נצרות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נוצרות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית דתות וזרמים ריקה. הנצרות היא דת אברהמית המוגדרת כ"מונותאיסטית", שיצאה מן היהדות בארץ ישראל לפני כ-2000 שנה, והתפשטה לעולם הגויי ברחבי תבל. היא הדת בעלת התפוצה הרחבה בעולם[1] ומספר המאמינים המשתייכים לפלגיה הרבים נאמד בלמעלה מ-2.38 מיליארד איש – המהווים מעל ל-31% מאוכלוסיית העולם כולו.[2] כל הכנסיות הנוצריות מעמידות במרכז משנתן את דמותו של אותו האיש, יהודי הנחשב למייסד הדת, למורה דרכה ולמושיעה. רובן המוחלט מאמין באמונת השילוש לפיו האלוקות מחולקת לשלוש ישויות שוות: "הבן", "האב", ו"רוח הקודש". לפי אמונתם אותו האיש הוא "בן האלוקים", שירד לעולם והתגשם בלבוש בשר כדי לגאול את האנושות מחטאיה, ומת בצליבה כקורבן לשם כך. ישועת האנושות מותנית בקבלת אותו האיש כ"משיח" וכ"אלוהי". קיימות כנסיות הדוחות את מושג השילוש ואף קבוצות שוליים המזדהות כנוצריות ורואות באותו האיש בן-תמותה בלבד, אם כי היתר לא מכירות בהן כלגיטימיות.

החלוקה הבסיסית בעולם הנוצרי היא בין הזרמים של ארצות מערב ומרכז אירופה ומושבותיהן מעבר לים, לבין הזרמים של ארצות המזרח התיכון ומזרח אירופה. הפער נובע מגורמים תרבותיים וגאוגרפיים, בין המערב שהשתמש בלטינית למזרח שהעדיף יוונית או שפות מקומיות, כמו גם מחלוקות תאולוגיות שונות. כנסיות המערב מונות בעיקר את הקתולים המכירים בסמכות האפיפיור ומסורת הכנסייה ואת הפרוטסטנטים הדוחים את שתיהן, מעניקים חשיבות רבה לפרשנות האישית של כתבי הקודש, ומפוצלים לרבבות גופים עצמאיים הנעדרים היררכיה ברורה. כנסיות המזרח כוללות, בין היתר, את האורתודוקסים הרואים את פטריארך קונסטנטינופול כ"ראשון בין שווים" בקרב מנהיגיהם, ואת האוריינטלים, הנבדלים מכל האחרים בכך שהם דוחים את החלטות ועידת כלקדון מ-451.

הנצרות הקדומה התפתחה לאטה מן המאה הראשונה לספירה, קודם כל ככת יהודית קטנה שקידמה את דעותיו של אותו האיש שראה בעצמו משיח, ולאחר מכן כאמונה אוניברסלית שלא דרשה מגויים שהצטרפו אליה לשמור את חוקי התורה, אלא לעזוב את אליליהם ולהודות באלוקים ובאותו האיש. לאחר הפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הפכה לדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית, משלהי ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20, התפשטה הנצרות אל הקולוניות שהקימו הכובשים האירופאים ברחבי תבל, וכיום רוב הנוצרים מתגוררים מחוץ למערב.[3] לנצרות היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב תרבות המערב ותרבות אירופה.

שמה של הדת

שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת. נצרת היא העיר שבה גר אותו האיש עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם). קיימת גם תפיסה שמקור השם "נוצרים" אינו על שם העיר נצרת, אלא בפלג של יהודים-נוצרים, מפועל נָצַר במשמעות של "שומרים" על הדרך הנכונה ועל תורת האל, על יסוד דברי הנביא ירמיהו (ספר ירמיה, פרק ד', פסוק ט"ז; פרק ל"א, פסוק ה').[4] כינוי דומה לנוצרים מופיע בקוראן ובקרב חלק מהמוסלמים - "נסארא" (نصارى).

הנוצרים עצמם מכנים עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך גם ברוב השפות האירופיות) כלומר "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה, כי אותו האיש היה המשיח. ביוונית, וברוב השפות האירופיות, מכונה אותו האיש בשם "כריסטוס" (Χριστός), מילה, שהיא תרגום מילולי של המילה העברית "משיח" (בתנ"ך "משיח" הוא מי, שנמשח בשמן כאות להכתרתו כמלך, או להכרתו כנבדל לכהונה. שם התואר "χριστός" הוא תרגום השאילה ביוונית, מהפועל χρίω 'למשוח').

