הנרי קליי

הנרי קליי

הנרי קליי (באנגלית: Henry Clay;‏ 12 באפריל 1777 - 29 ביוני 1852) היה עורך דין, חקלאי, מדינאי ונואם אמריקאי, אשר ייצג את מדינת קנטקי בבית הנבחרים ובסנאט. הוא שירת כיושב ראש בית הנבחרים במשך שלוש פעמים לא רצופות, ושימש כמזכיר המדינה התשיעי של ארצות הברית מ-7 במרץ 1825 עד 3 במרץ 1829, תחת הנשיא ג'ון קווינסי אדמס. קליי ניסה להיבחר לנשיאות ב-1824, ב-1832 וב-1844, וגם ניסה להיות המועמד של המפלגה הוויגית ב-1840 וב-1848. הוא לא הצליח במירוצים הללו.

קליי היה פוליטיקאי משפיע בראשית הפוליטיקה האמריקנית. הוא שירת שתי כהונות קצרות בסנאט לפני שנבחר לבית הנבחרים כיו"ר ב-1811. הוא היה ניצי, תמך במלחמת 1812 מול בריטניה, והיווה אחד מהגורמים המשמעותיים שדחפו למלחמה. ב-1814, הוא הצליח לנסח את הסכם גנט, שסיים את המלחמה. ב-1824 הוא ניסה לרוץ לנשיאות ונכשל, כשהגיע למקום הרביעי מבין ארבעה מועמדים. כיוון שאף מועמד לא השיג רוב בחבר האלקטורים, הבחירות הוכרעו בידי בית הנבחרים. קליי שכנע את בית הנבחרים לבחור בג'ון קווינסי אדמס, שמינה אותו לתפקיד מזכיר המדינה. המועמד המפסיד, אנדרו ג'קסון, טען שמדובר ב"עסקה מושחתת", וניצח את אדמס ב-1828. קליי נבחר שוב לסנאט ב-1831, ופיתח את המערכת הכלכלית האמריקנית, שדגלה במכסים גבוהים כדי להגן על התעשייה בארצות הברית, שימוש במימון פדרלי כדי לבנות ותחזק תשתיות, ובנק לאומי חזק. אנדרו ג'קסון והדמוקרטים התנגדו למימון ממשלתי לשיפורים פנימיים ולבנק לאומי, ותמכו בכך שהמדינות יחליטו על העניינים הללו. ג'קסון הטיל וטו על הצעות חוק רבות של קליי. קליי ניסה להיבחר לנשיאות ב-1832, והפסיד לג'קסון בתור המועמד של "המפלגה הרפובליקנית הלאומית". ב-1844, קליי ניסה להיבחר שוב, הפעם כמועמדה של המפלגה הוויגית. הוא התנגד לסיפוח טקסס ולרעיון "היעוד הגלוי" שהדמוקרטים תמכו בו, מתוך חשש שהעבדות תיכנס לפוליטיקה. הוא הפסיד בבחירות בהפרש של אחוז אחד. לאחר מכן התנגד למלחמת ארצות הברית-מקסיקו, שנבעה בחלקה מסיפוח טקסס.

קליי נודע בכינויו "המפשר הגדול", ותיווך בין ג'קסון ובין קרוליינה הדרומית במהלך משבר "זכות הביטול" (Nullification). בהתאם לעיקרון זה רשאית כל מדינה בארצות הברית לבטל בתחומה חוק פדרלי הנוגד את האינטרסים שלה. הנשיא ג'קסון התנגד לכך וטען כי הזכות לביטול חוק פדרלי כמוה כזכות לפרוש מהאיחוד הפדרלי (מארצות הברית) וכי הנשיא מחויב לקיים ולשמור על שלמות האיחוד הפדרלי. בנוסף השיג קליי פשרות בנושא העבדות. יחד עם חבריו, דניאל ובסטר וג'ון קלהון, הם הצליחו להגיע לפשרת מיזורי ב-1820, לפשרה בנושא המכסים ב-1833, ולפשרת 1850 כדי להקל על המתיחות האזורית במדינה. הוא נחשב לנציג המערב בקבוצה הזאת, וכונה "הנרי מהמערב" ו"כוכב המערב". היו בבעלותו עבדים, ששחרר לאחר מותו.

