באבור
זהיר א-דין מוחמד, המכונה גם באבור (ערבית ופרסית: ظهیرالدین محمد بابر, הינדי: ज़हिर उद-दिन मुहम्मद) 14 בפברואר 1483- 26 בדצמבר 1530) היה מייסד האימפריה המוגולית בהודו.
באבור נולד בעיר אנדיז'ן, באוזבקיסטן של היום. בנו הבכור של עומר שייח' מירזא, בן נינו של טימור לנג ומושל פרגנה. אמו הייתה קוטלוג ניגאר ח'אנום, בתו של מושל טשקנט יונוסחאן, מצאצאי ג'ינג'יס חאן. שפת אמו הייתה צ'אגאטאי, הקרובה לאוזבקית המודרנית. תרגום שמו זהיר א-דין הוא "מגן האמונה" והכינוי שנטל לעצמו "באבור" - משמעותו טיגריס.
כשליט
לאחר מות אביו ב-1494 ירש את כיסאו וממלכה קטנה, והחל במלחמה עם דודיו שניסו לנשלו. בין 1494–1517, באבור פעל לאיחוד הנסיכויות הטימוריות תחת שליטתו כדי להיאבק באוזבקים. שלוש פעמים הצליח באבור להשתלט על סמרקנד, עיר הבירה של טימור. בשנת 1497 כבש את סמרקנד אך בעקבות מרד האצילים שם, איבד את כל נחלותיו, כולל פרגנה. באותה שנה הקים לעצמו בקתה ומסגד פרטי על הר סולימאן המתנשא בליבה של העיר אוש שבעמק פרגנה במערב קירגיזסטן. בשנת 1501 הצליח להחזיר את סמרקנד לשלטונו, אך גורש לאפגניסטן כעבור זמן קצר על ידי מוחמד שאיבּאני ח'אן(אנ'), מושל אורדת הזהב. באפגניסטן הצליח לגייס צבא חדש בעיקר מקרב תושבי בדח'שאן הטג'יקים, וב-1504 כבש את קאבול שם הקים אמירות חדשה שבירתה קאבול. ב-1505 הוא פלש לצורך לקיחת שלל דרך מעבר ח'ייבר לתת-היבשת ההודית. משם עבר להראט, הבירה התרבותית של העולם המוסלמי המזרחי, שם כרת ברית עם השליט המקומי, חוסיין מירזה בייקרה, (שהיה קרוב משפחה שלו), נגד האויב האפגני המשותף. הברית החזיקה מעמד רק כשנה, עד פטירתו של חוסיין מירזה.
את מערכות הקשרים שלו עם האימפריה הספווית התחיל כאשר, עדיין בחיי אביו, פגש את הפדישאה(אנ') עלי מירזה ספווי(אנ') בסמרקאנד. מערכת היחסים הטובה שלו עם הספווים נמשכה גם אחרי מותו של עלי מירזה ובאה לביטוי כאשר האמיר נג'ם א-סני(אנ') הנהיג צבא ספווי אל תוך מרכז אסיה והיה זקוק לעזרה.
ב-1510 באבור שיתף פעולה עם אחיו הצעיר ויורשו של עלי מירזה, שאה אסמעיל הראשון בקרב לשחרור העיר מרב מידי האוזבקים שכבשו אותה ב-1505. ב-1512 ניסה ללא הצלחה להחזיר לשלטונו את סמרקנד ובוכרה. באבור יעץ לספווים לסגת אולם הם לא שמעו לעצתו, למרות זאת עזר להם בקרב גוצדובאן(אנ') בו הובסו הספווים בידי המצביא אובידוללה ח'אן. ב-1514 חזר לקאבול והשקיע את מירב המאמצים בחיזוק צבאו.
יחסיו של באבור עם האימפריה העות'מאנית היו מנוכרים, כי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון סיפק תותחים ליריבו, אובידוללה ח'אן. זו הייתה אחת הסיבות שבאבור גייס לוחמים קיזילבאשים ותמך בספווים בקרב גוצדובאן. לאחר הקרב, במטרה לתקוע טריז בין באבור לספווים, פעל סלים על מנת לפייס את באבור ושלח את קצין הארטילריה, האוסטד(אנ') עלי קולי(אנ'), לשרת תחת באבור כמפקד הארטילריה שלו ואת הגנרל מוסטפא רומי(אנ') לפקד על הרובאים של באבור שצוידו ברובי בריח פתיל. כלי נשק אלו עזרו לבאבור בכיבוש הודו.
כיבוש הודו
ב-1519 פתח במסע לכיבוש הודו והגיע עד גדת נהר הצ'נאב בהודו הצפון-מערבית. עד סוף 1524, שאיפתו הייתה לשמר את שליטתו בחבל הפנג'אב. ב-1525 דאוולת חאן לודי(אנ'), ששאף לזכות בעצמאות ביקש מבאבור לעזור לו למרוד בסולטאן איברהים לודי(אנ'). ב-21 באפריל 1526 נלחם צבא באבור נגד צבאו של איברהים לודי בקרב פניפט הראשון(אנ') והשתמש בארטילריה, מה שאפשר לו להכריע את הקרב למרות שצבאו היה קטן יותר וכך הגיע הקץ לשלטונו של הסולטאן האחרון של דלהי. שישה ימים מאוחר יותר, באבור נכנס לדלהי וקיבל לידיו את יהלום הקוהינור. ב-1527 ניצח בקרב חנווה(אנ') את הראג'פוט(אנ') ראנה סנגה(אנ'), שליט מיוור(אנ'). שני הניצחונות הללו הציבו את באבור כשליט היחיד של צפון תת-היבשת.
ניצחונותיו של באבור הביאו אותו לידי הקמת האימפריה של המוגולים הגדולים, שהשתרעה על רוב שטחן של הודו ופקיסטן המודרניות. הוא קיים קשרי ידידות עם עלי-שיר נאוַאִי(אנ'), הסופר האוזבקי הידוע. בסוף ימיו כתב את באבורנאמה(אנ') בו העלה על הכתב את תיאור מסעותיו בשפת צ'אגאטאי.
בפועל, באבור ידע שלא יוכל לשלוט ישירות בכל הטריטוריה שכבש ולכן שילב את האליטה המקומית (הינדית ומוסלמית) בתוך מנגנון השלטון שלו.
משפחתו
באבור היה נשוי לכ-10 נשים, מהן היו לו כ-20 צאצאים. החשובים בהם היו בנו הבכור ויורשו הומאיון שנולד ב-1508 מאשתו השלישית מחם בגום(אנ') המכונה גם הזרה וואלידה, קמרן מירזה(אנ') שנולד ב-1509 מאשתו גלרוק בגום (Gulrukh Begum), עסכרי מירזה (אנ') שנולד ב-1516 והיה אח מלא של קמרן מירזה, הינדל מירזה(אנ') שנולד ב-1519 לדלדר אגה בגום (Dildar Begum) והנסיכה גולבדן בגום(אנ') שנולדה ב-1523, הייתה אחות מלאה של הינדל מירזה וכתבה את תולדות הומיון בספר "הומיון נמה"[1].
באבור נפטר בשנת 1530 והוחלף על ידי הומאיון. על פי בקשתו באבור נקבר בקאבול במקום שהפך להיות גני באבור(אנ').
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
