ליברליזם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ליברליזם קלסי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "ליברל" מפנה לכאן. לערך העוסק בירחון ישראלי בהוצאת לאוניד נבזלין, ראו ליברל (מגזין).
פסל החירות, המציג את אלת החירות הרומית ליברטאס, הוא מסמלי הליברליזם ומשמש תנועות ליברליות בארצות הברית ומחוצה לה.

לִיבֵּרָלִיזְם (liberalism; מהמילה הלטינית libertas, מילולית: 'חירות'[1]) היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית המבוססת על עקרונות החירות והשוויון. הליברליזם תומך בעקרונות כגון ממשל חוקתי, הפרדת הרשויות, חופש הדת, הפרדת הדת מהמדינה, זכות הקניין, חופש ההתאגדות, חופש הביטוי, כלכלת שוק ושוויון בפני החוק ומתנגד למשטרים אוטוריטרים.

ליברליזם בעיקרו הוא כינוי לקבוצה של אידאולוגיות פוליטיות המעמידות את החופש האישי של האדם ואת השוויון בין בני-אדם כמטרה הפוליטית המרכזית. "ליברום" זה חופש בלטינית. הליברליזם המודרני צמח באירופה בעת החדשה ונחשב לאחת האידאולוגיות המודרניות הראשונות. הליברליזם התיישב יחד עם תפיסות אידאולוגיות נוספות כמו הלאומיות והדמוקרטיה, עד שהן נחשבו לתפיסת עולם שלמה. הליברליזם צמח על רקע שלטונות אבסולוטיים, מונרכיה ואריסטוקרטיה – שיטות שלא היו לאומיות. הליברליזם קרא לביטול זכויות היתר והענקת זכויות לעם ולכן זוהה עם הלאומיות שקראה לזיהוי המדינה עם הלאום שלה. החיבור בין הליברליזם לדמוקרטיה נובע מכך ששתי השיטות צמחו מתוך התנגדות לריכוזיות (אולם אין קשר חד ערכי או תלות בין שלוש האדיאולוגיות השונות). הזיהוי בין הדמוקרטיה לליברליזם התחזק בעקבות המלחמה הקרה, בה הוצג הקומוניזם הטוטליטרי כנגד הדמוקרטיה הליברלית. עם היחלשות הגוש הקומוניסטי, רבות ממדינות מזרח אירופה הפכו למדינות יותר ליברליות, ואף הצטרפו לאיחוד האירופי.

מקובל לראות את ראשית הליברליזם כתנועה פוליטית מובהקת בהוגי עידן הנאורות, אז גובש הליברליזם לכדי תפיסה עקבית וצבר תמיכה משמעותית בקרב פילוסופים וכלכלנים במערב. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, בן המאה ה-17, נחשב על פי רבים כאבי הליברליזם. ג'ון לוק קידם את רעיון הזכויות הטבעיות לפיו לכל אדם זכות לחיים, חירות ורכוש. מקור זכויות אלה, לפי לוק, אינו בצו ממשלתי או טוב ליבו של המחזיק בשלטון, אלא בעצם טבעו של האדם. לפיכך, בעוד לממשל סמכות להגן על זכויות אלו, אין לו כל הצדקה לעשות שימוש אחר בכוחו. יש הטוענים כי ניצני המחשבה הליברלית מופיעים עוד בעת העתיקה, ובפרט בתרבויות רומא, יוון העתיקה וסין העתיקה.

בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 בא הליברליזם לכדי ביטוי פוליטי ברפורמות נרחבות אשר שמו קץ לשיטה הפיאודלית, זכויות היתר של האצולה, התיאוקרטיה (ובפרט, דומיננטיות הכנסייה הקתולית) וכן למונרכיה האבסולוטית ברחבי אירופה, אמריקה הלטינית וצפון אמריקה. המורדים במהפכה האמריקאית, במהפכה הצרפתית ובמהפכות נוספות מאותה תקופה הושפעו מעקרונות הפילוסופיה הליברלית וזו עמדה בבסיס הצידוק המוסרי למהפכות אלו.

אטימולוגיה

מקורו של המונח 'ליברליזם' במילה הלטינית 'ליבר' (liber) שמשמעה 'אדם חופשי', כלומר, מי שאינו עבד. ממילה זו נגזר שם התואר הלטיני 'ליברליס' (liberalis) שמשמעו "הראוי לאדם חופשי" (כפי שמופיע למשל במונח-'אָרְטֵה-ליברלס' - האומנויות החופשיות הראויות להשכלתו של אדם חופשי). במהלך המאה ה-18 שימש המונח באירופה במשמעות "חופשי מדעה קדומה". ראשית השימוש במונח בהקשר פוליטי בקבוצת מהפכנים ליברלים ספרדים אשר אמצו בשנת 1812 את השם "ליברלֵס" (ליברלים). לאחר מכן המונח אומץ על ידי המפלגה הליברלית הצרפתית ולבסוף, בשנת 1840 אומץ על ידי המפלגה הוויגית באנגליה שהפכה למפלגה הליברלית.[1][2][3] רפורמות ליברליות מכונות לעיתים "לִיבֶּרָלִיזַצְיָה".[4]

היסטוריה

מקורות מוקדמים

העת העתיקה

המילה השומרית אמָה-גי נחשבת למילה הקדומה ביותר עבור המושג 'חירות'.

על אף שהליברליזם מבחינה היסטורית הוא תופעה מאוחרת יחסית, יש הרואים ניצנים לחשיבה ליברלית כבר בעת העתיקה. במאה ה-6 לפני הספירה החכם הסיני לאו דזה טען בחיבור דאו דה ג'ינג כי אל לשליט להתערב בחברה ותחת זאת להותיר את האזרחים לנפשם.[5][6] עמדה זו הוא מנמק בכך שהתערבות שלטונית טומנת בחובה השלכות בלתי צפויות אשר מביאות ככלל לנזק שעולה על כל תועלת מבוקשת. הפילוסוף היווני אריסטו במאה השלישית לפני הספירה הראה בחשיבתו יסודות שניתן לראותם כליברלים, לצד עמדות אחרות שאינן מתיישבות עם ההגות הליברלית (כגון תמיכה בעבדות).[7] אריסטו רואה את תפקיד הממשלה לאפשר "שמחה" לאזרחיה ומכך הוא מסיק כי צורת הממשל הטובה ביותר היא בחירה דמוקרטית בה נציגי הציבור נבחרים מבין בעלי המידות הטובות והממון. אריסטו מגן בתוקף על זכות הקניין, תוך שהוא שולל את גישתו הקולקטיביסטית של אפלטון.[8] אריסטו גורס כי בעלות פרטית על האדמה ופירותיה מביאה להשקעת מאמצים רבים יותר בעיבוד האדמה, דבר המשפר את טובת החברה כולה. הוא מציין כי אותם השבטים הברברים בהם הרכוש מוחזק במשותף מתאפיינים בכך שהעצלים נוטלים לעצמם מנות מזון גדולות מן החרוצים. הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס הדגיש בכתביו את עקרון האינדווידואליזם והאחריות האישית. ניכר כי הן התרבות היוונית והן התרבות הרומית התאפיינו במידת ליברליות חברתית וכלכלית גבוהה מסביבתן.[9][10][11]

סוף ימי הביניים והרנסאנס

קובץ:Isaac Abrabanel.jpg
רבי דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל

בשנת 1215 התאגדו ברוני אנגליה כנגד ג'ון, מלך אנגליה וכפו עליו לחתום על המגנה כרטה ליברטטום (מלטינית: "כתב החירויות הגדול"), אשר הציב לראשונה מגבלות חוקתיות על כוחו של המלך, בהן הבטחת חופש הכנסייה, הזכות להליך הוגן ומשפט צדק וחירויות כלכליות מסוימות. המגנה כרטה השפיעה רבות על החברה והחוק באנגליה וסמלה את ראשיתו של הממשל החוקתי, אחד מעקרונות הליברליזם.[12] תומאס אקווינס (12251274), נזיר קתולי ואחד מהוגי הסכולסטיקה הבולטים, הניח כמה מהיסודות המוקדמים למושג הזכות הטבעית, דוקטרינת המלחמה הצודקת וכן קידם טיעונים תאולוגים-קתולים בזכות הקניין הפרטי. גם ההיסטוריון הערבי בן המאה ה-14 אבן ח'לדון טען בעד זכויות קניין, מיסוי נמוך, וחשדנות כלפי השלטון.[13]

עם דעיכת האימפריה הרומית ה"קדושה" במערב בימי הביניים, בעיקר בין המאה ה-12 למאה ה-15 לא קם תחתיה כוח דומיננטי אחר ואירופה הייתה לפסיפס של ערי מדינה, נסיכויות ומדינות קטנות. באקלים זה תושבי אירופה יכלו בקלות להגר בין שטחי השיפוט של הנסיכויות השונות כל אימת שהדבר שירת את צורכיהם. מצב זה הביא את השלטונות המקומיים, לדעת היסטוריונים רבים, לכדי תחרות ביניהם על יקרם של האזרחים.[14] על רקע זה בשטחי שיפוט רבים קם פרלמנט אשר הגביל את יכולת המיסוי של המלך[15] וכן, במיוחד במערב אירופה, התפתחה גישה חיובית כלפי מסחר חופשי והחזקה ברכוש. הופעתה של תנועת הרנסאנס במאה ה-15 וזרם ההגות ההומניסטי תרמה לדעיכת קרנן של אמונות וסדרים שהיו נפוצים בימי הביניים ותחתיהן גבר העניין במדעים, אומנות ופילוסופיה. הפילוסוף והמדינאי רבי יצחק אברבנאל בלט בטיעוניו התאולוגיים כנגד המונרכיה בפרט והפוליטיקה בכלל, אך העדיף את הרפובליקה[16] משום שהיא מגבילה את השלטון.[17] במאה ה-16, הרפורמציה הפרוטסטנטית קראה תיגר על הכנסייה הקתולית שהייתה ממסדי השיטה הפיאודלית. תנועה זו הביאה לכך שבמאה ה-17 פרצה מלחמת שלושים השנים ברחבי אירופה ובסופה נחתם שלום וסטפליה (1648) אשר מיסד מידה רבה של סובלנות דתית וכן הסיר מכסי מגן בין מדינות במרכז אירופה ומערבה. הפילוסוף הצרפתי אטיין דה לה בואסי (1530-1563), בזמן תנועת הרפורמציה, הוסיף גם הוא לזרעי הליברליזם במערב בביקורתו כלפי השלטון המלוכני וכתביו עתידים להשפיע על המהפכה הצרפתית.[18]

