היסטוריה של כווית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תמונת לווין של כווית

מדינת כווית (בערבית: دولة الكويت) היא מדינה ערבית השוכנת לחוף המפרץ הפרסי וגובלת מצפון בעיראק ומדרום בערב הסעודית.

ממצאים ארכאולוגים מראים על התיישבות באזור מאז התקופה המזוליתית ועל כך שהאזור שימש כמקום מפגש בין תושבי מסופוטמיה לבין התושבים הנאוליטים של מזרח חצי האי ערב. אלפי שנים לפנה"ס היה האזור תחת השפעה של תרבות דילמון. בתקופת שלטונו של נבוכדנצר השני היה האזור תחת שלטון בבלי. בתקופת הממלכה האחמנית (החל מהמאה ה-6 לפנה"ס), אוכלס האזור מחדש, ולאחר מכן שלטו בו כוחות שונים, כגון זה של אלכסנדר הגדול (המאה ה-4 לפנה"ס), האימפריה הפרתית, האימפריה הסאסאנית (במאה ה-3), וישויות שונות שנחשבות לחלק מהאימפריה המוסלמית (החל מהמאה ה-7).

כווית המודרנית החלה להתפתח בהשפעת האימפריאליזם האירופי ועות'מאני החל מ-1521, אז החלה שליטת הפורטוגזים. האימפריות השונות היו מעוניינות בשייח'ות כווית, בין השאר בגלל מיקומה הגאוגרפי וחשיבותה למסחר ימי עם הודו. בשנת 1613 נוסדה העיר כווית, שהחלה לשגשג כעיר מסחר המאה ה-18. הנמל בכווית היה מוקד פעילות מרכזי במסחר של המזרח הקרוב ומרכז לבניית ספינות.[1] חברת הודו המזרחית הבריטית הקימה בעיר משרדים והיציבות הפוליטית של העיר, ביחס למקומות אחרים באזור, משכה אליה סוחרים רבים לאורך המאה ה-19. ב-1899 חתם שליט השייח'ות, מובראכ א-סבאח, על אמנה סודית עם הממלכה המאוחדת, שבמסגרתה ניתנה עדיפות למסחר של האימפריה הבריטית בתמורה להגנה על הטריטוריה של כווית. ב-1913 הסכימו הבריטים והעות'מאנים על הגדרת כווית כאזור אוטונומי בתוך האימפריה העות'מאנית, דבר שחיזק את המעמד של בריטניה באזור וסייע להגדיר את גבולות כווית. האמנה בוטלה לאחר תבוסת העות'מאנים לבריטים במלחמת העולם הראשונה, והבריטים הכריזו על השייח'ות כישות עצמאית תחת פרוטקטורט בריטי.

ב-1938 התגלה שדה הנפט הראשון במדינה, והפקת נפט הפכה לאחר מלחמת העולם השנייה לענף הכלכלי המרכזי במדינה והמקור לעושר הרב של האליטות בתוכה.[2] כווית הפכה למדינה עצמאית באופן רשמי ב-1961, למרות מחאותיה של עיראק. הסכם ידידות בין שתי המדינות נחתם ב-1963, וכווית תמכה בעיראק במלחמת איראן-עיראק. עם זאת, לאחר המלחמה החל סכסוך בין שתי המדינות, שנבע הן מתביעותיה ההיסטוריות של עיראק והן מסכסוך כלכלי. שיאו של סכסוך זה הוא הפלישה העיראקית לכווית ומלחמת המפרץ, שבמהלכה קואליציה בינלאומית ברשות ארצות הברית שחררה את המדינה מהפולשים העיראקים.

שם המדינה

המשמעות המילולית של השם "כווית" היא "מבצר קטן".[3] שם המדינה כנראה ניתן לה בשל מבצר צבאי קדום (kut), מהמאה ה-17 שעמד סמוך לחוף במקום שהיום יושבת העיר כווית סיטי. האזור היה מוקד משיכה לשבטים הנודדים שנדדו מזרחה, ומי הים העמוקים יחסית במקום סיפקו מקום נוח לבניית נמל[4].

העת העתיקה

הממצאים הקדומים ביותר של התיישבות אנושית מהתקופה המזוליתית נמצאו בצפון כווית בבורגן בעקבות גילוי שדה נפט שנחפר במקום. ממצאים אילו הכוללים אבני צור מסותתות מגרדות וכלים נוספים אשר נמצאים כיום במוזיאון הבריטי ובמכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו[5]. לא נמצאו הוכחות לקשר של תושבי המקום עם אזורים אחרים.

בתקופת עובייד , התפתחה כווית והפכה למקום מפגש מרכזי של שיירות מסחר בין תושבי מסופוטמיה לבין התושבים הניאוליטים של האזור הערבי שנמצא היום בתחום בחריין, וכן מקום חשוב של בניית ספינות. באתר חפירות המכונה H3 שנמצא בא-סבייה (As-Sabiyah), נמצאו שברי אמלגם של ביטומן שבתוכם שרדו טביעות של קני סוף וענפי עצים, משערים שהם שרידים של ספינות שהיו בידי התושבים[6]. בנוסף נמצאו במקום דגם קרמי של ספינה ודיסק מקרמיקה שעליו מצוירת סירה בעלת שני תרנים. בתוך חדרי אבן שבחפירות נמצאו שרידים שמשלבים אלמנטים מסופוטמיים וערבים נאוליתיים[7]. תושבי כווית אלו, היו כנראה מבין הסוחרים הימיים הראשונים בעולם העתיק[8].

באי פילכה השייך לכווית, נתגלו שרידים מסופוטמים מהאלף השני לפנה"ס, המרשימים ביותר הם ארבעה חותמי גליל של סוחרים מסופוטמיים. באי נחפרו גם מספר מבניים בעלי סגנון בנייה כמו זה שנמצא בעיראק שבאותה תקופה[9].

אתר חפירות האי פילכה

במפרץ של כווית התקיימה אלפי שנים לפנה"ס תרבות דילמון שהייתה בקשרי מסחר עם מסופוטמיה וכתוצאה מקשר זה אימצו אנשי האזור את השימוש בכתב היתדות המסופותמי[10]. בשיאה של ממלכת דילמון היא שלטה בכל דרכי המסחר במפרץ כווית כולל במקומות כמו מפרץ שויך (Shuwaikh Port), האי אום-אנ-נמיל והאי פילכה. דרך מקומות אלו הם ניהלו את דרכי המסחר בין מסופוטמיה עד לנהר האינדוס מקום שבו התקיימה תרבות עמק האינדוס[11].
במאה השביעית לפנה"ס נפלה ממלכת דילמון בידי האימפריה הבבלית ששליטיה היו שייכים לשושלת הכשית וחלק מתושבי כווית היו כשים. בתקופה הנאו-בבלית, בקרו באזור מלכים בבליים המלך הבבלי נבונאיד מינה באי פילכה שליט מטעמו, ולנבוכדנצר השני היה באי זה ארמון. באי פליכה נמצאו גם שרידים של מקדש של לאל שמש[12].

