מגילת אסתר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מגלת אסתר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מגילת אסתר
מגילת אסתר מתוך אוסף ברגינסקי
מגילת אסתר מתוך אוסף ברגינסקי
מגילת אסתר מתוך אוסף ברגינסקי
תקופת התרחשות שיבת ציון
מספר פרקים 10
מספר פסוקים 167
סדרת ספרים חמש מגילות
הספר הקודם קהלת
הספר הבא דניאל
דמויות מרכזיות אסתר, מרדכי, המן האגגי, ושתי, אחשוורוש
קריאת המגילה

מְגִלַּת אֶסְתֵּר היא אחת מחמש המגילות שבחלק ה"כתובים" שבמקרא. היא מתארת את ניסיון השמדתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש והצלתם. בעקבות הצלה זו קבעו חז"ל את חג הפורים. עיקרה של המגילה מתארת את מזימתו של המן, בכיר השרים בממלכת אחשורוש, להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ודודניתו אסתר, אשר נבחרת בראשית המגילה להיות למלכה, ובעקבות פעולותיה מסוכלת מזימתו של המן. חז"ל תקנו לקרוא את המגילה בחג פורים, בלילה וביום. מצוה זו נקראת "מצוות מקרא מגילה".

המעשה

ציור שחזור של ה"אפדנה" (ארמון המלך) בסוסה מאת מרסל דיאולפוי 1903

סעודת אחשורוש

ערך מורחב – סעודת אחשורוש

המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו ומזמין אליו את כל נתיני הממלכה. בשיאו של המשתה מזמין המלך (מתוך השפעת היין) את המלכה ושתי לאולם הגברים כדי להראות את יופיה בפני כל הנוכחים. ושתי מסרבת להזמנה ומעלה את חמתו של המלך, שמחליט בעצת יועציו להדיחה ממלכותה ולהמיתה[1]. ביום שלאחר סיום המשתה התפכח אחשוורוש והתחרט, אך לא יכול היה לבטל את החלטתו.

מלכה חדשה

בעצת יועציו ממנה המלך פקידים שלוקחים לשושן הבירה "כל נערה בתולה טובת מראה" מרחבי הממלכה, במטרה למצוא למלך אישה חדשה. בין הנשים הרבות המובלות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר (הנקראת גם הדסה[2] ), יתומה יהודייה אשר גדלה תחת חסותו של מרדכי בן-דודה. במהרה הופכת אסתר למועמדת המועדפת על האחראי על ההרמון. בהוראת מרדכי היא לא חושפת את מוצאה היהודי. לאחר שאסתר נלקחת להרמון, ממשיך מרדכי לדאוג לשלומה. לאחר תהליך טיפוח ממושך שנמשך 12 חודשים, מובאות המועמדות בזו אחר זו אל המלך. בסופו של דבר נבחרת אסתר למלכה.

ניסיון ההתנקשות

ערך מורחב – בגתן ותרש

באותה עת משמש מרדכי כפקיד[3] בחצר המלך, ועולה בידו לחשוף מזימה של שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, להתנקש בחיי המלך. הוא מודיע על כך לאסתר שמודיעה למלך בשמו[4] על ניסיון ההתנקשות בגתן ותרש נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב בכרוניקה המלכותית, המכונה "ספר דברי הימים".

גזירת המן

לאחר מכן, מחליט המלך לרומם את אחד משריו, המן האגגי. כל אנשי החצר משתחווים להמן במצוות המלך, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". המן מתמלא כעס על חוצפתו של מרדכי, וכשנודעה לו יהדותו של מרדכי הוא לא מסתפק בהריגתו, אלא מחליט להרוג את כל היהודים בממלכה. לצורך כך הוא מפיל פור (מטיל גורל), היום הנבחר יוצא י"ג באדר. (לדעה אחת בתלמוד ירושלמי היה זה בשנה מעוברת באדר השני)[5]. הוא מבקש את אישורו של המלך להשמיד את העם. אחשוורוש מסכים ומעביר את טבעתו, החותם המלכותי, להמן כדי שיחתום בשמו על הצו. וכך נחתם הצו הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, להשמיד ולבזוז את כל היהודים שבאימפריה הפרסית.