ראשית הליברליזם והמהפכה המהוללת

הליברליזם גובש לראשונה כפילוסופיה עקבית ותנועה פוליטית מובהקת במהלך עידן הנאורות, החל מסוף המאה ה-17 בעיקר באנגליה וצרפת. באנגליה תנועת "המשטחים" (Levellers) פעלה בזמן מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651) בקרב מעמד הביניים[19] וקראה להרחבת זכות הבחירה לפרלמנט, שוויון בפני החוק וביטול מונופולים על פי חוק, וכן טענה בגנות שחיתותם הן של המלך והן של הפרלמנט. במספר מובנים הייתה תנועת המשטחים התנועה הפוליטית הליברלית המובהקת הראשונה, אם כי הישגיה הפוליטיים היו זעומים ומנהיגיה הושלכו לכלא. בעוד מלחמת האזרחים האנגלית החלישה בפועל את כוחו של המלך מפני הפרלמנט (כפי שניכר למשל בחוק ההביאס קורפוס של 1679[20]), הייתה זו המהפכה המהוללת (1688-89) ובעקבותיה חוק הזכויות של 1689 עליו אולץ לחתום ויליאם השלישי, מלך אנגליה שהשלימו את הפיכתה של אנגליה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה חוקתית (ומבחינות רבות- רפובליקה), בה המלך כפוף לפרלמנט.

"כל האנושות...בהיותה שווה ועצמאית, אל לאיש לפגוע בחייו, בריאותו או רכושו של אחר" --ג'ון לוק

חוק הזכויות של 1689 הגן על חופש הדת ועצמאות מערכת המשפט ושלל מהמלוכה את הסמכות למסות מבלי אישור הפרלמנט. באותה השנה ג'ון לוק ניסח ופרסם לראשונה באופן סדור ונהיר את עקרונות הליברליזם בספרו "על הממשל המדיני" (1689)[21] שם דן בזכויות טבעיות, חופש המצפון, זכות הקניין, ביטול מוסד העבדות וחירות האדם. לוק, שנחשב להוגה ראדיקלי[22] טען כי כל אימת שהממשל חורג מהגנה על זכויותיו הטבעיות של האדם זוהי זכותם של הנתינים לשנותו או לבטלו כליל. לוק התבסס בכך על רעיון האמנה החברתית אותו הגה תומאס הובס כמה שנים קודם ועתיד להפוך מרכזי בהגות הליברלית, אך בניגוד להובס לוק טען כי רעיון זה אינו מצדיק עריצות, שכן זכויות האדם לתפיסתו נפרדות וקודמות לכל הסדר מדיני ולפיכך אינן ניתנות להפקעה במסגרתו. לוק גם טמן ידו בזירה הפוליטית, ונאבק כנגד דרישות המרקנטליסטים וחברת הודו המזרחית לחולל אינפלציה בשילינג, להטיל מכסים ולהעמיק את המעורבות הממשלתית בכלכלה בדרכים אחרות, מאבק שעל פי רוב גם נשא פרי.[23] ממשיכתה של תנועת המשטחים, וקודמתה של המפלגה הליברלית, המפלגה הוויגית, קידמה רפורמות ליברליות נוספות (כשמנגד, תומכי המלוכה- המפלגה הטורית השמרנית) ואף שלטה בפרלמנט תקופות ארוכות (במיוחד בשנים 1715-1760).[24]

בתחילת המאה ה-19, בתמיכת הוויגים, הורחב משמעותית מעגל הנהנים מזכויות פוליטיות בבריטניה עם חוק השחרור הרומי-קתולי של 1829 אשר אפשר לקתולים להיבחר לפרלמנט הבריטי ועם חוק הרפורמה של 1832 אשר אפשר ייצוג שווה יותר לכלל הבוחרים ומחוזות הבחירה. עוד פעלה לאחר הרפורמות התנועה הצ'רטיסטית (1838-1848) אשר קראה לרפורמות דמוקרטיות נוספות, אף כי לא רשמה הישגים משמעותיים. הרפורמות הליברליות בבריטניה ומאוחר יותר בארצות אחרות (ובפרט אלו בתחום הכלכלי) הביאו לשגשוג רב, להתעצמות תהליכי העיור ולפרוץ המהפכה התעשייתית (1760-1830), תחילה באנגליה ומאוחר יותר גם בבלגיה, צרפת, ארצות הברית ומדינות אחרות. המהפכה התעשייתית הביאה לשיפור חסר תקדים היסטורי באיכות חייו של האדם הפשוט במדינות בהן התרחשה. הצלחתה התחילית הרבה של אנגליה עוררה עניין רב בצרפת. וולטר, הוגה וסאטיריקן ליברלי צרפתי בולט בן אותה תקופה, ראה את שגשוגה של אנגליה כנובע מכך שאמצה מדיניות סחר חופשי וכתב כך בעקבות ביקור באנגליה: ”ככל שהמסחר העשיר את האנגלים, כך הוא העצים את חירותם, וחירות זו, מצידה, העצימה את המסחר, וכך התרוממה אנגליה לגדולות”.[25] השפעתו של וולטר לא הייתה מוגבלת לצרפת. וולטר התיידד עם פרידריך הגדול, מלך פרוסיה אשר אימץ את תפיסת האבסולוטיזם הנאור, שביקשה לשלב בין שלטון מונרכי לערכים ליברלים. בהשפעת המהפכה האנגלית פיתח הפילוסוף הצרפתי שארל מונטסקייה את עיקרון הפרדת הרשויות בצורתו המודרנית, כהפרדה בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. האסכולה הפיסיוקרטית בצרפת הייתה לאסכולה הכלכלית המגובשת הראשונה והשפיעה על ממשלת צרפת לבצע גם היא ליברליזציה בסחר, לבטל חסמים ודרישות רישוי. המונח "לֵסֶה פֶר, לסֶה פַסֶה" ("laissez faire, laissez passer", מצרפתית: "תנו לעשות, תנו לעבור") נטבע על ידי הפיזיוקרטים כקריאה לכתר למשוך ידו מהכלכלה הצרפתית. אך היה זה הכלכלן האנגלי אדם סמית, מבני תנועת ההשכלה הסקוטית אשר (בהשפעת רעיונות הפיזיוקרטים) הביא לראשיתה של הכלכלה הקלאסית (ובכך גם לראשיתה של הכלכלה המודרנית) בספרו עושר האומות (שם למשל תיאר את עקרון חלוקת העבודה, היד הנעלמה ועוד מושגי יסוד בכלכלה עד היום). הכלכלן היהודי-אנגלי דייוויד ריקארדו המשיך ופיתח את תורתו של סמית' באופן פורץ דרך והגה מושגי בסיס בכלכלה (למשל יתרון יחסי, תועלת שולית ועוד). פיתוחים אלו סיפקו את הבסיס התאורטי הראשון לליברליזם הכלכלי והפריכו את יסודות האסכולה המרקנטליסטית שהייתה נפוצה עד אותה עת באירופה. ריקארדו אף קיבל מושב בפרלמנט האנגלי, שם קידם ליברליזציה נוספת. בשנת 1850 פרסם ג'ון סטיוארט מיל את ספרו רב ההשפעה "על החירות" בו מיזג בין גישתו התועלתנית של ג'רמי בנת'ם, גישתו של ג'ון לוק ורעיונותיו שלו.

בשורת הליברליזם לא נישאה על כנפיהם של כלכלנים ופילוסופים בלבד, אלא תרמו בהפצתה גם פובליציסטים חדי עט דוגמת תומאס גורדון בחיבורו "מכתביו של קאטו" משנת 1720, אשר הנגיש את רעיונותיו של ג'ון לוק לציבור הרחב, תומאס פיין עם חיבורו "שכל ישר" אשר ביקר את השלטון הבריטי וזכה להשפעה ותפוצה רחבה במושבות צפון אמריקה והשבועון האקונומיסט. בצרפת פעלו אלכסיס דה טוקוויל, למשל בחיבורו "הדמוקרטיה באמריקה" (1835), וקלוד פרדריק בסטייה (שחיבורו הסאטירי "עתירת יצרני הנרות" משנת 1845[26] גייס תמיכה בסחר חופשי).
הזירה הפוליטית לא קפאה על שמריה ומהפכות ליברליות בארצות הברית (1775), צרפת (1789), ספרד (1820), פורטוגל (1820), בלגיה (1831) וגרמניה (1848) התקינו חוקות וכלכלה חופשית במדינות בהן התרחשו. אף ברוסיה, שהייתה נחשלת ביחס למערב ומרכז אירופה (ולא היה קיים בה מעמד בורגנים ליברלי משמעותי) יושמה רפורמת 1861 אשר ביטלה את הצמיתות. ביטול חוקי הדגן באנגליה ומאוחר יותר הסכם קובדן-שבלייה (Cobden–Chevalier Treaty) משנת 1860 להפחתת מכסים בין האימפריה הבריטית ובנות חסותה לבין צרפת ובנות חסותה, בנוסף להפחתות מכסים דרמטיות במדינות אחרות הביאו לגדילה ניכרת בהיקף הסחר העולמי.[27] בשלב זה היה העולם המערבי ליברלי כפי שלא היה מעולם.

כך תיאר את עליית הליברליזם בעידן הנאורות ההיסטוריון הכלכלי מארי רות'בארד:

תאוריות נמסכו לתנועות פעילים, תנועות הולכות וגדלות הקוראות לחירות, כלכלת שוק, הפלת הפיאודליזם והמרכנטליזם המדכאים, שימת הקץ לתיאוקרטיה ומלחמות ותחתיהן להתקין- שלום וחופש. אחת לכמה זמן תנועות אלה התפרצו ל"מהפכות" אלימות אשר הביאו לצעדי ענק בכיוונה של החירות: מלחמת האזרחים האנגלית, המהפכה האמריקאית, המהפכה הצרפתית. תוצאת המהפכות הייתה גדילת החירות ובוא השגשוג ששחררה לחופשי המהפכה התעשייתית.

