השיגעון באמנות ימי הביניים

השיגעון הוא נושא שהעסיק את אמני ימי הביניים, לכל אורך התקופה, שהחלה עם שקיעת התרבות העתיקה במאות הרביעית והחמישית לספירה, עד לסיומה, עם תחילת תקופת הרנסאנס במאה ה-15. ספרות ענפה, כתובה ומאוירת, שנשענה על מזמורים, אגדות וסיפורי המקרא, התפתחה בנושא. העניין הרב שגילו האמנים בתופעה בעבודותיהם, שיקף מחד, את התייחסות החברה והשלטון כלפיה, ומאידך את הבורות, הרתיעה והפחד הן מהשיגעון והן מתוצאותיו: בידוד, הרחקה מן החברה, יחס מזלזל, מאסר, כפיתה והתעללות גופנית.

פעילות הכנסייה כגורם מכריע בימי-הביניים בעיצוב התרבות הנוצרית בארצות מערב אירופה, הביא אותה לניסיון לעקור כל גורם שהיה יכול לפגוע במעמדה של הכנסייה הקתולית כמייצגת את אמיתות האמונה. מכאן נבע מאבקה העיקש וחסר הפשרות כנגד תנועות הכפירה וכנגד מוקדי הכוח שמחוץ למסגרותיה, כגון בני מיעוטים ביניהם, יהודים ומוסלמים. המשוגעים והכסילים שהיוו חלק מקבוצת החריגים, היו למעשה "חוטאים", שקיבלו את עונשם כדין, על פי הציווים המופיעים במקורות המקראיים.

מקורו של השיגעון לפי תפיסת ימי הביניים

א. גוס מתארת בספרה "השיגעון", את הייצוגים הראשונים של הטירוף בכתבים דתיים ובאומנות הדתית. היא טוענת כי בדומה לחשיבה היוונית הדתית, גם בתנ"ך, מקורו של הטירוף או של הפרעות הנפש, נובע כתוצאה מחטאים, והטירוף הוא העונש האלוקי שמקבל האדם בגין חטאיו. האזכור העתיק ביותר של הטירוף מופיע כאשר ה' מזהיר את בני ישראל, כי אם לא ימלאו אחר החוקים שמשה הציג בפני העם: "יַכְּכָה ה', בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב", (דברים, כ"ח, כ"ח-כ"ט). על פי דבריו של דניאל יוענש נבוכדנצר, "וְלָךְ טָרְדִין מִן-אֲנָשָׁא וְעִם-חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן" (דניאל, ד', כ"ב) ובינתו תשוב אליו, רק כאשר יכיר בפשעיו. בניגוד לתנ"ך מציינת גוס, כי, מקורו של הטירוף אינו נובע מעונשו של אלוהים, "אלא מישות רוחנית זרה".

שולמית שחר טוענת כי היחס לחולי ולמום בחברה של ימי הביניים, לא היה חד משמעי וכי "לא ניתן לנתקו מהיחס המורכב לגוף בתרבות הנוצרית ...מחד גיסא, הוצגה המחלה כרסן המונע מן האדם לחטוא... מאידך גיסא, ייסורי הגוף הם דרך כפרה על חטא ואמצעי להתקרב אל האל". בנוסף לראיית המחלה והנכות כעונש על חטא, הייתה נטייה לראות בה טומאה. בדיני הכהנים בספר ויקרא, כא', מפורטים כל בעלי המום שלא יוכלו לשרת בקודש: "דבר אל אהרון לאמור: איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו...^{[דרושה הבהרה]}". שולמית שחר מצביעה על קובץ החוקים הלומברדי של המלך רותרי מן המאה השביעית, בו נאמר בין השאר, כי "נערה שלקתה בצרעת, שיגעון או עיוורון, אין חתנה חייב לשאתה לאשה. במקרה זה הוא לא יואשם בהזנחתה ובאי מילוי הבטחה כלפיה, משום שמחלתה היא תוצאה של חטאים כבדים".

הסכימות לתיאור הטירוף בימי הביניים

דייוויד ספרונגר חוקר את הייצוגים של המטורפים מהמאה ה-6 עד למאה ה-16. הוא מבחין בין 2 סכימות עיקריות המתארות את הטירוף:

1. איורים של טירוף המעוגנים במסורת הרפואית.
2. איורים רפואיים שעובדו תחת אילוצים נרטיביים.

הוא טוען שהן מבחינה כרונולוגית והן מבחינה גאוגרפית, קיימים מכנים משותפים בייצוג הטירוף לאורך כל תקופת ימי הביניים. הוא מזכיר את פאולה ולסיו המציינת כי בתקופת הרנסאנס, הטירוף באמנות הוצג בעיקר באמצעות רמזים מילוליים שבאו לידי ביטוי דרך אימוץ שפת פולקלור על ידי הדמות, בשונה מימי הביניים, בהם תוארו המטורפים דרך אספקט אייקוני חזותי, שכן היכולת לקרוא ולכתוב באותה עת, הייתה נחלתם של חוגים מצומצמים. הוא מוסיף, כי גם כאשר היצוג החזותי של הטירוף, מלווה בטקסטים סיפוריים, אין בהם דיוק רפואי מדעי, כיוון שהם נועדו בראש ובראשונה, לשרת ולקדם את העלילה בנוחות.