התאולוגיה הנוצרית

ערך מורחב – התאולוגיה הנוצרית

עיקרי האמונה הנוצריים

הנצרות, על ענפיה השונים, מאמינה שהאלוהות מורכבת משלושה – "האב", "הבן" שהוא אותו האיש ו"רוח הקודש" (מעין השראה של קדושה) - שהם אחד. אמונה פרדוקסלית זו מכונה בפיהם "השילוש הקדוש". הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות (דוֹגמות) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים שנקבעו על ידי הכנסייה מכונה "הרטיות" (הרזיה או הרסיה, ביטוי לכפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.

העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם:

  1. אמונת "השילוש הקדוש", המשתפת את האמונה בה' עם אלוהות אותו האיש.
  2. האמונה כי אותו האיש היה אל ואדם כאחד (אמונה פרדוקסלית שעל טיבה המדויק ניטשו מחלוקות עזות במשך מאות שנים).
  3. האמונה כי הוקעתו על הצלב נועדה לכפרה על חטאי האנושות, ובה התקיים ייעודו כגואל האנושות.
  4. האמונה כי אותו האיש קם מקברו לתחייה ביום השלישי לאחר שנצלב, לפיכך במותו לא נסתם הגולל על ייעודו המשיחי.
  5. האמונה שמריה (מרים) שילדה את אותו האיש הייתה בתולה לפני לידתו, אמונה שתפקידה להסיר פקפוק בדבר מוצאו ה"אלוהי" של אותו האיש.
  6. אמונה בנצחיות הנפש.
  7. אמונה ביום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה ואותו האיש יחזור לארץ וישפוט אותם.
  8. קבלת החלטות ועידת ניקאה מ-325 ובמידה משתנה, שש הוועידות הגדולות שנערכו אחריה ובהן נקבעו עיקרים שונים.

עקרונות האמונה מנוסחים בהצהרות האמונה של הכנסיות השונות. לכל פלג בנצרות הצהרות אמונה משלו, אבל עיקרים בסיסיים משותפים כמעט לכל הפלגים.

דמותו של אותו האיש בנצרות

הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של אותו האיש. על-פי סיפורי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי "הברית החדשה", אותו האיש היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את משיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל אז, ראתה בו מורד ולפי המסורת הנוצרית מסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. על-פי הכתבים הנוצריים, הוצא אותו האיש להורג בצליבה בירושלים.[5]

בוועידת ניקאה קיבלה הנצרות את התאולוגיה האלילית למחצה, שעל-פיה אותו האיש היה "בן האל", אשר לבש בשר ודם והופיע בדמות אדם כאותו האיש. צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. בכך הוסבר מותו של מייסד הנצרות באופן חיובי, וכן ביטול הצורך מעתה בקיום מצוות התורה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי פאולוס (שאול התרסי), תלמיד של אותו האיש, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו.

החטא הקדמון

ערך מורחב – החטא הקדמון

אחת הדוגמות המרכזיות בנצרות היא דוגמת החטא הקדמון, שנוסחה בידי אוגוסטינוס (354 - 430 לספירה), פילוסוף רומי נוצרי מהעיר קרתגו שבצפון אפריקה. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. תיאולוגיה זו הסבירה שכל בני האדם נחשבים לחוטאים הזקוקים לאותו האיש כדי להגאל. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי אותו האיש כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.

עקרון הנלווה אל החטא הוא עקרון ה"כפרה". האמונה הנוצרית גורסת כי על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה כספית לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודה על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.

הנזורה

ערך מורחב – נזיר (נצרות)

תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית.

הנזורה בנצרות התחילה במדבריות מצרים במאה ה-4 כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים אנטוניוס ופאכומיוס. הם נחשבים בנצרות כ"קדושים", ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי. למרות זאת, פאול ה"קדוש" היה ככל הנראה הנוצרי הראשון שחי חיי נזירות. אנטוניוס גילה אותו והחשיב אותו כנזיר הראשון. עם הזמן, החלו נוצרים רבים מרחבי העולם להגיע למצרים אל אנטוניוס כדי שידריך אותם לחיי הנזירות.

פאכמיוס שהיה אחד ממעריציו של אנטוניוס, העמיד גם הוא מספר רב של תלמידים. הוא הקים את מסגרת הנזירות הקהילתית, שבה הנזירים עובדים יחד, ופורשים לאחר מכן לתאים שבהם הם חיים לבדם.

במקביל התפתחה נזורה בסוריה, המתוארת בספר historia religiosa. נזורה זאת היא בעלת מאפיינים שונים מהנזורה המצרית. הנזירים הסורים לא מנתקים עצמם מהקהילה אלא מציגים עצמם ואת הסתגפותם לראווה.

הנזורה הגיעה למערב בשנת 340 כשנסע אתנסיוס, הפטריארך של אלכסנדריה, לבקר ברומא ואיתו שני תלמידיו של אנטוניוס.

