הייעוד הגלוי
הייעוד הגלוי (באנגלית: Manifest Destiny) הוא שם לאמונה שהייתה נפוצה בארצות הברית במאה ה-19 שלפיה ייעודם האלוקי של האמריקאים הוא להתפשט מערבה על-מנת להפיץ את ערכיהם שכוללים דמוקרטיה, חופש, קפיטליזם, ואף פרוטסטנטיות על חשבון הקתוליות. נעשה שימוש באמונה הזאת כהצדקה לסיפוח רפובליקת טקסס לארצות הברית ולמלחמת ארצות הברית-מקסיקו. בנוסף לכך, האמונה התבטאה גם בהתכתשויות מרובות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית עם השבטים הילידים, בעיקר בשטח שעתיד להיות צפון מערב ארצות הברית.
את המונח טבע העיתונאי ג'ון או'סאליבן בשנת 1845 (אף שהאמונה עצמה החלה הרבה קודם לכן), בכתבה שכתב במגזין תחת הכותרת "סיפוח". המונח כוון לתוכנית של רפובליקת טקסס להצטרף לאיחוד ארצות הברית, תוכנית שהמפלגה הדמוקרטית תמכה בה, בעוד המפלגה הוויגית (ממנה עתידה לצאת ולהתפתח המפלגה הרפובליקנית) התנגדה לה, כשדוברים בולטים מהמפלגה, כדוגמת אברהם לינקולן, טענו שעדיף לשפר את הכלכלה האמריקנית בשטחים הנוכחיים במקום להפיצה על שטחים נוספים.
על אף שהייעוד הגלוי ננטש לקראת סוף המאה ה-19, נותרו קווים מנחים ממנו באידאולוגיה ובפוליטיקה האמריקנית, ובמיוחד עקרון הפצת הדמוקרטיה וההגנה עליה בעולם, כפי שבאו לידי ביטוי בהצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה ובמלחמה הקרה.
הקשר המושג והשימושים בו
רעיונות הייעוד הגלוי היו תמיד חלק מהתרבות האמריקנית ולא מדיניות ספציפית. מקור האמונה הוא באמונות השונות של המהגרים מהתקופה הקולוניאלית, שבהן עליונות העם האנגלו-סקסי, אימוץ הערכים המשותפים וה"אמריקנים" כדוגמת דמוקרטיה ופרוטסטנטיות וסלידה מהערכים האירופאיים הנוגדים להם, והאמונה שלפיה זרמים קטנים בנצרות הפרוטסטנטית אמורים להוות דוגמה לשאר עמי העולם.
בעוד רבים רואים את עיקר אמונת הייעוד הגלוי כהתפשטות על פני אדמות נוספות ביבשת, ישנם רבים אחרים שטוענים שהדבר יכול להתבטא גם בתפקיד שארצות הברית ממלאת בעולם. העיתונאי ג'ון או'סאליבן, תומך מוצהר של המפלגה הדמוקרטית ומי שטבע בהמשך את המושג "הייעוד הגלוי", כתב בכתבה בשנת 1839 על "הייעוד השמימי" של ארצות הברית בהתבסס על הערכים שאמצה, כמו שוויון, צדק מצפוני, מימוש עצמי, והייעוד "לקיים אצילות מוסרית וגאולת האדם על הארץ".
שש שנים מאוחר יותר, השתמש או'סאליבן לראשונה בביטוי "הייעוד הגלוי" בכתבה תחת הכותרת "סיפוח" ובה תמך בסיפוח רפובליקת טקסס לארצות הברית, לא רק מכיוון שטקסס חפצה בכך, אלא גם מכיוון שזה "הייעוד הגלוי שלנו (האמריקנים) להתפשט ביבשת שניתנה לנו על ידי השגחה עליונה". עם זאת, הביטוי לא משך תשומת לב רבה באותה התקופה.
ב-27 בדצמבר אותה השנה, השתמש או'סאליבן פעם שנייה בביטוי, כשהפעם הוא משך תשומת לב רבה הרבה יותר מבפעם הראשונה. או'סאליבן השתמש בביטוי בכתבה שלו בעיתון שלו שנקרא "חדשות הבוקר של ניו יורק", ובה עסק בסכסוך בין ארצות הברית לבריטניה בדבר השליטה על טריטוריה שכונתה "טריטוריית אורגון". או'סאליבן תמך בשליטת ארצות הברית על כל השטח:
"דרישתי היא חלק מזכות הייעוד הגלוי שלנו להתפשט ולהחזיק את כל השטח שניתן לנו על ידי השגחה אלוקית לפיתוח הניסוי של חירותנו והסמכתנו על ידי הממשל הפדרלי שלנו".