אברהם לינקולן, המנהיג הוויגי באילינוי, העריץ את קליי והחשיב אותו למנהיג אידיאלי. הוא תמך בתוכניותיו הכלכליות. ב-1957, בחרה ועדת סנאטורים בקליי כאחד מחמשת הסנאטורים הגדולים ביותר, יחד עם חבריו ובסטר וקלהון, רוברט לה פולט ורוברט טאפט.

ילדותו וחינוכו

ילדות

הנרי קליי נולד ב-12 באפריל 1777, בחווה בהנובר שבווירג'יניה. מעמדו הכלכלי היה מעל הממוצע. אביו של קליי היה בעליהם של יותר מ-22 עבדים בעת מותו, והיה חלק ממעמד בעלי המטעים העשיר. קליי היה ממוצא בריטי, ואבותיו גרו בווירג'ניה מאז 1612, כשג'ון קליי, שחי שישה דורות לפניו, הגיע לשם מאנגליה.

הנרי היה השביעי מתוך תשעה ילדים של הכומר ג'ון קליי ואליזבת' (לשעבר הודסון) קליי. אביו היה כומר בפטיסטי, ומת כשקליי היה בן ארבע. הנרי ואחיו קיבלו שני עבדים לכל אחד, ואמם נותרה עם 18. בנוסף הוריש להם שטח אדמה. הנרי קליי היה בן דודו של קסיוס קליי, פוליטיקאי שהיה חבר בתנועה לביטול העבדות בקנטקי.

האלמנה אליזבת' קליי התחתנה עם קפטן הנרי ווטקינס, שהעביר את המשפחה לריצ'מונד. אליזבת' הולידה עוד שבעה ילדים עם ווטקינס, וכך לקליי היו שישה עשר אחים.

חינוכו

אביו החורג של קליי סידר לו עבודה בבית המשפט לערעורים בווירג'יניה. קליי הפך למזכיר של ג'ורג' ווית', שלא יכול היה לכתוב בגלל ידו הפגועה. קליי עבד כמזכיר ארבע שנים, ולאחר מכן ווית' ארגן לו עבודה תחת התובע הכללי של מדינת וירג'יניה. קליי למד משפטים באותה התקופה, והתחיל את לימודיו ב-1797.

נישואין ומשפחה

לאחר תחילת עבודתו כעורך דין, קליי התחתן עם לוקרציה הארט. יחד נולדו להם אחד עשר ילדים (שש בנות וחמישה בנים) במשך עשרים ואחת שנים.

שבעה מהילדים מתו לפני קליי. עד 1835, כל שש הבנות מתו, שתיים מהן צעירות מאוד, שתיים כילדות, והשתיים האחרונות כנשים צעירות. בנו, הנרי קליי הבן, נהרג במלחמת ארצות הברית-מקסיקו.

לוקרציה עצמה מתה ב-1864, אחרי בעלה. היא קבורה יחד עם בעלה למרגלות האנדרטיה לזכר קליי בבית הקברות בלקסינגטון.

תחילת הדרך במשפטים ובפוליטיקה

קריירה כעורך דין

משרדו של קליי

בנובמבר 1797, עבר קליי ללקסינגטון, קרוב להוריו ואחיו. הוא ביסס את עצמו כעורך דין מבריק ונואם מחונן בבית המשפט. חלק מלקוחותיו שילמו לו בסוסים ואחרים באדמות, שהעשירו את קליי.

ב-1812, לקליי היו מטעים רבים, ועבדים רבים שיעבדו אותם. היו לו 60 עבדים בשיאו, שעזרו בייצור טבק וקנבוס, שהיו הגידולים המרכזיים של האזור.

