ז'ירונדינים
ז'ירונדינים (בצרפתית: Girondins) היו פלג פוליטי בימי המהפכה הצרפתית, שפעל בערך מאוקטובר 1791 ועד להפיכת ה-2 ביוני 1793; בין שלהי 1791 לקיץ 1792 הם היו הקבוצה הדומיננטית באספה המחוקקת, ושלטו בממשלה בין מרץ ליוני 1792. הקבוצה החלה כשדולה למען הכרזת מלחמה על אויבי המהפכה מבחוץ, ולאחר הכרזת הרפובליקה התמצבה לעומת המונטניארדים השולטים כאופוזיציה מתונה שתבעה מתן משקל רב יותר למחוזות צרפת מול השלטון הריכוזי בפריז. הם לא היו מועדון רשמי או קבוצה מגובשת, ולמעשה הוגדרו יותר על ידי יריביהם מאשר עצמאית. אפילו השם "ז'ירונדינים" התקבע רק על ידי היסטוריונים במאה ה-19, במיוחד אלפונס דה למרטין ב"תולדות הז'ירונדינים" מ-1847.
עלייה ושלטון
הרקע לסיעה מצוי בפעילותו של מועדון קטן בשם "ידידי האמת" (מוכר יותר כ"מעגל החברתי" - Cercle social (צר')(אנ')) שפעל מפברואר 1790 בראשות הכומר קלוד פושה והעיתונאי ניקולא דה בונוויל. חבריו עסקו בפוליטיקה אוטופית ובהצעות לשיפור פני החברה, כולל ביקורת המשטר הישן וביטול מיידי של העבדות. העיתונאי ז'אק-פייר בריסו התבלט כפעיל חשוב בשדה זה, ועמד עוד טרם המהפכה בראשות "חברת ידידי השחורים". "המעגל החברתי" יצר קשרים בינו לאחרים כמו פרנסואה בּוּזוֹ וז'אן-מארי רולאן. קבוצת ידידים זו התכנסה תכופות בסלון הספרותי שארגנה מארי-ז'אן, אשתו של רולאן. הם דנו כיצד לקדם את מטרותיהם באספה המכוננת ובמועדון היעקוביני, שבריסו היה חבר בו.
בריסו עלה לגדולה בקיץ 1791, אחרי מנוסת המלך לווארן שהוצגה כחטיפה על ידי הרשויות המבועתות. הוא סירב להסכין עם השקר הרשמי וב-17 ביולי ארגן חתימת עצומה להדחת לואי השישה עשר באשמת בגידה. הדבר הסתיים בטבח, לאחר שהפייאנטים המתונים פרשו מן היעקובינים וניצלו את ההזדמנות למחוץ את השמאל, שהתסיס את צרפת מפרוץ המהפכה ולנסות לגבש הסכמה רחבה עם הגורמים המלוכניים הקיצוניים. לאחר הרגעת הרוחות, נבחר בריסו לציר באספה המחוקקת והצטרף לסיעה היעקובינית הקטנה. סגולותיו כנואם מוכשר הפכו אותו מיד לפוליטיקאי מן השורה הראשונה. החוג הקטן שלו ושל רולאן צבר קשרים עם הצירים החדשים בגוף הנבחר, במיוחד קבוצה של נציגים מחבל הז'ירונד וסביבותיו: פייר ויקטורניין וֶרְנְיוֹ, ארמן גֶנְסוֹנֶה, אלי גוּאַדה, ז'אן-פרנסואה דוקו ועוד. אף המרקיז דה קונדורסה הצטרף אליהם. בריסו נהנה מתמיכה ניכרת ביעקובינים, ונאומיו סחפו תשואות. כרבים בשמאל, היה משוכנע לאחר וארן שפלישה אוסטרית לעזרת לואי ממשמשת ובאה; הדרך היחידה לסכלה הייתה להקדים אותה באמצעות הכרזת מלחמה צרפתית, שהייתה מאלצת את המלך לחשוף את פרצופו האמיתי ומלכדת את העם מאחורי המהפכה. הוא נסחף ברטוריקה של עצמו כשהוא משוכנע שצבאו של עם חופשי יביס במהרה את חילות המלכים העריצים של אירופה. ככל שהתברר שלואי לא מתכוון למלא את התפקיד המפשר שייעדו לו הפייאנטים, כך התמוטטה התוכנית שלהם וקריאותיו של בריסו צברו באוהדים. ב-11 בנובמבר הפעיל הכתר את הווטו שלו נגד הצעה להשית עונשים כבדים על מהגרים שנמלטו מצרפת והצטרפו לצבא הגולים האריסטוקרטי שארגן הדוכס מארטואה. המלך עצמו היה מעוניין במלחמה משיקולים הפוכים, מתוך הנחה שתמוטט את המהפכה ותשחררו, וגם לה פאייט קיווה לקצור הישגים פוליטיים מניצחונות בשדה הקרב.
