הביאס קורפוס
הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס (בלטינית: habeas corpus – "הביאו את הגוף" או "הביאוהו בגופו", פיזית) הוא צו הקיים במשפט המקובל (אשר חל גם במדינת ישראל מכוח קבלת המשפט האנגלי על פי דבר המלך במועצה על ארץ ישראל). המבקש צו זה מבקש משופט להורות לרשויות להביא בפני בית המשפט, פיזית, אדם הכלוא בידי הרשויות ולדון במעצרו, ואם המעצר בלתי חוקי - לשחרר את האדם. גם במשפט הקונטיננטלי קיימת מקבילה לצו זה, אולם שמה שונה.
כל אדם הכלוא, או המוחזק בידי אחר, ללא משפט או צו מעצר חוקי, זכאי לפנות לבית משפט, כדי שזה יורה לכולא להשיב "מדוע לא יביא 'בגופו' את העציר בפני בית המשפט, או ישחררו". מקור שמו של הצו בלטינית: habeas corpus ad subjiciendum ("הביאו את הגוף לצורך הגשתו [לבית המשפט]").
בית המשפט אינו דן באשמתו של העציר, אלא רק בחוקיות המעצר. מקורו של הצו לוט בערפל. ידוע כי בימי הביניים השתמשו בו להעלאת מקרים מערכאות שיפוטיות נמוכות לגבוהות יותר. בגלגולו המודרני משמש הצו לשמירה על חרויות הפרט מפני שרירות לבן של הרשויות. סבורים כי לראשונה נעשה בו שימוש בתקופת שלטונו של הנרי השביעי באנגליה. ניתן להשתמש בצו זה גם ללא קשר לקוד הפלילי (אשפוז אדם בניגוד לרצונו). ההביאס קורפוס מעוגן בחוק האנגלי ומדינות שונות אימצו חלקים שונים ממנו.
בישראל, הסמכות להוציא צו הביאס קורפוס נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק וזאת מתוקף סעיף 15(ד)(1) לחוק יסוד השפיטה. סעיף 15(ד)(1) מקנה לבג"ץ סמכות במצבים שיורים של שלילת חירות. הסעיף מכוון לאותם מצבים בהם אדם מוחזק על ידי רשויות השלטון מבלי סמכות כלל, ובמובן זה בג"ץ הוא המפקח העליון על חירות אזרחי המדינה, דוגמת מעצרים מנהליים.
צו זה דומה מאד לצו הבאה הקיים במשפט האזרחי והפלילי, על פיו מורה בית המשפט לרשויות המדינה להביא בפניו כל אדם. גם צו ההבאה כונה בעבר צו הביאס קורפוס – קיצור של הביטוי הלטיני: habeas corpus ad testificandum – "יובא העד בגופו על מנת להעיד".
שימושי צו הביאס קורפוס
צו זה מיועד לאדם כלוא, החושב שכליאתו מנוגדת לחוק (הצו יכול שיהיה מוגש הן על ידי הכלוא והן על ידי משפחתו או כל אדם אחר מטעמו), אך בעיקר משמש בקשר לדיני משפחה, כאשר יש מחלוקת בין ההורים על המשמורת של ילדם. צו זה יכול להתייחס לכל מעצר – הן מעצר פלילי, הן מעצר בשל חוב אזרחי, וכן במקרה של בזיון בית משפט. בישראל מוגש הצו לבית המשפט הגבוה לצדק.
תולדות צו הביאס קורפוס
צו הביאס קורפוס באנגליה
צו זה מקורו במשפט האנגלי. ויליאם בלקסטון מזכיר שימוש בצו זה בשנת 1305 בתקופת מלכותו של המלך אדוארד הראשון, אולם סבורים שהשימוש בצו החל כבר במאה ה-12.
האופן המפורט לשימוש בצו זה הוסדר בחוק של הפרלמנט הבריטי לאחרונה בשנת 1679.
