ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת
Albert Frederick Arthur George
לידה בית סנדרינגהאם, נורפוק, אנגליה, הממלכה המאוחדת
פטירה בית סנדרינגהאם, נורפוק, אנגליה, הממלכה המאוחדת
שם מלא אלברט פרדריק ארתור ג'ורג' וינדזור
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
בת זוג אליזבת בווס-ליון
שושלת בית סקסה-קובורג-גותה
בית וינדזור
מלך הממלכה המאוחדת
11 בדצמבר 1936 – 6 בפברואר 1952
(15 שנים)
קיסר הודו
11 בדצמבר 1936 – 15 באוגוסט 1947
(10 שנים)
אחרון ←
מלך אירלנד
11 בדצמבר 1936 – אפריל 1949
(כ־12 שנים)
אחרון ←

ג'ורג' השישי (באנגלית: George VI, שמו המלא: אלברט פרדריק ארתור ג'ורג'; 14 בדצמבר 1895 – 6 בפברואר 1952) היה מלך הממלכה המאוחדת והדומיניונים של חבר העמים הבריטי וקיסר הודו מ-11 בדצמבר 1936 ועד מותו ב-1952.

ג'ורג' נולד בתקופת מלכותה של סבתו הגדולה, המלכה ויקטוריה ונקרא על שם בעלה וסבו הגדול, אלברט. כבנו השני של המלך ג'ורג' החמישי, הנסיך הצעיר לא היה צפוי לרשת את אביו, אלא אחיו הבכור אדוארד. כנער למד במכללה של הצי המלכותי ושירת בשורותיו ובשורות חיל האוויר המלכותי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 הוכתר לדוכס יורק ובשנת 1923 נישא לאליזבת בווס-ליון, ממנה נולדו לו שתי בנות - אליזבת ומרגרט. באמצע שנות ה-20 החל לעבור טיפול אצל קלינאי תקשורת לבעיית הגמגום ממנה סבל, אך לא התגבר עליה מעולם. אחיו אדוארד הוכתר למלך לאחר מות אביהם ב-1936 - אך עוד באותה השנה התפטר מתפקידו על מנת להינשא לאשת החברה הגבוהה האמריקאית, ווליס סימפסון. בעקבות עזיבתו את כס המלוכה, אלברט הוכתר למלך תחתיו ב-12 במאי 1937 כג'ורג' השישי.

בספטמבר 1939 האימפריה הבריטית וחבר העמים הבריטי (מלבד אירלנד) הכריזו מלחמה על גרמניה הנאצית עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מלחמה עם ממלכת איטליה והאימפריה היפנית הוכרזה ב-1940 וב-1941 בהתאמה. ג'ורג' נתפס בדעת הקהל הבריטית כשותף לקשיי העם - ארמון בקינגהאם הופצץ במהלך הבליץ בעוד המלך והמלכה שוהים בו ואחיו הצעיר, ג'ורג', נהרג במהלך שירות בחיל האוויר המלכותי. הפופולריות של המלך האמירה במהלך המלחמה והוא הפך לסמל הנחישות הבריטית לניצחון בה. הממלכה המאוחדת ובעלות בריתה ניצחו במלחמה ב-1945 אך במחיר התדרדרותה של האימפריה הבריטית. ג'ורג' היה אחרון קיסרי הודו עד הכרזת עצמאותן של הודו ופקיסטן ב-1947, והאחרון שנשא בתואר מלך אירלנד עד לפרישתה של זו מחבר העמים הבריטי ב-1949. במקום תארים אלו, הוא אימץ בשנת 1949 את התואר ראש חבר העמים הבריטי. המלך סבל מבעיות בריאותיות רבות שנבעו מעישון סיגריות והוא נפטר מפקקת כלילית ב-6 בפברואר 1952. תחתיו הומלכה בתו אליזבת השנייה.

ראשית חייו

ילדותו

המלך אדוארד השביעי בשנת 1908 (מצד ימין) ויורשיו: בנו, ג'ורג', באותה עת נסיך ויילס, נכדו הבכור אדוארד מאחור ואלברט מלפניו.

הנסיך אלברט, או "ברטי" כפי שכונה בידי בני משפחתו,[1] נולד בקוטג' יורק שבנורפוק בתקופת שלטונה של סבתו של אביו, המלכה ויקטוריה.[2] בעת לידתו היו הוריו, ג'ורג' ומרי, הדוכסים מיורק ואביו היה במקום השני בסדר הירושה לכתר הבריטי. הורי אביו, אלכסנדרה ואדוארד היו נסיכי ויילס ואדוארד היה עתיד לרשת את אימו, ויקטוריה, כמלך הממלכה המאוחדת.[3] תאריך לידתו של אלברט, ה-14 בדצמבר, היה יום השנה ה-34 למות אבי סבו, אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה, ועל שמו הוא נקרא.[4] כשדנו באפשרות לקרוא לנסיך החדש על שמו של אלברט, כתב הנסיך מוויילס לבנו, הדוכס מיורק כך: "אני חושב שירצה אותה (המלכה ויקטוריה) מאוד אם אתה בעצמך תציע לה את השם 'אלברט'".[5] המלכה חשה שביעות רצון גדולה לנוכח ההצעה וכתבה בחזרה לדוכסים מיורק: "אני נרגשת לראות את החדש, שנולד ביום כה עצוב שהופך אותו לאף חשוב יותר עבורי, במיוחד מאחר שייקרא בשם היקר הזה, שמסמל עבורי את כל מה שטוב ונהדר בעולם".[6] הנסיך הוטבל שלושה חודשים לאחר מכן בשם "אלברט פרדריק ארתור ג'ורג'". סנדקיו היו סבתו הגדולה המלכה ויקטוריה, דודיו של אימו - פרידריך וילהלם, הדוכס הגדול של מקלנבורג-שטרליץ, הנסיכה אוגוסטה מקיימברידג' והנסיך אדולפוס, דוכס טק ודודיו של אביו - ויקטוריה, הנסיכה המלכותית, פרדריק השמיני, מלך דנמרק, הנסיך ארתור, דוכס קונוט וסטראת'רן ולואיז, הנסיכה המלכותית. סבתו, הדוכסית מטק, לא חיבבה במיוחד את השם אלברט והעדיפה את שמו האחרון, ג'ורג',[7] שבעתיד יהפוך לשם המלוכה שלו. כבנו השני של ג'ורג', היה אלברט הרביעי בסדר הירושה לכתר הבריטי - אחרי סבו, אביו ואחיו הגדול, אדוארד.

