליפינים מעולם לא הכיר באובדן הטריטוריה של סולטאן סולו, מה שהניח את הבסיס לטענת הבעלות הפיליפינית על סבה.
שארית ברוניי הפכה ב-1888 למדינת חסות בריטית, וב-1891 אמנה אנגלו-הולנדית נוספת קבעה את הגבול בין החלק ההולנדי לבריטי של בורנאו. מסיבה זו ניתן לומר שגבולותיה של מלזיה המודרנית נוצרו באמצעות המגמות הקולוניאליסטיות, ללא התחשבות בגורמים לשוניים או אתניים.
לקראת 1910 התבסס דפוס השלטון הבריטי באזור המאלאי. היאחזויות המצוקה היו למושבת כתר, שנשלטה על ידי מושל שהיה נתון לפיקוח מזכיר המדינה לענייני מושבות. כמחצית מאוכלוסיית האזור הייתה ממוצא סיני, אולם כל התושבים (ללא קשר למוצאם) היו נתינים בריטיים.
המדינות הראשונות שקיבלו מעמד רשמי כחלק מבריטניה (פראק, סלאנגור, נגרי סמבילאן ופאהאנג) נקראו פדרציית מדינות מאלאיה: בעוד שמבחינה טכנית הן היו עצמאיות, הן היו נתונות לשלטונו של גנרל-תושב החל משנת 1895, ובכך הן נהיו למושבות בריטיות לכל דבר מלבד השם.
המדינות המאלאיות הלא-פדרטיביות (ג'והור, קדה, פרליס וטרנאגנו) זכו למעט יותר עצמאות, אם כי עדיין לא היה ביכולתן להתנגד לרצונותיהם של הבריטים. ג'והור, כבעלת הברית הקרובה ביותר לבריטניה בעניינים המאלאים, זכתה לכך שתהיה לה חוקה כתובה. לפי החוקה לסולטאן יש את הסמכות הבלעדית למנות את הקבינט שלו, אם כי הסולטאנים הקפידו להתייעץ עם הבריטים לפני שפעלו בנושא.
מאלאיה כמדינה רב-גזעית
בניגוד למדינות קולוניאליסטיות אחרות, הבריטים התייחסו לאימפריה שלהם בראש ובראשונה כאל בעיה כלכלית, והציפייה הייתה שהמושבות יניבו רווחים עבור הממלכה. המקומות המשתלמים ביותר במאלאיה היו באופן טבעי מכרות הזהב והבדיל, אולם בעלי מטעים בריטים החלו לעשות ניסויים בצמחים טרופיים – טאפיוקה, אונקאריה, פלפל וקפה. אולם, ב-1877 הובא לאזור צמח הגומי שמקורו בברזיל, והגומי הפך במהרה למוצר הייצוא העיקרי של מאלאיה, וזאת בעקבות הדרישה ההולכת וגוברת מהתעשייה האירופאית. מאוחר יותר נוסף גם שמן דקלים כמוצר המיוצא ברווח גדול.
כל התעשיות הללו דרשו כוח עבודה גדול וממושמע, והבריטים לא נתנו אמון בילידי המקום כעובדים טובים. הפתרון היה הבאתם של עובדי אדמה מהודו, ובייחוד דוברי טמילית מדרום הודו. קיומם של המכרות, המטחנות ונמלי הים גרם להגירתם של מהגרים רבים מדרום סין. תוך זמן קצר נוצר מצב של רוב סיני בערים כגון סינגפור, פנאנג ואיפוה, כפי שהיה בקואלה לומפור, שנוסדה כמרכז לכריית בדיל ב-1857. בשנת 1891, כאשר נערך מפקד האוכלוסין הראשון במאלאיה, בפראק ובסלאנגור (המדינות שבהן התרחשה רוב כריית הבדיל) היה רוב סיני.
רוב הסינים שהגיעו היו עניים, אולם הרגלי העבודה שלהם והעזרה ההדדית שהייתה נהוגה אצלם סייעה להם להתעשר במהירות. בשנות ה-90 של המאה ה-19 יאפ אה לוי, שהחזיק בתואר קפיטן סין של קואלה לומפור, היה לאדם העשיר ביותר במאלאיה, ובבעלותו היו מכרות, מטעים וחנויות.
מתחילת קיומן נוהלו תעשיות הבנקאות והביטוח על ידי סינים, ואנשי העסקים הסיניים, בסיוע של חברות מלונדון, הפכו במהרה לכוח הכלכלי העיקרי. כיוון שסולטאני מאלאיה נטו לבזבזנות יתר, הם היו חייבים כספים לבנקאים הסינים, ודבר זה נתן לסינים כוח פוליטי בנוסף לכוחם הכלכלי. בתחילת ההגירה רוב המהגרים הסינים היו גברים, ורובם התכוונו לחזור לסין כאשר הם ירוויחו מספיק כסף. רבים חזרו לסין, אולם רבים אחרים נשארו, כאשר בהתחלה הם התחתנו עם נשים מלאיות, והובילו ליצירה של קהילה סינית-מאלאית מעורבת. אולם, לאחר זמן מה הם החלו להביא כלות מסין, הקימו קהילות סיניות קבועות, בנו בתי ספר ומקדשים.
בתקופה הראשונית שלאחר הגעתם המהגרים ההודים לא הצליחו כמו הסינים, כיוון שבניגוד אליהם ההודים הגיעו למטעי הגומי ללא ניסיון קודם, והיו להם פחות הזדמנויות כלכליות מאשר לסינים. כמו כן, הקהילה ההודית הייתה פחות מאוחדת, כיוון שהם היו מחולקים מבחינת שפה וקאסטה להינדים ומוסלמים. מעמד הסוחרים והעובדים ההודי החל להתבסס בראשית המאה ה-20, אולם רוב ההודים נותרו עניים וחסרי חינוך באזורי גידול הגומי הכפריים.
לחברה המאלאית המסורתית היו קשיים בהתמודדות עם אובדן הריבונות הפוליטית לבריטים והריבונות הכלכלית לסינים. יתר על כן, בתחילת המאה ה-20 הייתה אפשרות שהמאלאים יהפכו למיעוט במדינתם שלהם. הסולטאנים, שנחשבו כמשתפי פעולה עם הבריטים והסינים, איבדו חלק מהיוקרה שלהם, ובייחוד בקרב המאלאים שקיבלו חינוך מערבי, אולם האוכלוסייה המאלאית הכפרית המשיכה לאהוד את הסולטאנים ולפיכך הם היו גורם מסייע חשוב לשלטון הקולוניאלי.
