קופה של צדקה

ערך זה עוסק במוסד לאיסוף וחלוקת כספי צדקה. אם התכוונתם לקופה פיזית להכנסת צדקה, ראו קופת צדקה.

קופה של צדקה הוא מוסד הלכתי קדום לאיסוף כספי צדקה וחלוקתם לעניים. המוסד נוצר בשל החובה ההלכתית של כל עיר וקהילה לפרנס את העניים בדרך כבוד. המוסד מאפשר קיום מצוות צדקה בצורה המהודרת ביותר של מתן בסתר. בעבר, פרנסי הקהל שלטו בין השאר גם על מוסד הקופה של צדקה, כיום תפקיד ניהול הקופות של צדקה נמצא בידי גבאי הצדקה.

מקורות בהגות ובהלכה

מתוך המשנה אנו למדים כי בזמן הבית כבר היתה קופה של צדקה:

"שני לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאין - - - ומה טיבה של לשכת חשאין, יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים הימנה בחשאי"

— שקלים פרק ה' משנה ו'

וזוהי מידת הצדקה הנעלה ביותר בסולם הערכים של מצוות הצדקה:

"נוטלה (-העני) ואינו יודע ממי נוטלה, נותנה (-המנדב) ואינו יודע למי נותנה"

— בבא בתרא י ע"ב

הרמב"ם כותב, בהמשך לקביעה כי עיר שאין בה מוסד צדקה אין תלמיד חכם רשאי לגור בה:

"מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה..."

— (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ט', פסקה א'.)

בהלכה

נכון לתקופת המשנה והתלמוד, מוסד הצדקה הקהילתי היה בנוי מקופה ומתמחוי. קופה - למגבית הכספים ומצרכים בסיסיים למחיה, תמחוי - למגבית של שאר המצרכים והשירותים - הפחות הכרחיים. החלק ההכרחי על פי ההלכה הוא הקופה, אך התמחוי אינו הכרחי והוא רק מנהג נפוץ. ואכן במרוצת השנים הנוהג ההלכתי המחייב נותר על כנו רק בנוגע לקופה, אך התמחוי הופסק ברוב הקהילות בתחילת האלף השני לספירה (אם כי בפרנקפורט עד שלהי ימי הביניים ניתן היה למצוא קופה ותמחוי במקביל).

עם התארגנות קהילות ישראל באירופה בימי הביניים, הוקמו קופות של צדקה בכל הערים, מוסדות שהחליפו את ה"קופה" וה"תמחוי" שהיו קיימים בזמן המשנה.

בסוף מסכת פאה, העוסקת כמעט כולה במתנות עניים, מובאת משנה אחת המתארת את חיוב נתינת הצדקה כלפי עני זר המגיע למקום היישוב. המשנה מגדירה את כמות הכסף שחייבים בני העיר להשקיע בנתינת מזון ומקום לינה לאותו עני. החובה, לפי אותה משנה, מוטלת על מוסדות הציבור - הקופה והתמחוי, ולא על כל אדם בנפרד.

לרוב הדעות בראשונים בני עיר אף יכולים לכפות על אחד מהם נתינת צדקה, בהתאם לפסק ההלכה הרווח הקובע שכופין על הצדקה - הלכה נפוצה ומוסכמת גם על ר"י הזקן, רבינו גרשום, הרמב"ם ואחרים. מאידך, רבינו תם סבור כי לא ניתן להכריח אדם לתת צדקה.

בימינו, פסק רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, כי אין לכפות אדם לתת הצדקה.

מדברי הפוסקים הראשונים נראה שבני העיר יכולים לשנות את יעוד כספי קופה של צדקה העירונית לכל דבר שירצו. כמו כן גבאי ממונה או חכם גדול רשאי גם הוא לשנות את יעוד הכספים. אבל יש מהראשונים שסברו כי אסור לשנות את יעוד כספי הקופה.

מעיון בספרות השאלות והתשובות מהמאות 20-19 נראה שהייתה העדפה לעניים תלמידי חכמים, ולעניי ארץ ישראל, על פני עניים אחרים.

ערך מורחב – עניי עירך קודמים

לאורך הדורות

בכינוס רבנים ומנהיגי ציבור יהודיים בראשות רבינו גרשום, תוקנה תקנה מיוחדת המסמיכה את ראשי הקהילות לתקן תקנות קהילתיות בנוגע לניהול קופת הצדקה, וזהו לשון התקנה:

"ואם פוסקים בני העיר תקנת עניים או תקנה אחרת, והרוב מתרצים בדבר, והן מן המהוגנים, אין האחרים רשאים לבטל התקנה ואין לו לדחות שלא יכנס בתקנת חברו כי אם על פי בית דין כי אין בית דין לישב על זה, כי הכל לפי טובי העיר, כמנהג הקדמונים או כפי צורך השעה."