רעיונו של או'סליבאן היה שקיים חוק עליון לפיו על האדם לקדם את הדמוקרטיה, ומכיוון בריטניה לא תקדם את הדמוקרטיה באורגון, על ארצות הברית לשלוט באזור.[1]
הרעיון המקורי של או'סאליבן היה שההתפשטות לא תושג בכוח צבאי או בכוונה של ממשל ארצות הברית, אלא מושבות של אנגלו-סקסים שיוקמו במערב ושיסתפחו בהמשך לארצות הברית, כמו שקרה עם רפובליקת טקסס. ב-1845 חזה או'סאליבן שקליפורניה תהיה הבאה בתור להסתפח לארצות הברית ולאחריה קנדה. על אף שאו'סאליבן התנגד למלחמת ארצות הברית-מקסיקו שפרצה ב-1846, הוא האמין שבסופו של הדבר התוצאה תהיה חיובית עבור שתי המדינות.[2]
באופן אירוני, המונח של או'סאליבן הפך לפופולרי רק לאחר שהמפלגה הוויגית ביקרה אותו. המפלגה הוויגית האשימה את הייעוד הגלוי ואת תומכי הרעיון ב"תמיכה בתכנוני כיבוש, שיבוצעו על ידי הממשל, אשר בוגדים בחוקתנו ובהצהרת הזכויות, מעניקים סיוע ונוחות לאויבי הרפובליקניזם, בכך שהם תומכים ומטיפים לזכות הכיבוש".[3] ב-3 בינואר 1846, נבחר הציבור רוברט וינטרופ מהמפלגה הוויגית לעג לרעיון, באומרו "אני מניח שזכות הייעוד הגלוי לא תהיה בשום אומה קיימת למעט אומת היאנקים האוניברסלית". ווינטרופ היה הראשון בשורה ארוכה של מבקרים שטענו שמי שתומך בייעוד הגלוי בשל השגחה אלוקית מונע למעשה על ידי לאומנות קיצונית או אינטרסים עצמיים.
השפעות
כפי שנכתב לעיל, הייעוד הגלוי הוא למעשה התוצאה של האמונות איתן באו המתיישבים בעידן הקולוניאלי, וסלידה מהאמונות הרווחות באירופה באותה התקופה אותן הם עזבו. המקור העיקרי לכך הוא המורשת הפוריטנית בארצות הברית (שכן הפוריטנים ראו עצמם כאנשים שנבחרו על ידי האל להנהיג את שאר העולם), אך בעיקר לדרשה המפורסמת של ג'ון ווינטרופ "עיר על גבעה" בשנת 1630, בה הוא קרא להקמת קהילה מוסרית שתהווה דוגמה זוהרת לעולם הישן. בספרו המשפיע "ההגיון הישר" משנת 1776, האינטלקטואל והסופר תומאס פיין חזר על הרעיון באומרו שהמהפכה האמריקנית מעניקה הזדמנות ליצור חברה חדשה, טובה יותר:
"יש בכוחנו להתחיל את העולם מחדש. מצב כזה, הדומה להווה, לא היה קיים מאז ימי נוח ועד ימינו. יום ההולדת של העולם החדש בידינו..."[4]
אמריקנים רבים הסכימו עם פיין, והאמינו שארצות הברית החלה ניסוי מיוחד של חופש ודמוקרטיה ברמה היסטורית. תיאורו של הנשיא אברהם לינקולן, בהודעתו לקונגרס ב-1 בדצמבר 1862, לפיו ארצות הברית היא "התקווה האחרונה והטובה ביותר על פני כדור הארץ", הוא ביטוי נודע לרעיון. נאום גטיסברג, בו לינקולן פירש את מלחמת האזרחים האמריקנית כמאבק הבוחן את יכולת הישרדותה של אומה בעלת רעיונות דמוקרטיים, צוין על ידי ההיסטוריון רוברט ג'ונסון כ"הצהרה המתמשכת ביותר של הייעוד הגלוי של אמריקה ומשימתה". עם זאת, לינקולן עצמו התנגד לרעיון הייעוד הגלוי, אותו הגדיר כלא צודק ולא הגיוני.
