הכנסייה האורתודוקסית הרוסית
הכנסייה האורתודוקסית (הפְּרָבוֹסלַאבית) הרוסית (ברוסית: Русская православная церковь; בסלבית כנסייתית עתיקה: Рꙋ́сскаѧ правосла́внаѧ цр҃ковь) היא כנסייה עצמאית, אוטוקפאלית, במסגרת הנצרות האורתודוקסית המזרחית. הכנסייה הרוסית מונהגת על ידי פטריארך מוסקבה ורוס כולה, תפקיד הממולא מאז 2009 על ידי קיריל הראשון. משתייכים לה כ-145 מיליון מאמינים ברחבי העולם, כולל רובם המוחלט של הנוצרים ברחבי ברית המועצות לשעבר וקהילות מהגרים שיצאו משטחיה. השם "פרבוסלבי" הוא תרגום מילולי של "אורתודוקסי" (מחזיק באמונה הישרה) לרוסית עתיקה.
היסטוריה
ראשיתה של הנצרות ברוסיה
על פי המסורת של הכנסייה, היא נוסדה בידי אנדראס ה"קדוש", אחד משנים עשר השליחים, במהלך ביקורו באזור סקיתיה, היא מזרח אירופה של ימינו.
בסוף האלף הראשון לספירה, העמים הסלאבים המזרחים הושפעו מאוד מתרבותה של האימפריה הביזנטית השכנה. בשנים 863-869, הברית הישנה והברית החדשה תורגמו לראשונה לניב סלאבי על ידי האחים המיסיונרים קירילוס ומתודיוס; בתקופה מאוחרת יותר, ניב זה, שאומץ על ידי הכנסייה, קיבל את הכינוי "סלאבית כנסייתית".
נראה שבאמצע המאה ה-10, כבר הייתה קהילה נוצרית בקייב (שהייתה באותה עת העיר המרכזית בממלכת קייב-רוס), אם כי עבודת האלילים עדיין הייתה דומיננטית בעם ובקרב שכבת השלטון. הנסיכה אולגה, שמשלה בקייב כאפוטרופסית של בנה הקטין, הייתה הראשונה מבני השכבה השלטת לקבל על עצמה את הדת החדשה, במהלך נסיעתה לקונסטנטינופול ב-957 (לפי מקורות אחרים, ב-945). בנה של אולגה, סוויאטוסלב, לא גילה עניין בנצרות, אולם בנו ולדימיר הוטבל לנצרות והוביל מהלך שהביא להתנצרות הסלאבים המזרחיים ב-988 ולאימוץ הנצרות הביזנטית.
בעקבות זאת, הכנסייה הרוסית נוסדה ככפופה לפטריארך של קונסטינופול, שאף מינה את העומד בראשה שנשא תואר "המיטרופוליט של קייב". עקב ירידת קרנה של קייב, מושבו של המיטרופוליט הועבר ב-1299 לעיר ולדימיר, וב-1329 הוא התבסס במוסקבה שהייתה לעיר המרכזית ברוסיה. במהלך המאה ה-15, הכנסייה מילאה תפקיד חשוב בהשתחררות של העם הרוסי משלטון הטטרים. דמויות כמו סרגיי רדונז'סקי והמיטרופוליט אלכסיי, היוו מנהיגות רוחנית, שפעלה יחד עם המנהיגות המדינית של נסיכי מוסקבה להשלמת תהליך השחרור.
המאות ה-15 וה-16
בסוף המחצית הראשונה של המאה ה-15, האימפריה הביזנטית, שהתמודדה כנגד לחץ כבד של העות'מאנים, ניסתה לקדם איחוד בין הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית - זאת על מנת להיעזר בתמיכתן הצבאית של מדינות אירופה. במסגרת זו, ב-1437 הפטריארך של קונסטנטינופול והקיסר הביזנטי מינו לתפקיד ראש הכנסייה הרוסית את 'האיש שלהם', איסידור, על מנת שיצרף את רוסיה למהלך האיחוד. איסידור התקבל בחשדנות על ידי שליט מוסקבה, הנסיך וסילי ה-II, אך לבסוף הצליח לשכנעו שהאיחוד חיוני להצלת הנצרות המזרחית. בעקבות זאת, איסידור יצא ב-1439 - בתמיכה כספית של הנסיך - לוועידת פירנצה, שם קידם בלהט את האיחוד; לאחר שנחתם הסכם האיחוד, איסידור קיבל מהאפיפיור תואר קרדינל ושב לרוסיה. לאחר שובו, הוא ערך תפילה בכנסיית הקרמלין, במהלכה הזכיר את האפיפיור, קרא את הסכם האיחוד, ומסר לנסיך וויסילי איגרת מהאפיפיור שבה הוא מבקש ממנו לעזור בהפצת הקתוליות ברוסיה. שלושה ימים לאחר מכן, איסידור נעצר ונכלא במנזר. ב-1441 עזב את רוסיה והגיע לרומא, שם התקבל כחלק מצמרת הכנסייה הקתולית, וב-1458 אף מונה על ידי האפיפיור ל"פטריארך קונסטנטינופול" (באותה עת, קונסטינופול כבר נפלה בידי העות'מאנים והאימפריה הביזנטית חדלה מלהתקיים). לאחר סילוקו של איסידור מינה וסילי ב-1448 לראשות הכנסייה את יונה, שהיה מלכתחילה מועמדו לתפקיד. מינוי זה, שנעשה בלא קבלת הסכמה מהפטריארך של קונסטנטינופול, ביסס, למעשה, את מעמדה של הכנסייה הרוסית ככנסייה עצמאית, שאינה תלויה עוד בכנסייה היוונית.