הישארות הנפש

ערך מורחב – הישארות הנפש

על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף, נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות לגן עדן ול"חוטאות", המגיעות לגיהנום. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו בעיקרי האמונה של הנצרות ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים בקרדו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.

היסטוריה של הנצרות

ערך מורחב – היסטוריה של הנצרות

לידת הנצרות וגיבושה בידי פאולוס

ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה ברורה, ובנויה על סיפורי מעשיות, אגדות ובדותות לרוב. היא נסמכת על סיפורי האוונגליונים ("ספרי הבשורה") של "הברית החדשה". מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו. בתלמוד, ובתוספתא מוזכר אדם בשם ישו הנוצרי אולם ספק אם מדובר באדם זה, ראו ערך אותו האיש.

החוקרים בוחנים את הטקסטים הקדומים בגישה ביקורתית, תוך הצבעה על כך שהכתבים מכילים התייחסויות שונות וסותרות לאותם הנושאים. חוקרים בעלי גישות שונות מסכימים, במידה כזו או אחרת, כי ישנו גרעין היסטורי כלשהו בסיפור, כאשר המחלוקת היא על גבולותיו של אותו הגרעין.[6]

נדבך חשוב באמונה הנוצרית המוקדמת פותח על ידי פאולוס (שאול התרסי), ולפיו אותו האיש הוא "בנו של האלוקים" (נקרא גם "שה האלוקים") שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון – מושג שהייתה מחלוקת לגבי טיבו בין הקהילות הנוצריות המוקדמות.[7] האוונגליונים מספרים כי אותו האיש קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור אותו האיש פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה").

בתחילת דרכם, היו הנוצרים מפוזרים כתות-כתות. ניכר כי בקרב מאמינים מוקדמים אלו היו גישות מגוונות למסורת, אולם לצד זאת נראה שכתבים ההיסטוריים שהם החלו להתאחד סביב גרעין עקבי של אמונה ומסורת, שהלך והתחדד עם הזמן.[7]

על פי המיתולוגיה האוונגליונית מרים התעברה מ"רוח הקודש", כך שהיא נותרה בתולה. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה", והיא הפכה שנייה בחשיבותה רק לאותו האיש עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון, וכיוון שהיא נשאה בתוכה את "בן האלוקים".

על פי הסיפור ב"ברית החדשה", אסטרולוגים מארצות המזרח שראו בכוכבים את לידתו של מלך היהודים החדש, באו לבקר את הנולד להביא לו מתנות ולסגוד לפניו. המלך הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. בעוד אותו האיש מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס לא היה שייך לשושלת זו. משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל אותו האיש להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל, בהשפעתו החל לחלום על עצמו כמשיח.

מבחינת התפיסה המקובלת במחקר, אותו האיש והחברים הראשונים במסורת האמונה הנוצרית היו יהודים, והושפעו בהתאם ממסורות אמוניות שהיו נפוצות בקרב יהודי ארץ ישראל. כאשר מנהיגי היהדות דחו את אותו האיש כמשיח, החלו ראשוני הנוצרים לבדל את עצמם מהיהדות בהדרגה. לצד ההשפעות המשמעותיות של תאולוגיה יהודית, חוקרים מוצאים בכתבי הנוצרים השפעות רבות של תאולוגיה הלניסטית.[6]

התנצרות האימפריה הרומית

כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200–250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250 התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה.

במהלך המאה הרביעית, קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית החליט להפסיק לרדוף את הנצרות ולבסוף התנצר; בצו מילאנו הכריזו שני הקיסרים, קונסטנטינוס וליקיניוס כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית חופש דת, מעשה שהעניק לנצרות מעמד של "דת רשמית באימפריה". שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת אותו האיש, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה.

תאודוסיוס הראשון הכריז ב-380 על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין.

על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים בדרכי תעמולה, תמיכה רפואית וכדומה, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם.

הנצרות בימי הביניים

קתדרלת טורנה המשלבת אדריכלות רומנסקית עם אדריכלות גותית, מסגנונות הבנייה הבולטים בימי הביניים.

הסכיזמה[8] הגדולה, במאה ה-11 אירע פילוג בכנסייה הנוצרית עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול). שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות, תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות.

הקרע המערבי, בעקבות סכסוכים פוליטיים, השליט הרומי, קלמנס החמישי העתיק את מקום משכנו מרומא לאביניון והקים את אפיפיורות אביניון. בשנת 1378, גרגוריוס האחד עשר רצה לשחזר את מקום משכנו חזרה לרומא. הוא לא הספיק לבצע את המעבר. לאחר מותו נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה כיוון שהאפיפיור נטל סמכויות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד. לכן, חלק מהבישופים תמכו באפיפיור רומא וחלק באנטי-אפיפיור שליט הצרפתי.