קבוצה קטנה של אינטלקטואלים מאלאים לאומנים החלה להתפתח בראשית המאה ה-20, והייתה התעוררות של האסלאם בתגובה לנוכחותן של דתות אחרות שהגיעו לאזור, ובייחוד הנצרות. למעשה, מאלאים מעטים בלבד המירו את דתם לנצרות, לעומת הסינים שכן המירו ברובם. האסלאם נותר דומיננטי באזורים הצפוניים, שהושפעו פחות מהרעיונות המערביים, והוא דומיננטי בהם גם כיום.
אחד ממקורות העידוד עבור הגאווה המאלאית היה שהבריטים אפשרו להם לקיים מונופול וירטואלי בעמדות הבכירות של המשטרה ויחידות הצבא המקומיות, כמו גם במשרות הניהול שהיו פתוחות ללא-אירופאים. בעוד שברוב המקרים הסינים בנו ושילמו עבור בתי הספר והמכללות שלהם, הביאו מורים מסין, הממשלה הקולוניאלית דאגה לחינוך עבור המאלאים. ב-1905 היא פתחה את המכללה המאלאית הראשונה והקימה את שירות הניהול המאלאי ב-1910. ב-1922 הוקמה מכללה להכשרת מורים, ומכללת נשים הוקמה ב-1935. דברים אלו שיקפו את המדיניות הבריטית הרשמית שמאלאיה שייכת למאלאים, ושבני הלאומים האחרים הם תושבים זמניים. השקפה זו לא התאימה למציאות, והיוותה את הזרע של בעיות עתידיות.
בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה הבריטים הזניחו את ההתפתחות החוקתית במאלאיה. בהתאמה למדיניות שלהם של שלטון לא ישיר, הם התמקדו בחיזוק הסמכות של הסולטאנים ובדיכוי כל פעולה בכיוון של מאלאיה כמדינה עצמאית או בעלת ממשל עצמי. לא נעשו מהלכים שמטרתם הקמת ממשלה מאלאית אחת, ולמעשה ב-1935 התפקיד גנרל תושב של מדינות הפדרציה בוטל, וסמכויותיו פוזרו למדינות השונות.
בעקבות נטייה לסטריאוטיפים בנושאי גזע, הבריטים התייחסו למאלאים כאל אנשים חביבים אך עצלנים ולא חכמים, שאינם מסוגלים לנהל מדינה, אם כי בעלי יכולת להיות חיילים טובים תחת פיקודם של קצינים בריטים. הם התייחסו לסינים כחכמים אך מסוכנים – ואכן, במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 הקוומינטנג והמפלגה הקומוניסטית של סין הקימו ארגונים מקבילים במאלאיה, מה שגרם לבעיות בערים הסיניות. באותה תקופה הבריטים לא ראו כל אפשרות שאוסף המדינות והגזעים שהרכיבו את מאלאיה יהיו מדינה אחת, לא כל שכן מדינה עצמאית.
מלחמה וחירום
ערך מורחב – קרב מלאיה
בריטניה ומאלאיה לא היו מוכנות בזמן תחילת הקרבות באוקיינוס השקט בדצמבר 1941. במהלך שנות ה-30, בעקבות התגברות האיום מצד הצי היפני, הם בנו נמל צבאי גדול בסינגפור, אולם לא צפו שמאלאיה תיאלץ להתמודד עם פלישה מהצפון. בעקבות צורכי המלחמה באירופה, כמעט ולא הייתה נוכחות בריטית אווירית במזרח הרחוק. היפנים תקפו מבסיסיהם בהודו-סין הצרפתית ללא סיכון, ולמרות התנגדות עיקשת של כוחות בריטים, אוסטרלים והודיים, מאלאיה נכבשה על ידי היפנים בתוך כחודשיים. סינגפור, שהייתה חסרת הגנה יבשתית, כיסוי אווירי ואספקת מים נאלצה להיכנע ב-1942, ופגעה בצורה קשה ביוקרה הבריטית. צפון בורנאו הבריטית וברוניי נכבשו גם כן.
היפנים יישמו מדיניות גזענית בדומה לבריטים. הם התייחסו למאלאים כאל קולוניאליסטים שהשתחררו מהשלטון הבריטי האימפריאלי, ואפשרו מידה מוגבלת של לאומנות מאלאית, מה שסייע להם בהשגת מידת מה של שיתוף פעולה מצד השירותים האזרחיים והאינטלקטואלים המאלאים (רוב הסולטאנים שיתפו פעולה עם היפנים, אף על פי שמאוחר יותר הם טענו שעשו זאת בכפייה).
אולם, היפנים התייחסו לסינים כאל אזרחי אויב, והעניקו להם יחס נוקשה ביותר: במהלך הסוק צ'ינג (טיהור באמצעות סבל) נהרגו כ-40,000 סינים במאלאיה וסינגפור. עסקים סיניים הופקעו ובתי הספר שלהם נסגרו. באופן צפוי הסינים, בעידודה של המפלגה המאלאית הקומוניסטית, נתנו את התמיכה הרבה ביותר לצבא העם המאלאי האנטי יפני (MPAJA), שבסיוע בריטי הפך לכוח המחתרתי היעיל ביותר במדינות אסיה הכבושות. אולם, היפנים פגעו בלאומיות המאלאית בכך שאפשרו לתאילנד, שהייתה בעלת בריתם, לספח מחדש ארבע מדינות צפוניות: קדה, פרליס, קלאנטאן וטרנאגנו. אובדן שוקי הייצוא של מאלאיה גם לעלייה באבטלה שהשפיעה על כל הקבוצות האתניות וגרמה לירידה נוספת בפופולריות היפנית.
מסיבות אלו המאלאים היו מרוצים מחזרתם של הבריטים ב-1945, אולם מצב הדברים השתנה לעומת התקופה שלפני המלחמה. הבריטים היו בחובות כספיים וממשלת הלייבור הייתה מעוניינת להסיג את כוחותיה מהמזרח בהקדם האפשרי. המאפיינים החדשים של המדיניות הבריטית היו שלטון עצמי בחסות קולוניאלית ועצמאות. מגמת הלאומניות הגיעה במהרה למאלאיה.