בתקופה זו, התגבש דגם הדתיות של הכנסייה הרוסית, שכלל מצד אחד תפיסת עליונות מול הזרמים הנוצריים האחרים ומצד שני דגל בשמרנות קיצונית, בעיקר בכל הקשור לצורת הפולחן. מול התפתחות זו של הממסד הכנסייתי, קמו בסוף המאה ה-15 שתי תנועות (שהיו ככל הנראה קשורות ביניהן) שביקשו להכניס רפורמות דתיות וארגוניות בכנסייה. תנועה אחת יצאה כנגד העושר המופלג שהצטבר בידי מוסדות הכנסייה ובעיקר בידי המנזרים הגדולים, ודרשה מהם לוותר על הנכסים שברשותם. תנועה נוספת דגלה בחידושים משמעותיים יותר שכללו את שלילת ההיררכיה הכנסייתית וצורות פולחן שנראו בעיני אנשיה כנוגדים את המונותאיזם (כגון סגידה לצלב, לאיקונות ולשרידי קדושים). במסגרת השאיפה למונותאיזם טהור, הם אף שללו את אלהותו של אותו האיש, והכירו בו כנביא בן אנוש בלבד. אנשי תנועה זו הואשמו בידי ראשי הכנסייה בנטייה ליהדות וכונו "מתייהדים" (Жидовствующие). שתי התנועות דוכאו רק באמצע המאה ה-16, לאחר מאבק ממושך.
ב-1589, עצמאותה של הכנסייה הרוסית הוכרה רשמית על ידי כלל הכנסיות המזרחיות, והעומד בראשה קיבל את התואר "הפטריארך של מוסקבה ושל רוסיה כולה". היה זה שלב נוסף בתהליך התעצמותה של הכנסייה שנמשך לאורך כל התקופה ההיא, שבה עקב חולשתו של השלטון המדיני, ראשי הכנסייה היו גם מעורבים ביותר בניהול המדינה.
המאה ה-17
ב-1652, הפטריארך ניקון יזם רפורמות שנועדו לתקן את פרטי הטקסים של הכנסייה ואת נוסח הספרים, בהתאם לסטנדרטים היווניים. רפורמות אלו נקראו הרָסְקוֹל מהלך זה יצר התנגדות רבה בתוך הכנסייה ובכל שכבות העם, וניקון הואשם בבגידה באופייה הייחודי של הכנסייה הרוסית. החידושים קיבלו גיבוי מהשלטונות שרדפו את המתנגדים להם. מתנגדי הרפורמה כונו "פלגנים" (ברוסית: раскольники) - הסטארוברים - והם נרדפו על ידי השלטון החילוני והכנסייה. על אף הרדיפות, התנועה שדגלה בדבקות במנהג הישן קיימת עד היום ככנסייה נפרדת.
מאות 19-18
חידושים ורפורמות שנערכו על ידי פיוטר ה-I בכל תחומי החברה והמדינה ברוסיה, נגעו גם לכנסייה. לאחר מותו של הפטריארך אדריאן ב-1700, הצאר פיוטר ה-I מנע את בחירת מחליפו, וכעבור 20 שנה, ב-1721 קבע שמעתה בראש הכנסייה לא יעמוד אדם אחד אלא "מועצה רוחנית". מועצה זו, שלאחר זמן כונתה "הסינוד הקדוש", הייתה, בתורה, כפופה לצאר ששימש לה "פוסק עליון". בכך, פטר הגביל את כוחה של הכמורה ולמעשה הכפיף אותה למדינה.