ספרונגר משרטט שני דגמי נרטיב של שיגעון המגדירים את המטורף ביחס לחברה הנורמלית. בדגם הראשון, מבקש המטורף שליטה על סביבתו, המופרדת מהסדר החברתי הנוקשה, באמצעות האלה הסמלית, "עימה הוא מרחיק את עצמו מהאחרים", ואילו בדגם השני, מודגשת שליטת החברה על המטורף באמצעות כבילתו באזיקים.

סממנים חיצוניים

שיער להבה/ שיער שדון

אחד הסממנים באפיון המשוגע, הוא שימוש ב"שיער להבה", הנועד לייצג את הפראות הפנימית של הדמות. שיערו של המשוגע עומד זקוף, כך שנדמה כי הוא עולה בלהבות. סממן זה מופיע בעיקר באיקונוגרפיה של תיאור שדים ושל אישים בתנ"ך אחוזי דיבוק.

שד יוצא מהפה

אחד הדימויים המאפיינים את חולה הדיבוק, הוא שד הנמלט מבין שפתי החולה, הנועד להדגיש את מצבו הפנימי. רגליו הכפותות, לפי דברי ספרונגר, "הן תוספת חיצונית דרמטית, כדי להזכיר, כי חולה הדיבוק היה לפני כן כבול על ידי כוח עצום ובלתי נראה" . אילוסטרציה הממחישה היטב את המתואר, ניתן לראות ב"Barnulfus Codex", לקסיקון מהאי רייכנאו.

קירחות

במקרים רבים מוצגים המשוגעים והשוטים כשהם קירחים לחלוטין. ספרונגר מציג את מחקרו של ג'ון דוראן משנת 1858, המצביע על שני מאפיינים עיקריים של השוטה: ראש קירח ונשיאת אלה. "לפעמים נראית הקירחות כתוצאה טבעית של ההשתגעות, הגיבור קומגהן רץ ומסתבך עם דרואיד (כהן דת קלטי) המכה בו במטה קסמים ומטיל עליו כישוף: 'עד סוף השנה הוא יתבזבז, שיערו ינשור, בינתו תירקב והוא יהפוך לאידיוט השוטים ועובדי האלילים של חצר אביו'", ספרונגר מציין כי הקירחות עשויה להצביע גם על שיפור במצבו של המטורף. טיפולים רבים בימי הביניים כללו גילוח ראש החולה, כהכנה להנחת מיני מרפא על הקרקפת החשופה, כגון משחות או איברים של בעלי חיים. ספרונגר מצביע על מחקרו של ג'יילס קונסטאבל בו הוא טוען כי "גילוח הראש של אדם, מסמל פרידה מן העולם הקודם, בדומה לגילוח הנזירים המהווה סמל לטיהור ולחידוש הנפש. מטורף קירח יכול לסמל אדם המוכן לנטוש את עולם הטירוף לטובת ממלכת ההיגיון".

נשיאת אלה

המטורף בבקשו שליטה על הסביבה שלו, מרחיק את עצמו מהאחרים באמצעות האלה המשמשת ככלי נשק אותו הוא אוחז בידו. אלה כבדה באיורים של מטורפים, מקשרת את בעליה לעולם פראי יותר ולמעמדות הנמוכים של החברה, "כנשק שלא הצריך ייצור על ידי בעל מקצוע". האלה יכולה להיות משהו פשוט כגון ענף עץ או במקרים קיצוניים כעץ שלם שנעקר ממקומו, כפי שהיא מופיעה באיקונוגרפיה בה נראה טריסטן אוחז בה.

נשיאת מרוט - העתק של ראש השוטה או הלץ

לעיתים קרובות, מוצג השוטה כשהוא אוחז בידו מרוט- שרביט שבקצהו מחובר העתק מוקטן של ראשו, המסמל את התאהבותו בעצמו. המרוט התפתח במאה ה-14 כהמשך ישיר של אלת המשוגע, ומאוחר יותר הוחלף במראה שסימלה אף היא את האהבה העצמית של השוטה.

לחם אבן

מאפיין הכסיל או המשוגע, בציורי המיניאטורות האוחז חפץ עגול בידו, העסיק את החוקרים רבות בשאלה האם הוא אוחז בלחם, או שמא באבן אותה הוא לועס, בחושבו כי היא לחם. במחקרו של ר.א. ניל בנושא זה, הוא טוען כי לא כל כך חשוב מה נושא הכסיל בידו, ומציין את חשיבות העובדה, כי בכל הגרסאות מהסוג הזה, יש לכסיל "קיבעון אוראלי" וכי "המוקד של האילוסטרציה, הוא כמעט תמיד פיו הנמצא בהצטלבות של שתי המאסות העגולות הגדולות: הראש והכיכר. "הזהות המדויקת של החפץ אינה חשובה: רמיזות מוסריות ספציפיות באשר לטמטום המופגן באכילת אבן, בגרגרנות, או אפילו באמצעות חילול הקודש (במקרה שהוא זולל את לחם הקודש), הם זניחים לעומת המטרה העיקרית של הציור...".