במאה השלישית לפנה"ס, נבנו באזור מושבות יווניות שהיו תחת שלטונו של אלכסנדר הגדול. תושבים אלו קראו ליבשת בשם לריסה ואילו את האי פילכה הם כינו איקרוס ובו נמצאו שרידי מקדש הלניסטי לארטמיס[13]. כן נמצאו בפילכה כלי חרס מזוגגים בסגנון יווני וכמה דמויות עשויות טרה קוטה שמשויכות לממלכה הסלאוקית[14]. בשנת 150 נזכרה כווית בכתב בפעם הראשונה, באטלס שנתחבר על ידי תלמי, שכולל גם מסות מחקריות וגאזטיר[15]. הוא קרא למפרץ כווית בשם Hieros Kolpos (המפרץ הקדוש). בשנת 208 נכבש המקום בידי ארדשיר[16], ובשנת 224 נעשתה כווית חלק מהאימפריה הסאסאנית והמקום היה מוכר בשם משאן[17], וגם בשם ממלכת Characene, בירתה נקראה בשם Charax. משאן הייתה ממלכה וסאלית של האימפריה הסאסנית. בשנת 116 ביקר במקום הקיסר טראיאנוס במהלך פלישתו לפרס והוא צפה בספינות שהפליגו משם להודו[12]. בחפירות הצלה שנערכו באי Akkaz על ידי משלחת ארכאולוגית צרפתית בשנים 1993–1996[א], נתגלו מגדלי שתיקה של הדת הזורואסטרית[18].

בשנת 636 נערך ליד העיר קזמה (Kazma) קרב חשוב בתולדות האסלאם, המכונה "קרב השלשלאות". הוא נערך בין צבא האימפריה הסאסנית לבין צבא המוסלמי של הראשידון. בראש הצבא המוסלמי עמד ח'אלד בן אל-וליד, מולו ניצב הורמוזד השליט הפרסי האזור. הורמוזד הורה לקשור את חייליו בשלשלאות אחד לשני כדי למנוע את בריחתם משדה הקרב (מכאן נובע שם הקרב). עובדה זו הקלה על המוסלמים לנצחם[19]. קרב זה היה הראשון בסדרה ארוכה של קרבות, שבו ניצחו הראשידון ויצרו בסופו של דבר את האימפריה האיסלמית. בשלבים הראשונים כוחות צבא המוסלמי בתקופת שלטונו שלטונו של אבו בכר פלשו לעיראק[20].

מפת כווית

ייסודה של כווית המודרנית

ערך מורחב – שייח'ות כווית

כיבוש העיר קונסטנטינופול בידי הטורקים בשנת 1453, פגע בנתיבי המסחר המסורתיים להודו שעברו באזור זה ואלץ את מעצמות האירופאיות לחפש נתיבי מסחר חדשים. המפרץ הפרסי היה אחד מהמקומות הנוחים למעבר סחורות בין הודו לאירופה. בשנת 1507 חדר האדמירל הפורטוגזי אפונסו דה אלבוקרקי למפרץ הפרסי, ובשנת 1521 נכנסה כווית תחת כנפי שלטון פורטוגל[21]. בסופה של המאה ה-16 חיזקו הפורטוגזים את אחיזתם במקום ובנו יישוב מוגן בכווית[22].

בשנת 1613 הוקמה העיר כווית שעומדת במקומה זה עד היום. בתחילה שלטו במקום אנשי שבט חליד, ממלכתם השתרעה על כל השטח מדרום עיראק ועד מזרחה של ערב הסעודית. לאורך החוף של מפרץ כווית נבנו כפרי דייגים שעסקו גם בשליית פנינים. בתחילת המאה ה-18 התקיים בכווית מאבק בין אנשי בני ח'אלד (بني خالد) לבין אנשי עותוב (العتوب) שהיוו למעשה קבוצה של שלושה שבטים ערביים שמקורם באזור נג'ד, שהתאחדו לקבוצה אחת שנקראה שבט עותוב. חברי שבט זה נדדו לכווית עוד בשנת 1682 בשל בצורת קשה ששררה במולדתם. בעזרת של קשרי נישואין בין השבטים השונים במקום הצליחו אנשי שבט עותוב לתפוס את השלטון על כווית ולהדיח את בני חליד מכס השלטון. משלושת השבטים שהיגרו לכווית נשארו במקום רק בני שבט סבאח שעליו נמנים שליטי כווית עד היום. שני השבטים האחרים אל-ג'לאחמה ובית ח'ליפה עברו לאזור א-זובארה[23].

התפתחות כווית בשנים 1716–1937

במאה ה-18 האבות הקדומים של בית סבאח, ייסדו בחלק הדרומי של המפרץ ישוב ששמש כמרכז סחר ובנו לידו נמל קטן (Kut) שהוא מקור שמה של המדינה. כווית החלה לשגשג במהירות ונהפכה למרכז מסחרי חשוב ומרכז להעברת סחורות בין הודו, מסקט, בגדאד וחצי האי ערב הימאים שלה היו מפורסמים כבעלי המוניטין הגדול ביותר במפרץ כולו. תודות למדיניות הנבונה הצליחו שליטי כווית לנווט את ארצם בין שאיפות ההתפשטות של המדינות מסביב החל מפרס ומצרים ועד לגרמניה ורוסיה, וכך נשארה כווית עצמאית[24].
באמצע המאה ה-19 כווית כבר הייתה מרכז עיקרי של סחר מהמפרץ הפרסי לחלב. בזמן המלחמה שבין האימפריה העות'מאנית לפרס בשנים 1775–1776 פלשו כוחות פרסיים לבצרה ורבים מסוחרי העיר ברחו לכווית. כניסתם של סוחרים אלו הועילה מאוד לכלכלת כווית שהתרחבה הרבה מעבר לדיג ושליית פנינים שהיו העיסוקים העיקריים במדינה. בעקבות הכיבוש החלו לעבור כל נתיבי המסחר עם בגדאד, חלב, סמירנה ואיסטנבול דרך כווית.

המלחמה גרמה גם להעברת משרדיה של חברת בת של חברת הודו המזרחית הבריטית שנקראה (English Factory) לכווית-סיטי[ב]. חסות זו של חברת הודו המזרחית הבטיחה את שלומם וביטחונם של נתיבי מסחר שבין כווית להודו ולחוף המזרחי של אפריקה חברות הספנות והסוחרים הכוויתיים שגשגו[25]. גם לאחר נסיגת הפרסים בשנת 1781 העבירו חלק גדול מהסוחרים של חלב את שיירותיהם דרך כווית כדי להימנע מתשלום מיסים לאימפריה העות'מאנית, שנדרשו מהם בעת הגעתם לבצרה. בשנת 1829 הכירו שבטי הבדואים שלאורך חוף של כווית, לפחות באופן חלקי, בלגיטימיות השלטון המרכזי של כווית[26].

אי השקט הגאופוליטי באזור ומקומה של כווית בקצה הצפוני של המפרץ הפרסי קרוב לאזור הים התיכון, קידמו מאוד את מעמדה של כווית סיטי כנמל ים עיקרי באזור. בנוסף, גם העניין הבריטי בפיתוח נתיבי סחר אמינים עם דרום מזרח אסיה והקולוניות של מזרח אפריקה, עודד את פריחתה כלכלית של כווית במחצית השנייה של המאה ה-18. המסחר הימי של כווית בשנת 1800 הוערך ב-16 מיליון רופיות של בומבי[27].