מארי רות'בארד

המהפכה האמריקאית

ציור בו נראים חברי הקונגרס הקונטיננטלי השני חותמים על הכרזת העצמאות של ארצות הברית

למהפכה האמריקאית השפעה רבה על המהפכות הליברליות שבאו אחריה. ניתן להבחין בכך גם "על פני השטח", בדמיון הרב בין הצהרת זכויות האדם והאזרח הצרפתית (1789) להכרזת העצמאות האמריקאית, בכך שמנסחי החוקה הבלגית (1830) קבעו את שמו של בית המחוקקים הבלגי "קונגרס", כמו זה האמריקאי, וכן בלשון הדומה מאד של החוקה הפדרלית השווייצרית (1848) לזו של החוקה האמריקאית.

עמוד ראשי
ראו גם – המהפכה האמריקאית

רעיונות הליברליזם מצאו קרקע פורייה במושבות הבריטיות בצפון אמריקה. סיבות אפשריות לכך הן המרחבים הגדולים בהם לממשלה הייתה דריסת רגל מועטה אם בכלל, העובדה כי בניגוד לעולם הישן מעולם לא הייתה בצפון אמריקה היררכיה פיאודלית ממוסדת או דת מדינה והרוח העצמאית שאפיינה את המהגרים לעולם החדש, אשר נשאו עימם את רעיונות הליברליזם מאירופה (ולעיתים אף הגרו בשל רדיפה ממשלתית בארץ מולדתם). אלו הביאו לכך שהליברליזם היה לאידאולוגיה השלטת בקרב המתיישבים. כתביהם של וולטר וג'ון לוק נקראו בידי רבים מהמתיישבים, אינטלקטואלים ופשוטי עם כאחד. המושבות האנגליות גילו עוינות כלפי הכתר, בעיקר מחו סביב המסים אותם הטיל (למשל מס הבולים ומס התה) אשר פעמים רבות נועדו להטיב עם יצרנים בריטים. בשנת 1775 פרצה המהפכה האמריקאית כנגד האימפריה הבריטית ובשנת 1776 המושבות האמריקאיות הכריזו על עצמאותן. עם ניצחון המורדים על הבריטים הפכה ארצות הברית למדינה הראשונה בהיסטוריה שנוסדה מראשיתה כמדינה ליברלית. חוקת ארצות הברית נוסחה בעיקרה על ידי הוגים ליברלים כמו תומאס ג'פרסון, ג'יימס מדיסון ופטריק הנרי (אם כי גם ליברלים שמרנים יותר כמו אלכסנדר המילטון). החוקה הכילה הגבלות חסרות תקדים על כוחה של הממשלה. סמכויות הממשלה נמנו בחוקה על דרך החיוב כ"רשימה לבנה" מהן אל לממשלה לחרוג. קובעה הפרדה מפורשת בין זרועות השלטון השונות ובין הזרועות הותקנו מנגנוני איזונים ובלמים רבים.[28] לא רק הממשל הפדרלי אימץ חוקה ליברלית, אלא גם רבות ממדינות ארצות הברית אימצו חוקה ליברלית. בנוסף לחוקה, מגילת הזכויות שהתקבלה בשנת 1789 עוד תרמה להגדרת זכויות האזרחים. עם זאת, על אף הצעדים הצעדים הליברלים מרחיקי הלכת עוד היה קיים בארצות הברית כמו גם בכל העולם המערבי מוסד העבדות, אשר יבוטל רק בשנת 1868. תומאס ג'פרסון, מבין הליברלים היותר ראדיקלים בקרב האבות המייסדים של ארצות הברית ניסה לכלול בהכרזת העצמאות האמריקאית ניסוחים השוללים עבדות, אך הצעתו זו נפסלה על ידי הצירים האחרים. המהפכה האמריקאית השפיעה רבות על האקלים הפוליטי באירופה וכן על כמה מהמהפכות שאירעו אחריה.

ההיסטוריון רוברט פאלמר תיאר את המהפכה האמריקאית כך:[29]

המהפכה האמריקאית התרחשה בשיאו של עידן הנאורות. היא בעצמה, במובן מסוים, תוצר של עידן זה. היו רבים באירופה, כמו גם באמריקה, שראו במהפכה האמריקאית שיעור וכן עידוד למין האנושי. היא הוכיחה כי הרעיונות הליברלים של הנאורות עלולים להתממש הלכה למעשה. היא הראתה, או הונח שהיא הראתה, כי רעיונות מופשטים על זכויות האדם והאמנה החברתית, על חירות ושוויון, על אחריות אישית ושלטון העם, על חופש הדת, חופש המחשבה והדיבור, הפרדת רשויות וחוקות הנכתבות בכוונת מכוון, לא נדונו להישאר בממלכת הדמיון, בקרב סופרי הספרים; אלא יכולים להפוך למרקם הממשי של חיי הציבור בקרב אנשים בשר ודם, בעולם הזה, עכשיו.

ר. ר. פאלמר

המהפכה הצרפתית

עמוד ראשי
ראו גם – המהפכה הצרפתית

בצרפת היה מבנה מעמדי נוקשה בו אצולת החרב (שכונתה "המעמד הראשון") ואצולת הגלימה (שכונתה "המעמד השני") נהנו מזכויות יתר משמעותיות ופטור מרוב המסים, שעה שפשוטי העם (שכונו "המעמד השלישי"), ביניהם גם עניים וגם בורגנים בעלי הון, נשאו בעיקר נטל המסים ולא נהנו מזכויות דומות או השפעה פוליטית. מבין הבורגנים רבים הושפעו מכתביהם של הוגי הנאורות, וכן מהצלחת המהפכה האמריקאית, ולכן שאפו מזה זמן מה למסד בצרפת חוקה שתגביל את המלך ותמסד שוויון בפני החוק. בשנת 1789 על רקע משבר כלכלי שלווה באינפלציה (כתוצאה מחובות הכתר) ופרט, האמרה חדה במחירי הלחם לצד סיבות אחרות גברה התסיסה בעם.[30] עקב כך כונסה אספת המעמדות של שנת 1789, שם דרשו צירי המעמד השלישי (רובם בורגנים ליברלים מהפרובינציות אשר כונו "ז'ירונדינים") את ביטול השיטה המעמדית והתקנת חוקה ליברלית. לאחר שלא התקבלו דרישותיהם עקב התנגדות מעמדות האצולה נשבעו צירי המעמד השלישי את שבועת מגרש הטניס בה הצהירו קבל עם ועדה כי לא יסוגו מדרישותיהם. נוסף על כך החלו לפרוץ מרידות איכרים ופועלים בפריז ובכפרים. לאחר נפילת הבסטיליה נאלצו האצילים לוותר על זכויות היתר שלהם וצירי המעמד השלישי הקימו את האספה המכוננת הלאומית בה ניסחו את הצהרת זכויות האדם והאזרח - מסמך מוסרי קצר שעמד על זכויות האדם הטבעיות בראייה הליברלית ואשר אליו נאלץ המלך להסכים. ההצהרה זכתה מיד לתפוצה רחבה בצרפת וברחבי אירופה. לאחר מכן המשיכו הצירים וניסחו חוקה ליברלית לצרפת אשר גם אליה נאלץ המלך להסכים. במסגרת החוקה בוטלה שיטת המעמדות והוכרז על שוויון בפני החוק, בוטלו רוב זכויות היתר של הכנסייה, מוסדה שיטת ממשל פדרלית בה לכל פרובינציה צרפתית אוטונומיה רבה על ענייניה, בוטלו מכסי פנים שמנעו מעבר חופשי של סחורות, הובטח חופש הביטוי, הובטח חופש הקניין והמלך הוכפף לפרלמנט. עם תום שנת 1791 היו מבין צירי האסיפה המכוננת שראו את מלאכתה כהושלמה והיה נדמה כי צרפת הפכה עתה למונרכיה חוקתית ליברלית עד מאוד, בדומה לאנגליה, והשגשוג עתיד להיות גם מנת חלקה.

אלא שרבים מבין פשוטי העם העניים היו עוינים לבורגנים ועושרם (אלה כונו הסנקילוטים, מצרפתית: "חסרי האברקיים") ודרשו כי המדינה תטיל פיקוח מחירים על מוצרי בסיס, תספק מזון לנצרכים, תעניש סוחרים אוגרי סחורות ומעל לכל- תנקוט יד קשה כנגד מתנגדי המהפכה. צעדים אלו היו מנוגדים לרוח החוקה ומנסחיה מקרב הז'ירונדינים המתונים יחסית. לאחר שהמון סנקילוטים זועם הסתער על ארמון ורסאי והרג כמה מאות שומרים שווייצרים נדחקו הז'ירונדינים מהאסיפה המכוננת ואת מקומם תפסו היעקובינים הראדיקלים יותר (אשר גם תמכו במעורבות ממשלתית רבה בכלכלה) ובראשם מקסימיליאן רובספייר אשר התמנה ביולי 1793 לשליט צרפת והוציא לפועל את "שלטון הטרור" במסגרתו נערפו ראשיהם של בין 16,000 ל-40,000 בני אדם באמצעות גיליוטינה ובכלל זאת נערפו ראשיהם של רבים מהז'ירונדינים, שהוכרזו עתה כאויבי המהפכה. כמו כן יישם רובספייר פיקוח כלכלי נוקשה לצד מדיניות החרמת רכוש מעשירים וחלוקתו לעניים. מאותו שלב המהפכה הצרפתית לא נסובה על טהרת הליברליזם אלא שילבה גישות אוטוריטריות וסוציאליסטיות שונות. צרפת המשיכה ועברה תהפוכות רבות עד שלבסוף, בשנת 1953 אימצה חוקה המשלבת בין גישה ליברלית לגישה סוציאליסטית. חוקת צרפת כיום אוסרת מחד על כל אפליה (ובכלל זאת- אפליה מתקנת) בשל עקרון השוויון בפני החוק וברוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, שעקרונותיה נקבעו כבעלי ערך חוקתי, ומנגד מבטיחה לכל אזרח את "הזכות לעבודה" וזכויות חיוביות אחרות מסוג זה שאינן תואמות לגישה הליברלית.