שמידט בספרה 'יצוג הכסילים באמנות ימי הביניים הנמוגים', מצטטת את דבריו של גונתר הסלהוף המתייחסים לנושא זה: "תיאור הכסיל האוחז באבן, בגבינה או בלחם הקודש, נובע מאי הבנה. בכל המקרים מדובר בלחם, כפי שמתואר בבירור בשורה החמישית של 'מזמור 53', התואם ל'מזמור 14' העוסק בהתנהגותו של הכסיל: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹקִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עשֵׂה-טוֹב ... ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל-בְּנֵי-אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים: הַכּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עשֵׂה-טוֹב אֵין גַּם-אֶחָד: הֲלֹא יָדְעוּ כָּל-פּעֲלֵי אָוֶן אכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם ה' לֹא קָרָאוּ…” שמידט טוענת כי יש להבדיל בין יצירה ליצירה, כאשר מפרשים האם אכן מדובר בלחם, או האם הפך האמן את הלחם לאבן במודע, אם כי היא מסכימה שברוב המקרים אכן הכוונה היא ללחם ולא לאבן. היא מדגישה את האופן המשוחרר בו הכסיל מגיש את החפץ לפיו, המעיד כי כנראה זהו לחם, אלא אם כן, טפשותו של הכסיל, היא זו הגורמת לו לבלבל בין היוצרות.

לבוש הכסיל

הן הכסיל והן המשוגע, חלקו בימי הביניים אפיונים איקונוגרפיים דומים או זהים, למרות השוני במצב המנטלי בין שניהם. ספרונגר מזכיר את צ'יימברס המתמקד דווקא בכובעו של הכסיל ככזה המבדיל אותו מאחרים, וזאת באמצעות אפיון הכובע בתוספות כגון אוזני חיה, פעמונים וכרבולות.

התחזות למשוגע

התחזות למשוגע או לכסיל, היא תמה שחוזרת על עצמה באמנות ימי הביניים, השואבת את מקורותיה מסיפורי המקרא ומאגדות עם. ההתחזות נועדה במקרים רבים להציל את המתחזה מדורשי רעתו, מתוך הנחה, כי אלה המתכוונים להתנכל לו, יהיו סלחניים יותר כלפיו, בגלל היותו משוגע – חולה, או כסיל שאין לו כוונות זדון.

דוד המתחזה למשוגע היווה מקור השראה לאמנים רבים שהנציחו את שגעונו בעבודותיהם באופנים שונים, כגון האילוסטרציה, המציגה את דוד כפות בחבל כאחד המשוגעים, המופיעה בספר המזמורים משטוטגרט מהמאה ה-9, הנמצא בספריה הלאומית של וורטמברג.

בספר שמואל א', מתואר כיצד התחזה דוד למשוגע: לאחר שנודע לו כי שאול מתכוון להורגו, הוא החליט להימלט ולחפש מקלט דווקא אצל אויבו, אכיש מלך גת. בהגיעו למקום, זיהו אותו עבדי המלך ורמזו לו על זהותו. דוד הפנים את הדברים ששמע מפי העבדים: "וישם דוד את הדברים האלה בלבבו". הוא הבין כי חייו נתונים בסכנה, ולפיכך החליט להתחזות למשוגע: "וַיְשַׁנּוֹ אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל-דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל-זְקָנוֹ."(שמואל א', כ"א, י"ד). דוד התהולל, נהג כחסר דעה, כאדם קל דעת ויצר את הרושם כמי שאינו מודע כלל להיותו מצוי בסכנה. דוד הניח להם לשחק בו, לעשות בו כחפצם ובצע שתי פעולות שהמחישו את אי שפיותו: הוא סימן סימנים חסרי משמעות על דלתות השער, כדי שיוכל למהר ולהימלט, אם לא יצליח להטעות את המלך והזיל ריר על זקנו, כיוון שידע שאין לצפות מאדם המזיל ריר מפיו ללא שליטה, שיאמר דברי טעם. בהתחפשו למשוגע, דוד לא בקש לערער את ביטחונם של הפלשתים ביחס לזהותו. כל מבוקשו היה שהם ייווכחו לדעת שאין הוא עוד לוחם מסוכן העומד בראש צבא, אלא נביא בנביאים, משוגע במשוגעים. ואכן לאכיש אשר השתכנע מכנות המחזה, לא היה חפץ בדוד, די היה לו במשוגעים ובנביאים המסתופפים בחצרו והאוכלים לחם חסד על שולחנו: 'חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי...' (שמואל א', כ"א, י"ד-ט"ז).

קישורים חיצוניים

• תולדות השיגעון בעידן התבונה
• אביעד הכהן, על צרעת מצורעים והיחס אל האחר

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29838647השיגעון באמנות ימי הביניים