כוח דהיתרא עדיף

כוח דְהֶתֵּירָא עדיף (בעברית: כוחו של ההיתר חזק יותר), בשימושו הרווח, הוא כינוי מושאל לגישה מקילה בפסיקת הלכה. במובנו המקורי זהו כלל תלמודי המורה כיצד לנסח את המקרה השנוי במחלוקת, באופן שדעתו של הצד המתיר תובהר באופן ברור יותר בשל התפיסה שחידושו של המתיר הוא כעיקרון גדול יותר משל האוסר.

הכלל בתלמוד ומובנו המקורי

הכלל "כוח דהיתרא עדיף" מופיע בתלמוד הבבלי בתשעה מקומות. בכל המקומות הללו פירושו כך: כאשר יש לפנינו מחלוקת, וניתן לנסח אותה באופן שיבליט יותר את החידוש בדעה המקילה, לעומת ניסוח אלטרנטיבי שיבליט ויחדד יותר את החידוש בדעה המחמירה - עדיף לנסח את המחלוקת באופן שיבהיר את חידושו של המיקל.

דוגמה: במשנה מופיעה מחלוקת על דינו של "ולד טרפה", בהמה שנולדה מבהמה שהיא טרפה, האם גם הוולד נחשב כ"טרפה":

וְלַד טְרֵפָה - רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרָב.

מהצגת המחלוקת באופן זה משתמע, שהיא מוסבת רק על האפשרות להביא את הוולד כקורבן לבית המקדש, אך לכל הדעות מותר לאוכלו, ואינו נחשב ממש כ"טרפה". הגמרא מבהירה שהדבר אינו נכון: לדעת רבי אליעזר לא זו בלבד שאסור להביא אותו כקורבן, אלא אסור לאוכלו כלל, ודינו כטרפה לכל דבר. ממילא, בפני מנסחי המחלוקת עמדו שתי אפשרויות: האחת - להציג את המחלוקת כמחלוקת על היתר האכילה, "רבי אליעזר אומר: לא יאכל, וחכמים אומרים: יאכל", והשנייה - להציג את המחלוקת כמחלוקת על הקרבה, כפי שניסחה זאת המשנה. מדוע המשנה העדיפה את האפשרות השנייה? הגמרא מסבירה, שאפשרות זו הועדפה מפני שכוחא דהיתרא עדיף, כלומר: 'כוחו' של המתיר גדול יותר, יש חידוש גדול יותר בהיתר על פני האיסור. לפיכך בחרה המשנה בניסוח בו מובלטת ביתר בהירות הדעה המקילה, שלא רק לאכול מותר, אלא מותר אפילו להביאו כקורבן.

מדוע כוחו של המתיר עדיף? מסביר רש"י:

טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר.

פירוש: בפסיקת הלכה קיימת "יראת הוראה", ובמקרי ספק יש נטייה להחמיר. לפיכך, יש עוצמה רבה יותר בדעה המקילה, מפני שהיא מבטאת ודאות (כגון על סמך מסורת של תלמיד ממה ששמע מרבו, כלשון רש"י: "שהוא סומך על שמועתו"), בעוד דעה מחמירה יכולה לנבוע גם רק מחמת הספק. לפיכך, עדיף לנסח את המחלוקת באופן שיבליט את דעת המיקל, כי החידוש בה יותר משמעותי מאשר החידוש בדעת המחמיר.

על פי הסבר זה למושג "כוח דהיתרא עדיף", משמעות הביטוי היא שדווקא ההיתר הוא מחודש יותר, מכיוון שהנטייה הבסיסית היא להחמיר. הביטוי משמש בכל המקרים האילו לביאור כלל ניסוחי גרידא, המדריך כיצד לנסח מחלוקות, ולא כלל הלכתי המדריך כיצד יש להכריע במחלוקות. אין כל ראיה ממנו שבמקרי ספק ההלכה נוטה להקל. אדרבה, דווקא מפני שהנטייה במקרי ספק היא להחמיר - בניסוח הדברים יש להבליט את דעתו הוודאית של המיקל, שכן יש בה חידוש גדול יותר. אכן, בין פוסקי ההלכה כלל זה לא מופיע כנימוק להקל, אלא כמליצה המבטאת את מגמתם להקל, מגמה שיונקת את סמכותה ממקורות אחרים (ראו להלן).

לדעתו של הצל"ח (רבי יחזקאל לנדא, מסכת ביצה שם), אם הנושא הנדון במחלוקת הוא איסור חכמים - אזי "כוח דאיסורא עדיף". כלומר, מפני שבדינים מדרבנן הכלל ההלכתי הוא שיש לנטות להקל (ראו בדברי הרמב"ם להלן) - ממילא הכלל הניסוחי מתהפך, ויש להבליט יותר את הדעה האוסרת, כי החידוש בה גדול יותר.

פסיקה מקילה לעומת פסיקה מחמירה

על פי דין התורה, כאשר יש מחלוקת בין פוסקי ההלכה המצב הרצוי הוא שסנהדרין תכריע במחלוקת, ותיצור הלכה אחידה לעם ישראל. בהיעדר סנהדרין, נוצר מצב שבפני פוסק ההלכה עומדות דעות שונות ללא הכרעה מוסכמת ביניהן, ועליו לשקול כאיזו דעה מהן יש לפסוק.

