דמוקרטיה טוטליטרית

דמוקרטיה טוטליטרית ("דמוקטטורה", או "אנרכו-מונרכיזם") היא מושג שטבע פרופסור יעקב טלמון בשנת 1952 עם צאתו לאור של ספרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית".

בספרו, מציג טלמון את ניתוחו ותפיסתו ההיסטורית בנוגע לאימת המשטרים הידועים לשמצה במאה ה-20. בעיניו, חברה דמוקרטית שאינה מעניקה לאזרחיה פלורליזם תכונה לעיתים "דמוקרטיה טוטליטרית" או "דמוקטטורה". הפלורליזם מכבד את ריבוי הקולות האנושיים ואת ביטוייהם המגוונים, והוא אחד הערכים המרכזיים של הדמוקרטיה. משטר שאינו פלורליסטי, המאפשר זכות הצבעה לנתיניו אך לא נותן להם להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי המסורתי - מדכא קבוצות שונות מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית מביא על פי רוב לתרעומת ואיבה, הן כלפי המשטר והן בין הקבוצות השונות בחברה. ללא מתן פלורליזם במשטר דמוקרטי - לא מתאפשרת דמוקרטיה.

הדמוקרטיה הטוטליטרית נוסדה כאסכולה של תנועת הנאורות הצרפתית במאה ה-18 וינקה מתורת "הרצון הכללי" של ז'אן-ז'אק רוסו, ומכאן המשיכה להתקיים בגלגוליה השונים במשך העידן המודרני. היא באה לידי ביטוי במשטרים רודניים, כמו הדיקטטורה היעקובינית והקומוניזם הסובייטי והסטליניסטי. האמונה בחופש והשאיפה לממשו באמצעות אסכולות חברתיות-מדיניות אוטופיסטיות (כמו קומוניזם) מתיישבות לכאורה עם שימוש באמצעי כפייה לצורך הגשמת הרעיון האוטופי. גישה זו מובילה ל"דמוקטטורה" והיא בלתי סובלנית בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית. יש לציין כי המושג "דמוקטטורה" נוגד בעליל את מושג "הרצון הכללי".

הפילוסופיה של הדמוקרטיה

כפי שטלמון כותב, הפילוסופיה של הדמוקרטיה הטוטליטרית מבוססת על ראייה מ"למעלה-למטה" של ​​החברה, כלומר שתהליכיים פוליטיים פנימיים נעשים מצד השלטון ורק לאחר מכן "מחלחלים" אל האזרחים - שהם בתמורה חותרים להשגת אמת פוליטית מוחלטת ומושלמת.

הפרט בעצמו לא יוכל להגיע לאמת זו באופן עצמאי; מוטלת עליו חובה ואחריות לסייע לבני ארצו להגיע לאותה אמת. יתר על כן, כל פעילות ציבורית או פרטית שאינה מקדמת או מזדהה עם מטרה כזו - אין לה תכלית מועילה, היא מבזבזת זמן ואנרגיות, ולכן נדרש למגר אותה.

לפיכך, מאמצים כלכליים וחברתיים, אשר נוטים לחזק את הקולקטיב נחשבים בעלי ערך, בעוד שחינוך ודת, הנוטים לחזק את הפרט - נתפסים כבלתי מועילים. "אתה לא יכול להיות אזרח ונוצרי בעת ובעונה אחת", אומר טלמון, בהתייחסו לטענותיו של רוסו, "על נאמנויות מתנגשות".

במאמרו "ההתקדמות במדעי החברה הסינית" (שיצא בשנת 2001), הפרופסור למדיניות ציבורית בסין, מאו שאלונג, נוקט בעמדה אחרת. הוא מניח שהדמוקרטיה הטוטליטרית, או מה שהוא מכנה "דמוקרטיה מוכוונת-שוויון", מבוססת על הרעיון החשוב כי החופש והזכויות המוחלטים של בני האדם אינם צריכים להיות כבני ערובה הכבולים למסורות "סטטיות" ולהסדרים חברתיים.