לא כל האמריקנים שהאמינו שארצות הברית בעלת ייחוד שמימי האמינו גם שעליה להתרחב. חברי המפלגה הוויגית, ולינקולן ביניהם, האמינו שייעודה היחיד של ארצות הברית הוא להוות דוגמה לשאר העולם. הם האמינו שאם ארצות הברית תהווה דוגמה מוצלחת לדמוקרטיה, ירצו גם אנשים במדינות אחרות להקים רפובליקות דמוקרטיות משלהם. בתחילה, תומאס ג'פרסון לא האמין ששטחה של ארצות הברית צריך לגדול, מאחר שהוא חזה שרפובליקות דומות יוקמו בצפון אמריקה, מה שייצור "אימפריה בשביל חירות". בכל אופן, עם עסקת לואיזיאנה בה ארצות הברית הכפילה את שטחה, ג'פרסון למעשה הכין את הקרקע להתרחבות עתידית נוספת של ארצות הברית לפי רעיון הייעוד הגלוי. אנדרו ג'קסון תיאר את המהלך בשנת 1843 כ"התרחבות שטח החירות".
התרחבות ארצות הברית בהשראת הייעוד הגלוי
המונח "הייעוד הגלוי" נאמר לרוב בהקשר של התרחבות ארצות הברית החל ממלחמת 1812 ועד תחילת מלחמת האזרחים האמריקנית, התרחבות שבמהלכה ארצות הברית הגדילה את שטחה פי שלושה, והפכה ממדינה שגבולה המערבי הוא נהר המיסיסיפי למדינה שגבולה המערבי הוא האוקיינוס השקט.
פעילותו של ג'ון קווינסי אדמס
ג'ון קווינסי אדמס, נשיאה השישי של ארצות הברית ובנו של ג'ון אדמס, נשיאה השני של ארצות הברית, היה מתומכי רעיון הקונטיננטליזם לפיו ארצות הברית צריכה לשלוט על כל צפון אמריקה, כשבין היתר זכורות אימרותיו דוגמת "אמריקה לאמריקנים". בשל כך, היווה אדמס כסנאטור דמות מפתח ברכישת לואיזיאנה ובהסכם אורגון שקבע את בעלות השטח שעתיד להיות המדינות וושינגטון ואורגון בידי ארצות הברית מהממלכה המאוחדת. אדמס כיהן כמזכיר המדינה בממשלו של הנשיא ג'יימס מונרו בין השנים 1817 ל-1825 ובמהלך תקופה זאת ניצח על הסכם 1818 שקבע את גבולות ארצות הברית וקנדה עד אזור הרי הרוקי ועל קניית פלורידה מספרד.
בנוסף לכך, הוא קבע את דוקטרינת מונרו שהייתה מדיניות החוץ הרשמית של ארצות הברית עד אימוץ דוקטרינת טרומן בשנת 1947, ולפיה ארצות הברית לא תתערב במלחמות אירופאיות, אך עם זאת, תשתמש בכוחה הצבאי על-מנת למנוע הקמת קולוניות אירופאיות חדשות באמריקה. דוקטרינת מונרו הייתה בעל קשר ישיר לייעוד הגלוי. אף שלא דיברה בצורה ישירה על התרחבות השטח של ארצות הברית, היא אפשרה התרחבות עתידית של שטח ארצות הברית כצעד מונע של השתלטות אירופאית על שטחים. הפחד האמריקני היה שככל שהנוכחות באמריקה של מעצמות אירופאיות, בדגש על הממלכה המאוחדת, תהיה גדולה יותר, כך השפעתן על האידאולוגיה האמריקנית ופגיעתן בה יהיו גדולות יותר.