הבל אפוק ודעיכת הליברליזם

בין שנת 1871 (עם שוך מלחמת צרפת-פרוסיה) לבין שנת 1914 נהנה המערב הן מחופש כלכלי והן משלום. תקופה זו כונתה ה"בל אפוק" (מצרפתית: העידן היפה) ובה חווה המערב פריחה כלכלית, טכנולוגית, מדעית ואומנותית. על אף מצב העניינים הליברלי, הן בזירה הפוליטית והן בזירה ההגותית החלה מגמה כנגד הליברליזם.[31][32][33] אידאולוגיות קולקטיביסטיות, בפרט הלאומיות והסוציאליזם צברו תמיכה ציבורית רחבה וליוו את מהפכות אביב העמים (1848). גישות אלו העלו על נס את טובת החברה מעל לטובת היחיד וחירותו. ברחבי המערב התעצם גם המיליטריזם והמדינות החזקות הוציאו לפועל את האימפריאליזם המודרני, מדיניות לה התנגדו הליברלים. כתביהם של הוגים קדם-סוציאליסטים כמו קלוד-אנרי דה סן-סימון, גרכוס בבואף והגל זכו לתפוצה רחבה בחוגים אינטלקטואליים ומאוחר יותר גם המניפסט הקומוניסטי שחיברו קארל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) ו'הקפיטל' שחיבר מרקס (1867) נשאו השפעה רבה. במחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 כבר לא היה הליברליזם לאידאולוגיה השלטת בזירה האקדמית והתרבותית.

גרף אחוזי התמיכה במפלגות השונות בבריטניה לאורך השנים. ניתן לראות את הירידה בשיעורי התמיכה במפלגה הליברלית (קו צהוב) בסוף המאה ה-19, וביתר שאת בשנת 1910, במקביל לזינוק בכוחה של מפלגת הלייבור הסוציאל-דמוקרטית (קו אדום).

בזירה הפוליטית עם סוף המאה ה-19 החלו המדינות לסגת ממדיניות הסחר החופשי (למשל גרמניה 1878[34] וצרפת 1892[35]). בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שהביאה להעמקה נוספת במעורבות הממשלות בחיי האזרחים ברחבי המערב. בשנת 1917 מהפכת אוקטובר הביאה לעליית הקומוניזם ברוסיה ובשנת 1922 עלו הפשיסטים בראשות בניטו מוסוליני (שראה עצמו גם כסוציאליסט) לשלטון באיטליה. מגמה זו לא הייתה נחלתן הבלעדית של מדינות אשר אימצו שלטון דיקטטורי מלא, אלא השימוש באמצעים אוטורטרים ומעורבות ציבורית גברו בכל המערב, כך למשל בגרמניה עם מיסוד רפובליקת ויימאר (1918) כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית בראשות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ובארצות הברית עם ייסוד הבנק הפדרלי (1913), הענקת סובסידיות לחקלאות (1914) וחקיקת חוקי עבודה והגבלים עסקיים (1916) בידי ממשל וודרו וילסון.

השפל הגדול (1929), אשר נתפס בידי רבים ככישלונו של הקפיטליזם, עוד הוסיף למגמה פוליטית זו (במיוחד בארצות הברית עם מכס "סמוט-הולי", Smoot-Hawley, ותוכנית הניו דיל). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אמצו כל המדינות הלוחמות (במידה מסוימת) כלכלה מתוכננת, במסגרתה רוב תהליכי הייצור נוהלו בפקודה ממשלתית. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה לגדול במדינות המערב מדינת הרווחה, ותעשיות מפתח הולאמו.

תחייה

תחייה מסוימת בעניין ברעיונות הליברלים התרחשה במחצית השנייה של המאה ה-20 בהשפעת הוגים כגון קארל פופר, ישעיה ברלין ורוברט נוזיק לצד כלכלנים כגון לודוויג פון מיזס, פרידריך האייק ומילטון פרידמן אשר המשיכו לפתח תאוריות מוסריות וכלכליות ברוח הליברליזם (בפרט האסכולה האוסטרית ואסכולת שיקגו). בשנות ה-70 וה-80, בעיקר לאור גירעונות ענק בתקציבי המדינות ומשברים כלכליים ברחבי העולם המערבי שהובילו להתפקחות מסוימת מהרעיונות הקולקטיביסטיים, עלו ממשלותיהם של מרגרט תאצ'ר (שהושפעה מרעיונותיו של האייק)[36] ורונלד רייגן (שהיה שמרן אמריקאי עם נטיות ליברליות), אף כי הישגיהם בהקטנת מדינת הרווחה היו מדודים בלבד.[37] תופעה זו כונתה בפי יוצריה נאו-ליברליזם. אך מאוחר יותר התנערו מהכינוי[38] בתחילת שנות ה-90, עם התפרקות ברית המועצות, הצליחו מספר מפלגות ליברליות במרכז ומזרח אירופה להגיע להישגים מרשימים, בפרט בפולין, צ'כיה, הונגריה, סלובקיה וסלובניה.[39][40] עם זאת, החל מאמצע שנות ה-90 רבות ממפלגות אלו אבדו את עיקר תמיכתן למפלגות שמאל.

הטיפולוגיה של פרידריך האייק

פרידריך האייק זיהה שתי מסורות שונות בתוך הליברליזם הקלאסי: המסורת הבריטית והמסורת הצרפתית. האייק ראה את הפילוסופים הבריטים כגון ברנרד מנדוויל, דייוויד יום, אדם סמית, אדם פרגוסון ויאשיהו טאקר כנציגי המסורת שהביאה אמונה באמפריציזם, במשפט המקובל ובמוסדות שהתפתחו באופן ספונטני, אך אשר לא זוהו כראוי.

המסורת הצרפתית לעומת זאת כללה את רוסו, קונדורסה, האנציקלופדיסטים והפיסיוקרטים. מסורת זו האמינה ברציונליזם ולפעמים הביעה עוינות למסורת ולדת. האייק הודה כי התוויות הלאומיות הללו לא בדיוק תואמות את אלה השייכים לכל מסורת: האייק ראה את הצרפתים מונטסקיה, קונסטנט וטוקוויל כשייכים ל"מסורת הבריטית", ואת הבריטים תומאס הובס, פריסטלי, ריצ'רד פרייס ותומס פיין, כשייכים למסורת הצרפתית. הוא דחה את התווית "לסה פר" מפני שמקורה במסורת הצרפתית והיא זרה לאמונתם של יום וסמית.

ההיסטוריון והפוליטיקאי האיטלקי גואידו דה רוגירו זיהה אף הוא את ההבדלים בין מונטסקייה ורוסו, הטיפוסים "האנגלים" ו"הדמוקרטים" של ליברליזם וטען שיש "ניגוד עמוק בין שתי המסורות הליברליות". הוא טען שקו המחשבה של "הליברליזם האנגלי האותנטי" התאים את המוסדות העתיקים לצרכים מודרניים ונרתע באופן אינסטינקטיבי מכל הכרזות מופשטות של עקרונות וזכויות. רוג'ירו טען כי הליברליזם הזה מתמודד עם הגישה הנגדית, "הליברליזם החדש של צרפת", המאופיין בשוויוניות ("אגליטאריניזם") ובתודעה רציונליסטית.

בשנת 1848, פרנסיס ליבר הבחין בין מה שהוא כינה חירות "אנגליקנית" ו"גאליקנית". לשיטתו, "העצמאות במדרגה הגבוהה ביותר, התואמת את הבטיחות והערובות הלאומיות הרחבה של החירות, היא המטרה הגדולה של החירות האנגליקנית, וההסתמכות העצמית היא המקור העיקרי שממנו היא שואבת את כוחה". מאידך גיסא, חירות גאליקנית "מבוקשת בממשלה... הצרפתים מחפשים את הציוויליזציה הפוליטית הגבוהה ביותר בארגון, כלומר, את הרמה הגבוהה ביותר של התערבות על ידי כוח ציבורי".

תמורה במשמעות המונח

בראשית המאה ה-20 (משנות ה-30 לערך) חלה בארצות הברית (ובמידה פחותה גם בבריטניה) תמורה במשמעות המונח 'ליברליזם' עצמו.[41] המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית זוהתה טרם המאה ה-20 עם הליברליזם הקלאסי (לדוגמה תחת הנהגת ג'יימס מדיסון, תומאס ג'פרסון, ואנדרו ג'קסון)[42] שעה שהמפלגה הרפובליקאית זוהתה עם הגדלת המעורבות הממשלתית (לדוגמה תחת הנהגת אלכסנדר המילטון, הנרי קליי ואברהם לינקולן), בתחומים כמו מכסי מגן, מתן מונופולים, סובסדיות[43] ובתחומי המוסר והמידות.[44] אלא שעם עלייתם של ממשלים דמוקרטים דוגמת אלו של וודרו וילסון ופרנקלין רוזוולט זנחה המפלגה הדמוקרטית את הליברליזם הקלאסי ואמצה את "הליברליזם הסוציאלי" או "הליברליזם הפרוגרסיבי", עמדות אשר מכונות באירופה סוציאל-דמוקרטיות.[45] בין ההוגים המזוהים עם זרם זה תומאס היל גרין, ג'ון דיואי, ג'ון רולס והכלכלן ג'ון מיינארד קיינס. מנגד, ביבשת אירופה, יפן, הודו ודרום אפריקה המילה ליברליזם שמרה על משמעותה כמשויכת לעמדות שוק חופשי.[46][47] הוגים במסורת הליברל-קלאסית בארצות הברית מכונים כיום, על פי רוב ליברטריאנים ועיקר ההגות הליברל-קלאסית האמריקאית משתמשת כיום בשם זה.