בספרות השו"ת מופיעים דיונים רבים של חכמים ורבני קהילות לאורך הדורות, שהתמודדו עם בעיות מצד התושבים אודות מוסד הצדקה; רבים לא רצו לתת או שביקשו לקבוע בעצמם את כללי הנתינה. דוגמה לכך היא בעיה קלאסית שהועלתה לדיון אצל הרשב"א - המציג אותה באופן הבא:

"עניי העיר מרובים, והעשירים אומרים שיחזרו על הפתחים, והבינוניים אומרים שלא יחזרו על הפתחים, אלא תהיה פרנסתן על הציבור לפי ממון... והדין עם הבינונים. "

מתקנות הקהל שמקורן בקהילות ישראל באיטליה במאה ה17 אפשר להתרשם שנוסדו מספר קופות, כשכל קופה עונה על צורך מסוים של העניים.

מעות ארץ ישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ניהול קופות הצדקה

בהלכה

"תנו רבנן (אמרו חכמים) קופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה. נגבית בשניים - שאין עושין שררות על הציבור פחות משניים, ומתחלקת בשלושה - כדיני ממונות. תמחוי נגבית בשלושה ומתחלקת בשלושה, שגבויה וחלוקה שווים."

בפסקה זו מבוטא הבדל נוסף בין הקופה לתמחוי; העובדה כי את מגבית הקופה עושים בשניים, ואת מגבית התמחוי עושים בשלושה. אך הסיבה לכך אינה ברורה לגמרי מלשון התלמוד, ובפרשנותה נחלקו הראשונים. אחד ההסברים לכך שבגביית הקופה נדרשים לפחות שניים - הוא על פי הקביעה כי "אין עושין שררות על הציבור בפחות משניים". ואילו הסיבה לכך שבחלוקה נדרשים לפחות שלושה נובעת מאחר שמדובר בדיני ממונות בהם יש להפעיל שיקול דעת רב יותר - של שלושה אנשים.

להלכה למעשה ממליצים הפוסקים הראשונים להעמיד שלושה גבאים גם לגבייה וגם לחלוקה, וזאת מכיוון ש"אין מעמידין פרנסים פחות משלושה". בימינו נפסק להלכה כי אין כל צורך ביותר מגבאי אחד לגבייה, וזאת מכיוון שבימינו לא כופים את מי שאינו רוצה לתת, ולכן אין זו שררה. הרדב"ז מקצין שיטה זו, וסבור כי בימינו אפילו החלוקה שנאמר אודותיה בתלמוד כי דרושים למענה שלושה גבאים - כבית דין, יכולה להיעשות באמצעות גבאי בודד, כי תפקידו של הגבאי הוא אדמיניסטרטיבי בלבד.

גבאי הצדקה

ערך מורחב – גבאי צדקה

את תפקידם הכפול של הגבאים, ניהול קופה לכסף ותמחוי למצרכים, מתאר הרמב"ם באופן הבא:

"יהיו מחזרין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו והם מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים... לוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל ופירות או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו. וזהו הנקרא תמחוי..."

— (הלכות מתנות עניים, תחילת פרק ט')

בדברים אלה מופיע הבדל נוסף בין קופה לתמחוי: גבייתם וחלוקתם של הכספים במסגרת הקופה נעשה פעם בשבוע - בערב שבת. לעומת זאת גבייה וחלוקה של מצרכי התמחוי נעשית על בסיס יומי - גבייה בבוקר וחלוקה בערב. הבדל נוסף הוא בנוגע ליעוד המגבית. הקופה נועדה רק לעניי העיר בה נאספה הצדקה, ולעומתה התמחוי נועד ל"עניי עולם" - לכל נזקק.

הממונים העוסקים בגביית כספי הצדקה ובחלוקתם, הם הם גבאי הצדקה שעליהם נאמר "גדול המעשה יותר מן העושה"^[1], ולדברי הזוהר^[2] נוטלים שכר כנגד כל הנותנים. ויש מן הפוסקים האחרונים שחייבו לקום מפניהם שכן שלוחי מצווה הם. ועליהם נאמר בספר דניאל (יב, ג) וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד^[3].

