צבוע נקוד בשמורת נגורונגורו. הצבוע הנקוד, הוא מין צבועיחיד בסוגו והצבוע הגדול ביותר במשפחת הצבועיים. הוא גם היונק בעל הלסתות העוצמתיות ביותר וכוח הנשיכה החזק ביותר. הוא מגרש ברדלסים, נמרים וזאבים טלואים מטרפם, ואף לביאות במצבים בהם מספרם גדול פי ארבעה ממספר הלביאות. במצבים כאלה הם יכולים ליצור עליונות ולגרום להסתלקותן.
צפיר הקורדילרים הוא מין של פרסתן גדול דמוי עז החי באזורים הררים של צפון אמריקה. גופו הארוך של הצפיר נתמך על ידי רגליים שריריות וחזקות, ופרסות גדולות וחדות המותאמות לטיפוס באזורים הרריים. צפיר זה מסוגל לטפס בקלות על מדרונות תלולים בזווית של 60 מעלות ויותר. הפרווה עוזרת לצפיר לעמוד בפני מזג האוויר הקפוא בהרים, וכן בטמפרטורות נמוכות עם רוחות של 50 מעלות מתחת לאפס.
הזהרון הוא דגטורףארסי ממשפחת העקרבנוניים, שנפוץ בעיקר במימי האוקיינוס השקט. כמו כן, הוא נפוץ בים האדום ובמפרץ אילת. רוב מיני הזהרון מאופיינים בפסים לרוחב הגוף בצבעים לבן, אדום וכתום. הזהרון ניזון מדגים קטנים, אליהם הוא מתקרב בשחייה איטית, ובולע אותם תוך הסתערות ופתיחת פיו. הוא פעיל בשעות אחר-הצהריים המאוחרות ובלילה, ובשעות היום מסתתר בשקעים מוצלים.
היפופוטם (בוגר וגור) ותנין היאור זה לצד זה במקווה מים בזמביה שבאפריקה. בין התנין וההיפופוטם, שלעיתים קרובות חולקים מקווי מים כגון נהרות, אגמים ובורות מים, שוררת מערכת יחסים מתוחה שלא אחת כוללת עימותים אלימים והריגה הדדית. היפופוטם בוגר למעשה חסין מטריפה על ידי תנינים בשל גודלו הרב, ובכוחו אף להרוג תנינים, אך גורי היפופוטמים לעיתים נטרפים על ידי תנינים גדולים.
צבי ג'ירפי זכר, אוכל מענפי עץ השיטה בקניה. הצבי הג'ירפי הידוע גם כג'רנוק, הוא בעל חיים משבט אנטילופות ערבה שבתת-משפחת צבאיים המהווה מין יחיד בסוגו. כפי שמרמז שמו, התכונה הבולטת ביותר שלו היא צווארו הארוך שמזכיר מאוד את הג'ירף, והצבי מסתייע בו כדי להגיע לענפים גבוהים על מנת לאכול מהם. בעל חיים נוסף הדומה לו מבחינה זאת הוא הסוג צבי קלארק.
סנונית הרפתות היא ציפור שיר קטנה בעלת מראה בולט: צדו העליון של גופה כחול-בוהק, הצד התחתון בהיר, צדו התחתון של הראשאדום-חום, רגליה קצרות, הזנב ארוך ומתפצל בקצהו בצורה דמוית-מזלג והכנפיים מחודדות וארוכות אף הן. המקור לשמה סנונית הרפתות, הוא בכך שמקומות אלו הם מאתרי הקינון המועדפים על הסנונית, ביישובים אנושיים.
צבי סלעים זכר, עומד על סלע בפארק הלאומי קרוגר. צבי הסלעים הוא מין של אנטילופה קטנה-בינונית בשבט אנטילופות סבך החיה ברחבי אפריקה, ובית גידולו מורכב בעיקר מאזורים סלעיים שנתנו למין את שמו. הייחודיות של צבי הסלעים מתבטאת בפרסותיו הגליליות והאנכיות שמשוות לו מראה כאילו הוא עומד על קצות אצבעותיו, ואשר מאפשרות לו לטפס ולנוע בזרזות על פני צוקים אנכיים.
