במה (מזבח)
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. המידע ההלכתי אודות תהליך ההקרבה חסר עד לא קיים. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. המידע ההלכתי אודות תהליך ההקרבה חסר עד לא קיים. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. |
במה היא אתר המיועד להקרבת קרבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורה ככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה,[1] אתרים שכללו גם פסל ומצבה.[2] בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קרבנות לה'.
הקרבת הקרבנות בבמה הייתה מותרת על פי ההלכה בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל. בזמן שהיו הבמות מותרות, יש להבדיל בין במת יחיד של אדם פרטי לבין במת ציבור או במה גדולה[3] המשמשת את כלל הציבור. במקומות שונים בארץ התגלו שרידי במות המזוהות כבמות לעבודת ה'.
משמעויות המילה במה
המילה "במות" מתארת מקום חניה של עם ישראל במדבר (כ"א, י"ט), המזוהה לפי החוקרים עם במות בעל ,[4] שביחס למיקומה יש דעות שונות.[5] למעשה ניתן לציין למקומות נוספים בהם המילים 'במה' או 'במות' אינן באות כתיאור מקום פולחן (כגון עמוס, ד', י"ג); מקרים אלו ייחודיים ולרוב משמעות המילה היא במובן של פולחן. ככל הנראה, מובנה הראשוני של המילה הוא מקום גבוה; בהמשך, בעקבות העובדה שהפולחן לעבודה זרה התקיים לרוב במקום גבוה,[6] קיבלה המילה במה את משמעותה החדשה: "מקום פולחני".[7] כאמור, תחילה היה זה כינוי למקום עבודה זרה, ולאחר מכן הורחב גם לבמה לקרבנות לשם ה'.[8]
איסור העלאת קרבנות מחוץ למשכן
על פי הכתוב בספר ויקרא,[9] מאז הקמת המשכן נאסר על בני ישראל להקריב קרבנות מחוצה לו,[10] וזאת כדי למנוע עבודה זרה.
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה, אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' – דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה'. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' – וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.
האיסור מתייחס הן לשחיטת הקרבן מחוץ למשכן, והן להעלאתו על מזבח מחוצה לו. בספרות ההלכה האיסור נקרא שחוטי חוץ.
האיסור חוזר ונשנה בספר דברים לקראת הכניסה ארצה.[11]
לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.[12] כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ... וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם – שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.
על פי זה, לאחר שנקבע המשכן ב"מקום אשר יבחר ה'" – נאסר להקריב במזבחות פרטיים.
מן הכניסה לארץ ועד הקמת המקדש בירושלים
האיסור עמד במבחן ראשון מיד לאחר הקמת המשכן בשילה. בספר יהושע (פרק כ"ב) מסופר, שבני גד ובני ראובן ששבו מן המלחמה בארץ כנען אל נחלתם בעבר הירדן המזרחי הקימו מזבח על גדות הירדן. שאר שבטי ישראל התקהלו בשילה מתוך מחשבה לצאת למלחמה כנגדם, עד שבני גד ובני ראובן הבהירו שהתכוונו להקים מזבח ללא הקרבת קרבנות, כעין אנדרטת זיכרון בלבד[13]:
חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ.
בספר שמואל, המספר על תקופת השופטים ומלכות שאול ודוד, מסופר במקומות רבים על הקרבת קרבנות בבמה, גם על ידי שמואל הנביא או בהוראתו, והכתוב מתאר זאת באופן חיובי. הדבר מוסבר בתחילת ספר מלכים[14]:
רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת, כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם.
הדברים מעוגנים בכתוב בתורה, על תחילת האיסור החל מן ההגעה ל"מקום אשר יבחר ה'". בזמן מלכותם של שאול ודוד היה המשכן באופן זמני בנוב ובגבעון, ואילו ארון הברית הופרד ממנו, לאחר שנלקח בשבי הפלשתים. לפיכך, מקומות אלו לא נחשבו כ"מקום אשר יבחר ה'".