כשהגזירה נודעת למרדכי הוא קורע את בגדיו ויוצא לרחוב שעל יד שער המלך לבוש שק ואפר. הצו בינתיים מגיע גם ליתר היהודים באימפריה שגם כן מתאבלים וצמים. מרדכי יוצר קשר עם אסתר ומנסה לשכנעה להשפיע על המלך שיבטל את הצו. זוהי משימה מסוכנת, שכן מי שניגש אל המלך ללא הזמנה מתחייב במיתה (אלא אם כן המלך מושיט לו את שרביט הזהב). לאחר שמרדכי הבהיר לה שהשם יוכל להביא הצלה לעם ישראל גם בלעדיה והמלך יוכל להרוג אותה בשנה הבאה[6] נענית אסתר לדרישתו של מרדכי. היא מתקבלת אצל המלך ומבקשת ממנו שתערוך משתה לו ולהמן. במשתה עצמו מבקשת אסתר מן המלך לקיים משתה נוסף אתו ועם המן למחרת היום. המן שב אל ביתו מן המשתה הראשון כשהוא מרוצה, אך שהוא פוגש במרדכי שמסרב להשתחוות בפניו הוא מתמרמר. בעצת זרש אשתו ואוהביו הוא מכין עץ בגובה חמישים אמה (כ-25 מטר) כדי לבקש מהמלך לתלות עליו את מרדכי בהקדם האפשרי.

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך"

באותו לילה נודדת שנתו של המלך והוא מבקש שיקראו בפניו ב"ספר דברי הימים" של פרס. הספר נפתח באקראי במקום שבו מסופר על הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש, ואחשוורוש מבקש לגמול למרדכי על המעשה. הוא מתייעץ לשם כך עם אחד השרים העומדים לשרתו, במקרה המן, שהגיע למקום באותה שעה כדי לבקש מן המלך לתלות את מרדכי על העץ שהכין. אחשוורוש שואל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", ומאחר שהמן סבור שהמלך מתכוון אליו, הוא מפרט בפניו שורה של מחוות כבוד יוצאות דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך, הרכבתו על סוסו של המלך והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך הגבוהים ממנו תוך קריאה: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש מצוה על המן לעשות כפי שתיאר למרדכי, ושהוא עצמו יהיה השר שיוליכו ברחובות העיר. חז"ל מספרים שכשעבר המן ליד ביתו, סברה בתו שאביה על הסוס ומרדכי הוא המוליך אותו, ושפכה על אביה קיתון של שופכין, וכשקלטה שהוא אביה נפלה ומתה. לאחר מכן המן נדחף לביתו ומספר לאשתו וליועציו על השפלתו, והם עונים לו: ”אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו” (אסתר, ו', י"ג).

ביטול הגזירה

בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה והוא מובהל בחזרה אל המשתה השני שעורכת אסתר. במשתה שואל אחשוורוש את אסתר בפעם השלישית מהי בקשתה ויינתן לה עד חצי המלכות. אז מבקשת אסתר להציל את חייה ואת חיי עמה. אחשוורוש אינו מבין את פשר דבריה של אסתר ומבקש הסבר. בתגובה, מגלה אסתר את מוצאה היהודי ומצביעה על המן ומכנה אותו "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה". המלך קם בכעס ויצא אל הגינה, המן מנסה לנצל זמן זה על-מנת להתחנן על נפשו מאסתר אך בטעות נופל למרגלות מיטתה בדיוק כשאחשוורוש חוזר מהגינה. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה זו עם המלכה, מתגבר כעסו. בדיוק אז מגיע חרבונה, מסריסי המלך, ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצוה ללא שהיות לתלות את המן עליו "על ששלח ידו ביהודים", ורק אז נרגע מכעסו.

קובץ:Esther scroll and page with accompanying blessings.jpg
מגילת אסתר ודף ברכות, כתב יד בדיו ספיה על קלף

המלך נותן לאסתר את בית המן, וכשנודעת לו קרבתו של מרדכי לאסתר, אף מעביר בי"ג באדר את טבעתו - אשר עד אז הייתה אצל המן - למרדכי. אסתר ממנה את מרדכי כאחראי על בית המן ומתחננת לפני המלך להחזיר את ספרי הגזירה שנשלחו לכל רחבי הממלכה. אחשוורוש בתגובה אומר כי בעקבות בקשתו להשמיד את היהודים, ייתן בידיהם לנקום ולתלות את המן על העץ, אך שאין באפשרותו של איש להשיב את צו המלך שכבר נכתב, נחתם ונשלח בשם המלך. אחשוורוש מציע במקום לבטל את החוקים הראשונים לכתוב חוקים נוספים - וחדשים, ובהם לתת בידי היהודים להתגונן מפני שונאיהם. את ההרשאה לכתוב את אשר יחפצו בו נותן אחשוורוש בידי אסתר ומרדכי לכתוב ליהודים תחת שם, צו וחתימת המלך. וכך נעשה, הכתבים הראשונים שנכתבו בי"ג ניסן ושגזרו על השמדת היהודים ביום המיועד י"ג באדר, יותר משלושת רבעי שנה לפני תאריך התפוקה, לא בוטלו. אך נבנו התשתיות; נכתבו והוכנו (אם כי לא נשלחו עד הי"ג באדר) צווים חדשים שיתירו ליהודים להתגונן בפני אויביהם.