באמצע המאה ה-18 הופקעו הקרקעות הרבות שהיו בבעלות המנזרים, ומנזרים רבים אף פורקו. הדבר סייע להבראתם של המנזרים, שמהם יצאו במהלך המאה ה-19 תנועות רוחניות רעננות, כגון ה"סטארצ'סטבו".
מכל מקום, במהלך המאה ה-19, הסתאבות הממסד הכנסייתי ובמקביל צמיחתה של תנועת הנאורות באירופה, גרמו לניכור בין הכנסייה לבין השכבות המשכילות ברוסיה. רבים מאנשי הרוח קידמו מגמות דתיות לא-אורתודוקסיות שנתקלו בהתנגדותה של הכנסייה. דוגמה מובהקת לכך היא פעילותו של לב טולסטוי.
המאה ה-20 עד ימינו
ניסיונה של הכנסייה לחדש את פניה, הביא לכינוס כללי שנערך בקרמלין ב-15 באוגוסט 1917, כמה חודשים לאחר נפילת המונרכיה ברוסיה. אחת מהחלטותיו של הכינוס הייתה לחדש את תפקיד הפטריארך, לאחר יותר מ-200 שנה.
אולם, לאחר עליית הבולשביקים לשלטון כמה חודשים מאוחר יותר (מהפכת אוקטובר), הכנסייה נאלצה להתמודד עם משבר שכמוהו לא חוותה בכל תקופות קיומה. בהתאם לאידאולוגיה המרקסיסטית, שראתה בכל צורותיה של הדת מכשול בדרך אל הקדמה, השלטון החדש החל ברדיפות קשות כנגד הכנסייה. בנוסף לתעמולה האנטי-דתית שנוהלה בכל שכבות האוכלוסייה, השלטונות סגרו, הרסו או הסבו למבנים אזרחיים כנסיות ומנזרים רבים. כמרים ונזירים רבים נאסרו, הוגלו ונרצחו.
בתוך הכנסייה עצמה התגלעה מחלוקת האם יש לגלות נאמנות כלפי השלטון הסובייטי, על מנת למנוע רדיפות נוספות, או שיש להילחם בו עד חרמה. מחלוקת זו הובילה לפילוג בתוך הכנסייה: צמרת הכנסייה ברוסיה פרסמה הצהרות נאמנות לשלטון הסובייטי, ומנגד קבוצה של אנשי כמורה גולים הכריזו על צעד זה כבגידה והקימו כנסייה פורשת.
תפנית מסוימת ביחסו של השלטון הסובייטי אל הכנסייה בא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר סטלין שב ואפשר את פעולתה של הכנסייה כצעד שבא לגייס את תמיכת המערב במלחמה כנגד גרמניה ולחזק את רוח העם. אמנם בתקופת יורשיו של סטלין, התחדש המאבק כנגד "אמונות דתיות טפלות", אך הדבר לא נעשה באותם אמצעים קיצוניים והכנסייה הורשתה להמשיך בפעילותה בהיקף מוגבל.
מדיניות הפרסטרויקה שהונהגה על ידי מיכאיל גורבצ'וב הביאה עמה מפנה ביחסה של המדינה לכנסייה. גם בתוך החברה הרוסית הסתמנה מגמה ברורה של חזרה אל הדת, שבאה לאחר עשרות שנים של חינוך ותעמולה אתאיסטית. חגיגות "1000 שנים לניצורה של רוסיה" שנערכו ב- 1989 סימלו יותר מכל את השינוי. במסגרת זו נערכו חגיגות ביוזמת השלטון, כנסיות רבות נפתחו מחדש, והוסר החרם התקשורתי על הכנסייה.
לאחר קריסת ברית המועצות הכיר השלטון הרוסי בכנסייה ככוח חשוב בחברה הרוסית. מדיניות זו כוננה בידי בוריס ילצין והיא מונהגת ביתר שאת בידי יורשו, ולדימיר פוטין. מגמתה הלאומנית המסורתית של הכנסייה הרוסית משתלבת היטב עם מדיניות הפנים והחוץ של פוטין[1].
הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה
ערך מורחב – הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה
הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה (רוסית: Русская православная церковь заграницей) היה בין השנים 1917 ל-2007 חלק חצי-אוטונומי של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית שהוקמה כתגובה למדיניות הבולשביקים נגד הדת לאחר מהפכת 1917. בשנת 1927 הכנסייה הגולה נפרדה מהכנסייה הרוסית לאחר שהפטריארך סרגיי הראשון ביקש שהכנסייה תביע את נאמנותה למדינה הבולשביקית. לאחר עשורים של הפרדה, הכנסייה חתמה על הסכם לשיתוף פעולה קאנוני עם הפטריארך המוסקבאי ב-17 במאי 2007 ובכך שוקם הקשר הקאנוני בין הכנסיות. מרכזהּ של הכנסייה הגולה הוא בקתדרלת גבירתנו בעלת החותם במנהטן, ניו יורק.
הסכסוך עם הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול
ב-15 באוקטובר 2018 השהתה הכנסייה הרוסית את שיתוף הפעולה עם הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול וניתקה את היחסים איתו בעקבות הקמת הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה, שהוכרה רשמית ב־5 בינואר 2019 על ידי הפטריארכיה האקומנית.
טקסים וחגים
הכנסייה הנוצרית הפרבוסלאבית אינה מכירה בלוח הגרגוריאני, אלא משתמשת לחישוב תאריכי מועדי החגים והטקסים בלוח השנה היוליאני.
חגי הנצרות האורתודקסית כוללים שילוב של חגים מהאמונות הפגניות, שרווחו בקרב הסלאבים לפני התנצרותם, ובהם חג "המאסליניצה" וחג "אמצע הקיץ הסלאבי" הידוע בשם Kupala, אשר מצוין בכל שנה ב-21 ביוני על פי הלוח היוליאני.
מחזור החגים בכנסייה הפרובסלאבים ומנהגי החג שונים מעט מאלו של המערב.
עונת חג המולד
בנצרות האורתודוקסית מתחילה עונת חג המולד בצום המולד ארבעים יום לפני חג המולד, שמסתיים ב-25 בדצמבר על פי הלוח היוליאני או ב-7 בינואר על פי הלוח הגריאגוראני. עונת חג המולד הפרובוסלבי מסתיימת בחג ההתגלות ב-19 בינואר על פי הלוח הגראגוראני, המוכר יותר בקרב הפרובוסלאבים כ"חג הטבילה", שמציין את טבילתו של 'אותו האיש' בידי יוחנן המטביל לפי המסורת הנוצרית. לציון מועד זה נוהגים לקפוץ למים, ולטבול באופן סמלי תוך כדי חיפוש אחר הצלב האבוד שאותו זורק הכומר למים לאחר שבירך אותם.
עונת הפסחא
מתחילה ביום שני הנקי ומסתיימת לאחר השבוע ה"קדוש", ביום שבת האור לאחר טקס הדלקת האש שמציין את עליית 'אותו האיש' מהשאול לחיים לפי המסורת הנוצרית. חג הפסחא עצמו נמשך שבוע החל מיום ראשון של פסחא לאורך השבוע המבורך ומסתיים בחג הפנטקוסט.
ראש השנה
ברוסיה ומדינות עם השפעה תרבותית רוסית פרבוסלאבית ישנם שני מועדים לציון תחילת השנה. האחד נחגג מימיו של פיוטר הראשון ב-1 בינואר על פי הלוח הגריגוראני, הלא הוא הנובי גוד אשר נחגג מאז המהפכה הקומוניסטית באופן אזרחי בלבד, והיה לחג החשוב ביותר בתקופה הקומוניסטית. בניגוד לתקופה שקדמה למהפכה בה לחג היה גם אופי דתי ומשכך נפתח החג בטקס דתי בנוכחות הצאר וראשי הכנסייה. לעומתו ראש השנה הפרבוסלאבי הנחגג ב-13 בינואר (שהוא ה-1 בינואר בלוח היוליאני), מוכר ברוסיה "כראש השנה הישן". מנהגיו של חג זה כוללים בעיקר נשיאת כוכב בית לחם המציין את בואו של 'אותו האיש' כתחילת תקופת "החסד" בהיסטוריה של העולם לפי המסורת הנוצרית.
מנהגי חגים נוספים
"חג ההשתנות" נפוץ בקרב אורתודוקסים, בעיקר מזרחיים, כיום הביכורים.
"אמצע הקיץ" (Kupala) הוא חג פאגאני סלאבי קדום המסמל את היום הארוך ביותר בשנה בקרב עמים סלאבים קדומים, אך כיום בעקבות השפעת הכנסייה מציין את יום הולדתו של יוחנן המטביל.
