משלוח מנות

משלוחי מנות

ילדים נושאים משלוח מנות

ילד מחופש בדרכו למסור משלוח מנות

מִשְׁלֹחַ מָנוֹת היא אחת מן המצוות הנוהגות ביום פורים. חיוב המצווה הינו, שעל כל אדם לשלוח בפורים לרעהו מנות מזון, לפחות שתי מנות, לאדם אחד לפחות. מטרתה של המצווה, היא ריבוי האחווה והרעות בעם ישראל בחג, וכן סיפוק צורכי מזון לעניים על מנת שיוכלו לערוך את סעודת פורים.

מקור המצווה

במגילת אסתר נאמר על חגיגות השמחה שנקבעו בעקבות ההצלה מגזירותיו של המן:

עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ. וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים; לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים.

— אסתר ט, יט-כב

מדיני המצווה

משלוחי מנות שהונחו לפני דלת סגורה

חז"ל למדו שהמינימום של המצווה הוא לשלוח שתי מנות לאדם אחד, מדיוק הפסוק "משלוח מנות" (ברבים - לפחות שתיים) "איש לרעהו" (יחיד).

על פי ההלכה, המנות צריכות להיות של מיני אוכלים, אם כי היו רבנים בעבר ששלחו לעיתים ספרי חידושים בתור משלוח מנות (כגון הספר מנות הלוי) וכיוצא בזה, אולם להלכה נפסק שבגדים, ספרים וגם כסף לקנות בו מזון, אינם נחשבים כמנות. ואולם לגבי משקה, נחלקו הדעות האם מדובר במנה. משלוח המנות חייב להתבצע בכל מקרה, ואם אין לו מספיק מזון, עליו להחליף את סעודתו עם חברו.

לדעת רוב הפוסקים מצווה זו חלה גם על נשים, ואולם יש שכתבו שאיש לא ישלח לאישה כדי שלא ייווצר מצב של ספק קידושין באמצעות נתינת חפץ בעל ערך. היו שכתבו שמשלוח מנות צריך להתבצע דווקא על ידי שליח.

משלוח המנות צריך להתבצע ביום פורים (בי"ד באדר ברוב המקומות, ובט"ו בערים כמו ירושלים, המוקפות חומה מימי יהושע בן נון), ולא בלילה.

הרמב"ם כותב ש"כל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח" (הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב', הלכה ט"ו), אך עם זאת הוא מסייג שהמצווה החשובה יותר היא מתנות לאביונים: "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו או בשלוח לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב', הלכה י"ז).

טעמי המצווה

יש אומרים כי טעם המצווה הוא הגברת הרעות בין איש לאחיו^[1]; ויש אומרים כי הטעם הוא על מנת לסייע לעניים המתביישים לבקש צדקה, כך שיוכלו לקיים את סעודת פורים בלא להתבייש ולהרגיש חלק מן הכלל ביום החגיגי.^[2]