הרמב"ם מסכם את כללי ההכרעה במקרה זה:

שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין... בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא, אחד אוסר ואחד מתיר, אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה - הלך אחר המחמיר, בשל סופרים - הלך אחר המיקל.

בדומה לכך כתב הרמב"ם גם בהקדמתו ליד החזקה:

אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא - אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון.

הבירור "להיכן הדין נוטה" תלוי בשיקולים שונים: איזו דעה מבין השתיים מובנת יותר בסברה, או מוכחת יותר בסוגיות התלמוד? איזו דעה נפוצה יותר בין פוסקי ההלכה הראשונים? האם השולחן ערוך והרמ"א הכריעו כאחת מן הדעות? האם קיים מנהג מקובל בעדות ישראל כאחת הדעות?

בדרך כלל, פוסק שחש שיש בכוחו להכריע, על פי שיקולים אלה, מסוגל לנטות לקולא כאשר השיקולים הנ"ל נוטים לצד הקולא. לעומת זאת, פוסק שחש שאין בכוחו להכריע (במקרה ספציפי זה, או בכלל) - יעדיף בדרך כלל את הנטייה לחומרא.

שיקולים נוספים שעומדים ברקע הדיון הם: האם הנושא הנדון הוא איסור מן התורה, שבו ראוי להחמיר יותר, לעומת איסור דרבנן, שבו לפעמים ניתן להקל. מהי המשמעות המעשית של הפסיקה? האם הצורך המעשי להקל הוא צורך גדול ("שעת הדחק"), או שמדובר בזמנים רגילים שאין מקום להקל, ולעיתים יש צורך מיוחד דווקא להחמיר (גם אם בזמנים רגילים מקלים).

דוגמאות מחז"ל ומן הפוסקים

רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין

בעל ערוך השולחן, שהיה ידוע בכוח ההיתר שלו, מבטל את הכלל תרתי לריעותא בדיני סירכות הריאה ואומר: "עיקרי כללים אלו לא יצאו מתחילה מפי גדולי האחרונים, ורק הבודקים החמירו ועשו זה לכלל גמור – וחכמי ישראל שבאותו הדור, לא מיחו בידם, מפני שלא היה הפסד בממונם של ישראל" (שכן באותם זמנים רוב הקצבים היו גויים, ויהודים קנו אצלם בשר רק מבהמה שיצאה כשרה)^{[דרוש מקור][מפני ש...]}.

הרב חיים הירשנזון

תפיסתו של הרב חיים הירשנזון הייתה שהכלל "כוח דהיתרא עדיף" צריך להנחות את דרכו של פוסק ההלכה, שמחויב לחפש את ההיתר, ולא את החומרה והאיסור.^{[דרוש מקור]}

הרב קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק מתייחס בספרו "אורח משפט" לאלו המחמירים חומרות יתירות, ומצטט אף את דברי רבי חיים ויטאל, אותו הוא מכנה "קדוש השם".

"עיקר הנטייה לחומרות יתירות, במה שיש דרך סלולה על פי דרכי התורה להקל, אין זה מילתא דחסידותא כלל. וכבר גינה עניין זה, קדוש ד', הרח"ו ז"ל, בהקדמתו לספר "עץ החיים", ודייק, שזוהי מדה של המתרחקים מפנימיות התורה, רחמנא ליצלן מהאי דעתא (השם יצילנו מדיעה זאת), וזה לשונו הקדוש: "כי בסיבת היותם מואסים בעץ חיים, אין הקב"ה עוזר אותם, והם שוגים בפרטי עץ הדעת טוב ורע, ומהפכים אותו לרע, ומטמאים את הטהור, ואוסרים את המותר, ופוסלים את הכשר" עכ"ל".

הרב עובדיה יוסף

גם הרב עובדיה, במהלך טקס הסמכת אברכים התייחס לפוסקים האוסרים כל דבר, ותלה זאת בכך שאינם לומדים מספיק.

"זה חשוב שיהיה רב שיפסוק על פי ההלכה ולא רק על כל דבר אסור ואסור. רק למי שלומד תורה כראוי יהיה כוח להתיר כשההלכה אכן מתירה, זהו כוחא דהיתרא עדיף. תמשיכו ללמוד! תמשיכו לעיין. לא רק שולחן ערוך, לעיין גם בראשונים ובאחרונים. הכל תלוי בשקידה ובהתמדה!"

קישורים חיצוניים

• הרב זאב סולטנוביץ', הנחלת התורה, אתר ישיבת בית אל.
• הרב אורי שרקי, כוח דהיתרא עדיף, אתר שיעוריו וכתביו של הרב אורי שרקי.
• ד"ר אביעד הכהן, טרגדיה הלכתית - האתגרים שניצבים בפתח עולמה של ההלכה היהודית במאה ה-21, אתר נאמני תורה ועבודה.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39147348כוח דהיתרא עדיף