בין המאה ה-11 והמאה ה-13 התרחשו סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים. מסעות אלה קרויים בשם הכולל "מסעי הצלב". הם החלו כניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים.

אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב-1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.

מסעי הצלב שחררו גל חסר תקדים של אכזריות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל רחבי אירופה שסירבו לקבל את הנצרות, ובמקרי אלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח.

הרפורמציה

במאה ה-16 חל פילוג משמעותי נוסף בנצרות. תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהם. הכנסיות האלה מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד").

הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי.

בשנים אלה הוקם המסדר הישועי שנלחם ב"כפירה" הפרוטסטנטית, ובכך נוסף למספר מסדרים נוצרים אחרים, כגון מסדר הפרנסיסקנים והדומיניקנים (שהוקמו עוד בראשית המאה ה-13 ואשר גם הם נלחמו ב"כפירה" בסמכות הכנסייה הקתולית, בעזרת מוסד האינקוויזיציה).

הנצרות בתקופת הרנסאנס ובעת החדשה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
אחוז הנוצרים בכל מדינה.[9]

בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-15–18 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שהתנגדו לעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית.

למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בשל פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.

בתחילת המאה ה-21 משתייך כשליש מאוכלוסיית העולם לאחד מהזרמים של הדת הנוצרית. הנצרות מחזיקה במספר המאמינים הגדול בעולם,[1] ויש לה כנסיות בכל אומה בעולם. המרכז הדמוגרפי של הנצרות עבר ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת השפעתה של הכנסייה באירופה. את השפעתה הרבה של הנצרות יש לייחס בראש ובראשונה למיסיון.

בעת המודרנית משמש המונח בהשאלה לתיאור ארצות שיש בהן רוב נוצרי מובהק. היום המונח משמש לתיאור כלל הישויות הפוליטיות הנמצאות בשליטה נוצרית או כלל הקהילות הנוצרית וקהילות בעלי תרבות נוצרית בעולם. הנצרות שולטת באירופה (76.2%),[10] אמריקה (90% בדרום אמריקה ו-77.4% בצפון אמריקה),[11] צפון אסיה, אפריקה הדרומית ואוקיאניה (77.3%). מספר הנוצרים נאמד כיום כ-2.3 מיליארד מאמינים.[12][13][14]

הפולחן הנוצרי והסקרמנטים

  • הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם "הברית החדשה".
  • מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה.
  • איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה קרוי כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף שהוא הדרגה הדתית הגבוהה ביותר, וקרדינל (חשמן) שהוא דרגה מנהלית.
  • הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של אותו האיש.
  • היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים.
  • מקום מקודש. ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ הקדושה, ובה ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר אותו האיש ודרך הייסורים - הדרך שבה לפי האגדה הנוצרית הלך אותו האיש אל מותו, נהר הירדן, ומקומות נוספים שבהם עשה אותו האיש ניסים לפי האמונה כמו הכנרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים.

הביבליה

תנ"ך גוטנברג, הוא ההדפסה הראשונה של תרגום התנ"ך ללטינית (הוולגטה)

בקאנון הנוצרי יש שני חלקים:

הברית הישנה של הנוצרים מקביל בעיקרו לספרי התנ"ך. אולם סדרם של הספרים שונה, וכן מספרם, ובכנסיות מסוימות (חוץ מהפרוטסטנטים) הוא כולל גם ספרים וחלקי ספרים שאינם בתנ"ך. הסיבה המרכזית לשינויים האלה – הסדר השונה, החלוקה השונה, והחומר הנוסף – היא העובדה שהמסורת הטקסטואלית בנצרות נובעת מתרגום השבעים במקום נוסח המסורה. סדרם של ספרי הברית הישנה בכל הכנסיות הנוצריות דומה לזה של תרגום השבעים, וגם הספרים וחלקי הספרים הנוספים – מקורם בו. הנצרות הפרוטסנטית הקפידה לכלול בביבליה רק את הספרים הנמצאים בתנ"ך העברי (Veritas Hebraica), ואולם את סדרם של הספרים וחלוקתם השאירה לפי תרגום השבעים.

"הברית החדשה" כוללת 27 ספרים שנכתבו ביוונית קוינה בין השנים 45 ל-100 לספירה. השם "ברית החדשה" מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית האלוהית עם ישראל הוחלפה בברית חדשה שאותה בישר אותו האיש לכל אומות העולם (supersessionism). מקור הביטוי בספר ירמיה (לא, ל-לב): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..."