אלברט אולץ בילדותו לכתוב ביד ימין אף על פי שהיה שמאלי, כפי שהיה מקובל באותה התקופה,[8] וסבל מגמגום. כמו כן, סבל מבעיות קיבה כרוניות, כמו גם מברכיים עקולות, שאילצו אותו לחבוש לוחות יישור מכאיבים.[9] ב-22 בינואר 1901, כשהיה אלברט בן חמש, נפטרה המלכה ויקטוריה. סבו הפך לאדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת, ואביו לנסיך מווילס. בכך, הפך אלברט לשלישי בסדר הירושה של הכתר הבריטי, אחרי אביו ואחיו הגדול.

חינוך וקריירה צבאית

אלברט באירוע של חיל האוויר המלכותי בשנת 1919

בשנת 1909 אלברט החל את שירותו הצבאי כצוער בצי המלכותי הבריטי במכללה הימית המלכותית שבבית אוסבורן. ב-1911 קיבל את הציון הנמוך ביותר במבחני הסיום בכיתתו, אך למרות זאת המשיך את לימודיו במכללה הימית המלכותית שבדארטמות'.[10] כשסבו, המלך אדוארד, נפטר ב-1910, אביו הוכתר כג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת. אחיו, אדוארד, הפך לנסיך מוויילס ואלברט היה לשני בסדר הירושה של הכתר הבריטי.[11]

בשנת 1913 החל אלברט את שירותו הפעיל כקצין זוטר בצי הבריטי. את מחצית השנה הראשונה של שירותו העביר על סיפונה של אה"מ קמברלנד באיים הקריביים ולחופיה המערביים של קנדה.[12] חצי שנה לאחר מכן הפך לפרח קצונה על סיפון אה"מ קולינגווד בים התיכון, אך סבל רבות ממחלת ים.[13] שלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא פונה מהספינה לאברדין, שם עבר ניתוח אפנדקטומיה.[14] לאחר מכן שב לשירות פעיל במלחמה והשתתף בקרב יוטלנד ב-1916, אחד הקרבות הימיים הגדולים במלחמה, במהלכו אף אוזכר בשדרים. קשיים בריאותיים שנבעו מכיב פפטי מנעו את השתתפותו בקרבות נוספים,[15] ובשנת 1918 הוא הוצב כמפקד במחנה האימונים של שירות האוויר של הצי המלכותי בלינקולנשייר. באותה שנה נוסד חיל האוויר המלכותי ומחנה האימונים על כל חייליו, כולל אלברט, הועברו ליחידת הבקרה של החיל החדש.[16] אלברט שירת כמפקד מחלקה בחיל האוויר עד אוגוסט 1918,[17] אז החל את לימודיו בבית הספר לצוערים של חיל האוויר המלכותי במזרח סאסקס. הוא השלים שבועיים של הכשרה והפך למפקד של טייסת צוערים.[18] בכך, הפך אלברט לחבר בית המלוכה הראשון שהוסמך כטייס.[19]

אלברט ביקש לשרת באירופה היבשתית להמשך המלחמה, והועבר לטייסת של יו טרנצ'רד בצרפת. הוא טס מעל תעלת למאנש ב-23 באוקטובר 1918 ונחת באוטיגני שבמחוז סן-מריטים.[20] בשבועות האחרונים למלחמה שירת במפקדת חיל האוויר הבריטי שבנאנסי וב-22 בנובמבר ליווה את אלברט הראשון, מלך הבלגים בכניסתו לבריסל לאחר כיבושה המחודש מידי האימפריה הגרמנית. לאחר תום המלחמה, ב-31 ביולי 1919, הפך למפקד טייסת.[21] לאחר שחרורו באוקטובר אותה השנה, החל אלברט את לימודיו האקדמיים בטריניטי קולג' ולמד היסטוריה, כלכלה ומדע המדינה למשך שנה.[22] ב-4 ביוני 1920 הוענקו לאלברט על ידי אביו התארים דוכס יורק, רוזן אינוורנס וברון קילרני. באותה עת הוא החל לשאת בתפקידים ממלכתיים בשירות אביו וסייר מטעמו ברחבי אנגליה במכרות פחם, מפעלים ומסילות רכבת.[23] בשל הגמגום שלו והמבוכה שנבעה ממנו, יחד עם נטייה כללית לביישנות, הוא נתפס בציבור הבריטי כבעל ביטחון עצמי נמוך משל אחיו הגדול, אדוארד. באותה התקופה החל לפתח עניין בתנאי התעסוקה והעבודה ברחבי הממלכה והפך לנשיא אגודת הרווחה בתעשייה. כמו כן, שיחק טניס ואף השתתף באליפות וימבלדון בתחרות זוגות גברים בשנת 1926.[24]

נישואין

לאלברט היה ייחסים קצרים עם אישה נשואה - אשת החברה הגבוהה האוסטרלית, שיילה צ'יזם. הייחסים הגיעו לסופם באפריל 1920 לאחר שאביו הבטיח להכתיר אותו לדוכס יורק בתמורה להפסקת מפגשיו עימה.[25][26] באותה השנה הוא פגש את אליזבת בווס-ליון, בתו הצעירה של רוזן סטראטמור וקינגהורן. הנסיך אלברט הציע לאליזבת נישואים לראשונה בשנת 1921, אך היא סירבה וכך גם עשתה כשהציע לה בשנית בשנת 1922.[27] לאחר שהצהיר שלעולם לא יישא לאישה מישהי אחרת, ביקרה אמו, המלכה מרי, בבית משפחתה של אליזבת בגלמיס. המלכה השתכנעה כי אליזבת אכן מתאימה לבנה, אך סירבה להתערב בעניינם. אליזבת נתנה לבסוף את הסכמתה לנישואים, על אף הסתייגותה מחיי מלכות וההקרבות שיידרשו ממנה,[28] והודעה על אירוסיהם פורסמה בינואר 1923. חופש בחירתו של הנסיך אלברט והצעת הנישואים לפשוטת עם, אם כי בתו של בעל תואר אצולה, היוו צעד נוסף במודרניזציה הפוליטית של בית המלוכה הבריטי - שכן בעבר נישאו נסיכים ממשפחת המלוכה לנסיכות ממשפחות מלוכה ממדינות אחרות.[29] טקס נישואיהם נערך ב-26 באפריל 1923 במנזר וסטמינסטר. את ירח הדבש ערכו באחוזה במחוז סארי ולאחר מכן בסקוטלנד.[30] מדצמבר 1924 ועד אפריל 1925 הזוג הטרי יצא לסיור ממושך במושבות האימפריה הבריטית - קניה, אוגנדה, סודאן, עדן ושיט דרך תעלת סואץ. במהלך הסיור שניהם השתתפו בציד של חיות גדולות.[31]