לתפקיד גבאי צדקה לא נתמנו אלא אנשים נאמנים ביותר, כרבי חנינא בן תרדיון^[4] ובנימין הצדיק^[5]. מעמדם של גבאי הצדקה היה נכבד כל כך, שנפסק להלכה לעניין יוחסין: "גבאי צדקה משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהם"^[6].

תפקידם של גבאי צדקה לכפות את רצונם על המסרבים ולמשכנם על הצדקה, לא היה מן התפקידים הנעימים ביותר, וחז"ל דרשו "ופקדתי על כל לוחציו"^[7] "ואפילו על גבאי צדקה"^[8], אולם למרות זאת לא השתמטו מתפקיד זה. כאשר הציעו לפני רבי עקיבא את תפקיד גבאי הצדקה, שמעוהו מתייעץ עם אשתו האומרת לו - קבל על עצמך אפילו על מנת שיקללוך ועל מנת שיבזוך ולא תקפיד^[9]. ורבי עקיבא הפעיל את סמכויותיו לגבי חברו רבי טרפון "ועשה (-וכפה) אותו לצדקה מרובה כדי ארבעת אלפים דינר זהב"^[10].

חלקם של גבאי צדקה לא שפר גם בימי הביניים והוראות מיוחדות בספר חסידים באות לעודד את הגבאים לתת לפי שיקוליהם, ולא להתחשב בתגובה אפשרית:

והייתם נקיים מה' ומישראל, ולא מכל ישראל - - - והגבאי חייב לתת לעניים צנועים בני טובים שלא ידעו אלא שניים-שלושה מטובי העיר, ואף על פי שיציגו בפניו שאלה "אנה באה הצדקה כך מהרה", ולגבאי יש בושת, מוטב לגבאי שילבינו פניו ואל יתבייש העני.

— ספר חסידים, הוצאת מקיצי נרדמים, סימן תתקח.

אם הגבאי שומע מהנבלים שאומרים לו שחושדים אותו, כיון שהטובים אינם חושדים אותו, אל יקפיד על דבריהם. וכן גבאי של צדקה שהנבלים חושדים אותו שהוא גונב, או שנותן למי שלבו חפץ, אל ישים אל לבו ואל ימנע בשבילם.

— ספר חסידים, הוצאת מקיצי נרדמים, סימן תתק"ט.

קופת רבי מאיר בעל הנס

ראשיתה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: כתוב בצורה לא אנציקלופדית.

לפני כחמש מאות שנה, החלו יהודים רבים לחזור לעלות לארץ הקודש. היתה זו בעיקרה התעוררות דתית, של אנשים שהשתוקקו לקיום מצות שלם יותר. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", לא היה משפט שאומרים רק כי כך כתוב בסידור. הארץ היתה אז חרבה ושוממה, וביצות ומחלות כיסו שטחים רבים ממנה. הפרנסה היתה קשה מאד, ורבים סבלו חרפת רעב.

גדולי ומנהיגי הדור אז, היו רבי יוסף קארו ורבי משה אלשיך. בראותם את המצב הקשה, החליטו לייסד מגבית מיוחדת מיהודי חו"ל לטובת פרנסת תושבי ארץ ישראל^[11]. המגבית הוכרזה כתרומה לזכות רבי מאיר בעל הנס. בדרך כלל ההלכה אומרת שחובתו של אדם לדאוג קודם כל לעניי עירו^[12], אמנם שונים הם עניי ארץ ישראל שנחשבים כעניי עירם של יהודי חוץ לארץ, מאחר שכל יהודי נחשב כתושב ארץ ישראל. לפיכך הטילו חובה על אלו שמנועים עדיין מלעלות, לסייע בפרנסת תושבי הארץ.

כך נוסדו בקהילות חו"ל, קופות צדקה למען תושבי הארץ. הפוסקים הזהירו, שלא לשנות תקנה זו (ראה למשל שו"ת חתם סופר, חלק ו' סימן כז).

אגדת רבי מאיר בעל הנס

יש התולים את מקור האגדה על "רבי מאיר בעל הנס" בעלייתו ארצה של הרמב"ן ופעולתו ליישוב הארץ ולהחזקת תלמידי חכמים. הוא משער שהיו אז קופות צדקה על שמו של הרמב"ן, וכאשר הגיעו ארצה בתקופה מאוחרת יותר מצאו את השם "קופות רמב"ן" ופתחו את ראשי התיבות בטעות כ"רבי מאיר בעל נס", וקראו על שם זה את קופות הצדקה.