בהגיע היום, י"ג באדר, אשר בו היה אמור להתבצע הטבח ביהודים, יוצאת ההודעה המתירה ליהודים להגן על עצמם מפני אויביהם. כשההודעה הגיעה היהודים חגגו את כניסת הצו, ולאחר מכן התאגדו בכל מדינות המלך אחשוורוש על מנת לנקום באלו שהרעו להם. עוד באותו היום, י"ג באדר, עם הגעת ההודעה, היוצרות מתהפכות והיהודים החיים בערים הקרובות לבירה ובערים ללא החומות קמים, נלחמים בחזרה ומנצחים את הקמים עליהם ואת שונאיהם. היהודים ניצלים מאבדון וחוגגים את נס הגעת צו המלך החדש המתיר להם להתגונן, דבר שגרם גם להרבה מעמי הארץ לצדד ולהצטרף בהגנה על היהודים. כשהיתר לא הצטרפו לטבוח ביהודים ולא התערבו לטובת הטובחים כי נפל עליהם פחד מהיהודים. זאת על הנס שקרה בעצם העמדת צו המלך החדש ברגע האחרון, אשר אפשר להם להתגונן. זאת בנוסף לפחד שנפל עליהם ממרדכי היהודי ששמו התפשט ברחבי הממלכה כיועצו החדש והבכיר ביותר של המלך (כשלא כדאי להסתכסך עם אדם במעמדו אם יש רצון להתחבב על המלך ועל אנשי חצרו).

המגילה אינה מונה את מספר ההרוגים היהודים אך מפרטת כי מספר ההרוגים (בי"ג באדר) בשושן הבירה עמד על חמש מאות איש מאויבי היהודים, ובנוסף עשרת בני המן. אסתר מבקשת יום נוסף להמשך הלחימה בשושן הבירה, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום האתמול, ונהרגים עוד שלוש מאות איש בשושן. על אף שבצווים המלכותיים הותר ליהודים במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם". המגילה מונה כי בשאר מדינות המלך הרגו היהודים (בי"ג באדר) שבעים וחמישה אלף איש ושוב לא שלחו את ידם בביזה;

כפי שסיפור המגילה מתחיל בשמחה (משתה) הוא מסתיים בשמחה (משתה). היהודים היושבים בערי הפרזות (ערים שאינן מוקפות חומה) חוגגים ומקיימים משתה ביום שבו נחו מהלחימות[7] הוא יום י"ד באדר; והיהודים היושבים בשושן, אשר בה נמשכו הלחימות בדומה לערים מוקפות החומות עד י"ד באדר, חוגגים בט"ו באדר. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.

קביעת החג

סופה של המגילה משקף את תהליך החלת חגיגות הפורים והמשתה (ברוח מנהגי הפרסים) בחברה היהודית בגולה, תוך משלוח האיגרות פעמיים לרגל קביעת החג בקרב כל יהודי הממלכה (זאת לשם הדגשת חשיבותו וההכרח שבכיבודו). כשהחגיגות נקבעו לסמל את הישרדות עם-ישראל שלא נמחק ולא ימחק ("וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם") ואת ה"נהפוך הוא" - החודש שהפך מסמל לעצב ולאבל (על גזירת ההשמדה); לשמחה וחג (על נס ההצלה). כשהשם פורים נקבע על שם הפור שהפיל המן לקביעת יום תחולת הצו המורה על השמדת היהודים.

מחברה וזמן חיבורה

המגילה נכתבה ברוח הקודש[8] על-ידי חכמי ישראל באותו הדור. ממשמעות הפסוקים נראה שהיה זה מרדכי ואסתר”וַיִּכְתֹּב מָרְדּכַי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה”[9] וכן משתמע מהנלמד בתלמוד בבלי במסכת מגילה[10] מהכתוב במגילה וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמָרְדּכַי הַיְּהוּדִי אֶת־כָּל־תֹּקֶף[11], כמו כן הפסוקים האחרונים המספרים כי אחשוורוש שם מס נראים בעליל לא קשורים למגילה, ומוכיחים כי הם נכתבו כחנופה לשלטון הפרסי ונכתבו לפני נפילתו[12]וכן בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא מובא שכותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, כשהכוונה היא למרדכי וחבריו[13][14], המגילה נכתבה בשנה שאחר הנס, שנת ג'ת"ה[15].