כווית הייתה מרכז של בניית סירות ומפרשיות באזור המפרץ הפרסי והאוניות הכוויתיות היו מפורסמות בטיבן בכל רחבי האוקיינוס ההודי[28]. כווית גם הייתה אחד המקורות החשובים בעולם לאספקת פנינים לתכשיטים ועיטור חפצי חן, של החברה הגבוהה באירופה. במאה ה-19 כווית הייתה גם גורם משמעותי בסחר סוסים שהיו נשלחים באופן קבוע בספינות מכווית. באמצע המאה ה-19 יצוא הסוסים של כווית להודו הוערך ב-800 סוסים לשנה[27].
בתקופת שלטונו של שייח מובראכ בן סבאח א-סבאח הגדול (الشيخ مبارك بن صباح الصباح) (1837–1915) כונתה כווית מרסיי של המפרץ הפרסי, כלכלתה משכה אליה רבים ואוכלוסייתה הייתה מורכבת מתושבים ערבים, פרסים אפריקנים יהודים וארמנים, סובלנותה של המדינה לדתות שונות אפשרה מגורים בכפיפה אחת של מגוון כה רב של עמים ודתות. אולי הדוגמה הטובה ביותר היא קיומו של מיסיון אמריקאי והיחסים השלווים שהיו קיימים בין הנוצרים האמריקאים שזה מקרוב באו לבין האוכלוסייה הוותיקה בכווית[29].

בעשור הראשון של המאה ה-20 הייתה בכווית שכבה צרה של עילית חברתית מבוססת. משפחות סוחרים עשירות היו קשורות אחת לשנייה בקשרי נישואין ובתחומי עיסוק כלכלי. עילית זו הייתה מורכבת ממשפחות סוניות עירוניות ותיקות שרובם טענו לקשרי מוצא עם שלושים המשפחות הראשונות של שבט עותוב מייסדי היישוב. את עושרן צברו משפחות אלו במסחר, בניית ספינות ושליית פנינים. בני משפחות אלו הרבו לנסוע לארצות רבות ביבשות הודו, אפריקה ואירופה, כן שלחו מרביתם את בניהם ללימודים ולעבודה מחוץ לארצות המפרץ. תיירים מערביים ציינו את העובדה שרוב אנשי העילית הזאת החזיקו משרדים בסגנון אירופאי וכתבנים שהלכו בדרך התרבות האירופאית. הונן של המשפחות העשירות המפורסמות אל-גאנון ואל-חמאד נאמד בשנת 1940 במיליונים אחדים. משפחות הסוחרים הציבו את בניהן בראש משרדי משנה בערי הנמל העיקריות לאורך נתיבי הסחר הגדולים, ואלו היו מקושרים כולם למשרד הראשי בכווית[30].

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 התחילה כלכלת כווית להידרדר, בעיקר בשל סגרים שהטילה האימפריה הבריטית על כווית בשעה שזו האחרונה תמכה באימפריה העות'מאנית. הסגר הראשון היה בשנת 1918 ונמשך כשנה, השני שרד משנת 1923 עד שנת 1937 ודרדר את הכלכלה עוד יותר[31]. גורם נוסף שהשפיע לרעה על מצבה של כווית היה הסכסוך המתמשך בינה לבין ערב הסעודית. פשיטות רבות של כוחות מסעודיה סיכנו את ביטחונן של השיירות הכוויתיות ואת התושבים עצמם. ההתקפות החוזרות וההצלחה של כוחות אלו בכיבוש חלקים מכווית, הביאו לידי כך שתושבי העיר כווית בנו חומה מסביב לעירם למנוע את המתקפות הללו[31]. גורמים נוספים שחברו יחדיו להרעה במצבה הכלכלי של כווית היו: השפל הגדול והגילוי של גידול פנינים מתורבתות. יצוא הפנינים היה אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של כווית והגידול של פנינים מתורבתות במפרץ אגו ביפן, שהיה בין האזורים הראשונים בעולם בהם התחילו בכך, פגע קשה בענף במדינה. כמו כן השינויים החברתיים הגדולים שאירעו באירופה כתוצאה של מלחמת העולם הראשונה, גרמו לכך שמעמד האריסטוקרטיה איבד את כוחו ואת כוח הקנייה שלו. השפל הכלכלי הגדול גרם לירידה בדרישה של סחורות מהודו ואפריקה. סוחרי כווית שהיו למעשה מתווכים בין הסוחרים ממקומות אלו איבדו חלק גדול מעסקיהם. אחת התוצאות ממצב זה הייתה שחלק מסוחרי כווית עבר להברחה של זהב באוניות הסוחר שלהם להודו[32]. רצונו של שליט סולטנות נג'ד אבן סעוד, להחליש את מעמדה של כווית על ידי פגיעה במעבר סחורות בין נאג'ד לכווית[33] השפיע גם הוא לרעה על מצבה של כווית. סכסוך זה בין שתי המדינות שנחשב לאחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה באזור המפרץ הפרסי, הלך והסלים והפך למלחמה של ממש – מלחמת כוויית-נג'ד.

מפציץ מסוג Airco DH.9As של הטייסת מס' 27 של חיל האוויר המלכותי הבריטי

בעקבות המלחמה, האימפריה העות'מאנית הובסה על ידי בריטניה ובכך גם באה אל קיצה האמנה האנגלו-עות'מאנית של 1913 (אנ'), שהסדירה את המצב באזור בזמן שלטונה של האימפריה העות'מאנית. עם נפילת האימפריה ובהתאם להסכם לוזאן שנחתם בין שתי המעצמות, היה לבריטניה מנדט על עיראק והיא גם הייתה האחראית על קביעת הגבולות בין עיראק כווית וערב הסעודית[34].
החלל השלטוני שנוצר באזור, חידד את המתח שבין כווית לסולטנות נג'ד בראשותו של אבן סעוד. עוד בשנת 1912 החל אבן סעוד לארגן פונדמנטליסטים והאבים למיליציה שנקראה Ikhwan (الإخوان) – "האחים"[ג]. בין השנים 1919 עד 1920 פלשו כוחות האחים, אם בפקודתו או רק בעידודו של אבן סעוד, לחלקה הדרומי של כווית. הכוחות הגיעו עד לעיר ג'אח'רה כ-40 קילומטר מכווית סיטי. בתקופה זו גם נבנתה כאמור החומה מסביב לכווית[34]. מטרתה העיקרית של מלחמה זו הייתה רצונה של הסולטנות לספח אליה את שטחה של כווית[31]. המלחמה נסתיימה בשנת 1922. הסכסוך בין שתי המדינות נפתר ב-19 באפריל 1923 כאשר הנציב העליון הבריטי סר פרסי קוקס, שישב בבגדאד, כפה על שני הצדדים הסכם שנקרא פרוטוקול עוקיר. על פי הסכם זה נקבע אזור נייטרלי בין עיראק וערב הסעודית וכן אזור נייטרלי בין כווית לערב הסעודית, וכך איבדה כווית יותר ממחצית משטחה לטובת סולטנות חג'ד[31], ושורטטה מפת גבולות בין המדינות עיראק כווית וערב הסעודית[35]. הגבול של כווית חפף פחות או יותר את הגבול שהיה קיים באמנה האנגלו עות'מאנית וכווית שהייתה בזמן אמנה זו מדינה סוזרנית תחת השלטון העות'מאני הפכה למדינה עצמאית.