טריטוריית אורגון
הוויכוח על מה שנודע כ"טריטוריית אורגון" הוא נקודת השיא של המושג הייעוד הגלוי, כשהמושג נוצר בהקשר שלו על ידי ג'ון או'סאליבן. הסכם 1818 קבע את הגבול בין ארצות הברית לקנדה עד הרי הרוקי כקו הרוחב 49, כשהחלק ממערב להרי הרוקי, שכונה "טריטוריית אורגון" הפך לשטח בבעלות משותפת של ארצות הברית והממלכה המאוחדת למשך 10 שנים. השטח כלל את כל האזורים שמצפון לגבול עם מקסיקו (מה שעתיד להיות הגבול בין המדינות קליפורניה ואורגון), מערב להרי הרוקי, ומדרום לקו הרוחב 40'54 (היכן שכיום נמצא הגבול הדרומי בין אלסקה לקנדה). במהלך 10 השנים אלו, בריטים רבים היגרו לשטחי טריטוריית אורגון, בעיקר אל השטח שצפונית לנהר קולומביה, כשמאידך אלפי אמריקנים היגרו דרך נתיב אורגון בעיקר אל השטח שדרומית לנהר קולומביה.
מתום 10 השנים, החל משא ומתן בנוגע לבעלות על טריטוריית אורגון. במהלך המשא ומתן, טענה הממלכה המאוחדת שהיא מעוניינת בשליטה על השטח מצפון לנהר קולומביה, כשהצעות קיצוניות כללו גם שליטה על כל "טריטוריית אורגון". מולם בארצות הברית רווחה הדעה לפיה עליה לשלוט על כל טריטוריית אורגון, כשהגדיל לעשות ג'ון או'סאליבן עם טביעת המושג "הייעוד הגלוי". הדבר התבטא במערכת הבחירות של שנת 1844 בה הרבו הסיסמאות דוגמת "חמישים וארבע ארבעים או מלחמה", כשההבטחה המרכזית של ג'יימס פולק, מועמד המפלגה הדמוקרטית, היה לספח את כל טריטוריית אורגון. עם זאת, ארצות הברית הציעה לקבוע את הגבול על קו הרוחב 49 כמו שאר הגבול עם קנדה, על-מנת למנוע מלחמה עם הממלכה המאוחדת, במיוחד כשברקע גברה המתיחות עם מקסיקו. לבסוף הוחלט שאכן הגבול יהיה על קו הרוחב 49, כשהשטח שדרומית לו הפך למדינות אורגון ווושינגטון, כשהגבול ביניהן נקבע בחלקו לפי מסלול נהר קולומביה.
טקסס
רעיון הייעוד הגלוי בא לידי ביטוי בצורה המשמעותית ביותר ביחסים בין ארצות הברית למקסיקו. בשנת 1836, רפובליקת טקסס הכריזה על עצמאותה ממקסיקו במהפכה הטקסנית. לאחר המהפכה, ביקשה רפובליקת טקסס להצטרף לאיחוד ארצות הברית. המהלך תאם במדויק את הייעוד הגלוי בו תמכו אנשים, החל מתומאס ג'פרסון ועד ג'ון או'סאליבן, שכן לדעתם התרחבות ארצות הברית צריכה להיות על ידי הצטרפות של מדינות אחרות מרצון לאיחוד ולא על ידי כפיית השלטון של ארצות הברית על אזרחים. למרות זאת, הצטרפות הרפובליקה של טקסס לאיחוד ארצות הברית לא עברה חלק בשל העבדות שהייתה מותרת במדינה, מה שגרר את התנגדות הנשיאים אנדרו ג'קסון ומרטין ואן ביורן.
לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1844, גם המועמד מהמפלגה הוויגית הנרי קליי וגם הנשיא המכהן מרטין ואן ביורן מהמפלגה הדמוקרטית התנגדו לצירוף רפובליקת טקסס. באופן מפתיע, ג'יימס פולק ניצח את הנשיא המכהן מרטין ואן ביורן בבחירות הפנימיות של המפלגה הדמוקרטית, ובהמשך ניצח את הנרי קליי בבחירות לנשיאות בהפרש קטן. פולק, כמשתקף מהתנהלותו בעניין טריטוריית אורגון, תמך בהתרחבות ארצות הברית ובצירופה של הרפובליקה של טקסס לאיחוד, מה שאכן קרה בדצמבר 1845.