אחד מלקוחותיו של קליי היה קולונל תומאס הארט, חותנו, שהיה איש עסקים בולט בקנטקי. הלקוח הבולט ביותר של קליי היה ארון בר ב-1806, לאחר שהתובע הכללי האשים אותו בניסיון לכונן מדינה חדשה ממערב לנהר המיסיסיפי. קליי הצליח להשיג את זיכויו של בר במשפט. כעבור כמה שנים, תומאס ג'פרסון שכנע את קליי בכך שהתביעה צדקה. קליי כעס כל כך עד שסירב ללחוץ את ידו של בר כשפגש אותו שוב כעבור שנים רבות.

מחוקק

ב-1803, אף על פי שלא היה מבוגר מספיק כדי להיבחר, מונה קליי להיות נציג מחוזו באספה הכללית של קנטקי. הוא קידם חקיקה ליברלית במסגרת החוקה וניסה לשחרר עבדים. המציאות הפוליטית הכריחה אותו לוותר על כך, שכן בעלי העבדים היו האליטה הכלכלית. קליי תמך בהעברת הבירה מפרנקפורט ללקסינגטון. הוא הגן על תאגיד הביטוח של קנטקי, ושמר על מעמדו כמונופול.

מינוי ראשון לסנאט וגילו

השפעתו של קליי בפוליטיקה של קנטקי הייתה כה רבה עד שנבחר בידי המועצה המחוקקת לסנאט ב-1806, לאחר שג'ון ברקנרידג', הנציג הקודם, מונע לתפקיד התובע הכללי. קליי הושבע לסנאטור ב-29 בדצמבר 1806, ושירת בתפקידו מעט יותר מחודשיים.

כשנבחר, קליי היה בן פחות משלושים, הגיל המינימלי לצורך שירות בסנאט. הסנאטורים האחרים לא שמו לב לכך, ותקופת כהונתו הסתיימה לפני יום הולדתו השלושים. דבר זה לא חזר על עצמו מאז.

יו"ר בית הנבחרים ודו-קרב מול המפרי מרשל

כשקליי חזר לקנטקי, הוא נבחר לשרת כיו"ר בית הנבחרים של קנטקי. ב-3 בינואר 1809, העביר קליי החלטה שהכריחה את חברי הבית לבוא לבושים בחליפות אמריקניות ולא בריטיות. אחד משני הנציגים שהתנגדו לכך היה המפרי מרשל, עורך דין אריסטוקרט וחד לשון, ששנא את קליי מאז משפטו של בר.

ב-4 בינואר 1809, קליי ומרשל כמעט התקוטטו מחוץ לבית הנבחרים, וקליי אתגר את מרשל לדו-קרב, שעדיין היה שיטה ליישוב סכסוכי כבוד באותה התקופה. הקרב התרחש ב-19 בינואר. כדי למנוע שפיכות דמים במדינתם, הם נלחמו באינדיאנה, קרוב לקנטקי.

לכל אחד היו שלוש תורות לירות. קליי שפשף את מרשל פעם אחת, מתחת לחזה שלו. מרשל פגע בקליי בירך. שניהם שרדו.

מינוי שני לסנאט

ב-1810, לאחר התפטרותו של הסנאטור באקנר ת'רסטון, כדי שיוכל לשרת כשופט, נבחר קליי שוב בידי המועצה המחוקקת לייצג את קנטקי בסנאט.

יושב ראש בית הנבחרים

דיוקן של קליי

שנים ראשונות

בקיץ 1811, קליי נבחר לבית הנבחרים, ונבחר ליושב ראש בית הנבחרים ביום עבודתו הראשון, מאורע ייחודי. במשך 14 שנים מיום בחירתו הראשון, נבחר חמש פעמים לבית הנבחרים וליו"ר הבית. כמו דרומיים רבים אחרים, קליי הביא את עבדיו לוושינגטון הבירה.