סמלים נוצריים

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
"הדג" Ichthys (אנ'), כתובת עתיקה מאפסוס

בנצרות הסמלים תופסים מקום חשוב בחיי המאמין הנוצרי המסמלים את זהותו ודבקות באמונותו.

  • צלב - הצלב הוא הסמל המזוהה ביותר עם הנצרות, והחל להופיע כבר במאה ה-3 בתור סמל נוצרי. הצלב יכול לבוא בתור קרוסיפיקס שעליו מונח אותו האיש או דמותו. הצלב משמש כקמע של לנוצרים אשר עונדים על צווארם או מעל המיטות. נוצרים מאמינים, שאדם המעביר את הצלב שלו לאדם אחר מביא עליו את מזלו לטוב ולרע. בנוסף נוצרים חוגגים בחג הצלב שנקראה גם התרוממות הצלב המציג את הסמל כחלק מהגאולה האנושית.
  • קרוסיפיקס (מלטינית cruci fixus - "קבוע על צלב") - צלב שעליו דמותו של אותו האיש בתנוחת צליבה.
  • הכי רו - כי רו, הנודע גם כצלב קונסטנטינוס, כריסטוגרם או לאבּארוּם (Labarum), הוא מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית (Χριστός). האות כי (χ) מבוטאת ביוונית ככ' רפה, והאות רו (ρ) מבוטאת כר'.
  • "ישו הילד" - הוא פולחן הנפוץ בעיקר בכנסייה הרומית קתולית ומציין את תקופת הילדות של אותו האיש. בדרום אמריקה ובמקומות אחרים בעולם נוהגים לחגוג לכבוד אותו האיש הילד פסטיבל נוסף לחגיגות על לידתו בחג המולד והתגלותו כ"אל" בעת שנולד בחג ההתגלות המערבי.
  • "הדג" - בתקופה בה הייתה הנצרות נרדפת על ידי השלטון הרומי, ניצלו הנוצרים את המילה דג ביוונית ΙΧΘΥΣ ichthus או Ichthys כראשי תיבות של Iēsous Christos, Theou Huios, Sōtēr. כלומר ישוע המשיח בן אלוהים מושיע. וכך הפך הדג לסמל נוצרי. חיזוק לנוהג זה היה "נס הדגים של אותו האיש".

הסקרמנטים הנוצריים

ערך מורחב – סקרמנט

לפי אמונת הנצרות הקתולית הטקסים הנקראים סקרמנטים נחשבים צינורות להעברת ה"חסד הנוצרי" למאמין. על-פי הדוקטרינה הקתולית, העניק אותו האיש את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. עד המאה ה-12 היו נהוגים סקרמנטים רבים ולא הייתה קיימת שיטה סדורה אחת. פטר לומבארד (אנ'), בן המאה ה-12, היה הראשון, אשר מנה שבעה סקרמנטים מרכזיים. במאה ה-13 קיבל תומאס אקווינס את רשימת הסקרמנטים של לומבארד ואלו אושרו בקונסיל של פירנצה במאה ה-15 ובקונסיל של טרנט במאה ה-16. המנהגים הסימבוליים שלא הוכנסו לרשימה זו נקראו ברבות הימים סקרמנטלים (Sacramental). למרות החשיבות המיוחסת לרשימה זו, רק את הסקרמנטים של הטבילה וההודיה אפשר לשייך למעשים של אותו האיש המוזכרים ב"ברית החדשה". הכנסייה התמודדה עם בעיה זו בקובעה כי חמשת הסקרמנטים האחרים נובעים מאותם שניים ומרומזים באמונה. בכל שבעת הסקרמנטים טבועה סמליות, המתייחסת על הכנסייה, וכל אחד מהם מעניק את החסד בצורה האופיינית לו.

שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, אוכריסטיה (במהלך המיסה), וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה.

החגים הנוצריים

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
ביצי פסחא מקושטות - ממנהגי חג פסחא

ישנם זרמים שיש בהם חגים עממיים נוספים, שההיבט הנוצרי בהם אינו מרכזי, והם שרידים מתרבויות אליליות קודמות, כמו "ליל כל הקדושים" ויום ולנטינוס.

חלק מהחגים אינם נחגגים על ידי זרמים מסוימים כמו חג הבשורה שאינו נחגג בכנסייה הארמנית. התאריכים שהם חלים יכולים להיות שונים בין הזרמים השונים כמו בין הקתולים והפרוטסטנטים שחוגגים את החגים באותו תאריך, לבין האורתודוקסים והארמנים שחוגגים את החגים בתאריכים אחרים.