בשל גמגומו, אלברט הסתייג מדיבור בפומבי.[32] הסתייגות זו החריפה בעקבות נאומו בתערוכת האימפריה הבריטית בוומבלי ב-31 באוקטובר 1925, חוויה אותה תיאר אלברט כקשה במיוחד.[33] בשל קשייו, החליט אלברט ללכת לטיפול אצל ליונל לוג, קלינאי תקשורת אוסטרלי, אשר סייע לו להקל על גמגומו ועל קשיים שחווה בנשימה במהלך הדיבור.[34] הטיפולים העלו את ביטחונו העצמי של אלברט בהופעותיו, ובעקבותיהם הסכים לשאת נאום בפתיחת בית הפרלמנט החדש בקנברה שבאוסטרליה במהלך סיור באימפריה שערך עם אשתו ב-1927.[35] במהלך הסיור סיירו הדוכסים מיורק באוסטרליה, ניו זילנד ופיג'י ובסופו הגיעו לג'מייקה, שם שיחק אלברט בטניס זוגות יחד עם גבר שחור, מעשה שנתפס אז כחריג בקרב החברה הבריטית הגבוהה, אך כאקט של שוויון ונדיבות בקרב תושבי האי.[36]

בשנת 1926 נולדה בתם הראשונה של הזוג, אליזבת, וכעבור ארבע שנים נולדה בתם השנייה מרגרט. המשפחה התגוררה ברחוב פיקדילי שבלונדון ולא באחד הארמונות המלכותיים כפי שהיה נהוג באותה התקופה.[37] ב-1931 ראש ממשלת קנדה, ריצ'רד בדפורד בנט, שקל למנות את אלברט למושל הכללי של קנדה. הצעה זו נדחתה על ידי המלך לאחר שהתייעץ עם מזכיר המדינה באותה התקופה, ג'יימס הנרי תומאס.[38]

מלך הממלכה המאוחדת

דרכו למלוכה

שער מגזין הרדיו טיימס ב-7 במאי 1937, המציג את ציורו של כריסטופר נבינסון, המציין כי לראשונה הכתרת מלך משודרת באופן ישיר ברדיו, וחלקה אף בטלוויזיה.

למלך ג'ורג' החמישי היו השגות כבדות מיכולתו של בנו, אדוארד, לרשת את המלוכה. הוא צוטט באומרו כי: "לאחר מותי, הילד יהרוס את עצמו תוך 12 חודשים" ו-"תפילותיי הן שבני הבכור לא יינשא ודבר לא יחצוץ בין הכתר לבין אלברט וליליבת (כינויה של אליזבת בידי מכריה)".[39] ב-20 בינואר 1936 נפטר המלך ועל אף השגותיו, הכתר הועבר ליורשו החוקי, בנו אדוארד, אשר הומלך כאדוארד השמיני. במשמר הנסיכים על הצבת ארונו של אביהם בארמון וסטמינסטר, ביצעו אלברט ושלושת אחיו (המלך החדש, הנסיך הנרי, דוכס גלוסטר והנסיך ג'ורג', דוכס קנט) משמרות בשמירה על גופת אביהם.

מאחר שאדוארד לא היה נשוי ולא היו לו ילדים, הפך אלברט לראשון בסדר הירושה לכתר הבריטי. פחות משנה לאחר המלכתו, ב-11 בדצמבר 1936, מילא אדוארד שלא במתכוון אחר משאלת אביו והחליט לוותר על הכתר בשל רצונו להינשא לוואליס סימפסון. סימפסון הייתה אשת החברה הגבוהה האמריקאית, שהתגרשה מבעלה הראשון והייתה בתהליך הגירושים מבעלה השני. על אף האפשרות החוקית של המלך להינשא לסימפסון ולהישאר בתפקידו, הוא נועץ עם שרי הממשלה וראש הממשלה סטנלי בולדווין, ואלו טענו בפניו כי סימפסון לעולם לא תתקבל כמלכה בעיני העם, ויהיה עליו לבחור בינה לבין המלוכה. על כן, בחר המלך לוותר על הכתר לטובת אחיו הצעיר אלברט. הייתה זו הפעם היחידה בהיסטוריה של הממלכה המאוחדת בה מלך ויתר על המלוכה מרצון. לצורך העניין נחקק חוק מיוחד בפרלמנט, כדי לאפשר את התפטרות המלך והעברת המלוכה לבא אחריו בסדר המלוכה. הדבר נעשה על אף חוסר רצונו של אלברט לשאת בתפקיד ולמרות אי מוכנותו אליו (על אף דברי אביהם, ההכשרה לכס המלוכה הושקעה בבנו הבכור ולא באלברט).[40] ביום שלפני כניסתה לתוקף של התפטרות אחיו, אלברט הגיע לאימו מרי בלונדון ועל פגישה זו כתב ביומנו: "כשסיפרתי לה את שקרה, נשברתי ופרצתי בבכי כמו ילד".[41]

ביום התפטרות אחיו, האירכטס, פרלמנט מדינת אירלנד החופשית, העביר החלטה להסרת כל אזכור של המלך הבריטי מהחוקה של אירלנד. ביום שלאחר מכן הועבר באירכטס "חוק יחסי החוץ", שהגביל את יכולתו של המלך לקבל החלטות בנוגע לאירלנד וליחסי החוץ שלה עם מדינות אחרות. שני החוקים הללו ניתקו את המלך וסמכויותיו ממדינת אירלנד החופשית, מה שהפך אותה בפועל לרפובליקה, שאיפתם עתיקת היומין של שוחרי העצמאות האירים. אולם, אירלנד לא פרשה מחבר העמים הבריטי.[42]