רפורמות כיושב ראש

לפני היבחרו של קליי כיושב ראש בית הנבחרים, התפקיד היה עמדה של אוכף חוקים ומתווך. קליי הפך את התפקיד לתפקיד יוקרתי, ושני בכוחו רק לנשיא ארצות הברית. הוא מינה חברים מהפלגים הניציים ותומכי המלחמה מול בריטניה לכל הוועדות החשובות, וכך השתלט על בית הנבחרים, הישג משמעותי עבור הטירון בן ה-34. במהלך תחילת כהונתו, קליי התנגד ליצירת הבנק הראשון של ארצות הברית, מפני שהשקיע בבעלות במספר בנקים קטנים. מאוחר יותר שינה את עמדתו- כשרץ לנשיאות, הוא תמך בבנק השני.

תמיכה במלחמה

הפלגים הניציים, שהיו מהדרום ומהמערב, תמכו בהכרזת מלחמה כנגד בריטניה הגדולה, שהפרה את זכויותיה הימיות של ארצות הברית ואסרה מלחים אמריקניים, מתוך חשש שהבריטים ינסו להרחיב את שליטתם ביבשת. בתור המנהיג של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בקונגרס, קליי טיפל בנושא. מאוחר יותר, כחבר בצוות המשא ומתן, קליי עזר לנסח את הסכם גנט, וחתם עליו ב-24 בדצמבר 1814. ב-1815, כשהיה באירופה, חתם על הסכם סחר עם בריטניה.

עבודתו בליבריה

קליי עזר להקמת חברת ההתיישבות האמריקנית, ולאחר מכן שירת כנשיאה. הקבוצה רצתה ליצור קולוניה לעבדים משוחררים באפריקה; היא הקימה את מונרוביה, במקום שהפך לליבריה, בשביל מטרה זו. הקבוצה הכילה מתנגדי עבדות מהצפון, שרצו לסיים את העבדות, ובעלי עבדים, שרצו לסלק מהיבשת את העבדים המשוחררים כדי להפחית את האיומים מול משטר העבדות. בנוגע לעירוב גזעי, קליי טען שאלקים התנגד לעירוב גזעי ולכן נתן לכל גזע צבע ומאפיינים שונים. קליי ניהל את פגישת היסוד של חברת ההתיישבות ב-1816, במלון בוושינגטון די.סי. בין המשתתפים היו דניאל ובסטר, ג'יימס מונרו ואנדרו ג'קסון.

ה"מערכת האמריקנית"

הנרי קליי וג'ון קלהון עזרו בהעברת חוק המכס של 1816, כחלק מתוכנית כלכלית אותה כינה קליי "המערכת האמריקנית", ששורשיה בתוכניותיו של אלכסנדר המילטון. המערכת עוצבה כדי לעזור למגזר התעשייתי הצעיר של ארצות הברית, שהיה במזרח המדינה, להתחרות מול תוצרת בריטית בעזרת מכסים.

לאחר סיום מלחמת 1812, המפעלים הבריטים הציפו את הנמלים האמריקנים בסחורות זולות. כדי לשכנע מצביעים במדינות המערביות לתמוך במכס, קליי תמך במימון פדרלי לשיפורים פנימיים לתשתיות, בעיקר לתעלות וכבישים. השיפורים הפנימיים מומנו בידי מכסי המגן ומכירת אדמות ממשלתיות, שמחיריהן יהיו גבוהים כדי לאפשר הכנסה גבוהה. לבסוף, בנק לאומי היה אמור לייצב את המערכת וליצור מערכת פיננסית לאומית.

מדיניות חוץ

במדיניות חוץ, קליי תמך בתנועות העצמאות שקמו באמריקה הלטינית לאחר 1817. בין 1821 ו-1826, ארצות הברית הכירה בכל המדינות החדשות, מלבד באורוגוואי (שעצמאותה הייתה מוטלת בספק והוכרה רק אחר כך). כשארצות הברית הוזמנה ב-1826 לקונגרס פנמה, שיאחד בין המדינות החדשות, עלתה התנגדות, והמשלחת האמריקנית לא הגיעה לשם. קליי תמך במרד היווני ב-1824 שביקש עצמאות מהאימפריה העות'מאנית, אף על פי שהיה מדובר בהתערבות בעניינים אירופאיים.