תכנונים לצירוף כל מקסיקו
לאחר הצטרפות רפובליקת טקסס, נכנס צבא ארצות הברית לשטחים שנויים במחלוקת במערב רפובליקת טקסס שגם הרפובליקה וגם מקסיקו טענו לבעלות עליהן, מה שהוביל לפתיחת מלחמת ארצות הברית-מקסיקו באפריל 1846, כחמישה חודשים לאחר הצטרפות רפובליקת טקסס לאיחוד. במהלך המלחמה כבשה ארצות הברית שטחים רבים שעתידים להיות חלק ממדינות קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, ניו מקסיקו, וקולורדו. הדבר אומנם לא תאם את הרעיון המקורי של הייעוד הגלוי, אך עדיין אמריקנים רבים תמכו בשליטה בשטחים החדשים בשל הפצת הדמוקרטיה על שטחים נרחבים נוספים. השטחים החדשים מהווים קצת יותר מחמישית משטחה היבשתי הרצוף של ארצות הברית, וקצת יותר משישית מכל שטחה של ארצות הברית (כולל אלסקה והוואי).
בעקבות ההצלחות בשדה הקרב, נשמעו קולות, במיוחד במפלגה הדמוקרטית, שטענו לכיבוש כל מקסיקו, מכיוון שלדעתם זאת הדרך היחידה להבטיח שלום עתידי באזור. לכיבוש כל מקסיקו הייתה התנגדות רבה בשל שתי סיבות: הראשונה היא שהכיבוש נוגד את רעיון הייעוד הגלוי, שכן משמעותו היא כפיית שלטון ארצות הברית על מיליוני מקסיקנים. הסיבה השנייה היא מטעמים גזעניים, כפי שהראה ג'ון קלהון, סנאטור מדרום קרוליינה שתמך בצירוף רפובליקת טקסס, בנאומו בקונגרס ב-3 בינואר 1848:
"אנו מעולם לא חלמנו על שילוב באיחוד גזע שאיננו לבן-הגזע הלבן החופשי. שילוב מקסיקו, יהיה השלב הראשון מסוגו, של שילוב גזע אינדיאני; שכן יותר מחצי מהמקסיקנים הם אינדיאנים, והחברים מורכבים בעיקר משבטים משולבים. אני מוחה כנגד איחוד שכזה! אנו, אדוני, ממשלתו של הגזע הלבן... אנו נחושים לכפות ממשלה חופשית על הכול; ואני רואה שזה מדורבן... שמשימתה של מדינה זו להפיץ חופש אזרחי ודתי בכל רחבי העולם, ובמיוחד ברחבי יבשת זו. זוהי טעות גדולה."[5]
ויכוח זה הציג את הסתירה בייעוד הגלוי בין הרעיון שלפיו יש צורך לפזר דמוקרטיה ו"לשפר" עמים לבין הרעיון לפיו המקסיקנים לא שייכים לגזע הלבן ולכן הם נחותים ולא מסוגלים להיות אמריקנים. לכן, גזענות שימשה לקידום הייעוד הגלוי, אך מצד שני, גם להתנגדות לרעיון, כפי שעשה ג'ון קלהון בהתנגדותו לטוענים לסיפוח כל מקסיקו. בסופו של דבר הרעיון לכבוש את כל מקסיקו ירד מהפרק בשל העבדות שהייתה מותרת במדינה.
מעבר לצפון אמריקה
ב-1898 טבעה ספינת חיל הים האמריקני "מיין" בנמל הוואנה שבקובה. בעקבות כך פרצה מלחמת ארצות הברית-ספרד בה ארצות הברית התערבה לטובת המורדים הקובנים נגד האימפריה הספרדית. בעקבות המלחמה, ארצות הברית קיבלה לרשותה את השליטה בגואם, פוארטו ריקו, קובה, והפיליפינים. הייעוד הגלוי הוזכר בהקשר של הכיבושים, אך הפעם הכיבושים היו שונים מכיוון שלעומת הפעמים הקודמות, הפעם נכבשו קולוניות של מדינה מסוימת. בנוסף לכך, הכיבושים לא תאמו את מהות הייעוד הגלוי שכן לא נעשו מרצון האוכלוסייה המקומית, מה שאכן הוביל לעצמאות הפיליפינים וקובה, שהמשיכו לתפקד כמדינות חסות של ארצות הברית, לעומת פוארטו ריקו וגואם שהפכו לטריטוריות של ארצות הברית.