אלברט הוכתר ב-12 במאי 1937 כמלך הממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון אירלנד ולקיסר הודו הבריטית. בהכתרתו הוא אימץ את השם המלכותי ג'ורג' השישי בשל רצונו להדגיש את המשכיות מורשת אביו, מה שלתפיסתו היה עשוי לשקם את אמון הציבור במלוכה.[43] בטקס הכתרתו השתתפו בין היתר רחל ינאית ויצחק בן-צבי.[44] מספר שמועות בנוגע למלך החדש החלו להתפשט ברחבי הממלכה - חלקן טענו כי אינו כשיר מבחינה פיזית או נפשית לשאת בתפקיד וכן שהממשלה שקלה לדלג עליו לטובת המלכת אחיו הצעיר ג'ורג'.[45]

תקופת מלוכתו המוקדמת

ראשית שלטונו של ג'ורג' נסובה סביב מעמדו של אחיו וקודמו בתפקיד, אדוארד. המלך לשעבר הוצג בפומבי כ-"הוד מעלתו, הנסיך אדוארד",[46] אך לתפיסתו של ג'ורג', הוויתור על כס המלוכה גילם בתוכו גם ויתור על התארים המלכותיים הרשמיים.[47] מן הצד השני, ג'ורג' חשש מנקיטת צעדים קשים מדי כנגד אחיו, כאלו שהיו עלולים לערער אף יותר את היציבות במשפחה המלכותית ואת האמון הציבורי בה. על מנת ליישב את הנושא, פעולתו הראשונה של ג'ורג' כמלך הייתה מינוי אחיו לדוכס וינדזור. אדוארד המשיך להיקרא "הוד מעלתו", אך מכתב ההרשאה שהוציא ג'ורג' הבהיר כי כל תאריו לא יועברו לאשתו או לילדיו העתידיים. במכתב שכתב לאדוארד, אלברט טען כי "אילץ אותו לקבל כס מלוכה מיטלטל" ושהוא מנסה "לייצב אותו בשנית".[48] אדוארד אילץ את המלך החדש לקנות ממנו את המשכנות המלכותיים בטירת בלמורל ובית סאנדרינגהאם, מאחר שאלו נחשבו לנכסיו הפרטיים ולא עברו אל ג'ורג' עם המלוכה.[49] שתי התקריות הללו העכירו את היחסים בין האחים ובין אדוארד לשאר משפחת המלוכה למשך שנים רבות. שלושה ימים לאחר הכתרתו, העניק ג'ורג' לאשתו אליזבת את אות מסדר הבירית.[50]

לג'ורג' לא נערכה הכתרה נוספת בניו דלהי, כמו זו שנערכה לאביו, בשל שתי סיבות עיקריות - הראשונה, הכתרה כזו הייתה עלולה להקשות על ממשלת הראג' הבריטי בשל עלייתה של תנועת העצמאות ההודית.[51] הממשלה חששה כי לא תצליח לאבטח את המשלחת המלכותית או לגייס את ההמונים לאירוע שבו מעורב המונרך הזר לו התנגדה תנועת הלאומיות.[52] הסיבה השנייה הייתה חוסר הרצון של ג'ורג' לעזוב את בריטניה לתקופה ממושכת בעת המתוחה באירופה שטרם מלחמת העולם השנייה. במקום הביקור המתוכנן בהודו, החליט המלך לטוס לביקור בצרפת, לה היה ערך אסטרטגי גבוה יותר בתקופה היסטורית זו.[53]

המתיחות הגוברת באירופה השפיעה רבות על תקופת מלוכתו המוקדמת של ג'ורג'. המלך היה מחויב מבחינה חוקתית לתמוך בהחלטות ובמדיניות הפיוס של ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין.[54] בפגישתם לאחר חזרתו של צ'מברלין מוועידת מינכן, הזמינו המלך והמלכה את ראש הממשלה להופיע איתם על מרפסת ארמון בקינגהאם מול ההמון. קישור זה שיצרו המלך והמלכה בין המלוכה לבין פוליטיקאי היה יוצא דופן, מאחר שהופעות על המרפסת היו מוגבלות עד לאותו היום לבני משפחת המלוכה בלבד.[9] זאת ועוד, צ'מברלין אמנם היה לדמות אהודה בציבור הבריטי, אך למדיניותו הייתה אופוזיציה חזקה בבית הנבחרים, מה שהפך את אימוצו על ידי המלך, שבאופן מסורתי לא אמור לתפוס עמדה פוליטית שאינה מקובלת באופן נרחב, לחריג אף יותר.[55]

במאי 1939 יצאו ג'ורג' ואליזבת, שהיו גם מלך ומלכת קנדה, לביקור בקנדה ובארצות הברית. היה זה הביקור הראשון של מלך בריטי מכהן בצפון אמריקה, אך זה לא היה ביקורו הראשון של ג'ורג' ביבשת. הם החלו את מסעם באוטווה ותרו בקנדה מחוף לחוף ובחזרה, בליווי ראש הממשלה הקנדי, ויליאם ליון מקנזי קינג.[56] ראש הממשלה והמושל הכללי של קנדה, ג'ון באקן, קיוו כי ביקורו של המלך ידגיש את עצמאות המדינה מתוקף חוק וסטמינסטר ואת היותו מלך קנדה ישירות, ולא מלך הממלכה המאוחדת, השולט על קנדה בעקיפין כבעבר. מתוקף תפקידו, ועל מנת לסייע לשאיפתם של באקן וקינג, המלך בעצמו חתם ב-19 במאי על כתב אמנה לשגריר ארצות הברית בקנדה, אישר תשעה חוקים ואשרר את הצטרפות המדינה לשתי אמנות בינלאומיות באמצעות החותם הגדול של קנדה.[57] מצד המלך, מטרת הביקור הייתה למתן את הבדלנות החריפה שפשטה בצפון אמריקה באותה התקופה בכל הנוגע למתרחש באירופה. לאחר מסעם ברחבי קנדה, המלך והמלכה הגיעו לתערוכה העולמית בניו יורק, שם פגשו את הנשיא רוזוולט ורעייתו ושהו עימם בבית הלבן ובבית מגוריהם שבעיירה הייד פארק. לחברות והקשר שנרקמו בין המלך לרוזוולט בתקופה זו היו השלכות נרחבות על היחסים שבין ארצות הברית והממלכה המאוחדת בשנות מלחמת העולם השנייה.[58] קבלת הפנים לה זכו המלך והמלכה בקנדה ובארצות הברית הייתה נלהבת, התעלתה על ציפיותיהם, והפיגה את חששם שמא נתפסו בציבור כמלך ומלכה "מחליפים" או "לא ראויים".[59][60]