קליי חשק במשרת מזכיר המדינה של ארצות הברית בממשלו של ג'יימס מונרו, שנבחר לנשיא ב-1816. כשמונרו, בניסיון לרצות את הפדרליסטים מניו אינגלנד, נתן את המשרה לג'ון קווינסי אדמס במקומו, סירב קליי לשרת כמזכיר המלחמה, סירב לתת לטקס השבעתו של מונרו להתרחש בבית הנבחרים, ולא נכח בהשבעתו של מונרו.

פשרת מיזורי ושנות העשרים

ב-1820, עלה סכסוך בנוגע להרחבת העבדות אל הטריטוריה של מיזורי. קליי ניסה לפתור את הסכסוך כשהשיג את אישור הקונגרס לתוכנית שנקראה פשרת מיזורי. הפשרה הכניסה את מיין לאיחוד כמדינה חופשית ואת מיזורי כמדינת עבדות (וכך שמרה על איזון בסנאט, שכלל 11 מדינות חופשיות ו-11 מדינות עבדות), ואסרה על העבדות מצפון לקו הרוחב '36°30, (הגבול הצפוני של ארקנסו ושל קו הרוחב) מלבד במיזורי.

הבחירות הנשיאותיות של 1824 ומזכיר המדינה

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1824

דיוקן של הנרי קליי

ב-1824, הצלחתה של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית חיסלה את כל שאר המפלגות. ארבעה מועמדים מרכזיים- אדמס, אנדרו ג'קסון, ויליאם קרופורד וקליי- רצו להיבחר לנשיאות. בגלל מספר המועמדים הגדול שקיבלו אלקטורים, אף מועמד לא קיבל רוב בחבר האלקטורים. לפי התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית, שלושת המועמדים שהשיגו את המספר הרב ביותר של קולות בחבר האלקטורים יתחרו ביניהם בהצבעה בבית הנבחרים. בתור המועמד שהגיע במקום האחרון, קליי הודח מהתחרות; שלושת המועמדים הראשיים היו ג'קסון, אדמס וקרופורד. קליי, שהיה יושב ראש בית הנבחרים, תמך באדמס, ותמיכתו עזרה לאדמס לנצח בבית הנבחרים.

קליי השתמש בכישוריו הפוליטיים כדי להבטיח את ניצחונו של אדמס, שנראה היה לו כמועמד קרוב יותר לדעותיו, שימנה אותו לתפקיד חשוב בקבינט. כשקליי מונה לתפקיד מזכיר המדינה, העניין נקרא "העסקה המושחתת" בידי תומכי ג'קסון, ופגע במוניטין של קליי. כך התחילה יריבות אישית מרה בין קליי וג'קסון.

תביעת החירות

כמזכיר המדינה, קליי גר עם משפחתו ועבדיו ברובע לאפייט, בבית שהוקצה למזכיר המדינה. כשהתכונן לחזור אל לקסינגטון ב-1829, אחת מהשפחות שלו, שארלוט דופוואה, תבעה מקליי את חירותה ואת חירות שני ילדיה, בגלל הבטחה שבעלים קודם הבטיח לה. האתגר המשפטי שלה הקדים את פרשת דרד סקוט ב-27 שנים. תביעת החירות זכתה לתשומת לב תקשורתית רבה. עורך דינה של דופוואה הצליח להשיג צו בבית המשפט שאישר לה להישאר בבירה עד שהעניין יוסדר, והיא עבדה בשכר במשך שנה וחצי עבור מרטין ואן ביורן, שהחליף את קליי כמזכיר המדינה וגר בביתו. קליי חזר לביתו עם בעלה וילדיה.