קושי מיוחד שפתרונו שנוי במחלוקת נוגע להקרבת הקרבנות בבמה בימי השופטים. בתקופה זו היה משכן שילה עומד על מכונו, ובכל זאת מתוארים בכמה מקומות קרבנות בבמה.[15] הקושי אינו בעצם העובדה שהוקרבו קרבנות כאלה, שכן אפשר שהיה זה בניגוד להלכה, כפי שמצאנו לרוב בספר מלכים (ראו להלן). הקושי נעוץ בכך שקרבנות אלה נעשו על ידי כל ישראל או על ידי שופט (גדעון) או בהוראת "מלאך ה'" (בקרבנו של מנוח), והמקרא אינו מביע כל הסתייגות מכך.
הדעה המקובלת בדברי חז"ל היא, שבתקופת שילה היה איסור להקריב קרבנות בבמה, כמשתמע ממעשה בני ראובן וגד האמור, ורק בזמן היות המשכן בנוב וגבעון הותרה ההקרבה בבמות. חז"ל מעגנים את התפיסה הזו בלשון הכתוב האוסר את ההקרבה: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" רומזים למצבי רגיעה של העם, מחד, ושל המשכן והארון, מאידך. משכן שילה, הקבוע באופן יחסי (משכן זה עמד למעלה מ-300 שנה, ונקרא גם "בית", ולא רק "אהל" כמו "אהל מועד" שבמדבר סיני), וארון הברית היה בו, נחשב כמקדש קבע, ואילו בזמן נוב וגבעון, בהיעדר ארון הברית, לא הייתה זו "מנוחה". כך מנסח זאת התלמוד הירושלמי[16]: "זה סימן: כל זמן שהארון מבפנים – הבמות אסורות; יצא – הבמות מותרות". לשיטה זו, הקרבנות בבמה בזמן שילה היו חריגה מן הדין כ"הוראת שעה",[17] על פי סמכות מיוחדת שהוקנתה לנביא לסטות מן ההלכה לצורכי שעה,[18] או שהדבר הותר בשעה שהארון הוצא ממשכן שילה, כמקובל לעיתים בעת מלחמה.[19]
לדעה אחרת בדברי חז"ל,[20] של רבי שמעון בן יוחאי, גם בזמן שילה היה מותר להקריב בבמה. הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" מכוונים, לדעתו, על ירושלים בלבד.
קיימים הבדלים רבים בין הלכות הקרבן בבית המקדש לבין הלכותיו בבמה.[21] ההבדלים העיקריים הם, שבבמה אין להקריב חטאת או אשם, אלא רק את קרבנות הנדבה, עולה ושלמים, וההקרבה יכולה להתבצע גם על ידי מי שאיננו כהן.
לאחר הקמת בית המקדש הראשון
ערך מורחב – ריכוז ההקרבה במקום המקדש
לאחר הקמת המקדש חל האיסור להקריב בבמות, אבל הכתובים מציינים שהאיסור הופר כמעט לכל אורך תקופת בית המקדש הראשון. הפסוק "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", חוזר ונשנה בספר מלכים בפרשיות הסיכום של רוב מלכי יהודה, ומודגש בכתובים שמדובר בבמות להקרבת קרבנות לה', אלא שהוקמו מחוץ למקדש.[22]
הסיבה להפרת החוזרת ונשנית של האיסור הייתה מתוך הרגל, מן הימים שבהם היה הדבר מותר,[23] ותחושה של צורך עז בהקרבת קרבנות. יש מציינים גורם נוסף לדבר, ולהימנעותם של מלכים אחרים מאכיפת האיסור: מכיוון שהבמות הוקמו לשם ה' – אסור היה להרוס אותן.[24]
שני המלכים היחידים שעליהם נאמר שעסקו בהפסקת ההקרבה בבמות הם המלך חזקיהו[25] והמלך יאשיהו,[26] בשלהי ימי הבית הראשון. בדרום-מערב ירושלים מצויות תלוליות אבנים ועפר שנוצרו בידי אדם ללא רבדים, המכונות רגמים.