מלחמת העולם השנייה

המלך ג'ורג' השישי והפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי באוקטובר 1944 בקרבת קו החזית בהולנד

בספטמבר 1939 הממלכה המאוחדת וכלל הדומיניונים של חבר העמים הבריטי, פרט לאירלנד, הכריזו מלחמה על גרמניה הנאצית ובהמשך על ממלכת איטליה והאימפריה היפנית.[61] המלך בחר להישאר בלונדון בשנות המלחמה ושהה רוב הזמן בארמון בקינגהאם, אף שהארמון היה יעד להפצצות הלופטוואפה. מסיבות ביטחוניות ומשפחתיות לנה המשפחה בטירת וינדזור.[62] בליל הבליץ הראשון על לונדון שערכה גרמניה, ב-7 בספטמבר 1940, נהרגו כ-1,000 אזרחים, רובם באיסט אנד.[63] ב-13 בספטמבר חמקו בקושי המלך והמלכה מהפצצה על ארמון בקינגהאם בעודם שוהים בו.[64] בדבריה על אותו ערב אמרה המלכה: "אני שמחה שהופצצנו. זה גורם לי להרגיש שאנו יכולים להביט בפניה של האיסט אנד".[65] המלך והמלכה הפכו לסמל ההתנגדות הלאומית, ונתפסו ככאלו החולקים בסכנות ובמחסור שחווים שאר אזרחי הממלכה. משפחת המלוכה הקציבה את מנות המזון והמים בארמון בדומה לקצבאות שניתנו לאזרחים והארמון לא מוגן או חומם במהלך החורף. כמו כן, אחי המלך, דוכס קנט, נהרג בפעילות מבצעית בהמשך המלחמה.[66]

לאחר התפטרותו של צ'מברלין ב-1940 הטיל המלך את הרכבת הממשלה על וינסטון צ'רצ'יל. למרות זאת, בית המלוכה לא הראה בו תמיכה ניכרת והעדיף את מתחרו, אדוארד פרדריק לינדלי ווד, הרוזן הראשון מהליפקס.[67] תחילה לא היה המלך שבע רצון מהתנהלותו והחלטותיו של צ'רצ'יל, אך בהמשך נרקמה בין השניים מערכת יחסים שתוארה כ"קרובה ביותר מבין מערכות היחסים שהתקיימו בין מונרך לראש ממשלה בבריטניה בעת המודרנית".[2] המלך והמלכה פיתחו הערכה גדולה לאומץ לבו ולסולידריות שהפגין צ'רצ'יל בשנות המלחמה, ובכל יום שלישי במשך ארבע וחצי שנות כהונתו, המלך וצ'רצ'יל נפגשו בפרטיות על מנת לדון בנושאי המלחמה המתרחשת.[68] המלך תיעד ביומנו רבות מפגישות אלו ותוכנן, וזהו התיעוד היחיד שלהן.[69]

במהלך המלחמה ערכו חברי בית המלוכה סיורים רבים ברחבי הממלכה ובאירופה, וביקרו באתרי הפצצות, מפעלי תחמושת ובאתרי כינוס של כוחות הצבא הבריטי ומושבותיה. המלך ביקר בכוחות הממלכה בצרפת ב-1939, צפון אפריקה ומלטה ביוני 1943, נורמנדי ביוני 1944, דרום איטליה ביולי 1944 ובארצות השפלה באוקטובר 1944.[70] לבקשת המלך, נוצרו צלב ג'ורג' ומדליית ג'ורג', אשר הוענקו לאזרחי או חיילי הממלכה שהפגינו אומץ לב אזרחי יוצא דופן.[13] המלך העניק באופן אישי את צלב ג'ורג' לאי מלטה כולו בשנת 1943 בעקבות המצור על האי.[71] המלך ומשפחתו הפכו לסמל הנחישות הבריטית לניצחון במלחמה ונתפסו ככאלו הפועלים באופן בלתי נלאה לטובת הממלכה ואזרחיה.[72] בחגיגות יום הניצחון באירופה לסיום המלחמה, קרא הקהל לפני הארמון "אנו רוצים את המלך", והמלך הזמין את צ'רצ'יל להופיע עמו, בדומה למחווה שלו כלפי צ'מברלין.[73] בינואר 1946, בעצרת הכללית הראשונה של האומות המאוחדות, נשא המלך נאום והביע את אמונתו ב"שוויון זכויות לגברים ונשים ממדינות גדולות וקטנות כאחד".[74]

מאימפריה לחבר עמים

המלך ג'ורג' השישי עם ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, קלמנט אטלי בארמון בקינגהאם, יולי 1945

בתקופת כהונתו של ג'ורג' חלה האצה בהתדרדרות האימפריה הבריטית ועלייה בפעילות תנועות הדה-קולוניזציה. תהליכים אלו החלו קודם להכתרתו, בעקבות הצהרת בלפור (1926) על שינוי אופייה של האימפריה וחוק וסטמינסטר משנת 1931, אשר הכיר בדומיניונים הבריטיים כממלכות עצמאיות ונפרדות. תהליכים אלו הואצו בתום מלחמת העולם השנייה והאימפריה החלה בתהליך טרנספורמציה לארגון וולנטרי, אשר חבריו נמצאים בו מרצון ולא מתוקף כיבוש או מנדט בין-לאומי. ארגון זה נודע בהמשך בשם חבר העמים הבריטי.[75] ב-1947, בתקופת שלטונו של קלמנט אטלי, הודו הבריטית שכונתה "פנינת הכתר הבריטי", קיבלה עצמאות וחולקה לשני דומיניונים עצמאיים - הודו ופקיסטן.[76] המלך ג'ורג' ויתר על התואר "קיסר הודו", אותו נשאו קודמיו, והפך למלך הודו ופקיסטן. בינואר 1950 ויתר גם על התואר מלך הודו, לאחר שזו הפכה לרפובליקה עצמאית בתוך חבר העמים הבריטי, ובחר בתואר "ראש חבר העמים הבריטי". אולם, עד מותו נותר מלך ממלכות חבר העמים האחרות, כולל פקיסטן, אשר הפכה לרפובליקה רק בשנת 1956. מדינות נוספות עזבו את חבר העמים, וביניהן בורמה בינואר 1948, פלשתינה במאי 1948 והרפובליקה של אירלנד ב-1949.[77]