גמל בכווית נושא דלק לבישול

שאלת האזור הנייטרלי בגבול עם ערב הסעודית ששטחו היה כ-5,770 קמ"ר, הפך להיות בעיה בוערת יותר בשנת 1938 עם גילוי הנפט באזור. בשנת 1960 החליטו שתי הממשלות לחלק את השטח הזה ביניהן ובשנת 1967 הן חתמו על הסכם לתיחום השטח, שנכנס כחוק החל משנת 1970. בהתאם לכך מכאן ואילך השטח חולק שווה בשווה בין שתי המדינות[36]. כל המאורעות הללו גרמו להרעה במצבה של כווית, ועד לשנת 1937, שבה נתגלה במדינה נפט, רוב תושביה היו עניים[32]. הבורגנות של כווית הייתה מורכבת משכבה דקה מאוד של סוחרים ובעלי קרקעות שהחזיקו בכל ההון וההשפעה, ושאפו לבלום את כוחה של המשפחה השלטת שושלת א-סבאח. הכוח העיקרי מאחורי קבוצה זו היה גוף של שמונה משפחות סוניות משבט עותוב שהגיעו מנג'ד וקראו לעצמם בשם "המקוריים" (aseel). הם ראו עצמם כמייסדי המדינה ולכן דרשו לעצמם זכויות יתר כלכליות ופוליטיות. שושלת א-סבאח ששלטה המדינה הייתה מנועה מלפעול נגד שכבה זאת כיוון שהם החזיקו בכוח הכלכלי ומיסיהם היו מקור הכנסה עיקרי לאוצר המדינה.[37]

שושלת א-סבאח

ההיסטוריה המודרנית של כווית התחילה בראשית המאה ה-19 כאשר מספר משפחות משבט עותוב שחיו במרכז חצי האי ערב היגרו לכווית. הם הקימו ישוב אוטונומי, שנת 1756 מקובלת כשנה שבה המתיישבים החליטו לבחור להם למנהיג את שייח' סבאח ממשפחת א-סבאח, אחריו הנהיגו את הקהילה, בנו עבדאללה ונכדו ג'ביר. כל היורשים היו מצאצאי משפחת א-סבאח ונבחרו על ידי מועצת המשפחה, תוך התייעצות עם נציגי משפחות העילית של שבט עותוב. צורת בחירה זו הגבילה את האוטונומיה השלטונית של כל מושל שנבחר[38].

אחד מתפקידיו העיקריים של השייח' היה לייצג את קהילתו במדיניות החוץ ובמשא ומתן עם גופים חיצוניים כגון האימפריה העות'מאנית והשבטים השכנים למדינה. השלטון התנהל על מי מנוחות פרט לסכסוך שאירע בשנת 1760 בין השייח' השליט לאחת מהמשפחות החשובות משפחת אל-כליפה. כתוצאה מסכסוך זה עזבו בני המשפחה את כווית ועברו להתיישב בקטר ובבחרין למרות אירוע זה לא נוצר נתק ובמשך כל הזמן התקיימו ביניהן יחסים טובים.
בני משפחת א-סבאח היו אחראיים על עסקי המסחר של המדינה ועל עסקי דליית הפנינים. השליטים פיתחו זיקה לשלטון בבריטניה, יחסים אלו נקשרו עוד בשנת 1775, עם חברת הודו המזרחית. כתושבים של ישוב קטן ופגיע, שליטי כווית שמרו על נייטרליות ויחס אדיב כלפי הבריטים, הווהאבים של חצי האי ערב והאימפריה העות'מאנית. בזמן שלטונו של עבדאללה א-סבאח השני חל שינוי במדיניות זו והחלה התקרבות גדולה של השלטון בכווית לאימפריה העות'מאנית, עם עלייתו לשלטון של מובראק הגדול (1896–1915), כווית שינתה כיוון ותמכה במאבקה של בריטניה כנגד האימפריה העות'מאנית.

שייח' סאלם אל-מובראק

מובראכ א-סבאח עלה לשלטון לאחר שחיסל את שני אחיו שתמכו באימפריה העות'מאנית ועל כך קיבל גיבוי לשלטונו מצד הבריטים. בשנת 1899 נחתם בין כווית לבריטניה חוזה שמבטיח את תמיכתה של בריטניה בשלטונו של מובארק, ומבטיח לכווית יד חופשית בניהול מדיניות החוץ שלה. חוזה זה נתקיים עד לשנת 1961 עת הפכה כווית למדינה עצמאית[38]. לאחר מותו של מובראק עבר השלטון לשני בניו ג'ביר א-סבאח (1916–1917) וסלים א-סבאח (1917–1921). מכאן ואילך פרט למקרה יוצא דופן אחד כל שליטי כווית היו צאצאיהם של אחד משני הענפים האלה, לעיתים משפחת ג'ביר א-סבאח ולעיתים משפחת סלים א-סבאח. לאחר מותו של סלים נשלטה כווית במשך שלושה עשורים בידי אחיו אחמד אל-ג'ביר א-סבאח. בתקופת שלטונו ניסו משפחות העילית של כווית לצמצם את כוחה השלטוני של משפחת א-סבאח, תוך שהן מנצלות את המיתון הכבד בכווית שנוצר הן בעקבות השפל הכלכלי בעולם והן בשל הירידה הדרסטית בהכנסות עסקי הפנינים. לחץ זה הביא בשנת 1938 להתקוממות שנעשתה בידי תנועת המג'ליס.

המצב במדינה החל להשתפר עם חתימת הסכם הזיכיון עם חברת הנפט KOC[39]. כדי למנוע את הצטברות כל רווחי הנפט רק בידי משפחת השלטון, החלו המשפחות של העילית החברתית להגיש עצומות לביצוע שורה של רפורמות. ביוני אותה שנה התעצם מאבקם והם דרשו לערוך בחירות ולהקים מועצה שתוציא לפועל את הרפורמות הרצויות בנושאי הנפט. מועצה זו התקיימה כשישה חודשים שלאחריהם היא פוזרה בפקודת שליט כווית. עד היום מועצה זו נחשבת כצעד הפרו-דמוקרטי הראשון בכווית.
השליט הבא היה בן דודו של השליט הקודם, עבדאללה (1950–1965) נצר מהענף המשפחתי של סלים א-סבאח. בתקופת זו החלו השלטונות להשקיע חלק מהרווחים של יצוא הנפט למען רווחת הציבור. התוצאה הייתה מצד אחד מדינה מאוד בירוקרטית בעלת כמות גדולה של משרדים לניהול ההיבטים השונים השקעת המשאבים, אולם מצד שני השקעות אלו הפכו אותה למדינה מאוד עשירה. שתי החלטות פוליטיות חשובות קרו בתקופת שלטונו של עבדאללה. הראשונה, השקעות נרחבות במגוון רחב של שירותים סוציאליים, חינוך ובריאות. וההחלטה השנייה, לאפשר מעורבות גדולה יותר של האזרחים בפוליטיקה על ידי בחירה מועצה לאומית חדשה. הבחירות הראשונות התקיימו בשנת 1963, פרק זמן לא ארוך לאחר מעברה של כווית ממדינת חסות למדינה עצמאית שנתקיים בתאריך 19 ביוני 1961, אז חתם השלטון הבריטי על הסכם חדש תחת זה של שנת 1899 וכווית נעשתה לעצמאית[38].

יורשו של השליט היה אחיו סבאח מהענף של סלים א-סבאח. לאחר מכן בשנת 1977 ירש את מקומו שייח' ג'ביר אל אחמד מהענף השני של צאצאי מובראק הגדול, ענף אל ג'ביר א-סבאח. בתקופת כהונתו של שליט זה, פרצה באזור מלחמת אירן-עיראק שהעלתה במהירות את רמת האלימות הפוליטית גם במדינה השלווה הזאת. האירוע הדרמטי ביותר היה ניסיון ההתנקשות בחיי האמיר בשנת 1985. בנוסף המתח שנבע מהמלחמה גרם להסלמה ביחסים שבין סונים ושיעים במדינה ועודד את ההקשחה ההולכת וגוברת של השלטון כלפי חופש הביטוי הפוליטי וזכויות האזרח במדינה. ב-2 באוגוסט 1990 פלשו לכווית כוחות צבא עיראק בפיקודו של סדאם חוסין, וכבשו אותה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של כווית שהיא הייתה נתונה לשלטון זר. אף על פי שכיבוש זה התקיים זמן קצר ועצמאותה של כווית הושבה לה בפברואר שנת 1991, גברה הביקורת הציבורית על השליט ומשפחתו ששהו במשך כל זמן הכיבוש מחוץ למדינה[38].