אולם, רוב המאלאים היו עסוקים בהתנגדות למפלגה המאלאית הקומוניסטית (MCP) שרוב חבריה היו סינים, מאשר בדרישה מהבריטים לתת להם עצמאות – ואכן, חששם העיקרי היה שהבריטים ייסוגו ויותירו אותם לבדם מול הקומוניסטים החמושים של הצבא העממי האנטי-יפני, שהיה הכוח החמוש הגדול ביותר במדינה. במהלך השנה האחרונה של המלחמה היו מספר עימותים חמושים בין הסינים והמאלאים ומאלאים רבים נהרגו על ידי הקומוניסטים. הכוחות הבריטים שחזרו למאלאיה מצאו מדינה על סף מלחמת אזרחים.
ב-1946 הבריטים הכריזו על תוכנית לאיחוד מאלאיה, שיהפוך את המדינות הפדרטיביות והלא-פדרטיביות, כולל פנאנג ומלאקה (אך לא סינגפור), למדינה אחת שלאחר מספר שנים תהפוך לעצמאית. לפי התוכנית תיווצר אזרחות מאלאית אחת ללא קשר לגזע. המאלאים היו מאוד לא מרוצים מכך שהסינים וההודים יהיו חלק שווה וקבוע בעתידה של מאלאיה, והתנגדו לתוכנית. הסולטאנים, שלאחר הצגת התוכנית תמכו בה, נסוגו והתייצבו בראש המתנגדים. ב-1946 נוסד ארגון המאלאים המאוחדים הלאומי (UMNO) על ידי לאומנים מאלאים בהנהגתו של און ג'אאפר, השר הראשי של ג'והור. הארגון תמך בעצמאות למאלאיה רק אם המדינה החדשה תנוהל באופן בלעדי על ידי המאלאים. בעקבות ההתנגדות הנחרצת הבריטים זנחו את התוכנית.
במקביל, הקומוניסטים החלו בהכנות לקראת מרידה כוללת. צבא העם פורק בדצמבר 1945, והמפלגה הקומוניסטית התארגנה כמפלגה חוקית, אם כי כלי הנשק של הצבא נשמרו לשימוש עתידי. מדיניותה הרשמית של המפלגה הייתה קבלת עצמאות מיידית ושוויון זכויות מלא לכל הגזעים. משמעות הדבר הייתה גיוסם של מאלאים רבים. כוחה של המפלגה היה ניכר באיגודים המקצועיים שנשלטו על ידי הסינים (בייחוד בסינגפור), ובבתי הספר הסינים, היכן שהמורים (שרובם היו ילידי סין) ראו את המפלגה הקומוניסטית של סין כמובילת התחייה הסינית הלאומית.
במרץ 1947, בשיקוף של הפנייה שמאלה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית בעקבות המלחמה הקרה, מנהיג המפלגה לאי טק "טוהר" (טק נעלם ולא ידוע מה היה גורלו) והוחלף על ידי לוחם הגרילה לשעבר צ'ין פנג, שבהנהגתו פנתה המפלגה לכיוון של פעולה ישירה. ביולי, בעקבות שרשרת התנקשויות במנהלי מטעים, הממשלה הקולוניאלית השיבה מלחמה, הכריזה על מצב חירום, הוציאה את המפלגה אל מחוץ לחוק ועצרה מאות פעילים שלה. המפלגה נסוגה לג'ונגל והקימה את צבא השחרור המאלאי העממי, שמנה כ-3,000 חיילים, כמעט כולם סינים.
מצב החירום המלאי נמשך שש שנים שבהן התחוללו קרבות מרים בחצי האי המלאי. האסטרטגיה הבריטית, שבסופו של דבר הוכחה כמוצלחת, הייתה לבודד את המפלגה הקומוניסטית מבסיס התמיכה שלה באמצעות שילוב של ויתורים לסינים ויישובם מחדש באזורים חופשיים מהשפעת המפלגה. גיוסם היעיל של המאלאים ועידודם לפעול נגד המפלגה הקומוניסטית היווה מרכיב חשוב נוסף במדיניות הבריטית.
החל מ-1949 חלה ירידה בכוחה של המפלגה ומספר חבריה ירד בצורה חדה. אף על פי שפעילי המפלגה הצליחו להתנקש בנציב הבריטי סר הנרי גרני באוקטובר 1951, מעבר זה לטקטיקה טרוריסטית גרם לסינים רבים לעזוב את המפלגה. הגעתו של לוטננט גנרל ג'רלד טמפלר, שמילא את תפקיד המפקד הבריטי, הייתה תחילת הסוף של מצב החירום. טמפלר פיתח את טכניקות המלחמה בסגנון מרידת נגד, ויישם אותן ללא רחמים.
לעבר מלזיה
תגובת הסינים נגד המפלגה הקומוניסטית המאלאית הייתה באמצעות הקמתה של התאחדות הסינים המאלאים (MCA) ב-1949 כבסיס לדעות פוליטיות סיניות מתונות. מנהיג ההתאחדות, טאן צ'נג לוק, העדיף מדיניות של שיתוף פעולה עם ה-UMNO על מנת להביא לעצמאותה של מאלאיה לפי מדיניות של שוויון זכויות אזרחי, אולם עם מספיק ויתורים שירגיעו את חששות המאלאים. טאן יצר שיתוף פעולה קרוב עם הנסיך עבדול רחמן, השר הראשי של קדה, והחל מ-1951 מחליפו של און בראשות ה-UMNO.
כיוון שהבריטים הודיעו ב-1949 על כוונתם להפוך את מאלאיה למדינה עצמאית בתוך זמן קצר וכי אין בדעתם להתחשב בדעתם של המאלאים בנושא, שני המנהיגים היו נחושים לכרות ביניהם הסכם שיהיה מקובל על קהילותיהם כבסיס למדינה עצמאית יציבה. הברית בין UMNO ל-MCA (אליה הצטרף מאוחר יותר הקונגרס המאלאי ההודי - MIC) השיגה ניצחונות משכנעים בבחירות המקומיות והאזורים שנערכו באזורים המאלאים והסיניים בין 1952 ל-1955.
