זילותא דבי דינא
זִילוּתָא דבי דינא הוא מושג הלכתי האומר כי יש לחשוש לכבוד בית הדין ולכן יש להשתדל לקיים את פסקיו כל עוד שאינם מנוגדים להלכה, למרות שאם בית הדין היה יודע מלכתחילה את המידע הנוסף, היה מחמיר או פוסק אחרת, בדיעבד לא יחזור בו בית הדין מפסקו, וישתדל לקיים את הפסק הראשון, גם אם עכשיו נוצר ספק.
מחלוקת האמוראים
המחלוקת הראשונה בה מופיע עניין זה הנה במעשה בו באו שני אנשים לבית דינו של רב נחמן לדון על בעלותה של קרקע שכל אחד טען שהיא שייכת לו. לצד אחד היו עדים שהעידו שהקרקע של אבותיו ושהוא אף אכל את פירותיה במשך שלוש שנים (דבר שמקנה לו חזקה עליה) ואילו לשני היו עדים שהעידו רק שהקרקע של אבותיו.
רב נחמן פסק שיש לתת עדיפות למי שיש לו את העדים שמעידים שהקרקע הייתה שייכת לאבותיו, בשונה מרבא ולבסוף היא אכן ניתנה לו.
לאחר זמן הופיע בעל הדין השני והביא עדים שהקרקע של אבותיו דבר שערער את עליונות הראיות של בעל הדין הראשון. רב נחמן פסק כי יש להחזיר את המצב לקדמותו ולהוציא את הקרקע מידי בעל הדין שלידיו ניתנה הקרקע בטעות. לעומת זאת טען רבא כי יש לחשוש לכבוד בית הדין.
במשנה
לשיטתו הביא רבא ראיה מברייתא שבה פוסק רבי מנחם בר יוסי, כי כאשר באו עדים האומרים כי בעלה של אשת איש נפטרה ומותר לאשתו להנשא, ולאחר מכן באו עדים אחרים סותרים האומרים כי בעלה חי, תלויה ההלכה אם האשה כבר נישאה: לכתחילה לא תנשא האשה, אך אם נישאה האשה על פי פסק בית הדין שהסתמך על העדים הראשונים, לא יבטלו בית הדין את פסק הדין, אלא יתירו לאשה להמשיך את חיי הנישואין עם בעלה השני, וזאת מפני כבוד בית הדין, שלפיו יש לבית הדין לשמור על כבודו במקרים גבוליים, ולכן יסתמכו בית הדין במקרה כזה על עדות העדים הראשונים - שהבעל מת - כל עוד עדותם לא הופרכה בוודאות. (בתלמוד הוסבר כי מדובר באשה שיודעה בעצמה בבירור שבעלה מת אלא שראיותיה אינן כאלו הקבילות בפני בית הדין, ובעלה הוא אחד מהעדים שבאו להעיד עליה כי היא פנויה ובעלה מת, כך ששני בני הזוג יכולים להסתמך על הידוע להם, וכל עוד בית הדין לא יודע אחרת בבירור אין הם יכולים למנוע מהם להמשיך בחיי הנישואין)[1].
למרות זאת, פסק רב נחמן שאין לחשוש לכבוד בית הדין כאשר מבטלים בית הדין את פסקם הקודם, והביא ראיה לדבריו ממשנה אחרת שבה ברור שיש תנאים החולקים על כך, ולכן יכול הוא להסתמך על דעתו הקובעת כי אין לחשוש לזילותא דבי דינא, במקרים כאלו.
יסוד הדין
בגמרא לא מבואר מה יסוד הדין של זילותא דבי דינא. כיוון אחד להסבר מופיע בדבריו של הרשב"ם:
"שמא ילגלגו הבריות על בית הדין על שסותרין את דיניהם, ודמי לחוכא ואיטלולא."