תור הזהב

התקופה שבין השנים 1982–1946 הייתה תקופת פריחה במדינה. ההכנסות מקידוחי הנפט היו גדולות ושררה במדינה אווירה של ליברליזם. בתוך העשור הראשון של הפקות הנפט, שבאופן רשמי החל משנת 1950, המדינה שינתה את פניה. אזור הנמל הישן של כווית סיטי, שהיה מוקף בחומת לבני בוץ, הפך למטרופולין רחב ידיים עם פרוורים מודרניים שבהם היו קיימים שרותי חינוך ובריאות. רמת הדיור הייתה הגבוהה ביותר בכל המזרח התיכון. במשך השנה הראשונה לעצמאותה הייתה כווית למדינה הראשונה באזור המפרץ הפרסי שנחקקה בה חוקה ובשנת 1963 השליט שייח' עבדאללה אל-סלם קיבל את התואר אמיר והכריז על בחירות שבהן נבחרה המועצה הלאומית. שליט זה שהיה בעל תבונה מדינית גדולה, נחשב כמניח היסודות ואבי כווית המודרנית[40].

האוניברסיטה האמריקאית בכווית סיטי

בשלושת העשורים הבאים נבנו מאות בנייני ציבור, וילות, מתחמי מגורים ומשרדים ובניני ממשלה בשלל סגנונות ארכיטקטוניים: אר דקו ברוטליזם באוהאוס מודרני ועוד. בבנייה זו שילבו המתכננים גם אלמנטים מהאדריכלות הערבית כמו מרפסות ומשרביות. הבניינים העתיקים נהרסו לגמרי ונושא השימור לא נלקח בחשבון בתקופה זו[41]. אדריכלים ידועי שם כמו ולטר גרופיוס, איי אם פיי קנזו טנגה, ארנה יאקובסן ואחרים היו בין מתכנני הבניינים והם תרמו תרומה לתנופת הבנייה והפיתוח בכווית[42].
בשנת 1952 הארכיטקטים ומתכנני הערים הבריטיים מינופריו וספנסלי הכינו תוכניות אב לכווית המודרנית המבוססת על המודל הבריטי שנקרא "העיר החדשה", שבה מיועדת לכל אזור פעילות אופיינית לו ולכן גם תכנונו הוא ייחודי. המרכז הישן של העיר שהיה מוקף בחומת בוץ הפך מרכז עסקים ראשי ואילו בפרברים שמחוץ לחומות, שהיו קודם לכן אזורי מדבר, הוקמו בתי מגורים, מוסדות חינוך, תעשייה ורפואה, שחוברו כולם אחד לשני ולמרכז העיר על ידי מערכות של כבישים מהירים וכביש טבעתי. במשך שני העשורים הבאים נהרסה כל העיר העתיקה. החומה נהרסה בשנת 1957[43].

כביש ושבילי הליכה בכווית סיטי

מאמצע המאה ה-20 ואילך גדלו ההשקעות בפיתוח ובעבודות ציבוריות שאפשרו לתושבי כווית רמת חיים מודרנית וגבוהה יותר. גידול משמעותי זה החל למשוך למדינה עובדים זרים רבים במגוון רחב של מקצועות שבאו בעיקר מארץ ישראל, מצרים והודו. בשנים 1960–1970 נחשבה כווית למדינה המפותחת ביותר בכל האזור. בשנת 1957 נאמד אחוז העובדים הזרים ב-45% מכלל האוכלוסייה, בשנת 2009 עלה מספר זה מעל 60%.

קליטתם הכלכלית של המהגרים הרבים הייתה קלה יחסית, אולם תהליך קליטתם החברתית היה קשה עד בלתי אפשרי. אחד מההסברים המקובלים לאי קליטתם החברתית של הזרים הוא פחדם של תושבי כווית הוותיקים מפני איבוד זהותם הלאומית, תחת הזרם הגדול של זרים ממגוון ארצות. גורם נוסף שהקשה על הקליטה היה זיקתם החזקה של הכוויתים למשפחה ולשבט שעשה אותם לחברה סגורה בפני זרים. התוצאה היא שעד יום מורכבת החברה הכוויתית באופן גס משני מרכיבים: הכוויתים הוותיקים והזרים. שתי קבוצות אלו גרות באזורים שונים ומנהלות אורחות חיים שונות אחת מחברתה[40].

כווית הייתה הראשונה מבין מדינות הנפט של המפרץ הפרסי שהחלה בהשקעת רווחי הנפט. רשות ההשקעות הכוויתית (KIV) שנוסדה כל ידי האמיר עבדאללה אל-סלם בשנת 1953 קנתה מניות בתאגידים מערביים כמו BP סיטיגרופ ואחרות. במשך שנת 2003 הרחיבה כווית את תחומי ההשקעות שלה בהדרכת קרן ההשקעות של אוניברסיטת ייל[44].

בשנת 1976 נוצרה בכווית ה"קרן למען הדורות הבאים". מטרתה המוצהרת של קרן זו היא לספק ביטחון כלכלי לתושבים, כאשר מקורות הנפט ידלדלו ויהיה צורך לחפש מקורות מימון אחרים. לשם כך הועברו בתחילה 10% מכל הכנסות הנפט לקרן זו, מאז גדל הסכום והוא עומד כיום (2017) על 25%. הסכומים הושקעו על פי תוכנית ההשקעות של אוניברסיטת ייל, לפי פורטפוליו של ניירות ערך שנערך בהתאם למודל שפותח על ידי דר' סוונסון ממחלקת ההשקעות של אוניברסיטת ייל[45], בכלל גם את Markowitz’s Modern Portfolio Theory[46]. בשנת 2013 הוערכו הנכסים לנפש במדינה בסכום של 145,390$[47]. כווית היא המדינה הראשונה שבה נוצרה קרן הון של השלטון הריבוני (sovereign wealth fund (SWF)). רשות ההשקעות של כווית אחראית מטעם המדינה על ההשקעה בקרנות נכסים מוחשיים ובקרנות פיננסיות דוגמת מניות.

בתקופה זו גם שרר במדינה חופש העיתונות הרחב ביותר באזור. בשנת 1958 יצא לאור כתב העת Al Arbi שנתמך בידי ממשלת כווית. חלק גדול מהמאמרים בכתב העת נכתבו בידי אנשי שם בעולם הערבי כמו ניזאר קבאני ויוסף אידריס ואחרים. התקשורת בכללותה נהנתה תמיד מחופש רב יותר מזה שהיה מקובל בשאר ארצות ערב[48]. המכון Freedom House[49], שמעריך ומדרג את דרגת החופש של מדינות העולם השונות, דרג בשנת 2016 את כווית במקום הראשון מתוך כלל מדינות המפרץ הפרסי. אולם ביחס לדרגת החופש של שאר מדינות העולם החפשי, כווית מוגדרת רק כ"חופשית באופן חלקי"[50].