המתנגד הגדול למלחמה היה רובספייר, שנשא מנובמבר סדרת נאומים נגד בריסו ביעקובינים ובין השניים התפתחה שנאה הדדית עזה. רובספייר היה זה שטבע מאוחר יותר את הכינוי "ז'ירונדינים" לקבוצה המפוצלת והמעורפלת שעמדה מולו.
משלהי 1791 ועד ספטמבר ניהלו בריסו ועמיתיו את פגישותיהם בביתה של מאדאם דוֹדוּן בכיכר ונדום. במקביל, צירים יעקובינים שהתקבצו סביבם וחששו מעלייתו של רובספייר נהגו להתאסף ב"מועדון האיחוד" (Club de la Réunion). הם הסיתו ללא הרף את דעת הקהל בעיתונות, וטענו שהמלך בוגדני ומוקף בשרים המשתפים פעולה עם המהגרים האריסטוקרטים מעבר לגבול. ב-10 במרץ נכנע לואי השישה-עשר ללחץ ומינה מועצת שרים ז'ירונדינית נצית. רולאן היה לשר הפנים, ובעל-בריתם הגנרל דומורייה קיבל את משרד המלחמה. כשהוכרזה מלחמה על קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-20 באפריל, התברר כמעט מיד כמה גרוע היה מצבו של הצבא. הז'ירונדינים טפלו את האשמה על הגנרלים, החצר ומזימה אריסטוקרטית עצומה שקשרה את כולם, לדבריהם. ב-13 ביוני מאס בהם המלך ופיטר את שריו החדשים. בתגובה הם ארגנו ב-20 ביוני הפגנת ענק בארמון הטווילרי, שהוחרמה על ידי רובספייר והשמאל היעקוביני. לאחר יותר מחצי שנה של דומיננטיות פוליטית ושלושה חודשי שלטון של ממש, הסתמנה תחילת שקיעתם.
בקונבנט
המפה הפוליטית הקצינה הרבה יותר משציפו. הז'ירונדינים בהחלט רצו לאיים על המלך להשיב את שריהם, אבל הקריאות שעלו להדיחו באמצע מלחמה נראו להם מוגזמות ומסוכנות. ביולי ערכו גישושים מאחורי הקלעים בעוד השמאל האנטי-מלוכני מתחזק. הפיכת ה-10 באוגוסט 1792, בה נכבש הטווילרי והמלך הושלך למאסר, היממה אותם. במערך הכוחות החדש שהתגבש אחריה, כשהמונטניארדים בראשות רובספייר, ז'ורז' דנטון וז'אן פול מארה תפסו את הבכורה, הם נעשו לפתע הסמן המתון. בערך 160 צירים מתוך 749 בוועידה הלאומית החדשה שנבחרה התקבצו סביב בריסו, רולאן ועמיתיהם. כפי שציינה מונה אוזוף, היסטוריונים ניסו להציג אותם לאחר מעשה כמתנגדים לאלימות ולטרור, אך כמו ”רוב המדיניות שנקטו בה... זו הייתה שאלה של תזמון.” רבים מהם היו שותפים מלאים להסתה ולשיח המתלהם: מאדאם רולאן דיברה על "לידה מחדש של האומה בדם" עוד ב-1791, והעיתונים הז'ירונדיניים הפיצו סיפורי אימה על הצפוי לצרפתים מידי הפולשים הזרים וקראו לחסל את המוני הבוגדים ששרצו בעורף, לטענתם. לאחר שכ-1,500 עצורים נטבחו על ידי המונים משתוללים בספטמבר 1792, הטיל שר הפנים רולאן איפול על העניין.