ב-1947 סיירו המלך ומשפחתו בדרום אפריקה.[78] יאן סמאטס, ראש ממשלת איחוד דרום אפריקה, עמד בפני בחירות וקיווה לצבור הון פוליטי מביקורו של המלך.[79] אולם, ג'ורג' נחרד מההנחיה שניתנה לו על ידי ממשלת דרום אפריקה ללחוץ אך ורק את ידיהם של לבנים ואף כינה את שומרי ראשו המקומיים "גסטפו".[80] על אף ניסיונותיו, הפסיד סמאטס בבחירות והממשלה הנבחרת החדשה אף החריפה את ההפרדה הגזעית בין אזרחיה, כשיצרה את מדיניות האפרטהייד.

מחלתו ומותו

בריאותו של המלך החלה להתערער בעקבות המלחמה ולחציה.[81][82] מצבו החריף בשל עישון סיגריות כבד אשר הוביל להתפתחות סרטן הריאה ומחלות נוספות כמו טרשת עורקים ומחלת בירגר.[83] סיור שתוכנן עבורו במרץ 1949 באוסטרליה וניו זילנד נדחה בשל חסימת עורקים שהתרחשה ברגלו הימנית - זו הייתה עשויה לגרום לכריתת רגלו, אך טופלה באמצעות ניתוח.[84] בתו הבכורה, אליזבת, יורשתו העתידית, החלה לקחת על עצמה תפקידים רשמיים רבים יותר ככל שבריאות אביה התדרדרה. הסיור המתוכנן לאוסטרליה וניו זילנד יצא אל הפועל, אך את המלך והמלכה החליפו ביתם אליזבת ובעלה, הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו.

המלך חש מספיק בטוב על מנת להגיע לאירוע הפתיחה של פסטיבל בריטניה במאי 1951. ב-23 בספטמבר אותה השנה הוא עבר ניתוח לכריתת ריאתו השמאלית לאחר שנמצאו בה גידולים סרטניים ממאירים.[85] באוקטובר הייתה אמורה הנסיכה אליזבת לצאת לביקור של חודש בקנדה, אשר נדחה בשבוע בשל התדרדרות במצבו של אביה. בטקס פתיחת הפרלמנט בנובמבר, הנאום מן הכס של המלך הוקרא עבורו על ידי הלורד צ'נסלור, גווין סימונדס.[86] הודעת חג המולד המלכותית של המלך צולמה באותה השנה במקטעים אשר נערכו יחדיו.[87]

ב-31 בינואר 1952, על אף שייעצו לו לא לעשות כן, המלך יצא ממעונו לנמל התעופה לונדון על מנת להיפרד מבתו ומבעלה לפני יציאתם לסיור בקניה ובאוסטרליה. הייתה זו הופעתו הציבורית האחרונה. שישה ימים לאחר מכן, בשעה שבע וחצי בבוקר, המלך נמצא מת במיטתו שבבית סאנדרינגהאם[88] - הוא נפטר בשנתו מפקקת כלילית בגיל 56.[89] בתו שבה מקניה לבריטניה בתור אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת.[90]

ב-9 וב-10 בפברואר ארונו של המלך הוצג בכנסיית מריה מגדלנה ה"קדושה" שבסאנדרינגהאם, אז עבר להצבה בארמון וסטמינסטר.[91] ב-15 נערכה הלוויתו בקפלת ג'ורג' ה"קדוש" שבטירת וינדזור.[92] ב-2002, חמישים שנה לאחר מותו, גופתה של אשתו אליזבת ואפרה של בתו מרגרט נטמנו בקפלה לצידו - שתיהן נפטרו באותה השנה.[93] לאחר מותו הוענק לו אות מסדר השחרור על ידי ממשלת צרפת והוא היה אחד משני האנשים היחידים לקבל את האות לאחר 1946 - השני היה וינסטון צ'רצ'יל.[94]

ג'ורג' הומלך למלך כשאמון הציבור במלוכה היה בשפל כבד, עמו סבל מתלאות מלחמת העולם השנייה וחזה בהתפרקות האימפריה הבריטית. אף על פי כן, המלך מילא את מחויבותיו בדקדקנות ובצייתנות, היה קשוב לעמו והפגין אומץ לב אישי במהלך המלחמה ולאחריה והצליח, על אף הקשיים, להפוך את המלוכה לפופולרית בשנית.[95] קולין פירת' גילם את דמותו של ג'ורג' בסרט נאום המלך משנת 2010. הסרט מתמקד בהתמודדותו של המלך עם בעיית הגמגום שממנה סבל על רקע הכתרתו ופרוץ מלחמת העולם השנייה. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר ופירת' זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

על שמו נקראו אתרים גאוגרפיים, כבישים ומוסדות שונים בעולם. ביניהם בית חולים בלונדון, מאגר מים בסארי, כביש מהיר ושדרה בקולומביה הבריטית, דרך ראשית באדמונטון, מפרץ ג'ורג' השישי באנטארקטיקה ומרוץ סוסים בממלכה המאוחדת. כמו כן, צוללת טילים בליסטיים עתידית בצי המלכותי הבריטי תיקרא אה"מ המלך ג'ורג' השישי.[96]

תארים לאורך חייו

  • 1895–1898: הוד מעלתו הנסיך אלברט מיורק
  • 1898–1901: הוד מעלתו המלכותי הנסיך אלברט מיורק
  • 1901: הוד מעלתו המלכותי הנסיך אלברט מקורנוול ויורק
  • 1901–1910: הוד מעלתו המלכותי הנסיך אלברט מוויילס
  • 1910–1920: הוד מעלתו המלכותי הנסיך אלברט
  • 1920–1936: הוד מעלתו המלכותי הנסיך אלברט, דוכס יורק, רוזן אינוורנס וברון קילרני
  • 1936–1952: הוד מלכותו ג'ורג' השישי, בחסד הא-ל, של בריטניה הגדולה, אירלנד והדומיניונים הבריטיים מעבר לים, מלך, מגן האמונה, קיסר הודו.[97]