היררכיה ותפקידים בנצרות

ההשפעה התרבותית של הנצרות

ערך מורחב – תרבות נוצרית

השפעת הנצרות על תרבות המערב נתנה את אותותיה לאורך ההיסטוריה. ההשפעה המאסיבית נעשתה משום שהכנסייה הייתה כמעט תמיד המקור היחיד של שירותים חברתיים בסיסיים, כמו חינוך ובריאות, הקמת אוניברסיטאות ועוד.[15]

ההשפעה התרבותית של הנצרות עצומה. פסטיבלים כמו חג הפסחא וחג המולד מסומנים כמו חגים אוניברסליים; הלוח הגרגוריאני שהונהג על ידי האפיפיור גרגוריוס ה-13, הוא הלוח שמשמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים "אזרחיים", ובספירת הנוצרים השיטה לפיה נספרות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של אותו האיש.

הזרמים העיקריים בנצרות

הכנסייה הנוצרית התפלגה מספר פעמים על רקע חילוקי דעות. חלק מהפלגים או הסיעות לא שרדו וחלקם קיימים עד היום. היו פלגים שחזרו והתפלגו לפילוגי משנה. חלק מהפלגים הוכרזו כמינות ומאמינהם נרדפו על ידי הזרם המרכזי (האורתודוקסי), בנוסף היו זרמים גנוסטיים שרובם לא הוכרו כחלק מהנצרות ונרדפו בגלל השקפתם השונה וכן כתות של יהודים-נוצרים כמו האתינגאנים שלא השתלבו בזרם המרכזי של הנצרות ונשארו מחוץ לו, לכן לא הוגדרו כאלו שהתפצלו מהנצרות.

פילוגים

הפילוגים המשמעותיים הראשונים היו

  1. הפילוג האריאני: האריאנים הוכרזו כמינים על ידי ועידת ניקיאה ב-325 אחרי מאבק בין אריוס, שטען שאותו האיש נברא בשלב כלשהו על ידי האלוקים ואין שוויון ביניהם, לאתנסיוס שעמד על עקרון האלהת אותו האיש והשוואת מהותו עם האלוקים.
  2. הפילוג הנסטוריאני: הנסטוריאנים הוכרזו כמינים בוועידת אפסוס ב-431, נרדפו וחלקם, המאורגנים בכנסייה האשורית ובכנסייה הכלדית שרדו רק בזכות כך שחיו בשטחי איראן של ימינו, מקום בו לכנסייה האורתודוקסית לא הייתה דריסת רגל. המאבק היה בעיקר בין נסטוריוס לקירילוס על התיאולוגיה בדבר טבעו של אותו האיש. נסטוריוס הדגיש את שלמותם ונבדלותם של שני טבעי אותו האיש, ה"אלוהי" והאנושי, ושרק האחרון סבל ומת על הצלב. קירילוס טען ששניהם היו מותכים ללא הפרד.
  3. הפלגיאנים: גם הפלגיאנים, שהאמינו כי האדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, הוקעו בוועידת אפסוס כמינים ולא שרדו.
  4. הפילוג המונופזיטי: הפילוג עם המונופיזיטים שחלקו על הדיופיזיטיות שנתקבלה בוועידת כלקדון ב-451. ראשם אויטיכס טען שלאותו האיש היה רק טבע אחד שהאנושי וה"אלוהי" הותכו בתוכו, בעוד שהדיופיזיטים עמדו על כך ששני טבעיו נבדלים זה מזה ולא התאחדו. גרסה מתונה מאוד של המונופיזיטיות, שמצדדיה מכונים מיאפיזיטים, שלטת עד היום בכנסיות האוריינטליות, שסירבו לאשרר את מצע כלקדון. הייתה גם מינות הפשרה של המונותליטיזם, שניסתה לאחד בין שתי הגישות אך הוקעה אף היא לבסוף ב-681.
  5. ב-1054 היה הפילוג הגדול בין הכנסייה המערבית (הקתולית) לבין הכנסייה המזרחית (האורתודוקסית)
  6. במאה ה-16 התרחש הפילוג בין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטית. במקביל לרפורמציה במערב היו כנסיות מזרחיות (הכנסיות האוניאטיות) שקיבלו על עצמן את חסות האפיפיור.