חבר המושבעים פסק לטובת קליי, וטען שההסכם עם הבעלים הקודם לא תקף לגבי קליי. דופוואה סירבה לחזור לקנטקי, וקליי שלח את שליחו לעצור אותה. היא נעצרה בווירג'יניה, לפני שקליי העביר אותה לניו אורלינס כדי לעבוד בעבור בתו ובעלה. בתה של שארלוט נשלחה להצטרף אל אמה, והן עבדו עבור בתו של קליי במשך עשור.

ב-1840, הנרי קליי החליט לתת לשארלוט ולבתה, מרי אן, את חירותן. את בנה של שארלוט, צ'ארלס, שמר כמשרת אישי, והקפיד להציג אותו כדוגמה ליחס הטוב שנתן לעבדיו. צ'ארלס זכה לחירותו ב-1844. בעלה של שארלוט, אהרון, לא הצליח להשתחרר, אולם ב-1860 הוא ושארלוט חיו ביחד כעבדים משוחררים בקנטקי. אהרון כנראה שוחרר בידי אחד מבניו של קליי, והמשיך לעבוד בשכר עבור המשפחה.

הבית שבו התגורר קליי הוא מוזיאון לאומי, שמציג ממצאים לגבי העבדות ותביעת החירות.

קריירה בסנאט

משבר זכות הביטול

לאחר העברת מכס המגן של 1828, שהעלה מכסים באופן חד כדי להגן על המפעלים הצעירים שנבנו, קרולינה הדרומית הכריזה על זכותה לבטל חוקי מכס פדרליים והפסיקה לגבות מכס על יבוא. היא איימה לפרוש מארצות הברית אם הממשלה תנסה לאכוף את החוק. הנשיא ג'קסון הזועם איים להוביל את הצבא לקרולינה הדרומית ולתלות כל אדם שיסרב לציית לחוק.

המשבר החמיר ב-1833. קליי היה שוב סנאטור באותה התקופה, לאחר שקנטקי בחרה בו ב-1831. חזרתו לסנאט, לאחר עשרים שנים, שמונה חודשים ושבוע מאז הפעם האחרונה ששהה שם, נחשבת לתקופה הרביעית בגודלה בין כהונות בסנאט.

ב-1833, קליי הצליח להשיג הסכמה מצד הקונגרס להפחית את המכס באופן הדרגתי. הפשרה עזרה לשמור על עליונות הממשל הפדרלי על המדינות, אולם היה ברור שהמשבר מבשר את העימות בין הצפון והדרום בנוגע לכלכלה ולעבדות.

התנגדות לג'קסון ויצירת המפלגה הוויגית

דיוקן של הנרי קליי

לאחר היבחרו של אנדרו ג'קסון, קליי הוביל את ההתנגדות למדיניותו של ג'קסון. תומכיו כללו את ה"רפובליקנים הלאומיים", שהחלו לקרוא לעצמם "וויגים" לכבוד אבותיהם במהלך המלחמה המהפכנית. הם התנגדו ל"עריצותו" של ג'קסון, כפי שאבותיהם התנגדו לעריצותו של המלך ג'ורג' השלישי. קליי התנגד לסירובו של ג'קסון להאריך את תקופת הזיכיון של הבנק השני של ארצות הברית, ותמך בהעברת החלטה שתגנה את ג'קסון על פעולותיו.

המערכת הכלכלית של קליי זכתה להתנגדות ממשל ג'קסון. עימות חשוב היה לגבי מימון פדרלי לסלילת דרך מלקסינגטון לנהר אוהיו, דרך קנטקי. ג'קסון הטיל וטו כי הרגיש שהחוק לא יעזור למסחר בין המדינות, וחשש שיגרום לשחיתות. ג'קסון התנגד לשימוש בממשל הפדרלי כדי לקדם מודרניזציה כלכלית, וכך משך את החקלאים, שתמכו בהתרחבות חקלאית אולם התנגדו לערים.