תארים בשטחי חסות או מדינות אחרות

אילן יוחסין

אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה
 
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
 
כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק
 
לואיזה, נסיכת הסן-קאסל
 
אלכסנדר, דוכס וירטמברג
 
הרוזנת קלודין רהדי פון קיש-רהדה
 
הנסיך אדולפוס, דוכס קיימברידג'
 
אוגוסטה, נסיכת הסן-קאסל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת
 
 
 
 
 
אלכסנדרה, נסיכת דנמרק
 
 
 
 
 
פרנסיס, דוכס טק
 
 
 
 
 
הנסיכה מרי אדלייד מקיימברידג'
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרי מטק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת


קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ורג' השישי

הערות שוליים

  1. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 6, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  2. ^ 2.0 2.1 Rhodes James, Robert (1998). A Spirit Undaunted: The Political Role of George VI. London: Little, Brown and Co. p. 90, מסת"ב 978-0-316-64765-6
  3. ^ Weir, Alison (1996). Britain's Royal Families: The Complete Genealogy, Revised Edition. London: Random House. pp. 322–323, 329 מסת"ב 978-0-7126-7448-5
  4. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. p. 3, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  5. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 4–5, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  6. ^ Wheeler-Bennett, Sir John (1958). King George VI: His Life and Reign. New York: St Martin's Press. pp. 7–8.
  7. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 2, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  8. ^ Kushner, Howard I. (2011), "Retraining the King's left hand", The Lancet, 377 (9782): 1998–1999, PMID 21671515
  9. ^ 9.0 9.1 Matthew, H. C. G. (2004), "George VI (1895–1952)", Oxford Dictionary of National Biography
  10. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 41-45, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  11. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 22-23, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  12. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 26, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  13. ^ 13.0 13.1 Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 186, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  14. ^ "Royal Connections". Aberdeen Medico-Chirugical Society.
  15. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 55-76, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  16. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 72, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  17. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 73-74, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  18. ^ Wheeler-Bennett, Sir John (1958). King George VI: His Life and Reign. New York: St Martin's Press. pp. 115.
  19. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 45, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  20. ^ Wheeler-Bennett, Sir John (1958). King George VI: His Life and Reign. New York: St Martin's Press. pp. 116.
  21. ^ Heathcote, Tony (2012), The British Field Marshals: 1736–1997: A Biographical Dictionary, Casemate Publisher, מסת"ב 978-1783461417
  22. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 47, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  23. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 72, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  24. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 52, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  25. ^ Henderson, Gerard (31 January 2014), "Sheila: The Australian Ingenue Who Bewitched British Society – review", Daily Express.
  26. ^ Australian Associated Press (28 February 2014), A Sheila who captured London's heart, Special Broadcasting Service
  27. ^ Rhodes James, Robert (1998). A Spirit Undaunted: The Political Role of George VI. London: Little, Brown and Co. p. 94-96, מסת"ב 978-0-316-64765-6
  28. ^ Longford, Elizabeth (1981). The Queen Mother. Weidenfeld & Nicolson. p. 23.
  29. ^ Roberts, Andrew (2000), Antonia Fraser (ed.), The House of Windsor, London: Cassell & Co., pp. 57–58, מסת"ב 978-0-304-35406-1
  30. ^ Howarth, Patrick (1987). George VI. Century Hutchinson. pp. 37–38. ISBN 0091710006.
  31. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 89-93, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  32. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 49, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  33. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 93-97, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  34. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 98, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  35. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 106, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  36. ^ Shawcross, William (2009). Queen Elizabeth The Queen Mother: The Official Biography. Macmillan, p. 273 מסת"ב 978-1-4050-4859-0
  37. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 111, 225, 231, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  38. ^ Howarth, Patrick (1987). George VI. Hutchinson, p.53, מסת"ב 978-0-09-171000-2
  39. ^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins. p. 199. ISBN 0002157411.
  40. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 140, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  41. ^ Wheeler-Bennett, Sir John (1958). King George VI: His Life and Reign. New York: St Martin's Press. pp. 286.
  42. ^ Townsend, Peter (1975). The Last Emperor. London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 93, מסת"ב 978-0-297-77031-2
  43. ^ Townsend, Peter (1975). The Last Emperor. London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 141, מסת"ב 978-0-297-77031-2
  44. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יז, עמ' 360.
  45. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 141-142, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  46. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 144, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  47. ^ Howarth, Patrick (1987). George VI. Hutchinson, pp. 143, מסת"ב 978-0-09-171000-2
  48. ^ Rhodes James, Robert (1998). A Spirit Undaunted: The Political Role of George VI. London: Little, Brown and Co. p. 127, מסת"ב 978-0-316-64765-6
  49. ^ Ziegler, Philip (1990). King Edward VIII: The Official Biography. London: Collins, pp. 326, מסת"ב 978-0-00-215741-4
  50. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 223, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  51. ^ Vickers, Hugo (2006). Elizabeth: The Queen Mother. Arrow Books/Random House, pp. 175, מסת"ב 978-0-09-947662-7
  52. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 209, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  53. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 269, 281, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  54. ^ Sinclair, David (1988). Two Georges: the Making of the Modern Monarchy. Hodder and Stoughton, pp. 230, מסת"ב 978-0-340-33240-5
  55. ^ Hitchens, Christopher (1 April 2002), "Mourning will be brief". The Guardian
  56. ^ Library and Archives Canada, The Royal Tour of 1939. Queen's Printer for Canada.
  57. ^ Galbraith, William (1989), "Fiftieth Anniversary of the 1939 Royal Visit". Canadian Parliamentary Review, 12 (3): 7–9.
  58. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 189, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  59. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 298-299, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  60. ^ Vickers, Hugo (2006). Elizabeth: The Queen Mother. Arrow Books/Random House, pp. 187, מסת"ב 978-0-09-947662-7
  61. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 171-172, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  62. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 183, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  63. ^ Arnold-Forster, Mark (1983) [1973], The World at War, London: Thames Methuen, p. 303, מסת"ב 978-0-423-00680-3
  64. ^ Churchill, Winston (1949), The Second World War, II, Cassell and Co. Ltd, p. 334
  65. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 184, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  66. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 187, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  67. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 195, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  68. ^ Rhodes James, Robert (1998). A Spirit Undaunted: The Political Role of George VI. London: Little, Brown and Co. p. 202-210, מסת"ב 978-0-316-64765-6
  69. ^ Weisbrode, Kenneth (2013), Churchill and the King, New York: Viking, pp. 107, 117–118, 148, 154–155, 166. מסת"ב 978-0670025763
  70. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 176, 201–203, 207–208, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  71. ^ Townsend, Peter (1975). The Last Emperor. London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 137, מסת"ב 978-0-297-77031-2
  72. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 170, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  73. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 210, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  74. ^ Townsend, Peter (1975). The Last Emperor. London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 173, מסת"ב 978-0-297-77031-2
  75. ^ Townsend, Peter (1975). The Last Emperor. London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 176, מסת"ב 978-0-297-77031-2
  76. ^ Townsend, Peter (1975). The Last Emperor. London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 229-232, מסת"ב 978-0-297-77031-2
  77. ^ Townsend, Peter (1975). The Last Emperor. London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 267-270, מסת"ב 978-0-297-77031-2
  78. ^ Townsend, Peter (1975). The Last Emperor. London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 221-223, מסת"ב 978-0-297-77031-2
  79. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 223, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  80. ^ Rhodes James, Robert (1998). A Spirit Undaunted: The Political Role of George VI. London: Little, Brown and Co. pp. 294-295, מסת"ב 978-0-316-64765-6
  81. ^ King George VI, Official website of the British monarchy, 12 January 2016.
  82. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 225, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  83. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 240, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  84. ^ Rhodes James, Robert (1998). A Spirit Undaunted: The Political Role of George VI. London: Little, Brown and Co. p. 314-317, מסת"ב 978-0-316-64765-6
  85. ^ Bradford, Sarah (1989). King George VI. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 454, מסת"ב 978-0-297-79667-1
  86. ^ Rhodes James, Robert (1998). A Spirit Undaunted: The Political Role of George VI. London: Little, Brown and Co. p. 331, מסת"ב 978-0-316-64765-6
  87. ^ Rhodes James, Robert (1998). A Spirit Undaunted: The Political Role of George VI. London: Little, Brown and Co. p. 334, מסת"ב 978-0-316-64765-6
  88. ^ 1952: King George VI dies in his sleep. BBC, 6 February 1952
  89. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 247-248, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  90. ^ The day the King died. BBC, 6 February 2002.
  91. ^ "Repose at Sandringham". Life, Time Inc, p. 38, 18 February 1952, ISSN 0024-3019
  92. ^ Zweiniger‐Bargielowska, Ina (2016), "Royal death and living memorials: the funerals and commemoration of George V and George VI, 1936–52", Historical Research, 89 (243): 158–175, doi:10.1111/1468-2281.12108
  93. ^ "Mourners visit Queen Mother's vault". BBC News, 10 April 2002.
  94. ^ List of Companions, Ordre de la Libération.
  95. ^ Judd, Denis (1982). King George VI. London: Michael Joseph. pp. 248-249, מסת"ב 978-0-7181-2184-6
  96. ^ "Defence Secretary praises 50 years of nuclear service as new submarine is named".
  97. ^ התואר 'קיסר הודו' בוטל בשנת 1948