זרמים היסטוריים

פלגים נוצריים עיקריים כיום

מדינות העולם הנוצרי בסגול; מדינות בעלי מיעוט נוצרי בוורוד

התפשטות הנצרות וגידול האוכלוסייה ב"עולם השלישי" יצרו מצב שבו רוב האוכלוסייה הנוצרית רחוקה ממרכזי הממסד הדתי. מרכזה של הכנסייה הרומית-קתולית, למשל, הוא ברומא, אף על-פי שרוב מאמיניה חיים בדרום אמריקה ובפיליפינים. בנוסף, אירופה עברה בשתי המאות האחרונות תהליך מואץ של חילון, ובמזרח התיכון הוקמו מדינות מוסלמיות (ארצות ערב, טורקיה) ומדינה יהודית (ישראל), כך שמרכזי הנצרות המסורתיים והגדולים נמצאים באזורים חילוניים (גם אם בעלי מסורת נוצרית) או באזורים שאינם נוצריים כלל. אלה הן סוגיות שנמצאות במוקד הדיונים על עתיד הנצרות.

נוצרים בקהילות נוצריות (לפי מדינות)

לפי יבשות:

סה"כ: מיליארד ו-905 מיליון נוצרים במדינות אלו.[17]

בין הנצרות והיהדות

ערכים מורחבים – אנטישמיות נוצרית, אנטי נצרות

הנצרות התפתחה מתוך היהדות כפי שהייתה במאה הראשונה לספירה. בדרשת ההר הכריז אותו האיש: "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַייֵּם".[18] הנצרות ביקשה להתמקד באמונה במקום בקיום מצוות. תפיסות יסוד רבות לקחה הנצרות מן היהדות ובראשם הרעיון המשיחי. היא גם אימצה את התנ"ך כספר קדוש המכונה "הברית הישנה", והוסיפה לו את "הברית החדשה".

עם זאת, הנצרות ראתה ביהדות מתחרה ורדפה את היהודים במשך שנים ארוכות, במסעות הצלב, באינקוויזיציה ועוד. היא האשימה אותם ברצח אלוהיהם, בעיוורון ובסירוב מודע לקבל את התגשמות נבואות התנ"ך לכאורה; וטענה שהיהודים שלא קיבלו את אותו האיש נכרתו מעם ישראל, שהכנסייה היא המשכו הבלעדי (תאולוגיית החילופין). בעידן המודרני פחתה האנטישמיות הנוצרית וישנם זרמים בנצרות התומכים במדינת ישראל וביהודים (ראה: ועידת הוותיקן השנייה).

היהדות המסורתית דחתה את הנצרות בתוקף מיום היווסדה. בתקופת שמואל הקטן נוספה ברכה לתפילת העמידה כנגד המינים, המכוונת גם לנוצרים (ברכת המינים). בתלמוד מובאים דברים חריפים כנגד הנצרות (חלקם צונזרו על ידי הצנזורה). נאמר שכל לצון אסור מלבד התלוצצות על עבודה זרה ומינות (הנצרות). הנצרות מכונה בגמרא "מינות", שעליה נאמר במשלי: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים" כלומר לא יוכלו לחזור בתשובה. הרמב"ם[19] ופוסקים אחרים (יש שחלקו עליו) ראו בנצרות עבודה זרה (שהיא החמורה שבעבירות על פי היהדות). על פי המדרש מלכות רביעית זו מלכות אדום הרשעה (המזוהה במפרשים עם הנצרות), ש"אין לה חקר והיא משולה כנגד התהום".

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: קטגוריה:נצרות
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: נצרות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נצרות

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 World's largest religion by population is still Christianity
  2. ^ "World's largest religion by population is still Christianity". Pew Research Center (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-2017-04-09. נבדק ב-2019-02-27.
  3. ^ 33.2% of 6.7 billion world population (under the section 'People') "World". CIA world facts.
  4. ^ ראו למשל באהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש
  5. ^ משפט המילניום - על משפטו של ישו בספרו של השופט חיים כהן, מאמר מאת ארז חסון, באתר הפרקליט הצבאי הראשי)(הקישור אינו פעיל, 29.3.2019)
  6. ^ 6.0 6.1 נצרות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
  7. ^ 7.0 7.1 נצרות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
  8. ^ סכיזמה היא ביטוי שבו מכנה הכנסייה הקתולית כל מקרה בו נותקו יחסים עם פטריארך ביזנטי כלשהו, מסיבה כלשהי. הסכיזמה היא הפילוג בין שתי הכנסיות ב-1054
  9. ^ "Global Christianity – A Report on the Size and Distribution of the World's Christian Population" (PDF). Pew Research Center.
  10. ^ Christianity in Europe
  11. ^ ANALYSIS (2011-12-19). "Global religious landscape: Christians". Pewforum.org. נבדק ב-2012-08-17.
  12. ^ "The World Factbook: Armenia". CIA. נבדק ב-8 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "The List: The World's Fastest-Growing Religions". foreignpolicy.com. במרץ 2007. אורכב מ-המקור ב-2007-05-21. נבדק ב-2010-01-04. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "Major Religions Ranked by Size". Adherents.com. נבדק ב-2009-05-05.
  15. ^ christianity and eduction
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 ANALYSIS (19 בדצמבר 2011). "Global Christianity". Pewforum.org. ארכיון מ-2018-12-26. נבדק ב-17 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ רשימת מדינות אלו היא חלקית, וברחבי העולם יש 2.3 מיליארד נוצרים
  18. ^ הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי מַתַּי פֶּרֶק ה', פסוק 17
  19. ^ פירוש המשנה, מסכת עבודה זרה, מהדורת ירושלים שנת תשס"ב, פרק א' משנה ג'; וכן בספר משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה ד