טקסים
הכנסייה האורתודוקסית הרוסית מכירה בכל שבעת הסקרמנטים של הכנסייה האורתודקסית הכללית על פי המסורת היוונית. בנוסף לכך ישנו שימוש במספר מנהגי סקרמנטלים נוספים, בהם חבל תפילה, איקונן וקטורת. הכנסייה הפרבוסלאבית מעדיפה אומנם כמה שפחות להשתמש באמצעים [דרושה הבהרה] להעביר את החסד שהם אינם חלק מהסקרמנטים.
ראשי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית
פטריארך מוסקבה ורוס כולה
- ערך מורחב – פטריארך מוסקבה ורוס כולה
- איוב (יוהאן) (23 בינואר 1589 - יוני 1605)
- איגנטיוס (24 ביוני 1605 - 18 במאי 1606)
- הפטריארך הרמוגן (3 ביוני 1606 - 17 בפברואר 1612)
- פילארט (פיודור ניקיטיץ' רומנוב), אביו של הצאר מיכאל הראשון - (24 ביוני 1619 - 1 באוקטובר 1633)
- יוהאסף הראשון (6 בפברואר 1634 - 28 בנובמבר 1640)
- יוסף (27 במאי 1642 - 15 באפריל 1652)
- ניקון (25 ביולי 1652 - 12 בדצמבר 1666)
- יוהאסף השני (10 בפברואר 1667 - 17 בפברואר 1672)
- פיטירים (7 ביולי 1672 - 13 באפריל 1673)
- יואכים (26 ביולי 1674 - 17 במרץ 1690)
- אדריאן (24 באוגוסט 1690 - 16 באוקטובר 1700)
עם עליית פיוטר הגדול לשלטון הוא ביטל את מוסד הפטריארכיה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית ובמקומה הקים את הסינוד הקדוש כגוף ממלכתי בחסות הצאר, האחראי על שירותי הכנסייה. הפטריארכיה של הכנסייה האורתודוקסית הוקמה מחדש באוגוסט 1917, על ידי המועצה המקומית של הכנסייה.
- טיכון (1917 - 7 באפריל 1925)
- סרגיי הראשון (8 בספטמבר 1943 - 15 במאי 1944)
- אלכסיי הראשון (4 בפברואר 1945 - 17 באפריל 1970)
- פימן הראשון (2 ביוני 1971 - 3 במאי 1990)
- אלכסיי השני (10 ביוני 1990 - 5 בדצמבר 2008)
- קיריל הראשון (מה-1 בפברואר 2009)
החברה האורתודוקסית הרוסית הקיסרית בארץ ישראל
- ערך מורחב – החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית
בשלהי המאה ה-19 עסק הפלג הארצישראלי של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בקניית קרקעות ונכסים בארץ ישראל, כמו לחוף הכנרת וביפו. בירושלים רכשו עסקני הכנסייה, בעידודו ובמימונו של הצאר ניקולאי השני את מגרש הרוסים, ובנו עליו מבני ציבור גדולים, ששימשו בעיקר צליינים רוסיים. פלג זה של הכנסייה נקרא בשם "החברה האורתודוקסית הרוסית הקיסרית בארץ ישראל", וסמלו המיוחד מופיע עד ימינו על כל המבנים שנרכשו או נבנו ביוזמתו. הסמל מעוצב בצורת אליפסה וכולל במרכזו את האותיות היווניות כִי ורוֹ. אותיות אלו מסמלות את ראשית שמו של 'אותו האיש' - כריסטוס. כן מופיעות על הסמל האותיות היווניות אלפא ואומגה, האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני המסמלות את הפסוק בברית החדשה: "אני הראשית ואני האחרית". סביב הסמל מופיע בסלאבונית כנסייתית הפסוק מספר ישעיהו: "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט".
נשיא החברה היה הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, שפורסם בעקבות בניית חצר סרגיי.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית- אתר הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה
- ולאדימיר ציבקין, החברה הפלסטינית פרבוסלאבית אימפריאלית (1914-1882), קתדרה 46, דצמבר 1987, עמ' 90-65
- התפשטות הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בארץ ישראל
- הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
| הכנסייה האורתודוקסית הרוסית Русская православная церковь | ||
|---|---|---|
| אישים | ולדימיר הראשון, נסיך קייב • פטריארך • קיריל הראשון • אנדראס ה"קדוש" • קירילוס ומתודיוס • ניקון • אלכסיי השני | |
| מבנים | קתדרלת העלייה לשמים • כנסיית וסילי ה"קדוש" • לאוורת השילוש-סרגייב • קתדרלת אותו האיש ה"מושיע" • מנזר דנילוב | |
הכנסייה האורתודוקסית הרוסית33726712Q60995