נפילת הבסטיליה

ההשתלטות על הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, ציור מאת ז'אן-פייר-לואי-לורן הואל

נפילת הבסטיליה, שהתרחשה ב-14 ביולי 1789, הייתה התפתחות מכרעת במהלך המהפכה הצרפתית, ובהמשך שימשה כסמל המהפכה. למרות העובדה שבזמן כיבושה היו כלואים בבסטיליה רק שבעה אסירים, שימש בית הכלא המפורסם כסמל השלטון, ולכן כיבושה על ידי המהפכנים היה אות הפתיחה של מרד גלוי נגד המלך. האירוע מצוין עד היום בחגיגות במסגרת יום הבסטיליה ויום זה הוא חג לאומי בצרפת.

הרקע

במהלך שלטונו של המלך לואי ה-16 צרפת הייתה נתונה במשבר כלכלי חריף, אשר כרסם בחוסנה מזה עשרות שנים. לקראת סוף המאה ה-18, המשבר היה חריף עד כדי כך, שלא היה מנוס מרפורמות מרחיקות לכת במערכת גביית המס ורפורמות כלכליות וחברתיות נוספות. על מנת לטפל במשבר כונסה ב-5 במאי 1789 אספת המעמדות, הגוף המייצג את המעמדות השונים בצרפת. מאז 1614 פעולתה נבלמה על ידי מסורות עתיקות, פרוטוקולים ארכאיים ועקשנותם של הגורמים השמרנים, במיוחד מקרב המעמד השני (הכמורה).

ב-12 ביוני 1789, החלו נציגי המעמד השלישי (פשוטי העם) להתנהל בנפרד מאספת המעמדות וב-17 הכריזו על עצמם כ"אספה הלאומית". תחילה המלך התנגד להתפתחות זו, אך נכנע לבסוף כשאצילים וכמרים ערקו אליה במספרים גדולים. הוא ציווה על יתרת שני המעמדות הגבוהים להצטרף אליה ב-27 ביוני. היא שינתה את שמה לאספה המכוננת הלאומית ב-9 ביולי, והצהירה שמטרתה כינון חוקה לצרפת.

תושבי פריז היו באופוריה מהשינויים החדשים והביעו תמיכה נמרצת באספה. העיתונות פרסמה את דיוני המליאה, הוויכוחים הפוליטיים פרצו את גבולות המליאה ונפוצו לכל כיכר, פארק ומקום ציבורי אחר ברחבי פריז. ארמון פאלה רויָאל וגינותיו הפכו למקום מפגש קבוע למתדיינים.

פיטוריו של נקר

ב-11 ביולי 1789 הצבא כיתר את ורסאי, סוור, שדה מארס ואת סן דני. המלך, כנראה בלחצו של אחיו הדוכס מארטואה וגורמים אחרים בחצר, פיטר את ראש השרים ושר האוצר ז'אק נקר, אשר היה אהוד על המעמד השלישי. הוא הוחלף על ידי הברון לואי אוגוסט דה ברוטויי.

החדשות אודות פיטוריו של נקר הגיעו לפריז בערב יום ראשון ה-12 ביולי. הפריזאים הניחו שפיטוריו הם ניסיון של הגורמים השמרניים לשמור על כוחם לקראת הסתערות הצבא על העיר. ההמונים התחילו להתפרע ברחובות, כשההפגנה העיקרית הייתה מול פאלה רויאל עם כ-10,000 משתתפים.

העימות

דיווח על המאורעות בעיתון המשכילי "המאסף", שיצא לאור בברלין, 15 בספטמבר 1789. בתמונה מופיע הכיתוב בכתב רש"י: ביום ה', א' תמוז, אחרי בואם בברית יחד אל בית מועדם נפל העם הסר למשמעת הוועד הגדול הזה, כולם תופשי מגן וצינה (=כולם לוחמים), כל אנשי הצבא אשר למלך, להביא גם אותם בברית החדשה, וכל איש אשר מרה (המרה) את פיו הכו לפי חרב (=רצחו). גם את בית הסוהר הנקרא "בסטיליה" אשר היה (כלומר, שהאנשים שבו היו) מחיתת כל ישר לבב ותועבת ישרים החריבו עד היסוד בו, ואסיריו שולחו חופשי, ואת שר בית הסוהר הרגו לפי חרב. ואחרי אשר הייתה להם התשועה, נתאספו יחד בבית מועדם ויבקשו מאת פני המלך ירום הודו, אשר ישב בורסאי לבוא גם הוא לקיים את דברי הברית