מלכי אנגליה ומלכי הממלכה המאוחדת
ההפטרכיה (שבע הממלכות)
מלכי שבע הממלכות מזרח אנגליה • אסקס • קנט • מרסיה • נורת'מבריה • סאסקס • וסקס
ממלכת אנגליה
בית וסקס אגברט • אתלוולף • אתלבאלד • אתלברט • אתלרד הראשון • אלפרד • אדוארד הראשון • אלפווארד • אתלסטאן • אדמונד הראשון • אדרד • אדוויג • אדגר • אדוארד השני • אתלרד השני • סוון (מדנמרק) • אתלרד השני • אדמונד השני • קנוט (מדנמרק) • הרולד הראשון (מדנמרק) • הארדיקאנוט (מדנמרק) • אדוארד השלישי • הרולד השני • אדגר אתלינג
המלכים הנורמנים ויליאם הראשון • ויליאם השני • הנרי הראשון • מתילדה • סטיבן
בית פלנטג'נט הנרי השני • ריצ'רד הראשון ("לב הארי") • ג'ון • הנרי השלישי • אדוארד הראשון • אדוארד השני • אדוארד השלישי • ריצ'רד השני
בית לנקסטר הנרי הרביעי • הנרי החמישי • הנרי השישי
בית יורק אדוארד הרביעי • אדוארד החמישי • ריצ'רד השלישי
בית טיודור הנרי השביעי • הנרי השמיני • אדוארד השישי • ג'יין גריי • מרי הראשונה • אליזבת הראשונה
בית סטיוארט ג'יימס הראשון • צ'ארלס הראשון • צ'ארלס השני • ג'יימס השני • מרי השנייה וויליאם השלישי (בית אוראנז'-סטיוארט) • אן
הממלכה המאוחדת
בית הנובר ג'ורג' הראשון • ג'ורג' השני • ג'ורג' השלישי • ג'ורג' הרביעי • ויליאם הרביעי • ויקטוריה
בית סקסה-קובורג-גותה אדוארד השביעי • ג'ורג' החמישי
בית וינדזור ג'ורג' החמישי • אדוארד השמיני • ג'ורג' השישי • אליזבת השנייה • צ'ארלס השלישי
דוכסי יורק
בית יורק אדמונד מלאנגלי (1385–1402) • אדוארד מנוריץ' (1402–1415) • ריצ'רד פלנטג'נט (1415–1460) • אדוארד מיורק (1460–1461) • ריצ'רד משרוסברי (1474–1483)
בית טיודור הנרי מיורק (1494–1509)
בית סטיוארט צ'ארלס מיורק (1605–1625) • ג'יימס מיורק (1633/1644–1685)
בית הנובר ארנסט אוגוסטוס מיורק (1716–1728) • אדוארד מיורק (1760–1767) • פרדריק מיורק (1784–1827)
בית וינדזור ג'ורג' מיורק (1892–1910) • אלברט מיורק (1920–1936) • הנסיך אנדרו (מ-1986)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34174247ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27ורג%27_השישי,_מלך_הממלכה_המאוחדת&oldid=2242099"