בחפירה יסודית שבה הוסרה כל הערמה מאחד הרגמים, הם תוארכו לתקופת מלכי יהודה – המאות השמינית והשביעית לפנה"ס. בתחתית הרוגם נתגלה מבנה וסמוך לו שרידי שרפה. משערים שהרוגם הוא אתר קבורה וגניזה של במה, מימי יאשיהו.
חריגה בולטת מאיסור ההקרבה מחוץ למקדש מצויה במקרא במעשהו של אליהו הנביא בהר הכרמל, שבנה מזבח והעלה עליו קרבן, במסגרת ההתמודדות עם נביאי הבעל.[27] בדברי חז"ל מוסבר הדבר כ"הוראת שעה" מיוחדת, שבה הותר הדבר מכח שני נימוקים: האחד – התורה הסמיכה את הנביא להורות על ביטולה של מצווה מסוימת באופן זמני.[28] השני – כל הנהגה דתית מוסמכת להורות על ביטול זמני של מצווה ל"מגדר מילתא" (עברית: לגדור דבר), כלומר, כאשר קיים צורך מיוחד בדבר לשם החזרת העם בתשובה.[29]
עם זאת, אליהו מקפיד לבנות את המזבח בהר הכרמל מ"שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב".[30] הקפדה זו באה לבטא את ההלכה שאסור לאדם להקים מזבח פרטי, ואף מזבח זה קשור לעם ישראל בכללו.[31]
לאחר חורבן בית המקדש
- ערכים מורחבים – מקדש חוניו, מקדש יב, ביתא ישראל
על פי הדעה המקובלת בדברי חז"ל, חורבן בית המקדש לא החזיר לקדמותו את היתר הבמות, וכלשון המשנה[32]: "באו לירושלים – נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר".
בתלמוד הבבלי[33] מובאת דעה של האמורא רבי יצחק (המאה ה-3 לספירה) לפיה ההקרבה במקדש חוניו בימיו מותרת על פי ההלכה. התלמוד אומר שרבי יצחק חזר בו, בעקבות הכתוב במשנה.
קרבנות גוים
האיסור להקריב קרבן מחוץ למקדש נאמר לעם ישראל בלבד, וההלכה מתירה זאת לגוים המקריבים קרבן. לפיכך, מותר גם לישראל להדריך אותם כיצד לעשות זאת, ובלבד שלא יהיה שותף בעשייה ממש. בתלמוד[34] מסופר על המלך הפרסי שבור ששלח קרבן לאמורא המפורסם רבא וביקש ממנו להקריב אותה, ורבא מסר לגוים הוראות מפורטות כיצד לעשות זאת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ל'; ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק נ"ב
- ^ ספר תהלים, פרק ע"ח, פסוק נ"ח
- ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ד'
- ^ במדבר, כ"ג, י"ד, שם, י"ח
- ^ 'במות בעל', אנציקלופדיה מקראית, עמ' 153.
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ב', ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוק כ"ג, ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק כ"ח, ועוד.
- ^ אחרים (למשל, טור-סיני) מציעים הצעה מקורית, שמובנה הראשוני היה 'גופה' (ללא הראש), בהמשך שימשה המילה כתיאור קבר ובהמשך הפכה לתיאור זבחי מתים (שהיו לפי השערה זו השימוש הראשוני בפולחני הבמות).
- ^ גלגולה של מילה זו נרמז כבר בדברי ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק כ"ט, ראו פירוש רד"ק שם.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים ג'-ט'
- ^ האיסור מראשיתו נאמר על כלל הבהמות, שאין לשחוט שום בהמה לאכילה אלא בתור קרבן שלמים. עם הכניסה לארץ הותר לאכול "בשר תאוה"(דברים, י"ב, כ'), כלומר, לשחוט בהמה של חולין שאיננה קרבן ולאוכלה.
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ח'-י"ד
- ^ מפסוק זה משתמע שעד אליו היו הבמות מותרות, בניגוד לאמור בספר ויקרא, ועל כך ראו ברש"י ורמב"ן במקום.
- ^ ספר יהושע, פרק כ"ב, פסוק כ"ט
- ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ב'
- ^ בבוכים (ספר שופטים, פרק ב', פסוק ה'), גדעון (ספר שופטים, פרק ו', פסוק כ"ד), מנוח (ספר שופטים, פרק י"ג, פסוק י"ט), ובית אל במעשה פילגש בגבעה (ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק ד').
