תודעה מעמדית
משמעותה המילולית של תודעה מעמדית, היא המודעות לסטטוס המעמדי או הכלכלי של הפרט בחברה. מנקודת המבט המרקסיסטית היא מתייחסת למודעות, או חוסר מודעות עצמית, של הפרט - למעמד המסוים אליו הוא משתייך, כמו גם לרצון לפעול למען האינטרסים של בני המעמד שלו והמודעות להיסטוריה המעמדית שלהם. מרקס מסביר את קבלת התודעה המעמדית כמעבר ממעמד סטאטי בפני עצמו, למעמד הפועל למען עצמו. משמעות ההבדל: קבוצת אנשים אשר להם דעה משותפת ביחס להפקת מוצריהם, לעומת יצירת רובד חברתי אשר ידאג לרכישת אינטרסיו ומוצריו בעצמו. לרוב, לבני המעמדות הנמוכים יש מודעות חברתית גדולה יותר מאשר לבני המעמדות הגבוהים יותר. אולם, דבר זה אינו מחייב את החברות אשר בהן ההיררכיה החברתית היא נוקשה ומסורתית. לעיתים, בחברות או מדינות רב גזעיות כגון ארצות הברית, עניין המעמדות והתודעה מתערבבים יחדיו עם עניין הגזע, כיוון שאנשים בעלי צבע עור שונה ישתייכו פעמים רבות למעמדות העניים יותר.
הגדרה מרקסיסטית לעומת הגדרה סוציולוגית בסיסית
הגדרת המעמד החברתי של פלוני יכולה להיעשות על פי מודעותו לכך, וכן על פי גישות חברתיות או היסטוריות שונות. בשעה שסוציולוגים לא מרקסיסטים יגדירו את המעמד לפי ההכנסות, המקצוע, מיקום גאוגרפי וכו', סוציולוגים מרקסיסטים יגדירו את המעמד ביחס שיש לפרט - כלפי אמצעי הייצור.
התפתחות חברת המעמדות
בראשית המאה ה-19, ההתוויות החברתיות מעמד הביניים ומעמד העובדים, די רווחו בשפה. האריסטוקרטיה המסורתית, ביחד עם בני המעמדות העליונים, השתלבו יחדיו במסגרת המעמד העליון. התודעה המעמדית שלהם התעצבה לרוב במערכות חינוך משלהם וכן באוניברסיטאות משלהם. כתוצאה מכך, ההתחזקות וההתגבשות של המודעות הביאה את בני אותו מעמד ליתר יכולת להשתלט על המערכות הפוליטיות ולקפח בכך את המעמדות האחרים - הבינוני והנמוך.
ראו גם