מירוצים לנשיאות

ב-1832, בחרו הרפובליקנים הלאומיים פה אחד בקליי כמועמדם לנשיאות, ואילו הדמוקרטים תמכו בנשיא ג'קסון. הנושא המרכזי היה המשך תקופת הזיכיון של הבנק השני של ארצות הברית. קליי הפסיד בהפרש גדול לג'קסון האהוד (55% לעומת 37%).

ב-1840, ניסה קליי להיות המועמד הוויגי, אולם נוצח בוועידה המפלגתית בידי תומכי הגנרל לשעבר, ויליאם הנרי הריסון. הריסון נבחר בגלל עברו הצבאי, והוחלט שהגנרל האהוד ימשוך אהדה מול התנהגותו האצילית והאריסטוקרטית של הנשיא הדמוקרטי, מרטין ואן ביורן, לעומת קליי, שכמו ואן ביורן, היה פוליטיקאי כל חייו. הוויגים האשימו את המדיניות של ואן ביורן במשבר הכלכלי של 1837, והריסון ניצח בבחירות.

ב-1844, נבחר קליי כמועמד הוויגי מול ג'יימס פולק, המועמד הדמוקרטי. פולק השיג 170 אלקטורים לעומת 105 לקליי, וזכה ב-15 מתוך 26 מדינות. תמיכתו של פולק בהתרחבות טריטוריאלית הובלטה- בעיקר דעתו על השליטה באורגון ותמיכתו בסיפוח טקסס. קליי התנגד לסיפוח מתוך חשש שנושא העבדות שוב יעלה על הפרק, ומתוך חשש מתגובתה של מקסיקו, שטקסס מרדה בה ב-1836. למרות האהדה כלפי פולק, הבחירות היו צמודות: 36 האלקטורים של ניו יורק עשו את ההבדל, ופולק זכה בהם בהפרש של 5,000 קולות. מועמד מפלגת החירות, ג'יימס בירני, זכה בכ-15,000 קולות בניו יורק ומשך תומכי קליי. אזהרותיו של קליי לגבי טקסס היו נכונות. סיפוח טקסס הוביל למלחמת ארצות הברית-מקסיקו (1846-1848) (שבמהלכה מת בנו). הצפון והדרום התווכחו לגבי הרחבת העבדות אל טקסס ומעבר לה.

חזרה לסנאט

לאחר שהפסיד את מועמדות המפלגה הוויגית לגנרל זכארי טיילור ב-1848, החליט קליי לפרוש לביתו קנטקי, אולם לאחר פחות משנה נבחר שוב לסנאט מטעם קנטקי. במהלך כהונתו עלה הסכסוך בנוגע להרחבת העבדות אל הטריטוריות החדשות ממקסיקו, שהתווספו אל ארצות הברית לאחר חתימת הסכם גואדלופה אידלגו בסוף מלחמת ארצות הברית-מקסיקו. ב-1846, דיוויד וילמוט, חבר קונגרס מפנסילבניה, הציע למנוע את הרחבת העבדות לטריטוריות החדשות במסגרת "הצעת וילמוט", אולם נכשל בכך.

פשרת 1850

קליי שיחק תפקיד מרכזי בניסוח פשרה ב-1850 בין הצפון והדרום כדי לפתור את עניין העבדות. הוא נעזר בסנאטור סטיבן דאגלס מאילינוי, דמוקרט שהייתה זו תקופת כהונתו הראשונה, כדי להעביר את החוק בקונגרס ולמנוע מלחמת אזרחים.