מאו מכיר בכך שלמונח "טוטליטרי" יש קונוטציה שלילית הקשורה אליו, כפי שג'ובאני ג'נטילה נהג לכנות את הממשל הפשיסטי האיטלקי בראשות מוסוליני. הוא תופס את תומכי הדמוקרטיה הליברלית ("הדמוקרטיה המערבית") כבעלי יחס שלילי למונח, המאמינים כי כוח (או "אלימות") אינו דרך ראויה להשגת מטרה, ולא משנה מהי ערכה של המטרה. הוא מעדיף את המושג "דמוקרטיה מוכוונת-חירות" כדי לתאר ישות פוליטית כזו.

יסודות הטוטליטריות

על פי טלמון, הדמוקרטיה הטוטליטרית היא "הריבונות הטריטוריאלית הבלעדית". מתוקף תפקידה יש בידיה הכוח להפקיע וליטול; כלומר שברשותה היכולת והזכות לשלוט על הכל ועל כולם. לאור הכוח הזה, בהיעדר תמיכה מלאה מצד האזרחים בשלטון, הדמוקרטיה מחייבת דיכוי בכוח של כל יסוד אופוזיוני, מלבד מה שהממשלה מתירה או מארגנת. הדמוקרטים הליברלים, הרואים כוח פוליטי כהולך ומתפתח "מלמטה למעלה", דוחים באופן קטגורי את רעיון הכפייה כעיצוב הרצון הפוליטי מצד השלטון, זאת לעומת המדינה הדמוקרטית-טוטליטרית שרואה בו צורך מתמשך ונחוץ.

מדינה דמוקרטית-טוטליטרית אמורה למקסם את שליטתה על חיי אזרחיה באמצעות ההיגיון הכפול של הרצון הכללי (כלומר, "טובת הכלל") ושלטון הרוב. ניתן לטעון כי בנסיבות מסוימות, דווקא הפוליטיקה, הכלכלה והצבא מפרשים את הרצון הכללי בהתאם לאינטרסים שלהם.

אך שוב, ההכרח הוא להשיג את המטרה הכוללת - נירוונה פוליטית המעצבת את חזון התהליך המדיני-שלטוני, וכאן האזרח נדרש לתרום כמיטב יכולתו: הגנרל לא מתבקש להנחות את המחרשה, והאיכר לא מתבקש להנהיג את החיילים.

אזרחי מדינה כזו, על אף שאינם מודעים לחוסר האונים האמיתי שלהם, עדיין עשויים לתמוך בממשלתם. למשל, כאשר גרמניה החלה את מלחמת העולם השנייה הממשלה הנאצית קיבלה את תמיכתם של רוב הגרמנים, ורק כעבור זמן רב, לאחר שגרמניה החלה להפסיד במלחמה - התמיכה בהיטלר כורסמה והתפוררה. סטלין, שליט ברית המועצות, הוערץ על ידי מאות מיליוני תושבי ברית המועצות, שיש מהם שלא שינו את דעתם כיום - אפילו לאחר שזוועותיו נחשפו - ומעמדו הפוליטי הבטיח שהרפורמות הכלכליות והפוליטיות שתכנן אכן יצאו לפועל.

ביקורת והרחבת המונח

רוסו

ספרו של טלמון עוסק בהפיכת מדינה שבה הערכים המסורתיים והאמונה הם המעצבים את תפקידה של הממשלה - תפקיד שבו התועלת החברתית מקבלת עדיפות מוחלטת. עבודתו היא ביקורת על רעיונותיו של רוסו, שרעיונותיו כאמור השפיעו רבות על המהפכה הצרפתית: ב"אמנה החברתית" טוען רוסו כי האינטרסים של היחיד ושל המדינה הם זהים, ובאחריות המדינה ליישם את "הרצון הכללי".

המינוח הפוליטי החדש של המונח "דמוקרטיה משיחית" נגזר אף הוא מעבודתו של טלמון:

"אכן, מנקודת מבט של אמצע המאה העשרים, ההיסטוריה של המאה וחמישים השנים האחרונות נראית כהכנה שיטתית להתנגשות בין הדמוקרטיה האמפירית והליברלית לבין הדמוקרטיה המשיחית הטוטליטרית, ומאידך גיסא נמצאת הדמוקרטיה המשיחית, שבה נוכח המשבר העולמי של היום."