אולם סיפורו של רבי מאיר בעל הנס ככל הנראה מהווה בסיס לקביעת צדקת רבי מאיר בעל הנס למען עניי ארץ ישראל. וכך מסופר בתלמוד במסכת עבודה זרה^[13]:

ברוריה אשתו של רבי מאיר, היתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון. לאחר שלימד תורה ברבים בעת גזירות אדריאנוס נגזר עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו השניה (גיסתו של רבי מאיר) לשבת בבית בושת רומאי.

כדי להציל את גיסתו ניסה רבי מאיר לשחד את השומר כדי שישחררה, אך השומר פחד מעונש אם הדבר יתגלה. רבי מאיר הבטיח לו שאם חייו יהיו בסכנה - יאמר "אלקא דמאיר ענני", וכך יינצל. כדי להוכיח זאת נכנס רבי מאיר למכלאת כלבים ששמרו מסביב לכלא, וכשרצו להתנפל עליו קרא: "אלקא דמאיר ענני", ואלו נסוגו. כראות השומר כך שחרר את השבויה. ואכן כשרצו הרומאים לתלות את השומר, נקרע החבל בקריאתו "אלקא דמאיר ענני". גם את רבי מאיר עצמו רצו הרומאים להרוג, ושוב ניצול בעזרת ניסים מיוחדים.

המהרש"א מסביר, שהמשפט "אלקא דמאיר ענני", אינו מזכיר רק את זכותו של רבי מאיר. הנס קרה גם בזכות רבי חנינא, וצדקת הנערה. אמנם "מאיר" משמש בעברית גם למילה "אור", וכונת המשפט לומר: האלוקים המאיר לנו תמיד בחשכת הגלות והצרות, הוא יעננו גם כעת.

בשל סיפורים אלו התפתחה אמונה כי רבי מאיר הבטיח ישועות לכל מי שינדב צדקה לעניי ארץ ישראל לעילוי נשמתו. לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים את פסוק התפילה המופיע בסיפור התלמודי על הנס של רבי מאיר: "אלהא דמאיר עננו".

קופת מעות ארץ הקודש

ערך מורחב – קופת מעות ארץ הקודש

ערך מורחב – כולל (היישוב הישן)

לאחר עליית החסידים לארץ ישראל, הקים אחד ממנהיגי העלייה רבי מנחם מנדל מוויטבסק את קופת מעות ארץ הקודש. לקופה זו תרמו יהודים מארצות הגולה בעיקר מרוסיה הלבנה ומאוחר יותר גם מדינת ווהלין באמצעות גבאי צדקה מקומיים ובעידודם של שד"רים שהגיעו מארץ ישראל ועברו בין הקהילות השונות. תרומות אלה יועדו לטובת התיישבות החסידים החדשה בארץ ישראל ותרמו לה חסידים ואף שאינם חסידים כמנהגם של יהודי הגולה דורות רבים, לתמוך ביישוב היהודי שבארץ ישראל.

כראשי מוסד זה מינו רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק את רבי שניאור זלמן מלאדי, רבי ישראל מפולוצק ורבי יששכר בער מלובביץ'. בשנת תקמ"ו^[14] הכתיר את רבי שניאור זלמן מלאדי על ידי רבי מנחם מנדל מוויטבסק למנהיגם של חסידי רוסיה הלבנה, ולמנהיג יחיד של הקופה^[15].

לאחר פטירת רבי מנחם מנדל מוויטבסק עברה הנהגת החסידים בטבריה לידי רבי אברהם מקאליסק. בשנים 1803 (תקס"ג) 1805 (תקס"ה) הייתה מחלוקת בין רבי אברהם מקאליסק ובין רבי שניאור זלמן מלאדי, הן לגבי שיטתו של רבי שניאור זלמן בספר התניא והן בקשר להנהגת החסידים וניהול קופת מעות ארץ הקודש^[16], עד אשר הם נפרדו, והמוסד שבנשיאות בעל התניא נקרא מאז כולל חב"ד.

באותו זמן התפתחה מחלוקת נוספת אודות הדרכים היעילות והנכונות לאיסוף וחלוקת הכספים. במסגרת המחלוקת הסכימו הצדדים שכדאי ליצור שתי קופות שונות, אשר כל אחת תיאסף בנפרד ותיועד לקבוצה אחרת. הוחלט לחלק בין התרומות הנאספות מרוסיה ואוקראינה, ידוע היום בשם "כולל רייסין", לבין התרומות הנאספות מחבל ווהלין שנקראה אז פולין-הרוסית, ידוע היום בשם "כולל ווהלין".