הקהל התקדם לאורך הרחובות לכיוון כיכר ואנדום תוך כדי שאנשיו מנופפים בפסלים בדמותם של נקר והדוכס מאורליאן. בדרכם לארמון הם נתקלו ביחידה של שכירי חרב גרמניים הנאמנים למלך. התפתחה תגרה והחיילים נסוגו תחת מטר אבנים. בכניסה לארמון הם פגשו יחידת דראגונים בפיקודו של הנסיך דה לאמבסק, אשר החלה לירות לתוך ההמון והרגה את אחד מנושאי השלטים. ההמון הגיב בירי משלו והרג חייל. לאור יתרונו המכריע של ההמון בכוח אדם הנסיך החליט לסגת, תוך שכוחותיו הורגים ופוצעים את מי שעמד בדרכם לחוף מבטחים.

החטיבה של המשמר הסגול, אשר תמכה במורדים, נשארה בקסרקטינים. על מנת לחסוך מפריז את שפיכות הדמים ולמנוע מההמון המשולהב לפתוח במרידה כללית, דה לאמבסק אשר לא סמך על חייליו, הורה ל-60 דרגונים לתפוס עמדה לפני מפקדתו בשוסי-ד'אנטין. הפקודה, שבמקור הייתה אמורה למנוע שפיכות דמים והתלהמות, עשתה בדיוק את ההפך, כי ההמון ראה בהצבת הפרשים פרובוקציה וחטיבת המשמר הסגול הצטרפה להמונים תוך כדי הריגת כמה קצינים ופריקת כל עול. עם תמיכת הצבא הסדיר ההמון חש בטוח בעצמו עוד יותר - ואילו הכוחות הזרים סירבו לתמוך במלוכנים בגלל החשש לחייהם.

כיבוש הבסטיליה

המורדים פלשו לבית האינוולידים על מנת לתפוס כלי נשק והמשיכו בתנופת המרד לעבר הבסטיליה. בזמן ההתקוממות בית הסוהר היה כמעט ריק, והוחזקו בו שבעה אסירים בלבד: ארבעה זייפנים, שני חולי נפש ואציל צרפתי שהואשם בפדופיליה (המרקיז דה סאד הועבר מהמצודה עשרה ימים קודם לכן). המורדים התקיפו את הבסטיליה בעיקר על מנת להשתלט על התחמושת הרבה, שהייתה בה (עתודות אבקת השרפה בלבד הגיעו ל-13,600 ק"ג). חיל המצב מנה כ-100 חיילים ופקידים בלבד וכ-40 תותחים, חלקם בעלי קוטר גדול.

ההמון שהתאסף ליד הבסטיליה דרש את פירוק התותחים והעברת אבק השריפה לידיו. שני נציגי ההמון הוזמנו לתוך בית הסוהר על מנת לנהל משא ומתן, אך המשא ומתן התארך מעבר למצופה וההמון דרש להגיע לפתרון מהיר.

בערך ב-13:30 שרשראות גשר הצונח נותקו, וההמון זרם לתוך בית הסוהר. בעקבות הפריצה לתוך המבצר החיילים וההמון התחילו לירות זה בזה והניסיונות להשכין הפסקת אש עלו בתוהו.

הירי נמשך וכעבור שעתיים ההמון תוגבר על ידי יחידות מחיל המצב הפריזאי, שהצטרפו למורדים עם הנשק מבית האינבלידים. למראה התגבורת, מושל הבסטיליה, המרקיז דה לוניי הכריז על הפסקת אש ב-17:00 על מנת למנוע טבח. הוא העביר מכתב עם דרישותיו דרך מרווח קטן בשער, אך הצרים סירבו לקבל את דרישותיו. למרות סירוב זה, המושל החליט להיכנע בגלל היתרון המספרי העצום של ההמון. הצרים נכנסו לתוך הבסטיליה כחצי שעה אחרי ההכרזה על הפסקת האש.

כ-100 אנשים נספו במהלך הקרב, מתוכם רק שומר אחד וכל היתר מבין המורדים. דה לוניי נגרר החוצה וההמון המשולהב עשה בו לינץ' . אחרי הירצחו, ההמונים כרתו את ראשו והציבו אותו על כלונס על מנת להציגו ברחבי פריז.