קדושתה ומעמדה בקרב כתבי הקודש

מגילת אסתר, המאה הראשונה או השנייה לאלף השישי, מפאס שבמרוקו. מוצגת במוזיאון קה בראנלי שבפריז.

אף על פי שמגילת אסתר כלולה בתנ"ך, מצאנו בחז"ל על קדושתה וסגולתיה:

”אמר רב שמואל בר יהודה:

שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות".
שלחו לה: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".
שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"...
שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות".
שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כב כ) - שלישים ולא רבעים [כלומר חומש, נביאים וכתובים], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, 'כתב זאת זיכרון בספר' (שמות יז יד) - "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה.” (מגילה ז א)

בהמשך, מובא בגמרא דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (שהכונה היא ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בתלמוד הירושלמי נאמר: "ר' יוחנן אמר 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'" (מגילה פרק א' הלכה ה'). הרמב"ם כתב כדברי הירושלמי "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח). אמנם בנושאי כליו של הרמב"ם מבואר כי אין כוונת הרמב"ם שיתבטלו לגמרי כמו שהבין בדבריו הראב"ד אלא רק שכל הנביאים והכתובים לא יקראו בציבור חוץ ממגילת אסתר.

הנידונים על קדושתה של המגילה מבוססים בין היתר על העובדה כי מגילת אסתר היא הספר היחיד מכ"ד כתבי הקודש ששם שמים לא מוזכר בו כלל.

מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטע ממגילת אסתר במגילות קומראן סבירה מבחינה סטטיסטית בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור [16]. רמזים אחרים מצביעים על היכרות אפשרית של אנשי הכת עם מגילת אסתר, כמו תיאור יציאתו של אברהם ממצרים לבוש "בוץ וארגמן" במגילה החיצונית לבראשית[17]. כמה חוקרים הציעו שבני קומראן לא קיבלו את המגילה בשל סיבות תאולוגיות, כדוגמת אופייה ושם שמים הנעדר ממנה, ונישואי יהודייה עם גוי. חוקרים אחרים טענו שבני קומראן לא קיבלו כלל את חג הפורים משום שעל פי לוח השנה של כת קומראן חייב חג הפורים לחול בשבת, ולדעתם אין שום חג שמותר לו לחול בשבת[18].

מדרשים ופירושים למגילה

ספרי מדרש על המגילה: הם המדרש הבבלי למגילה - הכלול כולו במסכת מגילה י:-יז. אסתר רבה, תרגום ראשון ותרגום שני (שניהם בארמית). בספרות הראשונים מופיעים עוד תרגומים שאינם לפנינו "תרגום זוטא, "תרגום רבה", "תרגום ירושלמי", "תרגום רבה דירושלמי" ו"תוספתא דתרגום ירושלמי"[19].

למגילת אסתר נכתבו פירושים על ידי חלק מהפרשנים המסורתיים של הנ"ך כגון רש"י, אבן עזרא ומלבי"ם. בנוסף חוברו עוד ספרי פרשנות רבים על מגילת אסתר, בהם בולטים עקידת יצחק של רבי יצחק עראמה, מנות הלוי של רבי שלמה אלקבץ, משאת משה של ה"אלשיך", מחיר יין של הרמ"א, יוסף לקח של רבי אליעזר אשכנזי, ראשון לציון של רבי חיים בן עטר, פירוש הגר"א ומגילת סתרים של רבי יעקב לורברבוים.

ניתוח ופרשנות

הצגת הדמויות במגילה

מגילת אסתר ליד קופסת אחסון

אחשוורוש - מוצג כמלך העוסק בתענוגות, כשהשיכרון מעכיר על שיקול דעתו. בנוסף, כמלך סובלן והגון, המאזין לקול יועציו ומזמין את כלל נתיני ממלכתו, ללא הבדלי מעמדות למשתה המלך, המתקיים כשעשירים יושבים לצד עניים, ובנוסף מאפשר את קיום משתה המלכה ושתי, שיועד לנשות הממלכה באותה הצורה. מוצג כמכבד את חוקי הממלכה ופועל בתחום הכללים לעשיית רצונו ומה שרואה לנכון. בגמרא מובאת דעה לפיה מסיפור המגילה עולה שהיה מלך הפכפך, וכן מחלוקת אם היה מלך טיפש או חכם. הוא גם היה שונא ישראל ופרוץ[20].