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 לא הייתה קיימת באוניברסיטאות הפרדה בין המינים, חצאיות מיני היו לבוש מקובל ומעט מאוד נשים עטו חג'אב, התנועות הליברליות פרחו והשפעתם של חוקי השריעה הייתה מועטה. עד שנות ה-80 של המאה ה-20 הייתה כווית מרכז פעילות חשוב בתחומי המדע והטכנולוגיה, אולם עם דעיכתה של התנועה הפאן-ערבית ועליית כוחן של התנועות שדוגלות באסלאמיזם, החלו פני הדברים להשתנות[51]. משפחת סבאח השליטה עודדה את המגמות האיסלמיסטיות מתוך תקווה שהן תרסנה את הכוחות הליברליים שהיו ביקורתיים כלפי המשטר. מגמות שמרניות אלו התאימו גם יותר להשקפת עולמם של שבטי הבדוויים השמרנים, שהשלטון חפץ לשאת חן בעיניהם. כוחות אלו ניזונו משני מקורות השפעה: האחד, הסתעפות של תנועת האחים המוסלמים שמקורה במצרים, והשני – תנועת הסלפיה שהושפעה מהווהאבים של סעודיה. שתי תנועות אלו קראו להחזיר את ה"אסלאם האמיתי" כפי שהיה במאה ה-7[51], וביקשו לאסור את אורח החיים המערבי שנחשב לבלתי מוסרי.

בשנת 1999 פיזר האמיר את האספה הלאומית הקיימת. כאשר נבחרה אספה חדשה, היא נבנתה על ברית שבין צירים מטעם הממשלה ואיסלמיסטים סונים. קואליציה זו דחתה מספר צווים שהוצעו על ידי האמיר וביניהם מתן אפשרות הצבעה לנשים[52].

ההקצנה האיסלמיסטית החלה לתת אותותיה גם בכווית. שניים מתוך נציגיו הבכירים של אוסאמה בן לאדן היו ממוצא כוויתי, ומבין האסירים במתקן המעצר בגואנטנמו שהואשמו במתן עזרה לכוחות הטליבאן או אל-קאעידה, ישנם שנים עשר בעלי אזרחות כוויתית. כמו כן נעצרו בכווית כ-20 איש שהיו חשודים בירי או בתכנון לירי על אזרחים אמריקאים בשנים 2002–2004[51].

1982–1989

בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 חוותה כווית משבר פיננסי חריף שנבע מקריסת שוק המניות אל-מנאח. בשל העלייה הגדולה שחלה במחירי הנפט משנת 1970 ואילך, הצטבר במדינה כסף רב ואנשים החלו להשקיעו בטווח רחב של השקעות הקשורות לתעשיית הנפט באזור. הקריסה קרתה לאחר שספסרים קנו מניות בביליונים של דולרים ושילמו בשיקים דחויים, מנהג שהיה מקובל בכווית, אלא שלשיקים אלו לא היה כיסוי והשוק קרס[53]. אירוע נוסף ההתרחש באותה תקופה היה שינוי במחירי הנפט. מחיר חבית בשוק הנפט העולמי שעמד בשנת 1980 על 35$ לחבית, ירד בשנת 1986 ל-27$ לחבית. ירידה זו פגעה קשות ברווחי המדינה[54].

בזמן מלחמת אירן-עיראק, כווית תמכה בעיראק. במשך שנת 1983 קרו מספר אירועי טרור במדינה, כולל מתקפה על שישה מתקנים, שגריריות ובנייני מפתח בכווית, ביניהם שגרירויות ארצות הברית וצרפת, והמפעל הפטרוכימי Shuaiba[55], וכן גם ניסיון ההתנקשות בחיי אמיר כווית בשנת 1985. כל האירועים הללו גרמו לאי יציבות פוליטית וכלכלית במדינה.

גם לאחר סיום המלחמה לא נפסקו הטענות והסכסוכים בין כווית לעיראק. כווית הגבירה את תפוקת הנפט שלה ב-40%, ואילו עיראק האשימה את כווית בגנבת נפט משטחה באמצעות קידוח כווני משדות הנפט של רומילה[56].

מלחמת המפרץ

שדות נפט בוערים מחוץ לכווית סיטי 1991

הפלישה של צבא עיראק לכווית החלה ב-2 באוגוסט שנת 1990. עיראק בהנהגתו של סאדם חוסיין הצדיקה את פעולתה זו בכך ששטחה של כווית הוא למעשה אחד מהמחוזות של עיראק. אולם העילה למלחמה הייתה תמיכה בכוחות ההתקוממות בכווית[57]. זאת, אף על פי שבשטח לא היו שום הוכחות להתקוממות האמורה. עיראק סיפחה את כווית באופן רשמי ב-8 באוגוסט. האוכלוסייה בכווית סבלה קשות במלחמה זו, אנשי מחתרת ההתנגדות הכוויתית הוצאו להורג או עונו וכמעט כל משפחה איבדה באותה תקופה לפחות אחד מבניה. מחצית מאוכלוסיית המדינה ברחה מהמדינה.

טנק M1 אברמס נוחת בנמל כווית 2003

נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש נתן את הפקודה לכוחות הצבא האמריקני לגרש את כוחות צבא עיראק מכווית. בהרשאת מועצת הביטחון קואליצה של 34 מדינות בראשות ארצות הברית השתתפו במלחמת המפרץ לשחרור כווית. ב-23 בפברואר 1991 נסוגו לגמרי כוחות עיראק מכווית. לאחר הנסיגה מועצת הביטחון בהתאם להחלטה מספר 687, קבעה את גבולותיה של כווית על בסיס ההסכמות של השנים 1932 ו-1963. בשנת 1994 חתמה עיראק על הסכם המאשר גבולות אלו[58].

מלחמת המפרץ שינתה באופן דרמטי את מצבה של אחת מקהילות ההגירה הגדולות בכווית, הפלסטינים. מהגרים אלו היו תושבים ותיקים בכווית וחלקם אף נולדו במקום, אם כי לא היו אזרחי כווית אלא בעלי זכות ישיבה ועבודה שם. בתחילת המלחמה נקט ארגון אש"ף עמדה נייטרלית לגבי במצב, אולם עם כניסת ארצות הברית ובעלות בריתה למערכה החלו חלק מנהיגי הארגון לצדד בעיראק ואש"ף אף נמנע מהחלטת הגינוי לעיראק שנתקבלה בליגה הערבית בשנת 1990. אומנם האוכלוסייה הפלסטינית בכווית הייתה חלוקה בדעתה ביחס לעיראק וחלק מאנשיה אף היו חברים בארגוני ההתנגדות. אולם מדינות המפרץ הפרסי האשימו את הפלסטינים ואש"ף בעמדה עוינת כלפיהם. עם שחרור כווית נסגרו משרדי אש"ף בכווית וחלק גדול מהפלסטינים עזבו את המדינה. מאוכלוסייה של כ-400,000 איש הצטמצם מספרם ל-30,000 בלבד[59]. רוב התושבים ממוצא פלסטיני עזבו לירדן[60]. רק משנת 2000 ואילך הצהירה ממשלת כווית על נכונותה לקבל בקשות להיתרי עבודה ומגורים בכווית עבור אזרחים ירדנים ממוצא פלסטיני ועבור תושבי תימן[59].

כווית משנת 1992 ואילך

מלחמת המפרץ פגעה קשות בתשתיות ובכלכלה של כווית והחל תהליך ארוך של שיקום המדינה. בשנת 2003 החלה פלישה של כוחות קואליציה של מדינות בראשות ארצות הברית ובריטניה במה שמכונה מלחמת עיראק שהחלה ב-20 במרץ 2003. כוחות צבא הקואליציה השתמשו בשטחה של כווית ונמליה כבסיס להתקפותיהם על עיראק.