אבל הניגודים בין הז'ירונדינים למונטניארדים (שהגרעין הקשה שלהם מנה בערך מאתיים צירים) התחדדו. הראשונים בחלו בפופוליזם של הסיעה האחרת, שנטתה גם לפיקוח מחירים והגבלות על השוק מתוקף כך. ג'ונתן ישראל תלה את הפערים בשאלות אידאולוגיות בסיסיות, וטען שבעוד שהמונטניארדים אחזו בפרשנות נוקשה של רעיון הרצון הכללי ודרשו שלטון ריכוזי חזק שיתגבר על קבוצות הלחץ השונות בשם "האינטרס האמיתי" של האומה שיכל להיקבע אך כך, לשיטתם, אנשי בריסו ורולאן דבקו בהליכים פורמליים ובממשל ייצוגי, והעדיפו רשות מחוקקת שתרסן ככל האפשר את נטיות הגופים הביצועיים להפרזות. מייקל סיידנהאם ביטל שאלות של השקפה וקבע שלבסוף, הקבוצה הבלתי-מגובשת נעדרה מדיניות של ממש ולכל היותר התבססה על היכרות משותפת ועל ביקור באותם חוגי בית. הז'ירונדינים היו קיימים יותר בתודעתם של אויביהם מאשר במציאות.
בריסו עצמו זועזע מטבח ספטמבר, ושותפיו חששו מהאופן בו הסנקילוטים של פריז נטלו לעצמם את הכח האמיתי בהפיכה ותבעו מצירי האספה, נבחרי האומה כולה, להיענות לתביעותיהם באיומי אלימות. הם החלו להאשים את המונטניארדים בליבוי האספסוף ובצמאון דמים; גם מאחר שרבים מציריהם היו מן הפרובינציה, החלו לטעון בזכות ביזור סמכויות מפריז (במהלך אוגוסט ריכז בידיו הממשל שם כוחות אדירים, בלתי-מוגבלים למעשה) והתחשבות רבה יותר במחוזות. באווירה פוליטית שעמדה בצל התחזקות השמאל הרדיקלי, מצאו עצמם נדחקים ביעקובינים מפני רובספייר העולה. כשבריסו הוסיף לגנות את הסנקילוטים וסירב להיענות למכתב אזהרה של קאמי דמולן, הוא גורש מהיעקובינים ב-12 באוקטובר 1792. רולאן גורש חודש אחריו. הסכסוך בין שני המחנות עבר מן המועדון לרצפת הוועידה הלאומית החדשה. סוגיית השעה הגדולה הייתה משפטו של לואי השישה-עשר. הז'ירונדינים לא התנגדו בהכרח להוצאה להורג, אך סירבו לתמוך בה כל עוד לא אושררה חוקה חדשה שהכילה את העונש. המונטניארדים תקפו אותם באשמת רצון לשמר את המלוכה ולבטל את הרפובליקה הצעירה. העדפתם את הפרובינציה על פני פריז התבטאה אז ביוזמה שעלתה משורותיהם לערוך משאל עם בשאלה הרגישה של גורל לואי. המונטניארדים, שכוחם נשען על הדומיננטיות שהייתה להם בפריז, גינו אותם מיד באשמת "פדרליזם", חתירה תחת אחדות הרפובליקה באמצעות יצירת ניגוד בין הבירה למחוזות. "פדרליזם" זה, ציינה אוזוף, היה העמדה היחידה שאכן דבקו בה בעקביות. מארה ודומיו תקפו אותם בשצף בעיתונות ותיארו אותם כבוגדים, סוכני האויב, מלוכנים בסתר ואריסטוקרטים. לאחר כישלון היוזמה למשאל עם, נערף לואי בגיליוטינה ב-21 בינואר.