ושתי - מדמויות המשנה במגילה. מוצגת כדמות נשית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, בניגוד לאסתר האישה הצייתנית, ומשלמת על כך. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, והעובדה שהמגילה עוברת על כך בשתיקה מרמזת אולי על הוצאתה להורג בסתר, כדי למנוע תסיסה עממית. פירוש השם "ושתי" בפרסית עתיקה הוא "הנחשקת" (vaš לחשוק; ti - פועל בהווה)[21].

אסתר - האישה התמה הנלקחת בכוח אל ארמון המלך, מוצגת תחילה באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה. לאחר שהיא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה, היא זוכה להצלחה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. שמה "אסתר" נגזר מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב", או לדעה אחרת, משם האלה הבבלית אִשתר. יש הסבורים ש"הדסה" (שמה העברי) היא צורה ארמית דיאלקטית של המילה האכדית ḫadašatu (כנראה מן השורש השמי חד"ש) שמשמעותה "כלה", ומשמשת כתואר לאלילה אשתר[22]. סברה זו אינה מקובלת כיום במחקר.

מרדכי - בן דודהּ של אסתר (אסתר ב,ז) שאימצה לבת לאחר מות הוריה, ומשמש לה כאומן. לאחר שאסתר נלקחת בכפייה הוא ממשיך לראות את עצמו כאחראי לגורלה, דורש בשלומה ומשגיח עליה, ואסתר מצדה ממשיכה לציית לו כמקודם. עובדה זו מתבטאת פעמיים במהלך המגילה:

  1. כאשר הוא מגלה כי בגתן ותרש זוממים להרוג את המלך, אסתר מתבקשת על ידי מרדכי לספר זאת לאחשוורוש. בזכות מעשה זה מתרחש המפנה בסיפור, הידוע בתור "מעשה הסוס".
  2. כאשר מתברר לו שכל ישראל נתונים בסכנת חיים, הוא מבקש ממנה למסור את נפשה. הוא אכן מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה של אסתר ולהובילה אל ההצלה הגדולה.

מרדכי מגלה כל הזמן אקטיביות ופעלתנות, ומוכיח שהוא ראוי לשמש כמנהיג בחצר המלוכה. בסופו של דבר הוא הופך להיות המשנה למלך במקומו של המן. חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים גוזרים את שמו משם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי).השם מרדכי התגלה בטקסטים איראנים עתיקים כיועץ למלך פרס.

המן - צאצא של אגג, ראש השרים, שמבקש להשמיד את כל יהודי הממלכה בגלל הסכסוך האישי עם מרדכי. אדם שעושה מהצרות הפרטיות שלו סכסוכים בין-דתיים. כשאחשוורוש מגלה זאת, הוא אינו מהסס להוציא אותו להורג בגלוי. בפרסית עתיקה פירוש השם המן hama manah הוא בעל "אותה הדעת/הדעה" כשל המלך. אביו של המן נקרא המדתא או hama data, שפירושו: בעל "אותו החוק" כשל המלך[23].

זרש - אשת המן, מדמויות המשנה. זרש היא שיעצה לבעלה להכין עץ בגובה חמישים אמה ולתלות עליו את מרדכי היהודי. נראה שהיא אישה כוחנית, שהרי המן מקבל את עצתה.

בִגתן ותרש - מדמויות המשנה. הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורביהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.

חרבונה (גם חרבונא) - מדמויות המשנה, נזכר לראשונה ברשימת "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (א, י). לחרבונה תפקיד מפתח בתיאור מפלתו של המן. בסצנת המשתה השני של אסתר, לאחר שהיא מוקיעה את זדונו של המן בפני אחשוורוש, הוא "קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן" (ז, ז). כשהמלך שב אל החדר ורואה את המן משתטח על מיטת אסתר ומתחנן על חייו, הוא מפרש זאת באופן שגוי: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!" (ז, ח) גורלו של המן נגזר בו במקום. כאן מופיע חרבונה ומפנה את תשומת לבו של המלך לעץ אשר הכין המן למרדכי. אחשוורוש מורה מייד לתלות עליו את המן.

חז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו"[24] והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו ז"ל היה, שהוא מבשר הגאולה" - כלומר, חרבונה אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונה "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".

הגי - מדמויות המשנה. סריס שממונה על ההרמון של אחשוורוש.