נצרות
זרמים עיקריים
נצרות קתולית הכנסייה הקתולית • נצרות קתולית מזרחית
נצרות פרוטסטנטית לותרניזם • אנבפטיזם • פנטקוסטליזם • מתודיזם • קווייקרים • קלוויניזם (פרסביטריאניזם) • אנבפטיזם (בפטיזם • מנוניטים • אמיש) • אדוונטיזם (הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי) • אוונגליזם
הכנסייה האנגליקנית כנסיית אנגליה • אפיסקופלים
נצרות אורתודוקסית נצרות יוונית-אורתודוקסית • הכנסייה האורתודוקסית הרוסית
נצרות אוריינטלית נצרות קופטית • הכנסייה הארמנית • הכנסייה הסורית-אורתודוקסית • הכנסייה האורתודוקסית האתיופית
כנסיית המזרח הכנסייה האשורית (הנסטוריאנית)
היסטוריה של הנצרות נצרות קדומה • הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם • פילוג הכנסייה הנוצרית • מסעי הצלב • הפילוג המערבי • הרפורמציה • היסטוריה של המיסיון הנוצרי • תרבות נוצרית • תפקידה של הכנסייה הקתולית בתרבות המערבית
חגי הנצרות חג המולד • חג הפסחא • ליל כל ה"קדושים" • יום פטריק ה"קדוש" • סילבסטר • חג ההודיה • יום המתים • קנדלמאס • יום ולנטיין • חג הצלב • חג השילוש
לוח השנה הנוצרי הלוח הגרגוריאני • הלוח היוליאני • ספירת הנוצרים • חגי "קדושים" נוצריים • ימי חג • חגים ניידים
אישים מרכזיים מרים (מריה) • יוחנן המטביל • 12 השליחים (פטרוס) • פאולוס • אתנסיוס • אוגוסטינוס • אבות הנצרות • תומאס אקווינס • מרטין לותר • ז'אן קלווין
תאולוגיה נוצרית מונותאיזם • השילוש ה"קדוש" • הקרדו • לוגוס כריסטולוגיה • אינקרנציה • הלידה הבתולית צליבת אותו האיש • החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט
אסכטולוגיה נוצרית גן עדן • גיהנום • כור המצרף • השטן (לוציפר) • החיה (666) • יום הדין • ארמגדון • ארבעת פרשי האפוקליפסה
הפולחן הנוצרי הסקרמנטים • טבילה • מיסה (סעודת האדון) • וידוי • צלב • איקונין • סקרמנטלים • הצטלבות • ליטורגיה • פולחן רומי • פולחן ביזנטי
אישים בנצרות 12 השליחים (פטרוס • אנדראס • יעקב בן זבדי • יוחנן בן זבדי • פיליפוס • ברתולומאוס • מתי (מתיוס) • תומאס • יעקב בן חלפי • תדאוס • שמעון הקנאי • יהודה איש קריות) • יוחנן המטביל • סטפנוס • סילבסטר הראשון • ולנטינוס
כתבי הנצרות הביבליה (הברית הישנה • הספרים החיצוניים • הברית החדשה • הבשורות) • ספר השעות • הגיוגרפיה
ההיררכיה הכנסייתית אפיפיור (מדינת האפיפיור • ותיקן) • פטריארך • חשמן • ארכיבישוף • בישוף • כומר • דיאקון • נזיר בנצרות
מבנים אדריכלות כנסיות • כנסייה • מנזר • אגן טבילה • בפטיסטריום • קתדרלה • מאוזוליאום • קפלה • בזיליקה
יחסים עם היהדות הפילוג היהודי-נוצרי • תאולוגיית החילופין • אנטישמיות נוצרית • הפולמוס היהודי-נוצרי
זרמים הקשורים לנצרות מורמונים • יהודים למען ישוע • עדי ה' • יהדות משיחית • העבריים השחורים (העבריים מדימונה) • סובוטניקים • יהודי סן ניקנדרו • נצרות-מדעית
קבוצות יהודיות שהתנצרו אנוסים • פלשמורה • ביתא אברהם • כמנתים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37430316נצרות

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נצרות&oldid=2670578"