בשל כך, ישנו ויכוח בין היסטוריונים האם כיבוש השטחים מעבר לצפון אמריקה, דוגמת הוואי שהפכה למדינה בארצות הברית, נובעים משיקולי הייעוד הגלוי או בסך-הכל משיקולים אימפריאליסטים. הנשיא ויליאם מקינלי, הנשיא שתמך בסיפוח טריטוריית הוואי לארצות הברית בשנת 1898, טען: "אנו זקוקים להוואי ממש כמו ואף יותר משהיינו זקוקים לקליפורניה. זה ייעוד גלוי". לעומתו, הנשיא לשעבר גרובר קליבלנד, נשיא שדחה את צירוף הוואי לארצות הברית בתקופת כהונתו, טען שהדבר הוא "סטייה מייעודנו הלאומי".
שימוש מאוחר
לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית השימוש במושג הייעוד הגלוי הלך ודעך. פעם יוצאת דופן הייתה בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1892, בהן המפלגה הרפובליקנית הצהירה: "אנחנו נאשר מחדש את הסכמתנו לדוקטרינת מונרו והאמונה בהשגת הייעוד הגלוי של הרפובליקה במובן הרחב". לא ידועה מה הייתה כוונת המפלגה, שכן היא לא זכתה במערכת הבחירות.
בתקופת הנשיא תיאודור רוזוולט הורחבה דוקטרינת מונרו בשנת 1904 במה שכונה "מסקנת רוזוולט", ולפיה ההתפשטות האמריקנית בטענת הייעוד הגלוי הוחלפה בהתערבות לטובת האינטרסים האמריקניים בחצי הכדור המערבי. הנשיא וודרו וילסון המשיך את המדיניות, רק שהפעם הרחיב את "משימתה" ו"ייעודה" של ארצות הברית לקנה מידה עולמי. הדבר הוביל את ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, בה וילסון הצהיר ש"העולם חייב להיהפך למקום בטוח עבור הדמוקרטיה" והציג את המלחמה כמלחמת הדמוקרטיה נגד האוטוקרטיה באירופה. לאחר במלחמה, בהודעתו לקונגרס בשנת 1920, וילסון הצהיר:
"...אני חושב שכולנו מבינים שהגיע היום בו הדמוקרטיה ניצבת בפני מבחנה האחרון. העולם הישן סובל כעת מדחייתו הלא מוצדקת של עקרונות הדמוקרטיה והחלפת עקרונות האוטוקרטיה שמורכז בשמה, ללא רשות ותמיכת הציבור. זה זמנם של כל האחרים כשהדמוקרטיה צריכה להוכיח את טהרתה ואת כוח הרוחני לנצח. זה בוודאות תפקידה של ארצות הברית להוביל את הניסיון לגרום לרוח הזו לנצח."[6]
זו הייתה הפעם היחידה בה נשיא מכהן משתמש ישירות במושג "הייעוד הגלוי" בנאומו. גרסתו של הייעוד הגלוי בעיני וילסון היא שמשימתה של ארצות הברית היא להנהיג את הדמוקרטיה. נקודת הראות הזאת צברה תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה, עם פרוץ המלחמה הקרה.
לקריאה נוספת
- ארנון גוטפלד, ממושבות למלחמת אזרחים: היסטוריה אמריקנית עד 1861, תל אביב, משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת, תשמ"ו 1986.
- ארנון גוטפלד, שערים לחוויה האמריקנית, תל אביב, רמות - אוניברסיטת תל אביב, תשס"ו 2006.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ McCrisken, Trevor B., Exceptionalism: Manifest Destiny (accessed 2008-05-20), in Encyclopedia of American Foreign Policy, Vol. 2, p. 68. Charles Scribner's Sons, New York (2002). מסת"ב 0-684-80657-6.
- ^ על פי ספרו של ההיסטוריון רוברט וולטר ג'ונסון משנת 1997, Manifest destiny and empire: American antebellum expansionism
- ^ עמוד 2 ב"סקירה הוייגית האמריקנית" כרך 7, נושא 1, משנת 1848
- ^ ספרו של תומאס פיין, Common Sense
- ^ Calhoun, John C. (1848). "Conquest of Mexico". TeachingAmericanHistory.org. נבדק ב-2007-10-19.
- ^ ההודעה לקונגרס של וודרו וילסון
26673006הייעוד הגלוי