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה י"ב
- ^ על קרבנו של מנוח: תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ט עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה י"ב על קרבנו של גדעון.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט עמוד ב'
- ^ רבי מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה, דברים, י"ב, ח'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ט עמוד א'
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה י'
- ^ לראשונה מוזכר הנושא באשר לתולדות המלך אסא (מלכים א', ט"ו, י"ד), שביער את העבודה זרה שבימי אבותיו, רחבעם ואבים, אך לא את הבמות לשם ה' (ראו במפרשים שם). לאחר מכן חוזר הפסוק ונשנה אצל כל מלכי יהודה שהיו עובדי ה', ולא באלו שעבדו עבודה זרה, שעליהם אין טעם לומר שהיו גם במות לשם ה'. על מנשה, שתחילה עבד עבודה זרה ולאחר מכן חזר בתשובה, מציין הכתוב (דברי הימים ב', ל"ג, י"ז): "אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת, רַק לַה' אֱ-לֹהֵיהֶם".
- ^ רש"י מלכים א', ט"ו, י"ד
- ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן לב.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד' ושם פסוק כ"ב.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט עמוד ב', וראו רש"י על דברים, י"ב, י"ג, י"ח, כ"ב, ומשנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ' עמוד ב'. על היחס בין שני הנימוקים ראו תוספות בסנהדרין שם ד"ה אליהו.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק ל"א
- ^ פירוש רד"ק שם
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה ח', וראו גם מסכת מגילה, פרק א', משנה י"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"א עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קט"ז עמוד ב'
| בתי מקדש בהיסטוריה היהודית | ||
|---|---|---|
| משכנות | משכן משה • משכן גלגל • משכן שילה • משכן נוב • משכן גבעון • הבמות | 
|
| בתי מקדש | בית המקדש הראשון • בית המקדש השני - מקדש הורדוס • בית המקדש השלישי | |
| מקדשים חיצוניים | מקדשי ממלכת ישראל: תל דן ובית אל • מקדש חוניו • מקדש יב | |
| אחרים | מצוות בניין בית המקדש • מבנה בית המקדש • בית המקדש של יוליאנוס | |
| הקרבנות | ||
|---|---|---|
| סוגי הקרבנות | ||
| סוגי הקרבנות היסודיים | עולה • חטאת • אשם • שלמים • בכור • מעשר • פסח • מנחה | 
|
| קרבנות ציבור | קרבן התמיד • קרבן מוסף • לחם הפנים • מנחת העומר • שתי הלחם • קרבנות יום הכיפורים • פר העלם דבר של ציבור • שעיר עבודה זרה • קיץ המזבח • שעיר ראש חודש | |
| קרבנות יחיד במועדים | עולת ראייה • שלמי חגיגה • שלמי שמחה • קרבן פסח • חגיגת ארבעה עשר • פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים | |
| קרבנות יחיד נוספים | קרבן עולה ויורד • קרבן תודה • קרבן עוף • קרבנות נזיר • קרבן יולדת • קרבן מצורע • מחוסר כיפורים • פר כהן משיח • מנחת חביתין • קרבן עצים | |
| הקרבת הקרבנות | ||
| תהליך ההקרבה | לבישת בגדי כהונה • קידוש ידיים ורגליים • סמיכה • שחיטה/מליקה • קבלה • הולכה • זריקה • שפיכת שיריים • מליחה • הגשה • קמיצה • קידוש הקומץ • תנופה • הקטרה • נסכים | |
| איסורים ופסולים | פיגול • נותר • טומאה • מחשבת שלא לשמו • מחשבת חוץ למקומו • תמורה • בעל מום • טרפה • ממשקה ישראל • מעילה • מחוסר זמן | |
| מקום ההקרבה | במות • בית המקדש • מזבח החיצון • המערכה הגדולה • חידוש עבודת הקרבנות בימינו | |
34053020במה (פולחן)