קיומן של הבחירות הכלליות לממשלה היה צעד חשוב נוסף במאבק מול הקומוניסטים. לאחר מותו של סטלין ב-1953 חל פיצול בהנהגת ה-MCP בעקבות ויכוח על המשך המאבק החמוש. רבים מהחברים המיליטנטיים של המפלגה הקומוניסטית פרשו, ובזמן שטמפלר עזב את מאלאיה ב-1954 מצב החירום נגמר, אף על פי שצ'ין פנג הוביל קבוצה קטנה שארבה לאנשים בג'ונגלים שלאורך הגבול עם תאילנד במשך זמן רב. מצב החירום הותיר מורשת של מרירות בין המאלאים והסינים.
במהלך 1955 ו-1956 הקימו ה-UMNO, MCA והבריטים תשתית עבור מאלאיה העצמאית. UMNO נאלצה להסכים לעיקרון של זכויות אזרח לכל הגזעים. בתמורה, ה-MCA הסכימה שראש המדינה ייבחר מקרב הסולטאנים המאלאים, שמאלאית תהיה השפה הרשמית, ושיינתן סבסוד ממשלתי לחינוך ולכלכלה. מבחינה מעשית, משמעות הדבר הייתה שמאלאיה תנוהל על ידי המאלאים, בייחוד כיוון שהם המשיכו לשלוט בשירות האזרחי, הצבא והמשטרה. כמו כן, הסינים וההודים יקבלו ייצוג הולם בקבינט ובפרלמנט, ינהלו את המדינות שבהן הם הרוב, והמעמד הכלכלי שלהם יזכה להגנה. פתרון סוגיית השליטה במערכת החינוך נדחה לאחר הכרזת העצמאות. הכרזה זו התבצעה ב-31 במאי 1957, כאשר טונקו עבדול רחמן הפך לראש הממשלה הראשון של מאלאיה העצמאית.
עצמאותה של מאלאיה הותירה בעיה לא פתורה בדמות הטריטוריות האחרות באזור שהיו תחת השלטון הבריטי. לאחר שהיפנים נכנעו משפחת ברוק וחברת צפון בורנאו הבריטית ויתרו על שליטתם בסאראוואק וסבה, בהתאמה, והטריטוריות הפכו למושבות כתר בריטיות. הן היו פחות מפותחות בהשוואה למאלאיה, והמנהיגים הפוליטיים המקומיים (שהיו ברובם נוצריים) היו חלשים מכדי לדרוש עצמאות, למרות ההבדלים התרבותיים הגדולים בין שתי הטריטוריות למאלאיה.
סינגפור, שבה היה רוב סיני, הפכה לאוטונומיה ב-1955, וב-1959 המנהיג הסוציאליסטי הצעיר לי קואן יו התמנה לתפקיד השר הראשי. סולטאן ברוניי נותר תלוי בבריטים במובלעת הנפט העשירה שלו. בין 1959 ל-1962 הממשלה הבריטית ניהלה מספר סבבי משא ומתן בין המנהיגים המקומיים הללו לבין ממשלת מאלאיה.
ב-1961 עבדול רחמן העלה לדיון את הרעיון של יצירת מדינה חדשה בשם מלזיה, שתורכב ממאלאיה, סינגפור, סבה, סאראוואק וברוניי, שכולן היו מושבות בריטיות. ההיגיון מאחורי הצעה זו היה שהדבר יאפשר לממשלה מרכזית אחת לשלוט ולהילחם בפעילים הקומוניסטים, ובייחוד באלה שבסינגפור. כמו כן, היה חשש שאם סינגפור תזכה לעצמאות, היא תיהפך למעוז סיני שיהווה איום על הריבונות המאלאית. על מנת לאזן את ההרכב האתני של האומה החדשה, שאוכלוסיית המאלאים והילידים שבה יבטלו את הרוב הסיני הסינגפורי, נכללו גם המדינות האחרות[2].
אף על פי שלי קואן יו תמך בהצעה, יריביו מהחזית הסוציאליסטית הסינגפורית התנגדו, וטענו שמדובר במזימה שמטרתה להנציח את השלטון הבריטי באזור. רוב המפלגות הפוליטיות בסאראוואק התנגדו גם כן למיזוג. בסבה, שלא היו בה מפלגות פוליטיות, נציגי הקהילה הביעו את התנגדותם. אף על פי שסולטאן ברוניי תמך במיזוג, מפלגת ראייקאט התנגדה לכך גם כן.
בפגישת ראשי מדינות חבר העמים הבריטי שנערכה ב-1961 עבדול רחמן נתן הסברים נוספים למתנגדי ההצעה. באוקטובר הוא השיג את הסכמתה של הממשלה הבריטית לתוכנית, בתנאי שתהיה הסכמה של המדינות המועמדות למיזוג. ועדת קובולד, שנקראה על שם לורד קובולד שעמד בראשה, ערכה מחקר בטריטוריות בורנאו ואישרה את המיזוג עם סבה וסאראוואק; אולם, הוועדה מצאה שעדיין יש מתנגדים רבים למיזוג בקרב תושבי ברוניי. בסינגפור נערך משאל עם כדי לקבל תמונת מצב עדכנית, ו-70% הביעו תמיכה במיזוג ובמתן אוטונומיה נוספת לממשלת המדינה[3][4].
לאחר שסקרה את ממצאי ועדת קובולד, ממשלת בריטניה הקימה את וועדת לנדסדאון על מנת לנסח חוקה עבור מלזיה. החוקה שחוברה הייתה בעיקרון דומה, אם כי כללה מספר שינויים. לדוגמה, ההעדפות לטובתם של המאלאים נעשו לנחלתן של כל הבומיפוטרה, קבוצה המורכבת מהמאלאים ומילידי מלזיה. רמת האוטונומיות של המדינות החדשות שודרגה בהשוואה לתשע המדינות המקוריות שהרכיבו את מאלאיה. לאחר משא ומתן שנערך ביולי 1963 הוסכם שמלזיה תוקם מבחינה רשמית ב-31 באוגוסט 1963, ותורכב ממאלאיה, סינגפור, סבה וסאראוואק. ברוניי נסוגה מהרעיון לאחר שמפלגת ראייקט פתחה במהפכה חמושה, שלמרות דיכויה הוצגה כגורם שיערער את יציבות האומה החדשה[5].