ליברליזם בישראל ובתנועה הציונית

היסטוריה

כרזת בחירות של הציוניים הכלליים (שנות ה-50)

בתנועה הציונית זרם "הציונים הכלליים" ביטא עקרונות ליברלים.[48][49][50] בנוסף, ביטוי לעמדות ליברליות בתחום הכלכלי, החברתי, או בשניהם ניתן היה למצוא גם בקרב חוגים מסוימים בתנועת העבודה ובתנועה הרוויזיוניסטית. בפרט, הגותו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הניפה את הדגם הליברלי כמשקל נגד לחיבור הרווח בין ציונות לסוציאליזם. ככל שהתחזקה ה"הגמוניה הפועלית" הסוציאליסטית בתנועה הציונית כך הוסיף וגבר שימוש הציוניים הכלליים ברטוריקה ליברלית. לאחר קום המדינה פעלה בישראל מפלגת הציונים הכלליים על בסיס מצע עם מאפיינים ליברלים מובהקים. המפלגה זכתה לתמיכה בקרב אנשי העלייה הראשונה, מתיישבי המושבות, בורגנים עירוניים ואחרים. מפלגה זו הגיעה לשיאה במערכת הבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, תחת הסיסמה 'תנו לחיות בארץ הזאת' ומצע שעיקרו התנגדות למדיניות הצנע של מפלגת מפא"י ותמיכה ברפורמות ליברליות כלכליות וחברתיות שונות. ב-1961 התמזגו הציוניים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית והקימו את המפלגה הליברלית שגרפה 17 מנדטים, אך לא היה דיי בתוצאה זו כדי לקדם נושאים ליברליים באופן ממשי נוכח כוחה הגדול של מפא"י. ב-1965 התפלגה המפלגה הליברלית ורוב חבריה התמזגו עם תנועת החרות הרוויזיוניסטית לגח"ל ("גוש חירות ליברלים") שהפכה ברבות הימים למפלגת הליכוד (מפלגה לאומית-ליברלית).[51][52] עם איחוד הליכוד לתנועה אחת לא המשיך להתקיים בה גוף ליברלי מובהק ובעקבות זאת נעלם הליברליזם כפלג עצמאי בפוליטיקה הישראלית.[53] בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 פורסם בישראל בטאון ליברלי בשם "אדם חופשי".[54] מפלגת שינוי אשר רצה במסגרות שונות משנת 1977 (בהן ד"ש ולאחר מכן מרצ, ממנה התפלגה על רקע חילוקי דעות כלכליים) הגדירה עצמה כמפלגת חילונית ליברלית. שינוי הגיעה לשיא כוחה בכנסת ה-16 עם 15 מנדטים בהנהגת טומי לפיד והתפרקה בשנת 2006 לאחר הבחירות לכנסת ה-17 כשלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. בשנת 2012 התחברו פעילים מהתנועה הליברלית החדשה עם פעילי לגליזציית קנאביס ורצו במסגרת מפלגת עלה ירוק לכנסת ה-19 עם מצע ליברלי מובהק תחת השם עלה ירוק - הרשימה הליברלית.[55] המפלגה זכתה ל-1.15% מקולות הבוחרים (עם 43,734 קולות) ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה שעמד על 2%. עקב דומיננטיות הסכסוך הישראלי-ערבי בשיח הפוליטי בישראל בכלל ובימין הישראלי בפרט לעיתים תכופות לא זכה הליברליזם למקום מרכזי בפוליטיקה הישראלית.

כיום

מאז מחאת האוהלים בשנת 2011 והתחזקות השיח הכלכלי-חברתי בפוליטיקה הישראלית חלה תחייה מסוימת בליברליזם הישראלי. התנועה הליברלית החדשה שהייתה פעילה במהלך מחאת האוהלים בארגון אירועי דיבייט והרצאות פועלת כיום במישור החינוכי להפצת האידאולוגיה הליברלית בקרב הציבור הרחב, בעיתונות ובפני וועדות הכנסת. גופים נוספים פועלים בהפצת ליברליזם בציבור הרחב בהם מרכז שלם, המרכז לקידום חברתי וכלכלי (ICSEP), קרן פרידריך נאומן, ארגון סטודנטים למען חירות, תנועת "חופש לכולנו", ומכוני המחקר פורום קהלת, ומכון ירושלים לחקר שווקים.

אתר האקטואליה "מידה" מייסודו של דר' רן ברץ מצהיר על עצמו כמבטא השקפת עולם ליברלית קלאסית-שמרנית.[56] העיתונאי נחמיה שטרסלר מבטא גם הוא עמדות ליברליות בפרסומיו.

בתחום הפוליטי, במפלגת הליכוד פועל פורום "מנוף", הפורום הלאומי-ליברלי בליכוד בראשות עו"ד גיא לייכטר, שהוקם בשנת 2011 כחוג רעיוני של צעירים ליברלים ותא בשם "הליברלים בליכוד"[57] בראשות אמיר וייטמן, מתמודד ברשימת המפלגה. משה פייגלין שהיה ח"כ מטעם הליכוד במסגרת תנועת מנהיגות יהודית ועומד כיום בראש מפלגת "זהות" מבטא עמדות ליברליות רבות. חברי הכנסת מטעם הליכוד שרן השכל ואמיר אוחנה מבטאים אף הם עמדות ליברליות רבות.

אידאולוגיה

עקרון היסוד העומד בבסיסו של הליברליזם הוא ריבונותו של הפרט על גופו וחייו, וזכותו לפעול כרצונו ללא כפייה. מתוך כך נגזרת התנגדות לאלימות כלפי גופו או רכושו של אדם אשר לא יזם אלימות כלפי גופו או רכושו של אחר. בשל כך ליברליזם מבקש לצמצם את התערבות מוסדות המדינה בחיי האזרח בכלל תחומי החיים ומעדיף התאגדות חופשית ומסחר חופשי. יש הרואים באמרת הכנף "חיה ותן לחיות".[58] כתמצית הגישה. בספרות האקדמית גישה זו כונתה גם חירות שלילית על ידי ישעיה ברלין, עקרון ההיזק (Harm principle) על ידי ג'ון סטיוארט מיל ולעיתים היא מכונה עיקרון אי-התוקפנות. בחלוקה הפוליטית המקובלת לשמאל וימין הליברליזם אינו משתייך במובהק למחנה השמאל או למחנה הימין, שכן הליברליזם האזרחי משויך על פי רוב לשמאל ואילו הליברליזם הכלכלי לימין.[59] נימוקים בזכות הליברליזם קודמו על בסיס תועלתני, דאונטולוגי ותאולוגי.

שיטת הממשל

ההגות הליברלית עוסקת באריכות בשאלה כיצד ניתן לבנות ממשלה כך שתפעל באופן ליברלי ולא תהפוך לעריצה, כלומר, לא תחרוג מסמכויותיה. לאור זאת פותחו כמה עקרונות:

  1. ממשל חוקתי: חוקה הנאכפת על ידי זרוע שיפוטית עצמאית היא המרכיב החשוב ביותר בשיטת ממשל על פי הליברליזם (ואף קודמת בחשיבותה לדמוקרטיה). חוקה היא אוסף עקרונות-על המגדירים את היקף סמכויות הממשלה וההליכים על פיהם עליה לפעול. על המחוקק לפעול אך ורק במסגרת החוקה. הליברליזם רואה בריכוז הכוח בידי הממשלה את הסיכון הראשון במעלה לחירות האדם ולפיכך נדרשת חוקה אשר תגדיר מראש תחומים שהם מחוץ לידו של המחוקק ובכך תמנע פגיעה ממשלתית בזכויות האדם. את החוקה אוכף בית משפט לענייני חוקה או בית המשפט העליון על פי דיני המשפט החוקתי.
  2. הפרדת רשויות: אחד מהאמצעים החשובים בהגבלת כוחה של הממשלה הוא להבנותה באופן "מסורבל" כך שלא יתאפשר ניצול פשוט של שררת השלטון בידי גורם בודד. לכן, ליברלים תמכו בהפרדתן ועצמאותן של זרועות השלטון השונות (הזרוע המבצעת, המחוקקת והשופטת). כך למשל הזרוע המבצעת לא מעורב, בהגדרת ותקצוב המדיניות שבאחריותה להוציא לפועל (שהרי תבקש להרחיב את היקפה ולתקצבה בנדיבות). בנוגע להפרדת רשויות הממשל אמר הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה כך: ”ניסיון חוזר ונשנה לימדנו כי כל אדם שהושם בידו כוח נכון לנצלו...הכרחי מטבע הדברים שכוח תמיד יהיה בקרה לכוח.”
  3. פדרליזם: הוגים ליברלים רבים סבורים כי במסגרת השלטון המקומי נמצאת בידי האזרחים מידת הבקרה הטובה ביותר על כוחה של הממשלה. לפיכך העדיפו שיטת ממשל פדרלית וקראו להאצלת כמה שיותר סמכויות לשלטון המקומי, כך שיוכל לפעול באופן עצמאי.[60]
  4. דמוקרטיה: הוגים ליברלים ראו בבחירות דמוקרטיות כאמצעי בקרה נוסף בידי האזרחים על הממשלה. קציבת כהונת המחוקקים וקיום בחירות דמוקרטיות תקופתיות לתפקידי השלטון הבכירים מאפשרות, על פי ההגות הליברלית, בקרה ציבורית מסוימת על המועמד וכך מפחיתות את התפתחותו של שכרון הכוח בידי המחזיקים בשלטון.

חירויות אזרחיות (ליברליזם אזרחי)

ערך מורחב – ליברטריאניזם אזרחי
  1. בספרו "על החירות" התווה ההוגה הליברלי בן המאה ה-19 ג'ון סטיוארט מיל את מאפייניו וגבולותיו של הכוח הממשלתי המוצדק לתפיסתו
    חופש הביטוי, העיתונות והלשון: הליברליזם תומך בחירותו של כל אדם להתבטא כרצונו בכל שפה בה יבחר מבלי שיהיה נתון לצנזורה או לפגיעה אחרת בחופש המידע (בכלל זאת זכות האדם לבטא אמירות גזעניות, הכחשת שואה, ביקורת פוליטית וכיוצא בזה). תומאס ג'פרסון אמר כך: ”חירותנו תלויה בחירות העיתונות, וחירות זו לא יכולה להיות מוגבלת מבלי שתאבד”.
  2. חופש הדת והמצפון: הליברליזם תומך בחירותו של אדם להחזיק בכל אמונה שהיא ובחירותו הדתית לקיים פולחן ומיסיון לדת בה הוא מחזיק, כמו גם להיות חופשי מדת בה אינו מחזיק. בהתאם, הליברליזם תומך בהפרדת דת ומדינה.[61]
  3. חופש ההתאגדות וההתכנסות: הליברליזם תומך בחירות של אדם להתאגד ולהתקשר עם אחרים כפי שבחר ולכל צורך. התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית מבטיח חירות זו בזו הלשון: ”לא יחוקק הקונגרס כל חוק הפולש לזכותם של האנשים להתכנס באופן שאינו אלים”.[62]
  4. זכות האדם על גופו וחופש התנועה: על פי הליברליזם זוהי זכותו של האדם להשתמש בגופו כרצונו בכל אופן שאינו אלים ולנוע לאן שיחפוץ. מכך נובעת התנגדות הליברליזם למוסד העבדות, תמיכה בחירותו של האדם ליטול סיכונים כרצונו (למשל על ידי צריכת סמים או מזון מהיר), חירותו של אדם לקיים יחסי אישות בהסכמה עם מי שבחר (ובכלל זאת מופקרות) וכיוצא באלו.
  5. זכויות פוליטיות: הליברליזם תומך בזכות הצבעה אוניברסלית לכל אדם הכפוף לחוקי המשטר במסגרת בחירות הוגנות וחופשיות. כמו כן זכאי כל אדם להליך משפטי הוגן, מהיר ושקוף.