ב-29 בינואר 1850, קליי הציע סדרת החלטות, שטען שיפשרו בין האינטרסים הצפוניים והדרומיים, ונקראו פשרת 1850. קליי רצה שכל מדינה תצביע על ההחלטות בנפרד, אולם בלחץ הדרום הסכים ליצירת ועדה של שלושה-עשר סנאטורים שתשקול אותה. הוועדה נוצרה ב-18 באפריל. ב-8 במאי, כיו"ר הוועדה, קליי הציג חוק שכלל בתוכו את כל הפשרות. הפשרות כללו:

• הוספת קליפורניה כמדינה חופשית, וכך סיום האיזון בין מדינות חופשיות ומדינות עבדות בסנאט.
• ארגון טריטוריות יוטה וניו מקסיקו בלי עבדות, ומתן הזכות להכרעה בנושא העבדות לאוכלוסייה המקומית.
• איסור על סחר עבדים, ולא על בעלות, בתוך מחוז קולומביה.
• חוק עבדים נמלטים מחמיר יותר.
• הסדרת גבולות בעבור טקסס בתמורה לתשלום פדרלי של עשרה מיליון דולר מהחוב של טקסס.
• הכרזה שהקונגרס לא יוכל להתערב בנושא סחר העבדים הפנים-מדינתי.

קיצוניים משני הצדדים התנגדו לחוק מתוך כמה סיבות. הסנאטור ג'ון קלהון, שהיה בן בריתו של קליי, התנגד לפשרה והזהיר מפילוג. קלהון עצמו היה חולה מדי כדי לנאום, וסנאטור אחר קרא זאת במקומו. סנאטורים אחרים שהתנגדו לעבדות, כמו ויליאם סיוארד מניו יורק, התנגדו גם הם לפשרה. אולם ב-7 במרץ, דניאל ובסטר נאם לטובת הפשרה.

החוק, למרות מאמציו של קליי, נכשל בהצבעה המכריעה ב-31 ביולי, כשרוב המפלגה הוויגית ודמוקרטים דרומיים רבים מתנגדים אליו. קליי הכריז למחרת היום שבכוונתו להעביר את החוקים בנפרד. קליי היה מותש: מחלת השחפת החלה להשפיע עליו. קליי עזב את הסנאט כדי להחלים בניופורט, רוד איילנד. דאגלס הפריד את החוקים והעביר אותם בסנאט. החוקים הבודדים הצליחו לעבור, כיוון שזכו לא רק לתמיכת המתונים, אלא גם לתמיכת הסנאטורים שתמכו או התנגדו לעבדות, בהתחשב במי שהחוק נועד להטיב עמו. ביחד, כל שתי קבוצות הצליחו לנטרל את השלישית. הנשיא מילרד פילמור, הנשיא הוויגי שמונה לתפקיד לאחר מותו של טיילור, ולא תמך בפשרה, חתם על החוקים.

לקליי ניתן קרדיט על הצלחת הפשרה. המחלוקת בין הצפון והדרום בנוגע להרחבת העבדות צומצמה, והפרישה מהאיחוד נדחתה לעוד עשור. רבים טענו שאם קליי היה חי בין 1860 ל-1861, לא הייתה מלחמת אזרחים.

מותו ואחוזתו

אחוזתו של קליי בלקסינגטון, קנטקי

קליי המשיך לשרת את האיחוד ואת מדינתו, קנטקי. ב-28 ביולי 1852, מת משחפת בוושינגטון די.סי בגיל 75.

תיאודור פרלינגהויסן, סגנו של קליי בבחירות 1844, הספיד אותו בלווייתו. הוא נקבר בבית הקברות של לקסינגטון. על מצבתו של קליי חקוקה האמרה: "איני מכיר לא צפון, לא דרום, לא מזרח, לא מערב". בצוואתו, שחרר קליי את כל עבדיו.

אחוזתו של קליי הייתה המטע והאחוזה שלו שנים רבות. היו לו 60 עבדים בשיא הצלחתו. שם הציג את בקר ההרפורד לארצות הברית.

במותו, ילדיו היחידים שנשארו בחיים היו תיאודור, תומאס, ג'יימס בראון וג'ון מוריסון, שירשו את אחוזתו. ג'ון קליי הפך את אחוזתו למכון להרבעת סוסים.

כיום, האחוזה פתוחה לציבור.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי קליי בוויקישיתוף