הפיליפינים ואינדונזיה התנגדו בצורה נחרצת להתפתחות זו, כאשר אינדונזיה טוענת שמלזיה מייצגת צורה של "נאוקולוניאליזם" והפיליפינים טוענת שסבה שייכת לה. אחמד סוקרנו, נשיא אינדונזיה, פעל בגיבוי של המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, ובחר להתייחס למלזיה כאל מזימה "נאוקולוניאליסטית" נגד מדינתו, ותמך בהתקוממות קומוניסטית בסאראוואק, שכללה בעיקר חלקים מהקהילה הסינית המקומית. כוחות לא-סדירים של אינדונזיה חדרו לסאראוואק, היכן שנתקלו בלוחמים של חבר העמים הבריטי ומלזיה. קרבות התחוללו גם באזור האי סבאטיק בין הצבא הסדיר של אינדונזיה וכוחות מחבר העמים הבריטי וממלזיה ובאזור זה אין הסכמה מלאה על קו הגבול עד היום.
תקופה זו, שנקראה קונפרונטאסי, נמשכה עד 11 באוגוסט 1966, למעלה מ 10 חדשים לאחר כישלון ההפיכה באינדונסיה ב-30 בספטמבר 1965 בעקבותיה הודח סוקרנו והוכחדה מפלגת PKI מעל פני האדמה, מי שנחשד בתמיכה בה נרצח או נכלא. תחת שלטונו של סוהארטו, היורש של סוקארנו, נחתם הסכם השלום והשתפרו יחסי אינדונזיה-מלזיה. בינתיים, נשיא הפיליפינים דיוסדאדו מאקאפאגאל העלה מחדש את הדרישה הפיליפינית לקבלת סבה, שבעבר הייתה חלק מסולטנות סולו. הטענה הועלתה מחדש בעיקר לצורך ענייני פנים של הפיליפינים. ב-1966 החליט הנשיא החדש פרדיננד מרקוס לוותר על הדרישה ולהכיר במלזיה. אבל הדרישה לספוח סבה אל הפיליפינים לא נזנחה כליל. היא הועלתה שוב ושוב בפי פוליטיקאים פיליפיניים בהזדמנויות שונות. האזכור הרשמי האחרון של דרישה זאת צץ בשנת 2001 כאשר הפיליפינים בקשה להתערב בבוררות בין מלזיה לאינדונזיה על האיים סיפאדאן וליגיתאן. הפיליפינים בקשה לקבל את סבה, ולא אכפת היה לה לותר על סיפאדאן וליגיתאן לטובת אינדונזיה. האו"ם דחה את הבקשה. מלזיה זכתה בבוררות ו 2 האיים נותרו חלק של סבה.
מלזיה הפכה לישות מדינית ממשית ב-16 בספטמבר 1963 כאשר מאלאיה, סינגפור, סבה וסאראוואק התאחדו. לא הצטרפה ברוניי אל האחוד כי השלטאן חשש בגלל המרד שהבריחו מארצו בשנת 1962. הבריטים הם שהשיבוהו לשם והוא ויורשו העדיפו להשאר בחסות בריטית עד 1 בינואר 1984.
ב 9 באוגוסט 1965 הוכרזה עצמאות סינגפור שפרשה ממלזיה ובמלזיה לא הצטערו על הדבר. שמע זאת סוקרנו ואמר: "גם אלף אלים לא יצילו את מלזיה עכשו".
בעיות העצמאות
השפל הגדול במהלך שנות ה-30 ופריצת מלחמת סין–יפן השנייה גרמו לסיום ההגירה הסינית למאלאיה. תוצאה זו גרמה לייצוב המצב הדמוגרפי והורידה מן הפרק את האפשרות שהמאלאים יהיו מיעוט בארצם. בזמן קבלת העצמאות ב-1957 המאלאים היוו כ-55% מהאוכלוסייה, כאשר הסינים היוו 35% וההודים 10%. כיוון שהריבוי הטבעי של המאלאים היה גבוה יותר באותה תקופה, החלק היחסי שלהם באוכלוסייה גדל מאז ובשנת 2000 הגיע לכ-60%.
שוויון זה הופר באמצעות הכללת הסינגפורים, שהגדיל את מספר התושבים הסיניים לכ-40%. ה-UMNO וה-MCA היו מודאגות מהאפשרות שמפלגת פעולת העם (PAP, שנתפסה כמפלגה סוציאליסטית רדיקלית) תזכה לתמיכה במאלאיה, וניסו להקים מפלגה בסינגפור על מנת לקרוא תיגר על מעמדו המקומי של לי שעמד בראש ה-PAP. בתגובה, לי איים להריץ מועמדים מטעם ה-PAP בבחירות הפדרליות שנערכו במאלאיה ב-1964, תוך הפרת הסכם שהיה חתום עליו. דבר זה גרם לטונקו עבדול רחמן לדרוש את הוצאתה של סינגפור ממלזיה, כפי שאכן קרה באוגוסט 1965.
הנושאים הבעייתיים ביותר לאחר קבלת העצמאות היו חינוך והפער הכלכלי בין הקבוצות האתניות השונות. כיוון שלא הייתה מפלגת אופוזיציה פעילה, נושאים אלה טופלו בעיקר בתוך הקואליציה הממשלתית, שזכתה בכל המושבים מלבד אחד בבחירות הראשונות לפרלמנט שנערכו לאחר קבלת העצמאות.
שני הנושאים היו קשורים, וזאת כיוון שהיתרון הסיני בחינוך היווה גורם מסייע ביכולתם לשמור על כוחם הכלכלי שמנהיגי ה-UMNO היו נחושים להפחית. מנהיגי ה-MCA התלבטו בין הצורך להגן על האינטרסים של קהילתם לבין הצורך בקיום יחסים טובים עם UMNO. בסופו של דבר התפתח משבר ב-MCA ב-1959, כאשר קבוצה אסרטיבית בהנהגתו של צ'ונג או קראה תיגר על הנהגת המפלגה בנושא החינוך, ונאלצה לוותר על דרישותיה לאחר שעבדול רחמן איים לפרק את הקואליציה.