בשנת 2005 החליט הפרלמנט הכוויתי – המכונֶה "מועצת האומה של כווית" – להעניק לנשים בפעם הראשונה זכויות לבחור ולהיבחר לפרלמנט[61]. שנה לאחר מכן נפטר האמיר אל-ג'אבר וסבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח הושבע לאמיר של כווית.

הפגנות האביב הערבי השפיעו גם על כווית והחלה בה תסיסה של גופים שונים. אחת מהם היא קבוצה שנקראת בידוּן (bidoons)[62], המונה למעלה מ-100,000 אנשים חסרי אזרחות. כמו כן התחזקו קריאות חברי האופוזיציה, אנשי ציבור ועיתונאים נגד השחיתות השלטונית. אחת הטענות הייתה על כך ש-16 מחברי הפרלמנט הכוויתי קיבלו סך של כ-350$ מיליון עבור הצבעותיהם בפרלמנט לטובת המשטר[63].

מתוך כוונה להרגיע את הרוחות, חילק האמיר סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח לכל אחד מהאזרחים, שמספרם נאמד ב-3 מיליון איש[64], מנות מזון וסכום של $4,000. האמיר הצהיר כי החלוקה נעשית לכבוד 20 שנים של עצמאות מאז מלחמת המפרץ ולכבוד 500 שנים לעצמאות המדינה. אולם אקט זה לא בלם את המשך המהומות במדינה. לקראת סיום שנת 2011 זכו האיסלמיסטים ברוב המושבים בפרלמנט, התנגדותם של חברי האופוזיציה נעשתה חזקה יותר. בשנת 2012 ביטל האמיר את התוצאות הבחירות וגל חדש של הפגנות פרץ לאחר מכן. הכלכלה הכוויתית הושפעה גם היא ממשבר החובות בגוש היורו ומהצוק הפיסקלי בארצות הברית ונוסף גורם תסיסה נוסף בקרב הצבור[65].

ב-27 בפברואר שנת 2013 נעצר מוציא לאור ועורך כללי של העיתון האלקטרוני Alaan באשמת לשון הרע נגד שר הנפט[66]. בשנת 2014 נידון עייד אל-חרבי עיתונאי בעיתונות האלקטרונית לשנתיים מאסר על השמצת האמיר. נטען גם שעייד אל-חרבי עבר עינויים במהלך תקופת מאסרו[67].
מתוך רצון לרסן את פעולות הטרור במדינה ששיאן היה הפיצוץ במסגד במסגד שיעי "אל-סאדק"[68], נחקק בכווית חוק שבו נדרשים כל אזרחי המדינה ותושביה לספק דגימת DNA.

בדין וחשבון של הארגון לשמירת זכויות האדם[69] לשנת 2016, נמתחה ביקורת חריפה על השלטון המרכזי שמונע את חופש הביטוי, באמצעות חקיקת חוקי חירום נגד התנגדויות פוליטיות. על פי דו"ח זה, רשויות השלטון הכוויתיות מפעילות חוקי עונשין נגד פרסומים בעיתונות האלקטרונית והכתובה ונגד בלוגרים וכותבי תגובות בפייסבוק וטוויטר, כאשר הם מביעים עמדות ביקורתיות נגד האמיר ואנשי ציבור ואנשי דת. בהתאם למדיניות זו, נחקק בשנת 2015 חוק נגד פשעי סייבר הכולל הגבלות מרחיקות לכת על מאמרים באינטרנט. סעיף 6 של חוק זה מטיל מאסר וקנסות כספיים על העלבת הדת, העלבת דמויות דתיות וביקורת על האמיר באינטרנט. סעיף 7 קובע מאסר של עד עשר שנים על ניסיון להסית נגד השלטון או להפילו באמצעות האינטרנט[70].

נושא ביקורת נוסף בדו"ח זה הוא יחס השלטונות לבני שבטים מקומיים הנקראים בידוּן (بدون), שמספרם נאמד ב-105,702 איש. זוהי קבוצה של אנשים חסרי אזרחות וזכויות בסיסיות כמו רשות להינשא, לרשום לידות ולקבל רישיון נהיגה. ממשלת כווית טוענת שאנשי קבוצה זו הם מתיישבים בלתי חוקיים במדינה. בעיה זו לא יושבה מאז שנת 1960 ואנשי הבידון הממורמרים עורכים מדי פעם הפגנות שחלקן הופכות לאלימות[71]. בשנת 2015 עבר בפעם הראשונה בממשלה חוק שמקנה כלים לאכיפת החוקים נגד ניצול אוכלוסייה עובדי משק הבית ומאפשר להם יום חופש בשבוע, פיצויים ומספר שעות עבודה[70].

עיר הים סבאח אל-אחמד

עיר הים סבאח אל-אחמד
עיר הים סבאח אל-אחמד
עיר הים סבאח אל-אחמד

דרומית לבתי הזיקוק של זאור נבנית עיר גדולה בשם "עיר הים סבאח אל-אחמד". זהו פרויקט שאפתני שבנייתו החלה בשנת 2003 והוא כולל: בנייני מגורים ל-250,000 איש, מעגן ליאכטות, לגונות ומספר איים מלאכותיים. במקום הייתה במקור מלחה מישורית. במסגרת תוכניות בניית העיר הוזרמו מי הים מהמפרץ הפרסי לעומק של 9 קילומטר לתוך היבשה, ויצרו לגונות עם חוף ים באורך כולל של 200 קילומטר ו-4 איים מלאכותיים. נבנתה מערכת מיוחדת של שערים שמפקחת על כניסת ויציאת מי הים לתחום הפרויקט ובכך נשמרת כל הזמן תחלופה של המים[72]. הפרויקט מעסיק כ-25,00 עובדים, 29 דחפורים, 70 מחפרים ו-113 משאיות רכינה. מיליוני טונות של חול היו נחוצים כדי לבנות את המערך כולו שעמיד בפני עליית מי הים ללא קשר עד כמה הם עוד עשויים לעלות עם התחממות כדור הארץ[72].

תשומת לב רבה ניתנה ליצירת בתי גידול באיים ולחופי הלגונות. לפני עבודות ההקמה נאמד מכלול אוכלוסיית הצמחים ובעלי החיים שמכונה ביוטה בכ-142. בניית בתי הגידול המלאכותיים כללה שתילת מנגרובים, בעיקר מהסוג Avincennia marina שגדל באופן טבעי בערב הסעודית השכנה. צמחייה זו משכה אליה גם בעלי חיים רבים של מקווי מים מלוחים, וגם מחזוריות הגאות והשפל משכה בעלי חיים נוספים המותאמים לסביבות אלו כמו אצות ואלמוגים. למקום נמשכים עופות נודדים וכן עופות קבועים כמו קורמורנים, שחפים וסנוניות מים, סוגים אחדים של דולפינים, תריסניות, וצבי מים. מספר המינים עומד כיום על למעלה מאלף[73].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של כווית בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ אי זה חובר בשנת 1974 ליבשת כווית ונעשה חלק מנמל שוייח' (Shuwaikh).
  2. ^ ביח"ר האנגלי סיפק שירותי שילוח לסחורות ודברי הדואר שהגיעו מהודו לממלכה המאוחדת. כאשר הספינות הגיעו לנמל כווית הועמסה תכולתן על גבי גמלים שהעבירוה לחלב. שיירות אלו הכילו עד כ-5,000 גמלים ו-1,000. אנשים בחלב הועלתה שוב הסחורה על אוניות שהפליגו לאנגליה.
  3. ^ יש חוקרים מודרניים שמפקפקים בקשר הישיר שבין אבן סעוד למיליציה.