ברוח דומה, הרברט מרקוזה, בספרו משנת 1964 "אדם חד-ממדי", מתאר חברה שבה לדבריו: "... ניתן להפוך את החירות לכלי רב עוצמה של שליטה... בחירה חופשית של אדונים אינה מבטלת את האדונים או העבדים."

וויליאם אנגדאהל

הסופר האמריקאי אנגדאהל הוסיף ממדים חדשים לניתוחה של הטוטליטריות. בספרו "דומיננטיות של הספקטרום: הדמוקרטיה הטוטליטארית וסדר העולם החדש", אנגדהל מדבר על הדחף האמריקאי להשגת הגמוניה גלובלית באמצעים צבאיים וכלכליים. לטענתו, יעדיה של ארצות הברית הובילו למצב תנאים פנימיים הדומים לטוטליטריות:

"... מוסד כוח שבמהלך המלחמה הקרה יצא מכלל שליטה וכעת מאיים לא רק על מוסדות היסוד של הדמוקרטיה, אלא גם על החיים על פני כדור הארץ, באמצעות הסיכון הגובר של מלחמה גרעינית שניגרר אליה בשוגג".

שלדון וולין

התאורטיקן הפוליטי וולין מנתח גם הוא את הסימביוזה של האינטרסים העסקיים והציבוריים שהתגלו לדעתו במלחמה הקרה כדי ליצור את הנטייה כפי שהוא מכנה "טוטליטריות מופנמת":

"תוך ניצול הסמכויות והמשאבים של המדינה, הטוטליטריות המופנמת משיגה את הדינמיקה שלה באמצעות שילוב עם צורות אחרות של כוח, כגון דתות אוונגליסטיות, ובראשן על ידי עידוד הקשר הסימביוטי בין הממשלה המסורתית לבין שיטת הממשל "פרטית" על ידי התאגיד העסקי המודרני. התוצאה היא לא מערכת של שותפים שווים ששומרים על זהותם, אלא מערכת המייצגת את קיומו של עידן כוח התאגידים."

במאמר שכותרתו "טוטליטריות מופנמת" שפרסם וולין ב"The Nation Magazine", הוא מצטט תופעות כגון היעדר מעורבות של האזרחים במסגרת פוליטית צרה (שלדעתו נגרמת עקב השפעת הכסף), הפרטת הביטחון הסוציאלי, הגדלות מסיביות בהוצאות צבאיות ומעקבים, כדוגמאות לדחיקת הציבור כלפי ממשלה "פרטית". השפעה תאגידית מפורשת באמצעות התקשורת, ומרומזת באמצעות הפרטת האוניברסיטה. יתר על כן, מכוני מחקר פוליטיים רבים סייעו בתהליך זה על ידי הפצת האידאולוגיה השמרנית. הוא קובע:

"כשכל היסודות יונחו במקום... מה שמונח על כף המאזניים, אם כן, הוא לא פחות מאשר הניסיון להפוך חברה חופשית וסובלנית לגרסה של המשטרים הקיצוניים של המאה הקודמת".

סלבוי ז'יז'ק

ז'יז'ק, הפילוסוף והסוציולוג הסלובני, מגיע למסקנות דומות בספרו "ברוכים הבאים למדבר האמיתי". הוא טוען שהמלחמה בטרור שימשה צידוק להשעיית חירויות האזרח בארצות הברית, בעוד שההבטחה לדמוקרטיה ולחופש הופצה בחו"ל כהצדקה הפוליטית לפלישה לעיראק ולאפגניסטן.

מאחר שהדמוקרטיות המערביות תמיד מצדיקות "מדיניות חירום" (מושג שנלקח מהתאוריה של קרל שמידט), הן נכשלות בתור תפקידן כמוקדים של סוכנות פוליטית יציבה.

ראו גם

• דמוקרטיה מתגוננת

קישורים חיצוניים

• On The Origins of Totalitarian Democracy - http://users.cyberone.com.au/myers/correctness.html
• http://www.brainyencyclopedia.com/encyclopedia/t/to/totalitarian_democracy.html
• זאב שטרנהל, החיבור שהוליד את האדם החופשי וגם את רוצחיו, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2011
• ג'ון מארי, הכנסייה והדמוקרטיה הטוטליטרית
• סקירה על "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית", אירווינג קריסטול, Commentary Magazine

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25486255דמוקרטיה טוטליטרית