ניצחונה של ה-UMNO בסוגיית החינוך קיבל חיזוק בדמות חוק החינוך (1961). החל מקבלת החוק חלה חובה על בתי הספר התיכונים ללמד במאלאית ואנגלית בלבד, ובתי הספר היסודיים היו צריכים ללמד במאלאית בלבד. אף על פי שלקהילה הסינית ולקהילה ההודית היו בתי ספר יסודיים שבהם למדו במנדרינית ובטמילית, כל התלמידים שלמדו בהם נדרשו ללמוד גם מאלאית, כאשר תוכנית הלימודים הייתה לפי "סילבוס מאלאי".
יתר על כן, בחינת הכניסה לאוניברסיטת מאלאיה (שעברה מסינגפור לקואלה לומפור ב-1963) נערכה רק במאלאית, אף על פי שעד לשנות ה-70 לימדו בה באנגלית. דבר זה גרם להדרתם של סטודנטים סיניים רבים. במקביל, בתי הספר המאלאים קיבלו סובסידיות גדולות, וננקטה מדיניות של העדפה מתקנת לטובת המאלאים. הכשלונות הללו של ה-MCA גרמו להיחלשות מעמדה בקרב הקהילה הסינית.
בזמן קבלת העצמאות למאלאיה היו יתרונות כלכליים רבים. מאלאיה הייתה אחת מהיצרניות המובילות של שלוש סחורות חשובות: גומי, בדיל ושמן דקלים. כמו כן, מאלאיה הייתה יצרנית עפרות ברזל חשובה. רווחי תעשיות הייצוא הללו נתנו לממשלת מאלאיה את היכולת להשקיע בהתפתחות תעשייתית ובפרויקטים הקשורים לתשתיות. בדומה למדינות מתפתחות אחרות בשנות ה-50 ושנות ה-60, מאלאיה (ומאוחר יותר, מלזיה) שמה דגש על תכנון המדינה, אף על פי שה-UMNO לא הייתה אף פעם מפלגה סוציאליסטית.
כתוצאה מתוכנית החומש המאלאית הראשונה (1956–1960) והשנייה (1961–1965) הואצה הצמיחה הכלכלית באמצעות השקעות מדינה בתעשייה ובתיקון תשתיות כגון דרכים ונמלים, שהוזנחו וניזוקו במהלך תקופת החירום. הממשלה חתרה לכיוון הפחתת התלות של מאלאיה במוצרי ייצוא, שגרמה למדינה להיות תלויה במחירים משתנים. כמו כן, הממשלה הייתה מודעת לכך שהביקוש לגומי טבעי יירד כאשר יגבר השימוש והייצור של גומי מלאכותי. כיוון ששליש מכוח העבודה המאלאי הועסק בתעשיית הגומי, הייתה חשיבות רבה בפיתוח מקורות תעסוקה אחרים. משמעותה של התחרות בשוקי הגומי של מאלאיה הייתה שרווחיות התעשייה תלויים ברמת שכר נמוכה, מה שגרם להתגברות העוני באזורים הכפריים.
כמו בחינוך, האג'נדה הלא כתובה של ממשלת UMNO בתחום ההתפתחות הכלכלית הייתה להעביר את הכוח הכלכלי מהסינים למאלאים. שתי תוכניות החומש, ותוכנית החומש המלזיאנית הראשונה (1966–1970), הסיטו משאבים רבים לפיתוחים שיועילו בעיקר לקהילה המאלאית הכפרית, כגון בתי ספר כפריים, דרכים כפריות, מרפאות ופרויקטים בתחום ההשקיה. הוקמו מספר סוכנויות על מנת לאפשר לבעלי הבתים המאלאים לשדרג את יכולת הייצור שלהם ולהגדיל את הכנסותיהם.
רשות פיתוח האדמה הפדרלית (FELDA) סייעה למאלאים רבים לקנות חוות או לשדרג חוות שבבעלותם. כמו כן, המדינה סיפקה הלוואות בתנאים משופרים לעסקים מתחילים, והממשלה העדיפה חברות מלאיות במכרזיה, מה שגרם לתופעת "מלזיציה" של הנהלות החברות. כל הפעולות האלה הקטינו את הפער בין תנאי המחיה הסינים למאלאים, אף על פי שיש הטוענים שזה בכל מקרה היה מתרחש בעקבות הגידול במסחר וברווחה של מלזיה.
משבר 1969
שיתוף הפעולה בין MCA ל-MIC בנושאי המדיניות הללו גרם לירידת התמיכה בהן בקרב הסינים וההודים. במקביל, וכתוצאה ממדיניות ההעדפה המתקנת של הממשלה שננקטה בשנות ה-50 וה-60, נוצר מעמד של מאלאים משכילים שמיעוט מתוכם עובד. היה זה שילוב מסוכן, והוא הוביל ליצירתה של מפלגה חדשה ב-1968 שנקראה תנועת העם המלזי. בזמן הקמתה, המפלגה לא הייתה בעלת אופי קהילתי, והצטרפו אליה אנשי איגודי סחר, אינטלקטואלים ומנהיגים סינים והודים. במקביל החלו שתי מפלגות נוספות לצבור תמיכה על חשבון UMNO ו-MCA: המפלגה האסלאמית של מלזיה (PAS) ומפלגת הפעולה הדמוקרטית (DAP), שחבריה היו סינים בעלי דעות סוציאליסטיות.
בבחירות הפדרליות שנערכו במאי 1969 המפלגות UMNO, MCA ו-MIC הצליחו להשיג רק 48% מכלל קולות המצביעים, אם כי הן הצליחו לשמור על רוב ברשות המחוקקת. ה-MCA איבדה את רוב המושבים של נציגי הסינים למועמדי תנועת העם המלזי או ה-DAP. התוצאה הייתה הפגנות אנטי-ממשלתיות שנערכו על ידי הסינים בקואלה לומפור, שגררו תגובה מאלאית קשה שהתדרדרה במהירות למה שכונה תקרית ה-13 במאי שבה נשרפו למעלה מ-6,000 בתים ועסקים סיניים ו-184 אנשים נהרגו. הממשלה הכריזה על מצב חירום, ומועצת מבצעים לאומית, שבראש עמד סגן ראש הממשלה עבדול ראזאק חוסיין, נטלה סמכויות מהממשלה בראשותו של עבדול רחמן, שנאלץ לפרוש לטובת עבדול ראזאק בספטמבר 1970.