אחרי נפילת הבסטיליה

השאנז אליזה מקושט בדגלי צרפת ביום הבסטיליה

חגיגות יום הבסטיליה בעיר אקס-אן-פרובנס, 14 ביולי 2007

תושבי פריז ציפו להתקפת נגד של הכוחות המלוכנים וביצרו את הרחובות בבריקדות, תוך שהם עוקרים אבני שפה, קורעים דלתות ממקומן ועורמים רהיטים בניסיון למנוע מחיל הפרשים את תנופת ההסתערות. פריזאים התחילו להתחמש בכל הבא ליד, בעיקר בחניתות מאולתרות, שאומנם הטילו מורא בלב המתבונן, אך היו חסרות ערך מול הרובים והתותחים של הצבא הסדיר.

בינתיים בוורסאי המלוכנים נשארו בעלטה בכל הנוגע לאירועים האחרונים, כשהתבררה התמונה, מרשל דה ברולי עמד לפתוח בהפיכה פרו-מלוכנית על מנת להכריח את האספה לכבד את הצו מ-23 ביוני ולהתפזר. האספה סירבה ושיגרה שליחים לפריז על מנת לקבל את תמיכת ההמונים. לנוכח העדיפות המספרית הגדולה של הפריזאים ועריקתם של גדודי צבא רבים אל הרפובליקאים, המלוכנים נאלצו לסגת מדרישתם לפזר את האספה.

למחרת בבוקר תוצאות הפיכת הנגד הלא מוצלחת נודעה למלך ולתומכיו והם זנחו את רעיונות פיזור האספה לעת עתה. המלך הציע כמה מחוות כגון החזרתו של נקר - האהוד מאוד בציבור בזכות רפורמות המס שניסה להעביר - לתפקיד שר האוצר והבטיח לחזור מארמון ורסאי אל הבירה. בשובו לפריז, המלך קיבל את הטריקולור וחבש את הכובע המסורתי עם סמל המהפכה תוך כדי שהוא קורא "תחי האומה". ההמון המשולהב השיב לו בקריאות "יחי המלך".

למרות התפייסותו של המלך עם ההמונים, האריסטוקרטים חשו אי נוחות נוכח הלך הרוח הכללי, שנשב נגדם בחוזקה. רבים, במיוחד הבכירים שבהם התחילו להגר מצרפת.

נקר חזר לפריז מבזל ברגשות ניצחון (שלא האריך ימים). בהגיעו לפריז הוא גילה, שההמון רצח באכזריות את פולון ואת אחיינו ואת ברון דה בסנוול, פקודו של מפקד הבסטיליה לשעבר, דה ברולי. נקר ניסה להימנע משפיכות דמים נוספת ודרש חנינה כללית. דרישתו הייתה מוטעית, כי הוא לא שקל נכונה את עוצמתם של הכוחות הפוליטיים, שדרשו את דמם של האסירים. אילו ביקש דיון הוגן בבית משפט, אולי היה עולה בידו להציל את חייהם. הוא הפריז בחשיבותה של האספה, אשר הוקמה אד הוק. האספה לא היססה לבטל את החנינה על מנת להציל את עורה שלה בפני זעמו של ההמון.

מפריז המהומות נפוצו בכל רחבי צרפת. אנשי המעמד השלישי התארגנו והתחמשו. רבים מהם התכנסו בוועדות והכריזו על קיום ממשל מקומי. הם אף הקימו יחידות של המשמר הלאומי להגנת האינטרסים שלהם. הקיצוניים שבהם שרפו את בתי האצילים ואף רצחו אצילים על שום היותם בעלי הסטטוס האריסטוקרטי.

יום הבסטיליה

ערך מורחב – יום הבסטיליה

כל שנה ב-14 ביולי נחגג בכל רחבי צרפת יום הבסטיליה. בפריז מקיימים כל שנה בתאריך זה מצעד צבאי לאורך השאנז אליזה בבוקר ובלילה נורים זיקוקין די-נור מעל לגני טרוקדרו.

קישורים חיצוניים

• יובל מלחי, פרק 32: יום הבסטיליה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 4 ביולי 2011 (כולל שידור רדיו מדומה של ההתרחשויות "שידור חי מהבסטיליה")

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

40102414נפילת הבסטיליה