נפילה
ההסתה ההדדית בעיתונות החמירה, כשהז'ירונדינים בעצמם מרבים לתאר את הסנקילוטים כאספסוף רוצחים נקלה. ב-10 במרץ צעד המון בראשות העיתונאי הקיצוני ז'אק רנה אבר לוועידה הלאומית ותבע טיהור מיידי של הז'ירונדינים. דומורייה, בעל-בריתם שנתמנה למפקד בחזית, התנגד מלכתחילה להדחת לואי. ב-5 באפריל ערק אל האוסטרים והעניק ביסוס להאשמתם בבגידה. קריאות להדיחם ולשופטם עלו ללא הרף מתושבי פריז. הם היו טרודים מההסתה נגדם ופחדו מטבח ספטמבר נוסף המתוכנן עבורם. כשמארה קרא לעם להתחמש ולהיפרע מהם, יזמו משפט נגדו ב-12 באפריל. אבל הוא זוכה בבית-הדין ב-24, וצירים מונטניארדים הגישו מיד הצעה להדיח את עשרים-ושניים הצירים הז'ירונדינים הבולטים. רק משלב זה, כתב ויליאם דויל, החל הגוש שסומן כך על ידי יריביו (הם עצמם היו מחולקים יותר ל"בריסוטינים" ו"רולאנדיסטים" על שם מנהיגיהם) לפעול במשותף, מתוך הצורך להגן על עצמו בפני האיום.
הרוב המונטניארדי בוועידה נחלש עקב שליחת נציגים לפיקוח על המחוזות. ב-18 במאי הצליחו הז'ירונדינים להעביר הצעה להקמת "ועדת שנים עשר" מיוחדת, לבחינת הקנוניות והאיומים ברצח נגדם בפריז. אבר וכמה מסיתים בכירים נעצרו, אם כי מהלך זה רק ליבה את העוינות כלפיהם. הז'ירונדינים דנו בפומבי בהצעה להקים ועידה לאומית זמנית מחוץ לבירה במקרה של הפיכה סנקילוטית. מאחורי הקלעים התחנן דנטון בפניהם להפסיק את המאבק בהמונים בבירה, וגם רובספייר שמר על זהירות. החיכוך בין הז'ירונדינים לפופוליסטים הקיצונים שיתק את הוועידה, בעוד המונטניארדים המתונים חוששים מהתמוטטות הסדר הפוליטי. המיסים הגבוהים וחוקי החירום שאכפו הנציגים בפריז הובילו כמה ערים להתקומם נגד השלטון המרכזי. דרישותיהן היו צנועות, אך בבירה נראה הדבר כמרד "פדרליסטי" עצום היקף, בשיתוף-פעולה עם המלוכנים והאוסטרים.
לבסוף, הכריע הצורך בפתרון המשבר את העוינות של רבים כלפי הסנקילוטים והמסיתים הקנאים שעמדו בראשם. ב-26 במאי, כשהוא פועל משיקול פוליטי צונן, קרא רובספייר לעם להתקומם נגד הצירים המושחתים בוועידה. ב-29 במאי הודחה הקומונה של פריז בהפיכה, וב-2 ביוני צעדו המשמר הלאומי והסנקילוטים לוועידה הלאומית ותבעו מעצר של עשרים ואחת צירים ז'ירונדינים (כולל בריסו, ורניו, גנסונה, בוזו ואחרים) באשמת בגידה. המונטניארדי קוטון הכריז שהוועידה אינה יכולה להתכנס בשקט כל עוד בוגדים יושבים בקרבה, והגוף נכנע והסגיר אותם לידי ההמון בחוץ. טיהור הז'ירונדינים הבטיח שליטה מונטניארדית הדוקה בשלטון. פטיון, ברברו ועוד כמה מהעצורים נמלטו מפריז והצטרפו ל"פדרליסטים." בריסו והיתר הוצאו להורג בימי שלטון הטרור, ב-31 באוקטובר, יחד עם מאדאם רולאן שבעלה התאבד מששמע על כך. אלה ששרדו אותו התאבדו או מתו כעבור שנה. אזכורם הפך לכינוי גנאי, ואפילו שם חבל הז'רונד שונה ל"בק ד'אמבה". שבעים ושישה צירים ז'ירונדינים שחתמו על עצומה נגד הטיהור, כולל תומאס פיין, נאסרו אף הם אך ניצלו ממוות בטרור בהתערבות רובספייר. אחרי נפילתו הם שוחררו מהכלא, אך למרות שהריאקציה של תרמידור הייתה קרובה במידה מסוימת לז'ירונדינים בגישתה, הסיעה לא השתקמה. ה-2 ביוני סימן למעשה את סופה.
לקריאה נוספת
- Mona Ozouf, Girondins, בתוך: François Furet, Mona Ozouf, A Critical Dictionary of the French Revolution, Harvard University Press, 1989. עמ' 351-361.
קישורים חיצוניים