היעדרותו של שם השם מהמגילה

שמו של ה' אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. היעדרותו של ה' היא הביטוי המובהק ביותר, אך לא היחיד, לאופי החולין למראית עין של המגילה. המגילה מתעלמת מנושאים קודש העוברים כחוט השני במקרא: אין בה כל התייחסות לארץ ישראל ולמקדש, והאזכור היחיד של ירושלים הוא אגב הצגת דמותו של מרדכי (ב, ה-ו); אין בה התייחסות לתורה; על אף שנזכרים צומות (ד, טו-טז; ט, לא) - לכאורה מעשה קודש מובהק - אין כל התייחסות לתפילות ותחינות לה' שמתלוות אליהם; היהודים חוגגים את תשועתם במשתה ושמחה, אך אין שבח והודאה לה' (ח, יז; ט, טז-כב). ככלל, נדמה שהמספר יוצא מגדרו כדי להימנע מהתייחסות רוחנית מפורשת, גם בהקשרים שבהם הדבר מתבקש.

בספרות המדרשית הוסבר שבמקומות שכתוב "המלך" (בניגוד ל"המלך אחשוורוש"), הכוונה ל"מלך מלכי המלכים".[25] בקהילות שונות, כשהגיעו למילה 'המלך' בפסוק 'בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ...' סוף סדרה ג נהגו להגביה את הקול, או אף להשמיע את מנגינת הימים הנוראים לסוף פיוט נשמת כל חי במלים: המלך היושב על כיסא רם ונישא.[26]

האר"י כתב שהשם המפורש רמוז בראשי תיבות בפסוקים:

רבי אברהם אבן עזרא כתב בהקדמה לפירוש על המגילה, שהמגילה נכתבה בידי מרדכי בחסות האימפריה הפרסית ולכן לא הוסיף את שם ה' מכיוון שחשש שהפרסים יתרגמו את המגילה ויכתבו במקומו שם של אליל פרסי.[27]

ענין זה עמד בבסיס מחלוקת חז"ל לגבי מידת קדושתה של המגילה, עד שלדעת שמואל בגמרא המגילה אינה מטמאת את הידיים. קיימות גישות שונות המסבירות את אופי החולין של המגילה - המשותף לכולן היא העובדה שהמגילה בהיותה מכתבי הקודש, היא בהכרח חיבור קודש והחולין היא רק למראית עין.

בעל תרגום השבעים נדרש לה, ופתר אותה באמצעות הרחבות שונות שהעניקו למגילה צביון דתי יותר, וקירבוה לסטנדרט המקראי המקובל.

המחקר ההיסטורי

סיפור המגילה היה בזמנו של אחשוורוש שמלך כארבע עשרה שנה בין השנים ג'שצ"ב ל-ג'ת"ו. המזוהה על פי הדעה המקובלת במחקר עם מי שמכונה חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים)[28], שהיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. אמנם בין כורש לאחשוורוש מלכו שני מלכים אחרים כנבוזי ודריווש, אך על פי קבלת חז"ל מלכים הללו מלכו בתוך שנת ג'שצ"ב. והם אינם חשובים דיים ועל כן לא מנו אותם חז"ל בין כורש לאחשוורוש[29].

ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אליל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים שלו. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי, אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו.

הסיפור מתרחש בעיר שושן, שהייתה אחת מהערים החשובות בממלכה הפרסית, ובייחוד בשושן הבירה. על פי המחקר, שושן הבירה היא המתחם המבוצר (מאכדית birtu = מבצר) שבלב העיר שבו שכן ארמון המלך, ואילו העיר שושן היא העיר התחתית. במגילה מצוי שפע של פרטים בנוגע להווי החצר הפרסית. באופן כללי מתאימים פרטים אלה לתיאורים המצויים אצל ההיסטוריונים היווניים, ובעיקר אצל הרודוטוס. אחשוורוש הוא כאמור דמות היסטורית המזוהה עם מלך פרסי ידוע. יש תיעוד, כנראה מהמאה החמישית לאלף הרביעי מן העיר השומרית בורסיפה, לפקיד בשירות אחשוורוש ששמו מרדוכה, אם כי סיפור המגילה עצמו לא נמצא במפורש בכרוניקות הפרסיות[30]. תיאור ארמון אחשוורוש במגילה על חלקיו - החצר הפנימית, החצר החיצונה, בית המלכות, בית הנשים ועוד - מתאים לארמון מלכי פרס שנחשף בשושן. מעניין לציין כי במגילה ניכרת בקיאות מדהימה בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית.

לדעת רבי לוי במדרש, אחשוורוש הוא ארתחששתא הראשון, ונקרא ארתחששתא מפני שהיה "מרתיח ותש"[31]. כך גם מזהים אותו למשל תרגום השבעים ויוסף בן מתתיהו. הדבר גם מתיישב עם המסופר בספר עזרא[32], בנוגע לסכום כסף עצום שנתן ארתחששתא הראשון לעזרא, לשיקום בית המקדש.