מאוחר יותר הוקמו כולל ורשה ליוצאי פולין, כולל שומרי החומות ליוצאי הונגריה, כולל חבת ירושלים ליוצאי גליציה. כולם קראו את שם קופתם "צדקת רבי מאיר בעל הנס".

ב-1812 ייסדו עולי עליית תלמידי הגר"א את "כולל הפרושים" שכונה גם "כולל וילנא", אשר טיפל בצרכיהם הכלכליים, החברתיים והדתיים ומומן בעיקר מכספי החלוקה. ב-1849 התגלעו חילוקי דעות בין קהילות "כולל הפרושים" והוא התפצל לשבעה כוללות נפרדים והם כולל הורודנא, כולל מינסק, כולל וילנא, כולל פולין של הפרושים, כולל סובלק ופינסק וכולל הו"ד (הולנד ודויטשלנד, כלומר גרמניה).

ב-1866 נוסד הוועד הכללי כנסת ישראל על שם רבי מאיר בעל הנס, שאיגד תחתיו את כל הכוללים שפעלו עד אז בארץ ישראל, שימש כנציגות הרשמית של הקהילות האשכנזיות בארץ ישראל והוסמך לטפל בכל צרכיהן, כולל תמיכה בעניים, הקמת ארגוני צדקה וחסד, הקמת מוסדות חינוך ותלמוד תורה, ובהמשך גם הרחבת היישוב היהודי בירושלים ומחוצה לה.

ערך מורחב – הוועד הכללי כנסת ישראל

קופת הסוכנות היהודית

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: כתוב בצורה הגיוגרפית וללא מקורות.

בשנת תרמ"ד החלה התנועה הציונית לאסוף מיהודי התפוצות כספים בקופות צדקה שחולקו בקהילות אירופה. מציאות חדשה זו הביאה את קופות רבי מאיר בעל הנס לצאת במסע הסברה ושכנוע לזכותם הבלעדית לאסוף עבור עניי ארץ ישראל. למעשה נדפס ספר בן 52 עמודים בשם 'גבול עולם' על ידי הוועד הכללי, ובו חתימות ומכתבי אזהרה ותקנות מכל גדולי התורה באירופה, לתמוך ולסייע אך ורק לקופת רבי מאיר בעל הנס. הרבה מגדולי ישראל יצאו חוצץ נגד תרומה לתנועה הציונית, כמו ה'אמרי אמת' מגור^[17], המנחת אלעזר ממונקאטש^[18], רבי חיים עוזר גרוזינסקי^[19] ועוד. ארבעה מגדולי פולין (ה'אמרי אמת' מגור, רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא, האדמו"ר מראדזין, והרבי מנובמינסק) אף כתבו מכתב בנושא לרב קוק בו הם מביעים את התנגדותם לקופה^[20], מאידך הרב קוק וסיעתו כן תמכו בקופה החדשה^[21].

במפגש של אגודת ציון בשנת 1884, הציג צבי הרמן שפירא קופסת-פח ("פושקע") בה אסף תרומות לצורך קניית-אדמות בישראל. בקונגרס הציוני הראשון שנערך בשנת 1897 הוא העלה את רעיון הקמת הקרן שתגאל אדמות בארץ ישראל. הצעתו להקמת הקרן התקבלה ברוב גדול רק ארבע שנים מאוחר יותר בקונגרס הציוני החמישי (1901).

בראשית דרכה, גייסה הקרן תרומות בעיקר מיהודים אמידים ובעלי-יכולת, אך במהרה התעורר הצורך באמצעי לגיוס כספים גם מכלל הציבור. פקיד בנק בשם חיים קליינמן מהעיירה נאדבורנה שבפולין הגה רעיון לאיסוף המימון הדרוש לפעילות הקרן. הוא שלח מכתב למערכת "די וולט" (העולם) - העיתון הציוני שפעל בווינה, בזו הלשון:

"בהתאם למימרה 'פרוטה לפרוטה מצטרפת', התקנתי לאחר פרסום החלטת הקונגרס בעניין ייסוד הקרן הקימת לישראל 'קופסא ארצישראלית', הדבקתי עליה פתק עם הכתובת 'קרן לאומית' וקבעתיה במקום מרכזי במשרדי. התוצאה, במידת ניסיונותיי עד כה, הייתה מזהירה. לחברים לדעה, ובפרט לכל פקידי המשרד הציוניים, אני מציע לאסוף בדרך זו תרומות לקרן הקימת".

התפשטות הקופסה היוותה בנוסף לאמצעי תרומה, גם כלי לפרסום האידיאולוגיה הציונית, כאשר נקבעה בכל בית ציוני ובכל מרכזי החינוך הציוניים.