בטרם נחקק חוק זה היה הצו (כמו יתר צווי המשפט המקובל) צו מלכותי המורה לבית המשפט להביא בפני נציג הכתר (בית משפט בערכאה נמוכה, כוחות שיטור, השריף, או כל אדם אחר) את נשוא הצו. כיום הצו מופנה על ידי ערכאה עליונה לערכאות נמוכות ממנה או אל כוחות האכיפה.
במשפט האנגלי ניתן לפנות לכל שופט ערכאה עליונה ולבקש את הצו – בין אם מדובר בזמן דיון בבית משפט ובין אם לאו (ניתן לפנות לשופט גם בהיותו בביתו).
בשנת 1771, במקרה סמרסט[1], ניתן הצו נגד אדם פרטי על מנת שישחרר עבד שבו החזיק. הנימוק של הלורד מנספילד היה שבאנגליה לא ראוי שתהיה עבדות, או במילותיו של השופט:
- "The air of England has long been too pure for a slave, and every man is free who breathes it".
- ("האוויר של אנגליה מזה זמן רב טהור מדי לעבד, וכל מי שנשם אותו הוא חופשי")
במשפט המודרני, במטרה לייעל את ההליך, לא מוצא הצו בהיעדר נשוא הצו – אלא הלה מובא לדיון מכח הצו עצמו.
בעתות חירום מאפשר החוק להגביל את הצו, והדבר בוצע במלחמת העולם השנייה. לאחרונה, חוק מניעת הטרור 2005 שהעבירה ממשלת בריטניה הגביל במידת מה את סמכויות הצו, והדבר מעורר ביקורת רבה בבריטניה.
צו הביאס קורפוס בארצות הברית
צו זה אומץ במושבות שנהיו ארצות הברית של אמריקה עוד בטרם המהפכה האמריקאית, בהיותו חלק מהמשפט המקובל. הצו מוזכר מפורשות בחוקת ארצות הברית, הקובעת כי "אין להגביל את סמכויות בתי המשפט למתן צו זה אלא במקרה של מרד או פלישה, כאשר הדבר דרוש להגנה על ביטחון הציבור".
"The privilege of the Writ of Habeas Corpus shall not be suspended, unless when in Cases of Rebellion or Invasion the public Safety may require it."
— פסקה 1, סעיף 9 לחוקה
הסמכות להוצאת צווים אלה נתונה לבתי המשפט האמריקניים (על פי סימן 28, סעיף 2254 לקוד ארצות הברית).
גם בארצות הברית, בעתות חירום כגון במלחמת האזרחים האמריקאית (ב-27 באפריל 1861 הגביל הנשיא אברהם לינקולן את סמכויות בית המשפט למתן צו זה בחלק ממדינות מערב ארצות הברית. בית המשפט הפדרלי לאזור מרילנד קבע במקרה אקס פארטה מרימן[2] כי צו הנשיא אינו חוקי (החלטת נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני, בשבתו כשופט סבב), אולם לינקולן התעלם מהחלטה זו.
גם נשיא מדינות הקונפדרציה, ג'פרסון דיוויס, הוציא צו נשיאותי המבטל את סמכויות בתי המשפט למתן צו הביאס קורפוס.
בשנת 1866, במקרה אקס פארטה מיליגן[3], קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי פסק דין להוצאה להורג בתלייה שנגזר על מיליגן (נעצר בשנת 1864 בגין תוכניתו לגנוב כלי נשק) היה בלתי חוקי כיוון שבתי המשפט האזרחיים עבדו בזמן המלחמה, ואילו את הצו, על פי החוקה, ניתן להקפיא רק במקרה בהם בתי המשפט סגורים בפועל עקב פלישה או מרידה.
על פי החלטות בית המשפט העליון של ארצות הברית, בזמן כהונת נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, צומצמו המקרים בהם יינתן הצו.
לאחרונה נעשו ניסיונות להשתמש בצו על מנת להביא בפני שופט עצורים אמריקניים שנעצרו על ידי כוחות ארצות הברית במלחמתם באפגניסטן ובעיראק.[4]