בבון זית ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בבון הזית הוא מין של בבון הנפוץ ברחבי מרכז אפריקה. עורו ופרוותו של בבון הזית, כשמו, הם בצבע ירוק-זית, ופניו שחורות. לבבון זה דו-צורתיות זוויגית בולטת, המתבטאת הן בגודל והן במראה. משקלם של הזכרים כפליים מהנקבות - 25 ק"ג לעומת 14, בהתאמה. אורכו של הזכר כ-75 ס"מ ללא הזנב (שאורכו כחצי מטר) ואורכה של הנקבה כ-60 ס"מ. לזכר שיניים כלביות גדולות ורעמה, הנעדרים בנקבות.
בז אדום הוא מין עוף דורס ממשפחת הבזיים. הוא דומה מאוד לבז המצוי אך צבעי הזכר בולטים יותר, והוא חברותי – צד ומקנן בקבוצות. הבז האדום הוא עוף נודד, והאוכלוסייה המקננת מגיעה לישראל בפברואר ועוזבת ביולי. בעבר היה הבז האדום הדורס הנפוץ בישראל, אך כיום הוא נדיר למדי ונעשים מאמצים להגן עליו ולעודד את התרבותו.
גורים של שועל שלג. שועל השלג מגיע לאורך 50–60 ס"מ ומשקלו 3–6 ק"ג. הוא טורף הנפוץ בטונדרה ובאזור הקוטב הצפוני וניזון כמעט מכל יצור שהוא מוצא לרבות למינגים, ציפורים שונות, ביצים, דגים ונבלות ויכול לתפוס אפילו גורים של כלבי ים המסתתרים מתחת לשלג.
יעל נובי נפוץ בעיקר במזרח התיכון ומעט גם בצפון ובמזרח אפריקה. בארץ ישראל שרדו עם קום המדינה מספר מצומצם של יעלים באזור מדבר יהודה. בעקבות מאמצי שימור שהופנו כלפי האוכלוסייה, החלת משטר צבאי על שבטי הבדואים באופן שמנע ציד של היעלים וכן חיסול כמעט מוחלט של הטורפים הטבעיים באזור, החלה אוכלוסיית היעלים להשתקם והיעלים התפשטו במדבר יהודה ובנגב. נראה כי עתידו של היעל הנובי בשאר מדינות המזרח התיכון אינו מובטח.
הדוכיפת היא מין יחיד בסוגו (Upupa) ובמשפחת הדוכיפתיים. הדוכיפת משמיעה קולות קריאה רמים, מעין "הוּפוּפ" או "הוּדהוּד", ולכן שמה בערבית הוא "הוּדהוּד". גם שמה בשפה הלטינית, "אוּפּוּפּה" (upupa), נובע מחיקוי קולות הקריאה שלה. ציפור זו היא הציפור הלאומית של ישראל, וייחודה בציצית הנוצות הכתומה.
הפְּסָמוֹן הוא מין מכרסם בינוני מדברי מתת משפחת הגרביליים. מזונם העיקרי של הפסמונים הוא צמחי מליחה מדבריים. בהיותם ניזונים מהשיח מלוח קיפח, נמצא שהם מגרדים את שכבת המלח הנמצאת על גבי העלים עם הרגליים הקדמיות והשיניים. בכדי להתמודד עם ריכוזים כה גבוהים של מלחים המצויים במזונם, יש לפסמונים כליות מפותחות ויעילות במיוחד המסוגלות להיפטר מכמויות המלח הגדולות ולרכז שתן עד פי 4 לערך מכליית האדם. בתמונה - פסמון בשדה בוקר.