חירויות כלכליות (ליברליזם כלכלי)

ערך מורחב – ליברליזם כלכלי
רבים רואים באדם סמית', הפילוסוף והכלכלן בן המאה ה-17 כאבי הכלכלה המודרנית
  1. רכוש פרטי: הליברליזם תומך בזכותו של אדם לבעלות פרטית על פירות עמלו ועל כל רכוש אחר שהגיע לחזקתו בצדק. כלומר, לאדם הזכות לשלוט באותם משאבים אשר היה הראשון להפיק מהטבע, או במשאבים אשר קיבל מבעלים קודם. בשל כך הליברליזם רואה במיסוי כ"רע הכרחי" שכן הוא כרוך בהפקעת רכוש פרטי מידי בעליו החוקיים.
  2. סחר חופשי: הליברליזם תומך בחירותו של אדם לסחור ברכושו כרצונו, בגבולות המדינה ומחוצה לה. על כן הליברליזם מתנגד למכסי מגן והגבלות סחר אחרות. טיעון אחר בעניין זה מבוטא באמרתו הידועה של פרדריק בסטייה: ”במקום בו סחורות לא חוצות את הגבול- צבאות יחצו.”[63]
  3. לסה פר וחופש החוזים: הליברליזם מתנגד למעורבות ממשלתית הפוגעת בחופש החוזים ובחופש העיסוק. לכן הליברליזם מתנגד למונופולים מסחריים הניתנים על פי חוק, פיקוח מחירים ממשלתי, חובת רישוי מצד הממשלה (למשל בעבור הזכות לעסוק במקצוע כלשהו) וכיוצא בזה. תפקיד הממשלה לאכוף חוזים שנחתמו כדין בין הצדדים.
  4. מטבע יציב: הגישה הליברלית חשדנית כלפי הבנק המרכזי ונרתעת מחילול אינפלציה, שכן אלו מאפשרים לממשלה להגדיל את הוצאותיה בהסתר מעין הציבור. לכן, ליברלים רבים תומכים בהגבלת או ביטול הבנק המרכזי, בתקן הזהב או בהיעדר הילך חוקי, כמו גם במדיניות מוניטרית מאופקת. תומאס ג'פרסון אמר כך: ”הבנק המרכזי טומן בחובו את העוינות הקטלנית ביותר לעקרונות שמרכיבים את חוקתנו. אני אויבו של כל בנק המספסר בשטר עבור כל דבר שאינו מטבע [מתכת יקרה]”.[64]

מדיניות חוץ

  1. אי-התערבות: ספקנות כלפי התועלת במלחמות ומעורבות בסכסוכים זרים ובריתות הגנה. תחת זאת נטייה להעדיף מדיניות יונית ונייטרלית.
  2. הגירה חופשית: העדפת מדיניות הגירה מתירנית או חופשית.

ערכים והנחות מוצא

בעוד עקרונות הליברליזם תואמים כל דרך חיים שאינה אלימה, הוגים ליברלים נטו להדגיש ערכים מסוימים בכתביהם:

  1. עזרה הדדית: במקום תשלומי העברה הנגבים בכפייה כאמצעי לעזור לעניים, העדפה להסתמך על מנגנוני עזרה הדדית וולונטרים כגון צדקה וגמ"חים.[65]
  2. אחריות אישית: היות שהחופש לפעול מוליד את האפשרות לבצע טעויות טוענים הוגים ליברלים כי על יש לאפשר לאנשים לשאת בהשלכות השליליות של מעשיהם.
  3. חשדנות כלפי הממשלה: הוגים ליברלים מביעים חוסר אמון ביכולת הממשלה להגשים מטרות חברתיות כמו גם בטוהר כוונותיה.
  4. סובלנות: הוגים ליברלים הדגישו את חשיבותה של הסובלנות לקיומן של אמונות ודרכי חיים שונות.[66]
  5. מניע אישי: על פי רוב ההגות הליברלית מניחה כי בעוד אנשים ככלל מסבירי פנים ונוטים חסד, הרי שמניעם העיקרי הוא קידום ענייניהם. אדם סמית' בספרו "עושר האומות" כותב כך: ”אין זו מטוב ליבו של הקצב, מבשל הבירה או האופה, שאנו מצפים לארוחת הערב, אלא מעניינם בטובתם שלהם. אנו נפנה לא לאנושיותם אלא לאהבתם את עצמם, ולא נדון עימם על חוסרינו שלנו אלא על רווחיהם שלהם.”[67]

פמיניזם ליברלי

ערך מורחב – פמיניזם ליברלי

פמיניזם ליברלי (או פמיניזם אינדיבידואליסטי) הוא זרם פמיניסטי במסורת הליברלית הקורא לשוויון זכויות מלא בין נשים לגברים.[68] ראשיתו של הליברליזם הפמיניסטי בעידן הנאורות, למשל בהגותם של ג'ון סטיוארט מיל ("שיעבודן של נשים", 1689)[69] ומרי וולסטונקראפט ("הצדקת זכויותיהן של נשים", 1792)[70] ומאוחר יותר בתנועה לביטול העבדות לה היו שותפות נשים רבות.[71] בניגוד לזרמים פמיניסטיים אחרים כמו הפמיניזם התרבותי, הפמיניזם הליברלי לא מבקש ליצור תודעה מעמדית על בסיס מגדרי ולא קורא לחקיקת העדפה מתקנת או חוקי עבודה ייעודיים לנשים. למעשה חקיקה כזו נתפסת בזרם זה כאנטי-פמיניסטית שכן גלומה בה ההנחה שנשים זקוקות לסעד חוקי מיוחד, כלומר, נחותות.[72] הפמיניזם הליברלי מבקש כי החוק כלל לא יתייחס או יאזכר את מינו של אדם ותחת זאת יבטא זכויות אדם כלליות בלבד. מנגד הפמיניזם הליברלי לא שולל פעולה תרבותית שמטרתה להביא ליחס שוויוני לנשים בחברה, אלא שולל רק את השימוש בחקיקה ממשלתית מפלה לצורך כזה. הפמיניזם הליברלי היה זרם משמעותי בגל השני של הפמיניזם שהתרחש בין שנות ה-60 לסוף שנות ה-80 של המאה ה-20.

ביקורת

עמוד ראשי
ראו גם – קפיטליזם#כלכלות קפיטליסטיות, מאפיינים וביקורת

גורמים שמרניים (למשל הפילוסוף האמריקאי ראסל קירק) טוענים כי התרת התנהגות לא-מוסרית כמוה כ"הסכמה שבשתיקה" להתנהגות כזו. לפיכך, התרת נישואים חד מיניים, צריכת סמים, זנות וכדומה מהווה למעשה עידוד של דרכי התנהגות אלו, שלדעת אותם שמרנים אינן מוסריות, ולכן התרתן אינה מוסרית. הליברליזם לפיכך תומך בקודקס חוקים שאינו מוסרי מיסודו. מהגישה השמרנית התועלתנית יש הטוענים כי התרת עבירות מוסריות (למיניהן), גם אם אינן אלימות, עלולה לגרום להתפשטותן בחברה ולהביא בכך, בסופו של דבר, לרקבונה המוסרי. כך גם בנוגע למתן מעמד ועידוד חוקי מיוחד לדת מדינה מסוימת וכיוצא בזה. עוד נטען כי התנהגויות מסוימות (כמו למשל אכילת מזון שאינו בריא, או צריכת סמים) מפחיתות את פריונו הכלכלי של האזרח ובכך משיתות על החברה עלויות. בקרב אנשי שמאל כלכלי ניתן לציין התנגדות על בסיס הטענה כי העסקת עובדים בשכר נמוך מהווה למעשה ניצול לא הוגן של העובדים. כלומר, חוזים הנחתמים כשאחד או יותר מהצדדים שייך למעמד סוציו-אקונומי נמוך פסולים ולא משקפים בחירה רצונית. כמו כן נטען כי כלכלה חופשית מביאה לריבוד ואי שוויון בחלוקת ההכנסות, בעוד שאי-שוויון אינו רצוי. בקרב מתנגדי הגלובליזציה רווחת הטענה כי הליברליזם הכלכלי מוביל לא רק לאי שוויון במדינה בה הוא נהוג, אלא גם בין המדינות השונות. יש בשמאל הכלכלי שטענו כי כלכלת השוק מביאה את החברה בכללה לעוני ולא לשגשוג או שמביאה את החברה למצבים לא רצויים אחרים, דוגמת זיהום וכילוי בזבזני של משאבי הטבע מעצם טבעה. זרמים מודרניים ופוסט-מודרניים בתנועה הפמיניסטית גורסים כי הליברליזם מתעלם מההבדלים הטבעיים בין נשים לגברים, אשר בהם יש להתחשב באמצעות חקיקה ייעודית על מנת להגיע לשוויון תרבותי מלא בין גברים לנשים, למשל במקום העבודה.[73]

עוד משמאל ניתן לציין את ביקורתם של קארל מרקס,[74] אדוארד ברנשטיין (אחד מאבות הסוציאל-דמוקרטיה),[75] ונועם חומסקי.[76][77]

מונחים הקשורים בליברליזם

קיים מגוון מונחים ואידאולוגיות הנקשרו בליברליזם, מסיבות של קרבה רעיונית, אסוציאטיבית או מסיבות היסטוריות.