באמצעות שימוש בחוק ביטחון הפנים (מלזיה) (ISA), הממשלה החדשה השעתה את פעילות הפרלמנט והמפלגות, הפעילה צנזורה על העיתונות והטילה הגבלות חמורות על הפעילות הפוליטית. לפי החוק הממשלה הייתה מוסמכת לכלוא כל אדם ללא משפט או הגבלת זמן. סמכויות אלה נוצלו בהרחבה על מנת להשתיק את המבקרים, ומעולם לא בוטלו. החוקה שונתה על מנת שכל ביקורת על המונרכיה המלזית, מעמד המאלאים במדינה, או המעמד של המאלאית כשפה הלאומית תהיה בלתי חוקית (אפילו בפרלמנט).
ב-1971 הפרלמנט התכנס מחדש, והוקמו ממשלה וקואליציה חדשות בראשות החזית הלאומית. בקואליציה החדשה היו חברות גם UMNO, MCA, MIC ותנועת העם המלזי (שנחלשה מאוד), כמו גם מפלגות אזוריות בסבה וסאראוואק. ה-DAP נותרה מפלגת האופוזיציה המשמעותית היחידה. כמו כן, ה-PAS הצטרפה לחזית אך סולקה ממנה ב-1977. עבדול ראזאק נשאר בתפקידו עד שמת ב-1976. יורשו היה חוסיין און, בנו של מייסד UMNO, ולאחריו מאהאטיר בן מוחמד, שהיה שר החינוך מאז 1971. במהלך השנים הללו ננקטה מדיניות שהובילה לשינוי מהיר בכלכלה ובחברה המלזיות.
מלזיה המודרנית
ב-1970 כ-75% מהמלזים שחיו מתחת לקו העוני היו מאלאים, רובם עדיין היו עובדים כפריים, והם לא היו בעלי השפעה על הכלכלה המודרנית. תגובת הממשלה הייתה נקיטת מדיניות הכלכלה החדשה ב-1971, שאמורה הייתה להיות מיושמת באמצעות ארבע תוכניות חומש רצופות מ-1971 עד 1990. לתוכנית היו שני יעדים: חיסול העוני, בייחוד באזורים הכפריים, וניתוק הקשר בין גזע למעמד כלכלי. מטרה זו הובנה כאמצעי להסיט את הכוח הכלכלי מהסינים למאלאים.
העוני טופל באמצעות מדיניות חקלאית שבמסגרתה הועברו 250,000 מאלאים לאדמות חווה טריות, השקעות גדולות יותר בתשתית הכפרית, והפיכת אזורי הכפר לאזורי סחר חופשי על מנת ליצור מקומות עבודה חדשים. במהלך שנות ה-70 ושנות ה-80 אכן חלה ירידה בעוני באזורי הכפר, בייחוד בחצי האי המלאי, אולם מבקרי התוכנית טענו שהדבר קרה בגלל צמיחה כלכלית כללית (שהתרחשה בעקבות גילוי מרבצי נפט וגז טבעי) ובגלל הגירה של תושבי הכפרים לאזורים העירוניים. נעשה מעט על מנת לשפר את תנאי החיים של עובדי המטעים (שמשכורתם הייתה נמוכה), אם כי אחוז העובדים הללו מכלל כוח העבודה ירד.
בתחילת שנות ה-90 האזורים העניים ביותר (שפיגרו אחרי שאר מלזיה) היו סבה הכפרית וסאראוואק. בעשור זה חל גידול מהיר בערים המלזיות, ובייחוד קואלה לומפור, שהפכו למוקד משיכה עבור מהגרים ממאלאיה הכפרית וממדינות שכנות עניות יותר כגון אינדונזיה, בנגלדש, תאילנד והפיליפינים. העוני העירוני הפך לבעיה בפעם הראשונה. מסביב לערים החלו להתפתח שכונות צריפים.
החלק השני של מדיניות הממשלה, שהונהג בעיקר על ידי מאהאטיר (בהתחלה כשר חינוך ולאחר מכן כראש ממשלה), היה העברת הכוח הכלכלי למאלאים. מאהאטיר הגדיל במידה רבה את בתי הספר התיכוניים והאוניברסיטאות בכל המדינה, ואכף מדיניות של לימוד במאלאית ולא באנגלית. פעולה זו גרמה להיווצרותו של מעמד עובדים מאלאי חדש. כמו כן, נוצר "מחסום" בפני הסינים כאשר הם ניסו להתקבל למוסדות האקדמיים, כיוון שמעט סינים דיברו מאלאית בצורה שוטפת. מסיבה זו משפחות סיניות רבות בחרו לשלוח את ילדיהן לאוניברסיטאות בסינגפור, אוסטרליה, בריטניה וארצות הברית. לדוגמה, בשנת 2000 היו 60,000 מלזים שהחזיקו בתואר אקדמי מטעם אוניברסיטאות אוסטרליות. התוצאה הבלתי צפויה של מהלך זה הייתה חשיפתם של מלזים רבים לסגנון החיים המערבי, מה שהיווה מקור לחוסר שביעות רצון. מאהאטיר הרחיב את ההזדמנויות בתחום ההשכלה עבור נשים מלאיות – בשנת 2000 מחצית מהסטודנטים היו נשים.
על מנת למצוא מקומות עבודה עבור בעלי התארים החדשים, ממשלת מאלאיה יצרה מספר סוכנויות שתפקידן היה להתערב בכלכלה. החשובות שבהן היו PERNAS (שיתוף פעולה בינלאומי בע"מ), PETRONAS (תעשיות נפט לאומיות בע"מ), ו-HICOM (איגוד התעשייה הכבדה המלזי), שהעסיקו מאלאים רבים והשקיעו בתחומים המתפתחים של הכלכלה על מנת ליצור משרות טכניות ומנהליות שהיו מיועדות קודם כל למאלאים.