הערות שוליים

  1. ^ The Rocky Road That Faces Many Kuwaiti Merchants
  2. ^ Kuwait Oil History, Kuwait Petroleum Corporation
  3. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד (1996), יחידה 6, עמ' 344.
  4. ^ Kuwait: A Trading City
  5. ^ Archaeology of Kuwait The
  6. ^ Secrets of world's oldest boat are discovered in Kuwait sands
  7. ^ Boat remains and maritime trade in the Persian Gulf during the sixth and fifth millennia BC
  8. ^ The Neolithic origins of seafaring in the Arabian Gulf
  9. ^ Traders from Ur?
  10. ^ The Invention of Cuneiform: Writing in Sumer, pp. 7-8, by Jean-Jacques Glassner, translated & edited by Zainab Bahrani, Marc Van de Mieroop
  11. ^ A geochemical study of bituminous mixtures from Failaka and Umm an-Namel (Kuwait), from the Early Dilmun to the Early Islamic period, by Jacques Connan
  12. ^ 12.0 12.1 BOOK OF DAYS TALES
  13. ^ Gulf Handbook
  14. ^ The gulf and international politics
  15. ^ THE EUROPEAN EXPLORATION OF KUWAIT
  16. ^ A Psychoanalytic History of the Jews, by Avner Falk
  17. ^ A history of world societies combined volume
  18. ^ LE TELL D’AKKAZ AU KOWEÏT TELL AKKAZ IN KUWAIT
  19. ^ Kuwait in Pictures, by Francesca Davis DiPiazza
  20. ^ The great Battle of CHAINS: Khalid bin walid's great strategy
  21. ^ The Link
  22. ^ The Encyclopaedia of Islam, by Sir H. A. R. Gibb
  23. ^ 'Gazetteer of the Persian Gulf. Vol I. Historical. Part IA & IB. J G Lorimer. 1915' (1001) ;1156/1782, pp. 1000-1001
  24. ^ Shadows on the Sand: The Memoirs of Sir Gawain Bell, by Sir Gawain Bell, p. 222
  25. ^ Constancy and Change in Contemporary Kuwait City: The Socio-cultural Dimensions of the Kuwait Courtyard and Diwaniyya, pp. 66-68
  26. ^ The Kuwait Crisis: Basic Documents, by E. Lauterpacht,C. J. Greenwood,Marc Weller, pp. 3-5
  27. ^ 27.0 27.1 Constancy and Change in Contemporary Kuwait City: The Socio-cultural Dimensions of the Kuwait Courtyard and Diwaniyya
  28. ^ Chapter 5 Shipbuilding The Impact of Economic Activities on the Social and Political Structures of Kuwait, (1896-1946) Industry
  29. ^ Gateways Of Asia, by Broeze, p. 165
  30. ^ Oil and Politics in the Gulf: Rulers and Merchants in Kuwait and Qatar, by Jill Crystal, pp. 36-39
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 he Kuwait Petroleum Corporation and the Economics of the New World Order, by Mary Ann Tétreault, p. 13
  32. ^ 32.0 32.1 Constancy and Change in Contemporary Kuwait City: The Socio-cultural Dimensions of the Kuwait Courtyard and Diwaniyya, pp. 79-82
  33. ^ The History of Kuwait, by Michael S. Casey, p. 57
  34. ^ 34.0 34.1 The History of Kuwait, by Michael S. Casey, pp. 53-55
  35. ^ Map of boundaries determined by Uqair Protocol
  36. ^ Put It in Neutral
  37. ^ Economic Development and Political Reform: The Impact of External Capital on the Middle East, by Bradley Louis Glasser, pp. 54-55
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 Ruling Family
  39. ^ KOC
  40. ^ 40.0 40.1 Constancy and Change in Contemporary Kuwait City: The Socio-cultural Dimensions of the Kuwait Courtyard and Diwaniyya Mohammad Khalid A. Al-Jassar, 2009
  41. ^ Acquiring Modernity Commissioned by the National Council for Culture, Arts and Letters – State of Kuwait
  42. ^ Looking for Origins of Arab Modernism in Kuwait
  43. ^ Towards an Urban Alternativefor Kuwait: Protests and Public Participation
  44. ^ The Yale Investments Office
  45. ^ Investment Philosophy
  46. ^ Modern Portfolio Theory - MPT
  47. ^ What Can Nations Learn from Norway and Kuwait in Managing Sovereign Wealth Funds
  48. ^ Gulf Yearbook 2006-2007, edited by Abdulaziz Sager, Christian Koch, Hasanain Tawfiq Ibrahim, p.39
  49. ^ ABOUT FREEDOM HOUSE
  50. ^ Freedom in the World 2016
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 Kuwaituniversity-mutairi-kuwaiti/2, conservatism a launch pad to success
  52. ^ Kuwait in 1999
  53. ^ Kuwait’s Souk al-Manakh Stock Bubble
  54. ^ Oil Prices Pass Record Set in ’80s, but Then Recede
  55. ^ Sacred Rage: The Wrath of Militant Islam, Robin Wright, pp. 112-114
  56. ^ How the Gulf Crisis Began and Ended, Ministry of Foreign Affairs of Japan. Retrieved 28 January 2014
  57. ^ Persian Gulf War
  58. ^ Klabbers, Jan (1994). "No More Shifting Lines? The Report of the Iraq-Kuwait Boundary Demarcation Commission". International and Comparative Law Quarterly. Cambridge University Press. 43 (4):
  59. ^ 59.0 59.1 The Palestinian Diaspora, Helena Lindholm Schulz, pp. 67-68
  60. ^ Yann Le Troquer; Rozenn Hommery al-Oudat "From Kuwait to Jordan: The Palestinians' Third Exodus". Journal of Palestine Studies. pp. 37–51.
  61. ^ UN and US congratulate Kuwait over women’s right to vote
  62. ^ Being “without” – Who are the Bidoon of Kuwait?
  63. ^ Protesters storm Kuwaiti parliament
  64. ^ "After the Revolution, Economic Reform The Wall Street Journal. (2 February 2011) Carl Schramm
  65. ^ Kuwait
  66. ^ Kuwait - Journalist Zayed Al-Zaid imprisoned over article tackling corruption
  67. ^ Speak out for Kuwait's "Prisoner of Reposting" Ayyad al-Harbi
  68. ^ ISIS claims fatal mosque attack in Kuwait
  69. ^ About
  70. ^ 70.0 70.1 Kuwait Events of 2015
  71. ^ Kuwaiti stateless protest for third day
  72. ^ 72.0 72.1 - Arabia.html The miracle in the desert - how Kuwait is bringing the sea SIX MILES inland with the help of British engineers to create a brand new city near the border with Saudi Arabia
  73. ^ - KuwaitBirds.org
היסטוריה של מדינות אסיה
אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות הערביות • אינדונזיה • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בהוטן • בחריין • בנגלדש • ברוניי • גאורגיה • הודו • המלדיביים • הפיליפינים • הרפובליקה הסינית • הרפובליקה העממית של סין • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקיה • טורקמניסטן • יפן • ירדן • ישראל • כווית • לאוס • לבנון • מונגוליה • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סוריה • סינגפור • סרי לנקה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן • קטר • קירגיזסטן • קמבודיה • קפריסין • רוסיה • תאילנד • תימן אסיה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36391422היסטוריה של כווית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=היסטוריה_של_כווית&oldid=2321503"