  • ליברליזם חברתי (גם ליברליזם סוציאלי, ליברליזם פרוגרסיבי, ליברליזם מודרני, ליברליזם אמריקאי וליברליזם פוזיטיבי): מתאר תפיסה המשלבת בין תמיכה בחירות בתחומים אזרחיים וחברתיים למעורבות ממשלתית שמטרתה הגדלת השוויון הכלכלי. הליברליזם החברתי דוגל בזכויות אדם, בהפרדת דת מן המדינה וחופש מדת, בזכויות נשים, , לצד מעורבות ממשלתית נרחבת בשוק החופשי ומדיניות רווחה. בארצות הברית מקובל המונח 'ליברליזם' כליברליזם המודרני. עמדותיו מקבילות במידה רבה לאלו המכונות על פי רוב 'סוציאל-דמוקרטיות' באירופה. משויך לעיתים לאסכולה הקיינסיאנית בכלכלה.
  • ליברליזם קלאסי: מתאר תפיסה ליברלית הדוגלת בליברליזם אזרחי וליברליזם כלכלי. המונח משמש לעיתים במשמעות נרדפת לליברטריאניזם.
  • ליברטריאניזם (גם ליברליזם נאו-קלאסי או ימין-ישן): מונח המשמש על פי רוב לתיאור ההגות הליברל-קלאסית בארצות הברית החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20. המונח משמש לעיתים במשמעות נרדפת לליברליזם הקלאסי.
  • אורדו-ליברליזם: זרם פוליטי גרמני, שהיה פעיל במיוחד בשנות ה-60 של המאה ה-20, הקרוב בתפיסותיו לליברליזם הסוציאלי אך עם דגש רב יותר על חופש כלכלי.
  • נאו-ליברליזם: מונח המשמש החל משנות ה-90 לתיאור צעדי מדיניות כלכלית ליברליים, לרוב כמילת גנאי. המונח משמש לעיתים גם כשם נרדף לגלובליזציה או 'פונדמנטליזם שוק'.[78] בעבר שימש במשמעות שונה לציון ליברליזם מתון או ליברליזם סוציאלי.
  • ליברליזם שמרני: מתאר עמדה ליברלית בתחום הפוליטי אך שמרנית בתחום התרבותי.
  • ליברליזם לאומי: מתאר עמדה ליברלית לצד תמיכה חזקה בהגדרה לאומית.
  • ליברליזם קתולי: זרם שהיה פעיל בצרפת ואיטליה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 וביקש לגשר בין אמונות הכנסייה הקתולית לבין ערכי המהפכה הצרפתית.
  • ליברליזם תרבותי: מתאר גישה המתנגדת לשמרנות תרבותית ומאמצת עמדה נונקונפורמיסטית כלפי נורמות תרבותיות. משויכת להתנגדות לאפליה וסקסיזם ולעיתים משויכת לעמדה רב-תרבותית.

ראו גם

לקריאה נוספת

הגות ליברלית

סקירת הליברליזם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Online Etymology Dictionary
  2. ^ (הקישור אינו פעיל, 31 בדצמבר 2017) Etymology of “Liberal”
  3. ^ Liberalism, F. A. Hayek, Enciclopedia del Novicento, 1973
  4. ^ מעות - אגרון הכלכלה המינהל והעסקים, ליברליזציה
  5. ^ Dorn, James A. (2008). Hamowy, Ronald (ed.). The Encyclopedia of Libertarianism. SAGE. p. 282. ISBN 1-4129-6580-2.
  6. ^ החיבור דאו דה ג'ינג הוא הבסיס לטאואיזם. דוגמה לגישתו של לאו דזה ניכרת בפואמה הזו:
    ”The more laws and restrictions there are,

    The poorer people become.
    The sharper men's weapons,
    The more trouble in the land.
    The more ingenious and clever men are,
    The more strange things happen.
    The more rules and regulations,
    The more thieves and robbers.
    Therefore the sage says:
    I take no action and people are reformed.
    I enjoy peace and people become honest.
    I do nothing and the people become rich.