יש הסבורים שאחשוורוש של המגילה הוא דווקא אביו של ארתחשסתא, חשיארש הראשון. רבי יהודה בר סימון, ובעקבותיו רש"י במסכת מגילה, מזהים את ארתחשסתא הראשון כבן אחשוורוש ואסתר ”דריוש האחרון בנה של אסתר היה, טהור מאמו וטמא מאביו” (ויקרא רבה יג).

סוג ספרותי

יש שזיהו במגילה זיקה לאסכולת החכמה וספרותה. שמריהו טלמון סבור שהמגילה מגלמת מוטיבים ורעיונות חכמתיים מובהקים, והוא מגדירה כסיפור חכמה בהקשר היסטורי (historicized wisdom tale)[33][34].

בנוסף ישנם המגדירים את המגילה כסיפור גולה, כספר דניאל, (כמו גם ספר יהודית וספר טוביה). סיווג זה מצטרף להגדרות אחרות של הסוג הספרותי של המגילה, ואיננו סותר אותן. בסיפורי הגולה אלו מתוארים דגמים שונים של חיי יהודים בגולה, מתוך נאמנות לתורה והשגחת ה' להטות לב מלכים עליהם לטובה, ומטרתם היא לשמש דגם וגורם מעודד לחיי היהדות בגולה[35].

תרגומים לועזיים

תוספות למגילת אסתר

ערך מורחב – תוספות למגילת אסתר

התוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור קשיים כגון מדוע מגילת אסתר אינה מזכירה את שם ה' והעלילה נראית כמתנהלת באופן טבעי. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, והן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.

אוסף מגילות אסתר הגדול בעולם

האוסף נמצא בספרייה הלאומית של ישראל, ומכיל מאות מגילות מקהילות יהודיות ברחבי אירופה ויהדות המזרח, כאשר הקדומה ביותר היא מספרד מהמאה ה-15[36].

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

לקריאה נוספת

  • אדל ברלין, אסתר, (תרגום: דורון כהן), סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 2001.
  • יהודה לנדי, ויהי בימי האימפריה הפרסית, מגילת אסתר ממבט היסטורי, ארכאולוגי וגאוגרפי, ירושלים: הוצאת ספרים פלדהיים, תשע"א 2011.
  • בנימין לאו, אסתר - קריאה במגילה, הוצאת ידיעות ספרים, 2011.
  • יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים, ירושלים, מגיד (קורן), תשע"ג 2013.
  • שרה קמין, בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא, ירושלים: הוצאת מאגנס, ה'תשס"ט. הפרק על 'סיבתיות כפולה' בפירוש רש"י למגילת אסתר.עמ' 21-10.
  • אהרן הראל פיש, שירת מקרא: עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "עיר אחת ושני סיפורים לה", עמ' 22-17.
  • רות וולפיש, "תפקידן של דמויות המשנֶה במגילת אסתר", בתוך: אמנון בזק (עורך), הדסה היא אסתר: ספר זיכרון להדסה אסתר (דסי) רבינוביץ ז"ל; קובץ מאמרים על מגילת אסתר, מהדורה שנייה, אלון שבות: תבונות, תשנ"ט.
  • אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות
רות ואסתר, הוצאת כתר, 2014.
  • הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ: מבוא למגילת אסתר, בתוך 'אוצר מפרשי המגילה', הוצאת מכון ירושלים ה'תש"פ.
  • הרב מרדכי גולוב: הלילא דמרדכי, ליקוט דברי חז"ל בתלמוד ובמדרש ובתרגומים, הוצאת 'מכון אסיפת זקנים', מהדורה שניה ה'תש"פ.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מגילת אסתר
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מגילת אסתר
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מגילת אסתר עם פירוש
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מגילת אסתר
טקסט המגילה
סיפור המעשה (היסטוריה) ופרשנות למגילה
פירושים מחקריים
  • Lewis Bayles Paton, Esther (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1908. Online copy at the Internet Archive
הלכה

היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל
ג'ת"ה - נס פורים


הערות שוליים

  1. ^ רש"י על אסתר, א', י"ט
  2. ^ על מקור השם עיינו כאן
  3. ^ מונה לשופט על ידי אחשורוש בעצת אסתר (מדרש לקח טוב, ‏פרק ב פסוק כא). ומרדכי שהיה ראש הסנהדרין הביא לשם את כל הסנהדרין כמבואר בתרגום על מגילת אסתר[דרושה הבהרה]
  4. ^ מכאן למדו חז"ל שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו עמוד א'
  5. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ה'
  6. ^ רש"י על מגילת אסתר, פרק ד', פסוק י"ד
  7. ^ כשמתייחסים ללחימות במגילה מתייחסים לכלל הלחימות; הכוללים את ראשית הלחימות והיא הטבח ביהודים ואז מלחמות ההגנה העצמית - הרג הזוממים להשמיד את היהודים.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' עמוד א', ובתלמוד ירושלמי (מגילה א' ה') נוסף שהמגילה נאמרה בסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
  9. ^ מגילת אסתר, פרק ט', פסוק כ', ופירוש רש"י שם, וכן מפורש בתרגום על מגילת אסתר, פרק ט', פסוק ל"ב.
  10. ^ דף י"ט עמוד א'.
  11. ^ מגילת אסתר, פרק ט', פסוק כ"ט
  12. ^ הרב אביגדור מילר, עם סגולה חלק ב'
  13. ^ דף ט"ו עמוד א'
  14. ^ מור כלפון, מי באמת כתב את מגילת אסתר?, ישיבת פתח תקוה
  15. ^ סדר עולם פכ"ט, סדר הדורות שנת ג'ת"ד.
  16. ^ Carsten Peter Thiede, The Dead Sea Scrolls and the Jewish Origins of Christianity, Palgrave Macmillan, 2003, pages 105-110
  17. ^ Talmon, Shemaryahu. "Was the Book of Esther Known at Qumran?" Dead Sea Discoveries 3.2 (1999): 249-67.
  18. ^ Т. Beckwith, The Old Testament Canon, pp. 291-294
  19. ^ חגים ומועדים. אתר היברובוקס
  20. ^ מסכת מגילה, דף י"ב עמוד א' ודף י"ג עד דף ט"ו
  21. ^ מילים שחדרו לעברית: מפרסית, אתר השפה העברית
  22. ^ Julius Lewy, "The Feast of the 14th Day of Adar", Hebrew Union College Annual 14 (1939), pp. 128-130 (At JSTOR, free subscription required
  23. ^ מילים שחדרו לעברית: מפרסית, אתר השפה העברית
  24. ^ פרקי דר' אליעזר פ"נ
  25. ^ המדרש אומר על הפסוק בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ... - ואותה הלילה נד כסאו של מלך מלכי המלכים הקדוש - ברוך הוא. פרקי דרבי אליעזר, פרשיה נ על פסוק זה בתלמוד הבבלי נאמר: אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם. בבלי פרק מגילה נקראת, משנה י, בפתיחתות רש"י מסביר שדימוי ה' הישן והמקיץ משנתו מופיע בתהלים: וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן - ה', כְּגִבּוֹר - מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן! משכיל לאסף - יציאת מצרים ובניין המקדש ביהודה.
  26. ^ מהרי"ל (מהד' מכון ירושלים, ירושלים תשמ"ט, עמ' תכט)
  27. ^ כפי שבאמת עשו בסיפור המבול ועוד
  28. ^ על פי ההשערות מלך בגיל 35, ומלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465).
  29. ^ צמח דוד חלק שני עמוד ו
  30. ^ Katrina J. A. Larkin, Ruth and Esther (Old Testament Guides), Sheffield, UK: Sheffield Academic Press, 1996, pp. 72-73.
  31. ^ אסתר רבה, פרשה א', פסקה ג'.
  32. ^ ספר עזרא, פרק ז'.
  33. ^ הוא משווה את המגילה לספר אחיקר החכם, הנטוע בספרות החכמה של המזרח הקדום ומתרחש על רקע היסטורי ספציפי (חצר אסרחדון מלך אשור).
  34. ^ Shemaryahu Talmon, "Wisdom in the Book of Esther", Vetus Testamentum 13 (1963), pp. 419-455 (at JSTOR, free subscription required).
  35. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל, עמודים 21-22
  36. ^ לוקש, אלכסנדרה (2022-03-18). "ממגורשי ספרד ועד לרנסנס האיטלקי: אוסף מגילות אסתר הגדול בעולם". Ynet. נבדק ב-2022-03-23.


ספרי התנ"ך
תורה בראשית • שמות • ויקרא • במדבר • דברים
נביאים יהושע • שופטים • ספר שמואל • מלכים • ישעיהו • ירמיהו • יחזקאל •

תרי עשר (הושע ⁃ יואל ⁃ עמוס ⁃ עובדיה ⁃ יונה ⁃ מיכה ⁃ נחום ⁃ חבקוק ⁃ צפניה ⁃ חגי ⁃ זכריה ⁃ מלאכי)

כתובים תהילים • משלי • איוב • שיר השירים • רות • איכה • קהלת • אסתר • דניאל • עזרא ונחמיה • דברי הימים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מגילת_אסתר&oldid=2598055"