כתוצאה מכך עלה החלק של המאלאים בהון העצמי הלאומי מ-1.5% ב-1969 ל-20.3% ב-1990, ואחוז העסקים מכל הסוגים שהיו בבעלות מאלאים עלה מ-30% ל-68%. הנתון האחרון מטעה במקצת וזאת כיוון שעסקים רבים שלכאורה היו בבעלות מאלאית עדיין נשלטו באופן עקיף על ידי הסינים, אולם אין ספק באשר לשיפור המעמד הכלכלי של המאלאים. הסינים נותרו חזקים באופן בלתי יחסי בכלכלת המדינה, אולם החל משנת 2000 ההבדלים בין העסקים הסינים למאלאים התפוגגו כאשר תאגידים חדשים שקמו, בייחוד בסקטורי צמיחה כגון טכנולוגיית המידע, היו בבעלות ובניהול אנשים משתי הקבוצות האתניות.
אל ההתקדמות הכלכלית של מלזיה החל מ-1970, שהופרעה רק על ידי משבר הבנקים באסיה ב-1997, לא התלווה שינוי מקביל בפוליטיקה המלזית. אמצעי הדיכוי שהופעלו ב-1970 עדיין קיימים. במלזיה יש בחירות כלליות החל מ-1974, ואף על פי שהקמפיין בזמן הבחירות הוא חופשי במידת מה, מלזיה היא למעשה מדינה חד-מפלגתית, כאשר החזית הלאומית (הנשלטת על ידי UMNO) זוכה בדרך כלל בכל המושבים הארציים בפרלמנט, בעוד שה-DAP זוכה בכמה מושבים סיניים אזוריים וה-PAS בכמה מושבים מאלאים כפריים. כיוון של-DAP ול-PAS יש מדיניות מנוגדת, הן אינן מסוגלות ליצור אופוזיציה יעילה וכמעט ואין ביקורת על הממשלה בתקשורת. ישנן הגבלות רבות על המחאה הציבורית. ה-ISA ממשיכה לשמש למטרות השתקת ביקורת, וחברי תנועת הנוער של UMNO פרוסים ברחבי המדינה על מנת להרתיע את היריבים.
תחת שלטונו הארוך של מאהאטיר (1981 – 2003) התרבות הפוליטית של מלזיה התאפיינה באוטוריטריות רבה, כאשר השיא היה בפיטוריו וכליאתו (על סמך האשמות חסרות בסיס) ב-1997 של אנואר איברהים, סגן ראש הממשלה, לאחר ויכוח פנימי בממשלה. השותפות לדבר עבירה שהייתה ברדיפה המשפטית הזו הוצגה כסימן להתדרדרות הדמוקרטיה המלזית. פרשת אנואר הובילה ליצירת מפלגה חדשה, מפלגת הצדק העממי, בהנהגתה של ואן עזיזה ואן עיסמאיל, אשתו של אנואר איברהים.
בבחירות 1999 המפלגה החדשה הקימה קואליציה עם DAP ו-PAS הידועה בשם החזית האלטרנטיבית (במאלאית: Barisan Alternatif). תוצאת המהלך הייתה ש-PAS הצליחה לזכות במספר מקומות מאלאים שקודם לכן היו בידי UMNO, אולם מצביעים סינים רבים לא אהבו את האיחוד הלא טבעי עם PAS האסלאמית, וכתוצאה מכך DAP איבדה רבים מהמושבים שלה ל-MCA, כולל זה של לים קית סיאנג, המנהיג הפורש של המפלגה. ואן עזיזה זכתה בבחירות במחוז הבחירה של בעלה בפנאנג, אך בסך הכול המפלגה לא השפיעה במידה רבה.
מאהאטיר פרש ב-2003 ודאטו סרי עבדוללה אחמד באדאווי, יורשו בתפקיד, שחרר את אנואר והתיר לו לצאת מתחומי המדינה, כאשר צעד זה נתפס כסמן לשינוי קל לכיוון ליברלי יותר. בבחירות שנערכו ב-2004 החזית הלאומית בהנהגתו של עבדוללה זכתה לניצחון גדול, וכמעט ומחקה את PAS ומפלגת הצדק העממי, אם כי ה-DAP זכתה בחזרה במושבים שאיבדה ב-1999. הניצחון נתפס כתוצאה של הפופולריות הרבה של עבדוללה, וההתאוששות הרבה של הכלכלה המלזית, שגרמה להחלשת האופוזיציה ולעלייה בתנאי המחיה של רוב המלזים, רמה שכמעט והגיעה לתנאים בעולם הראשון. מטרת הממשלה היא להפוך את מלזיה למדינה מפותחת באופן מלא עד שנת 2020 כפי שכתוב בתוכנית ואוואסון 2020. אולם, התוכנית משאירה ללא פתרון את השאלה של מתי ואיך מלזיה תפתח מערכת פוליטית כמו בעולם הראשון (דמוקרטיה רב-מפלגתית, עיתונות חופשית, רשות שופטת עצמאית והחזרת החירויות הפוליטיות והאזרחיות) שתתאים לבגרות הכלכלית החדשה.
לקריאה נוספת
- Goh, Cheng Teik (1994). Malaysia: Beyond Communal Politics. Pelanduk Publications. מסת"ב 967-978-475-4.
- Musa, M. Bakri (1999). The Malay Dilemma Revisited. Merantau Publishers. מסת"ב 1-58348-367-5.
- Ye, Lin-Sheng (2003). The Chinese Dilemma. East West Publishing. מסת"ב 0-9751646-1-9.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היסטוריה של מלזיה |
- טל טובי, הניסיון הבריטי במלחמה נגד גרילה: מלאיה וקניה כמקרי מבחן, מערכות 402, אוגוסט 2005
הערות שוליים
- ^ Annual Report on the Federation of Malaya: 1951 in C.C. Chin and Karl Hack, Dialogues with Chin Peng pp. 380, 81.
- ^ Shuid, Mahdi & Yunus, Mohd. Fauzi (2001). Malaysian Studies, p. 29. Longman. מסת"ב 983-74-2024-3.
- ^ Shuid & Yunus, pp. 30–31.
- ^ Adam, Ramlah binti, Samuri, Abdul Hakim bin & Fadzil, Muslimin bin (2004). Sejarah Tingkatan 3, p. 207. Dewan Bahasa dan Pustaka. מסת"ב 983-62-8285-8.
- ^ Shuid & Yunus, p. 31.
| היסטוריה של מדינות אסיה | ||
|---|---|---|
|
28447211היסטוריה של מלזיה