    I have no desires and people return to the good and simple life.”
  7. ^ Political Theory, Stanford Encyclopedia of Philosophy
  8. ^ Irwin, Terence H, A Companion to Aristotle's Politics, Oxford: Blackwell, 1991, עמ' 200–25, מסת"ב 978-1557860989
  9. ^ ראו למשל:(הקישור אינו פעיל, 31 בדצמבר 2017) Economic History Association: The Economy of Ancient Greece
    Throughout most of ancient Greek history before the Hellenistic period, a free enterprise economy with private property and limited government intervention predominated. This places Greece in sharp contrast to most other ancient civilizations, in which governmental or religious institutions tended to dominate the economy.
  10. ^ Gregory F. Rehmke, Rights and Law Among the Ancient Greeks, TheFreeman 47, Foundation for Economic Education, February 1997
  11. ^ Murray N. Rothbard, 2.1, An Austrian Perspective on the History of Economic Thought, 1, Ludwig von Mises Institute, 1995, מסת"ב 9780945466482
  12. ^ תרגום המגנה כרטה לאנגלית.
  13. ^ ירדן גזית, סוציאליזם, קפיטליזם, אוריינטליזם, ‏09/04/2013
  14. ^ Ian Morris, Walter Scheidel, and Mark Lewis, “The first great divergence: China and Europe, 500-800 CE”, Mellon-Sawyer Seminar 2007/8, Departments of Classics and History, Stanford University, 2007
    ...The most popular answer in this literature was that statism and centralization explained China’s inability to match Europe’s success. Fifteenth-century China was unified into a single state, which meant that emperors like Yongle (1402-1424) who looked outward had the resources to mount spectacular voyages. But by the same token emperors who feared the commercial energies such activities unleashed had the resources to suppress them completely. Fifteenthcentury Europe, by contrast, was highly fragmented, with intense competition both within and between numerous states.
  15. ^ דוגמאות בולטות לכך הן פירנצה וונציה.
  16. ^ כמו שהוא ראה בוונציה, פירנצה ועוד.
  17. ^ (הקישור אינו פעיל, 31 בדצמבר 2017) אביעזר רביצקי, דת ומדינה במשנת ר' יצחק אברבנאל: סתירה והתנגשות, פורסם כחלק מהספר "חירות על הלוחות", עם עובד, 1999
  18. ^ Murray N. Rothbard, Ending Tyranny Without Violence (The Political Thought of Étienne de La Boétie)
  19. ^ (הקישור אינו פעיל, 31 בדצמבר 2017)History of the Levellers
  20. ^ חוק זה מנע מהמלך לבצע מעצרים שרירותיים ללא ביקורת שיפוטית.
  21. ^ "על הממשל המדיני" פורסם במידת מה גם כדי ללמד זכות על המהפכה המהוללת.
  22. ^ Richard Ashcraft, Revolutionary Politics and Locke's Two Treatises of Government, Princeton University Press, 1986, מסת"ב 9780691102054
  23. ^ למשל- לוק, (בשיתוף ידידו אייזיק ניוטון, שהיה שר המטבעה אותה תקופה) וכן חברי הפרלמנט הליברלים הצליחו לסכל את לחץ המרכנטליסטים להביא לפיחות של 25% בערך המטבע. ראו:Murray N. Rothbard, John Locke vs. the Mercantilists and Inflationists
  24. ^ לוק עצמו נחשב ל"וויג".
  25. ^ Voltaire, X Letter X, Letters on the English / Lettres Philosophiques, 1733
  26. ^ פרדריק בסטייה, עתירה, תרגום מאמרו של בסטייה לעברית
  27. ^ Sir Llewellyn Woodward, The Age of Reform, 1815-1870: Second Edition (Oxford University Press, 1962), p. 179.
  28. ^ החוקה נכנסה לתוקף רק בדצמבר 1791 לאחר שאושרה על ידי המדינות.
  29. ^ R. R. Palmer,
      • Palmer, The Age of the Democratic Revolution I, pp. 239-40, Age of the Democratic Revolution, Princeton University Press, 1969, עמ' 239-40, מסת"ב 978-0691005690
  30. ^ חמש שנים קודם לכן, בניסיון למנוע את המשבר הממשמש, מונה טורגו, כלכלן ליברלי ותומך לסה פייר לשר האוצר של צרפת אך הרפורמות שהציע (שכללו קיצוץ חד בהוצאות, הפחתת מכסים והנהגת מס שטוח) נתקלו בהתנגדות מעמדות האצולה ולא יצאו אל הפועל.
  31. ^ DAVID HENDERSON, The Changing Fortunes of Economic Liberalism, The Institute of Economic Affairs, 1998, מסת"ב 0 255 36520 9
  32. ^ The Decline and Triumph of Classical Liberalism, בביצוע Dr Steve Davies, הרצאה באתר יוטיוב
  33. ^ (הקישור אינו פעיל, 31 בדצמבר 2017)Richard M. Ebeling, Book Review: Liberalism by John Gray (באנגלית)
  34. ^ Asaf Zussman, The Rise of German Protectionism in the 1870s: A Macroeconomic Perspective, Department of Economics, Hebrew University, ‏2008
  35. ^ Golob, Eugene. (1944) The Meline tariff: French Agriculture and Nationalist Economic Policy. New York: Columbia University Press.
  36. ^ John Ranelagh, Thatcher's People: An Insider's Account of the Politics, the Power, and the Personalities (Fontana, 1992), p. ix.
  37. ^ אם כי הישגיה של תאצ'ר היו משמעותיים מאלו של רייגן, שאף לא עלה בידו להקטין את נתח הממשלה מהתוצר כלל במהלך כהונתו.
  38. ^ Taylor C. Boas and Jordan Gans-Morse, Neoliberalism: From New Liberal Philosophy to Anti-Liberal Slogan, Studies in Comparative International Development (SCID) 44, 2009, עמ' 137-161
  39. ^ Lang, Kai Olaf, Falling Down - The Steady Decline of Central European Liberalism, Central Europe Review 2, 18.9.2000
  40. ^ בפרט ניתן לציין את ואצלב קלאוס שהתמנה לראש ממשלת צ'כיה.
  41. ^ למשל, Arthur Schlesinger, Jr, Liberalism in America: A Note for Europeans, Perspectives USA The Politics of Hope, Riverside Press, 1962 ”Enough should have been said by now to indicate that liberalism in the American usage has little in common with the word as used in the politics of any European country, save possibly Britain. Liberalism in America has been a party of social progress rather than of intellectual doctrine, committed to ends rather than to methods. When a laissez-faire policy seemed best calculated to achieve the liberal objective of equality of opportunity for all -- as it did in the time of Jefferson -- liberals believed, in the Jeffersonian phrase, that that government is best which governs least. But, when the growing complexity of industrial conditions required increasing government intervention in order to assure more equal opportunities, the liberal tradition, faithful to the goal rather than to the dogma, altered its view of the state.”
  42. ^ הליברליזם הקלאסי, כלומר, במשמעותו המקורית של המושג ליברליזם, כתמיכה בכלכלת שוק חופשי.
  43. ^ במיוחד לתעשיות ינוקא.
  44. ^ ניתן למעשה להקביל את הדמוקרטים והרפובליקנים של לפני ממשל וילסון לוויגים והטורים באנגליה, או מאוחר יותר, לליברלים והטורים באנגליה.
  45. ^ למשל כך מתאר זאת פול קרוגמן, אחד הכלכלנים הבולטים בליברליזם הסוציאלי באמריקה: "Krugman describes himself as liberal, and has explained that he views the term "liberal" in the American context to mean "more or less what social democratic means in Europe." "Nobelpristagaren i ekonomi 2008: Paul Krugman", speech by Paul Krugman (Retrieved December 26, 2008)
  46. ^ Liberalism in America: A Note for Europeans by Arthur Schlesinger, Jr. (1956) from: The Politics of Hope (Boston: Riverside Press, 1962). ”Liberalism in the American usage has little in common with the word as used in the politics of any European country, save possibly Britain.”
  47. ^ Liberalism, אנציקלופדיה בריטניקה, 2012”In the United States liberalism is associated with the welfare-state policies of the New Deal program of the Democratic administration of Pres. Franklin D. Roosevelt, whereas in Europe it is more commonly associated with a commitment to limited government and laissez-faire economic policies ”
  48. ^ אמיר גולדשטיין, שקיעת הציונים הכלליים וכישלון האלטרנטיבה הליברלית, עיונים בתקומת ישראל 16, עמ' 293-342
  49. ^ אמיר גולדשטיין, הציונות-הכללית, המחנה האזרחי והסוגיה הדמוקרטית-ליברלית, הדרך הדמוקרטית, 2012, עמ' 324-363
  50. ^ ממאמרו של אמיר גולדשטיין ('הציונות-הכללית, המחנה האזרחי והסוגיה הדמוקרטית-ליברלית', הדרך הדמוקרטית, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, שדה בוקר 2012, עמ' 324–363): "המחקרים העיקריים שעסקו בשנות העשרים והשלושים: יגאל דרורי, בין ימין לשמאל: 'החוגים האזרחיים' בשנות העשרים, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תל אביב 1990; דוד שערי, מסתם ציונות לציונות כללית: איחוד ופילוג בראשית דרכה של הציונות הכללית העולמית 1939-1929,ראובן מס, ירושלים 1990; נעמי שילוח, מרכז הולך ונעלם: החוגים האזרחיים בארץ־ישראל בשנות השלושים, יד יצחק בן־צבי ומוסד הרצל לחקר הציונות, ירושלים וחיפה 2003. את הניסיון המוכר ביותר להציע תובנות על התפתחות הציונות הכללית עשה שניאור־זלמן אברמוב, שהיה ח"כ בין 1959 ל־1977. ראו שניאור־ זלמן אברמוב, 'ראשי פרקים לתולדות הציונות הכללית והמפלגה הליברלית', בתוך: הנ"ל, על מפלגה שנעלמה ועל ליברליזם, דביר, תל אביב 1995, עמ' 15–62. לניסיון מוכר פחות ראו תמר הנקין )עורכת(, הציונות הכללית כזרם רעיוני: סקירה על קווי היסוד בהתפתחות הרעיונית־פוליטית של המפלגה הליברלית בישראל, קרן אניספלד, ירושלים 1979. העיתונאי אריה אבנרי פרסם בנושא ספר לא מחקרי אך מקיף ורב־ערך: אריה אבנרי, הקשר הליברלי, זמורה ביתן, תל אביב 1984. על קורות המפלגה הפרוגרסיבית בעשור הראשון למדינה נכתב מחקר מקיף עוד בראשית שנות השישים, ומחקר זה והביוגרפיה שכתבה רות בונדי על פנחס רוזן משרטטים יחדיו את נקודות הציון הבולטות בהתפתחותה Khayyam Paltiel, The Progressive Party: A Study ראו. הפרוגרסיבית המפלגה של of a Small Party in Israel, Ph.D. dissertation, The Hebrew University, Jerusalem 1963;רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו, זמורה ביתן, תל אביב 1990."
  51. ^ http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=1990&subject=%FA%F0%E5%F2%E5%FA%20%E5%EE%F4%EC%E2%E5%FA%20%F4%E5%EC%E9%E8%E9%E5%FA&portal=%F4%E5%EC%E9%E8%E9%F7%E4%20%E5%E1%E7%E9%F8%E5%FA#
  52. ^ http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/16/amirg.pdf
  53. ^ אמיר גולדשטיין, שקיעת הציונים-הכלליים וכשלון האלטרנטיבה הליברלית, 1959-1961, עיונים בתקומת ישראל
  54. ^ סריקות הבטאון
  55. ^ "לא תמצאו פה צינגלה". עלה ירוק משנה כיוון, באתר ynet
  56. ^ מידה - אודות
  57. ^ http://likudliberal.org/
  58. ^ הרב אורי שרקי, פרופסור קרלו שטרנגר, (הקישור אינו פעיל, 31 בדצמבר 2017) הרב והפרופסור: חיה ותן לחיות
  59. ^ אף כי כיום הליברליזם משויך לפעמים לימין, ובעבר שויך במובהק לשמאל.
  60. ^ בידי הממשל המרכזי מושארים ענייני ביטחון החוץ.
  61. ^ “The care of souls cannot belong to the civil magistrate.”
  62. ^ “congress shall make no law abridging the right of the people peaceably to assemble.”
  63. ^ When goods don’t cross borders, soldiers will
  64. ^ The central bank is an institution of the most deadly hostility existing against the Principles and form of our Constitution. I am an Enemy to all banks discounting bills or notes for anything but Coin.
  65. ^ עניין זה נדון באריכות על ידי אדם סמית' (בעיקר בספרו תאוריה של רגשות המוסר), ג'ון לוק, דייוויד ריקארדו, האבות המייסדים של ארצות הברית ועוד. למשל, עם מותו של אדם סמית' נתגלה כי תרם במהלך חייו כמעט את כל הכנסתו למטרות צדקה בסתר ואחוזתו מסתכמת בביתו הקטן, ספרייתו הגדולה ומאות בודדות בלבד.
    Thomas D. Birch, An Analysis of Adam Smith's Theory of Charity and the Problems of the Poor, Eastern Economic Journal, 1998
  66. ^ למשל חיבורו של ג'ון לוק מכתב באשר לסובלנות, 1689.
  67. ^ It is not from the benevolence of the butcher, the brewer or the baker, that we expect our dinner, but from their regard to their own interest. We address ourselves, not to their humanity but to their self-love, and never talk to them of our own necessities but of their advantages
  68. ^ שם המחבר, Liberal Feminism, Stanford Encyclopedia of Philosophy
  69. ^ בחיבורו המשפיע של ג'ון סטיוארט מיל "שיעבודן של נשים" (1689), טען (כנגד התפיסה הרווחת) כי נשים אינן נחותות אינטלקטואלית מטבען ביחס לגברים, ובמידה בה קיימים הבדלים הרי הם תוצאה של ההשכלה השונה שניתנת לגברים ונשיםJohn Stuart Mill, The Subjection of Women, ‏1689
  70. ^ ראו "הצידוק לזכויות של נשים" (A Vindication of the Rights of Woman) בוויקיפדיה באנגלית: (אנ')
  71. ^ The roots of feminism, Wendy McElroy
  72. ^ Wendy McElroy, Individualism: A New View Of Feminism, ‏June 22, 2001
  73. ^ אנציקלופדית סטאנפורד
  74. ^ קארל מרקס ראה בליברליזם כלא יותר מ"גלימה" המכסה את עבדותו של מעמד הפועלים. מרקס ראה בעצם הקניין כמוסד הנכפה על האדם, מנכר אותו מתוצריו וגוזל ממנו את הערך העודף. ראו: Karl Marx and Friedrich Engels, “Stirner” Delighted in His Construction, The German Ideology, 1846, עמ' part 5
  75. ^ אדוארד ברנשטיין, סלחן יותר בביקורתו על הליברליזם :”[לבסוף] יש להמליץ כי מידה של מתינות תישמר בהכרזת המלחמה כנגד הליברליזם. אמת היא כי התנועה הליברלית הגדולה של העת המודרנית קמה לטובתם של הבורגנים הקפיטליסטים בראש ובראשונה, וכי המפלגות שנקראו ליברליות, או הפכו ליברליות עם הזמנים, היו לא יותר משומרות הקפיטליזם. באופן טבעי רק התנגדות יכולה להיות בין אלו וסוציאל-דמוקרטיה. אך בהתייחס לליברליזם כתנועה היסטורית גדולה, הסוציאליזם הוא יורשה הטבעי, לא רק בסדר כרונולוגי, אלא גם במעלות הרוח, כפי שניכר בכל שאלה עקרונית בה הסוציאל-דמוקרטיה נדרשה לנקוט עמדה.”, ראו: Eduard Bernstein, The Tasks and Possibilities of Social Democracy, Evolutionary Socialism, Independent Labour Party, 1899
  76. ^ (הקישור אינו פעיל, 31 בדצמבר 2017)נועם חומסקי על הסכמים מרצון: ”The idea of 'free contract' between the potentate and his starving subject is a sick joke, perhaps worth some moments in an academic seminar exploring the consequences of (in my view, absurd) ideas, but nowhere else."”
  77. ^ ניתן לציין כי בניטו מוסוליני התנגד לליברליזם הן מטעמים כלכליים והן מטעמים אזרחיים: ”Fascism is definitely and absolutely opposed to the doctrines of liberalism, both in the political and the economic sphere.” BENITO MUSSOLINI, THE DOCTRINE OF FASCISM, ‏1932
  78. ^ פונדמנטליזם שוק הוא כינוי גנאי לתפיסה השוללת באופן גורף מעורבות ממשלתית בכלכלה.