— רשב"ם מסכת בבא בתרא לא ב ד"ה לזילותא
העולה מדבר הרשב"ם הוא שבמידה ובית הדין יחזרו בהם מפסיקתם, יצטייר הדבר כמגוחך בעיני הציבור ומכאן שתדמית בית הדין עלולה להיפגע. ביסודו של דבר נראה שהחשש של זילותא דבי דינא נוגע לעניין תדמיתי-חיצוני, כיצד ייתפס בית הדין אחר מהלך שכזה, ואינו מבטא יסוד משפטי מהותי.
לעומת הרשב"ם, כיוון אחר עולה מדבריו של הראב"ן. הראב"ן במסכת יבמות[2] עוסק באריכות בדין של זילותא דבי דינא ובמהלך דיונו מקשר בינו לבין דין נוסף, המופיע במסכת יבמות - "מה כח בית דין יפה". המקרה הנדון שם עוסק במצב בו אדם שלח גט לאשתו על ידי שליח, אך ביטל את הגט לפני שהגיע ליד האישה. מדאורייתא, יש בכוחו של הבעל לבטל את הגט, ולפיכך האישה איננה מגורשת, אף אם הגיע הגט לידה. אך תיקנו חכמים שאין לבטל את הגט, כדי למנוע תקלה. לדעת רשב"ג, תקנה זו חלה אף בדיעבד, ואף אם ביטל את הגט, אין הוא מבוטל:
"רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו, אם כן מה כח ב"ד יפה?"
— מסכת יבמות צ ב
במידה ונפסוק שכאשר הבעל ביטל את הגט - הגט מבוטל, אזי תקנת חכמים, האוסרת את הביטול עצמו, היא למעשה חסרת כל תוקף משפטי. כדי להעניק עוצמה ומשמעות לתקנה, בהכרח חייבים לומר שגם בדיעבד הגט איננו בטל. העיקרון "אם כן מה כח בית דין יפה" איננו מבטא עניין תדמיתי אלא שיקול משפטי מהותי, הנוגע לתוקפו ועוצמתו של הדין. הראב"ן מקשר בין הדין של "מה כח בית דין יפה" לבין הדין של זילותא דבי דינא ומעצם ההשוואה ניתן להסיק שגם דין זילותא דבי דינא מבטא יסוד מהותי-משפטי: פסיקה של בית הדין תקפה ושרירה, כל עוד לא הוכח בצורה חד משמעית שהפסק מוטעה.
יש מן הראשונים (יד רמה[3], ראב"ן) שהשתמשו בביטוי "קם דינא" בהקשר של זילותא, שבאופן מובהק מתייחס לכוחו של בית הדין ולא לשאלה התדמיתית.
להלכה
לפי הראב"ן מסקנת רב נחמן היא כדעת רבא שחוששים לזילותא דבי דינא, אלא שלמרות שאת הפסק - לפי פירוש הראב"ן - ביצע לפני שרבא הקשה על דבריו מדבריו של רבי מנחם בר יוסי, הגמרא מסבירה שהוא לא טעה בה שכן חלוקים התנאים בכך, ויש גם דעה חולקת. רוב הראשונים חלוקים על הראב"ן ופוסקים שלהלכה לא חוששים לזילותא דבי דינא[4].
נחלקו הראשונים האם קיימת זילותא דבי דינא רק כאשר נעשה מעשה על פי בית הדין. לדעת התוספות והראב"ן, הגורם של זילותא דבי דינא קיים אפילו אם עדיין לא נעשה מעשה על סמך פסיקת בית הדין שכן קיימת זילותא בכך שהוא חוזר בו מפסקו. ראשונים אחרים (הרמב"ן, הרשב"א) גרסו כי כאשר מדובר בפסק של בית הדין האמור להביא ליידי מעשה, כל עוד לא נעשה אותו המעשה - אין חשש לזילותא בביטולו[5].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד ב'.
- ^ בחידושיו על יבמות פח א.
- ^ בבא בתרא לא ב
- ^ אנציקלופדיה התלמודית כרך י"ב בערך "זילותא דבי דינא".
- ^ הראשונים כולם בבא בתרא ל"א ב.
