אירוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בסוג של צמח. אם התכוונתם לפירושים נוספים, ראו אירוס (פירושונים).
קריאת טבלת מיוןאירוס
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד-פסיגיים
סדרה: אספרגאים
משפחה: אירוסיים
סוג: אירוס
שם מדעי
Iris
איור של פרח האירוס, עליו ועלי העטיף משלושת הדורים
שורשי האירוס
אירוס ארצישראלי
אירוס נצרתי מסקציית אירוסי ההיכל.

אִירוּס או אִירִיס[1][2] (שם מדעי: Iris) הוא סוג במשפחת האירוסיים. בסוג כ-300 מינים, שהם גאופיטים רב-שנתיים, הנפוצים ברוב אזורי העולם כצמחי בר או נוי. בארץ ישנם למעלה מ-15 מינים, חלקם בעלי פקעת, חלקם בעלי בצל וחלקם בעלי קנה שורש מעובה[3]

תיאור

גבעוליו של האירוס עגולים, צומחים ביחידים או בקבוצות, פשוטים או מתפצלים. העלים שטוחים, צרים ומוארכים, לעיתים חתכם דמוי צלב, צומחים בשושנה סביב הגבעול. מערכת השורשים קרובה לפני הקרקע. קני השורש שטוחים בדרך כלל, אוגרים מזון, מתפצלים ומתפתלים.

פרחיו של האירוס ייחודיים, שצורותיהם וצבעיהם מגוונים ומיוחדים. עטיף הפרח מורכב משלושה דורים הנבדלים זה מזה. בכל דור 3 עלים, כולם צבעוניים. הדור החיצוני, מורכב משלושה עלי עטיף. עלה העטיף החיצוני מפותח בכל מיני האירוס. חלקו התחתון, המחובר לגבעול, דומה לחצי צינור, חלקם העליון רחב, אופקי או נוטה כלפי מטה, ומשמש כמשטח נחיתה למאביקים. הדור השני, ייחודי לסוג אירוס, מורכב משלושה עמודי עלי כותרתיים, שטוחים וצבעוניים. כל עמוד העלי דומה לחצי צינור ויוצר צנור סגור עם חלקו התחתון של עלה העטיף החיצוני. הוא מתפצל בחלקו העליון ותחת הפיצול נראית הצלקת הדומה ללשון קטנה הפונה מטה. הדור הפנימי ביותר שונה ממין למין, בדרך כלל הוא זקוף ובולט, משמש כדגל המסמן את מקום האבקן. בצדו העליון של הצינור הנוצר מעלי הדור החיצוני והאמצעי נמצא אבקן שמאבקו פונה מטה, אל תוך הצינורת היינו: אל גבו של החרק הנכנס לצינור.[4] למעשה, כל פרח הוא נכון (בעל סימטריה רדיאלית) אך הוא בנוי משלושה פרחים לא-נכונים הכוללים שני עלי עטיף, עמוד עלי ואבקן. הפריחה בדרך כלל מתרחשת באביב. הפרי הוא הלקט הנפתח בשלוש קשוות, והוא מכיל זרעים כהים קטנים.

רבייה

בחלק ממיני האירוס קיימת אי סבילות עצמית - ההאבקה נמנעת באותו הפרח ולעיתים אף בצמחים שונים בתחומי אותה המושבה. ההאבקה מתבצעת על ידי חרקים - בעיקר דבורים, הנמשכות לפרחים בשל ההאבקה המזינה. ישנם מינים המואבקים על ידי זכרי דבורים המשתמשים בפרח כמקום לינת לילה.

הפרי הוא הלקט המכיל זרעים קטנים המופצים במספר דרכים: חלקם מופצים על ידי רוח או מי גשמים, ואחרים מופצים על ידי נמלים הלוקחות אותם בשל חלק שומני מזין הצמוד לזרע.

מלבד הרבייה המינית, מתרבה האירוס לעיתים קרובות ברבייה וגטטיבית על יד חלוקת קני השורש והצמחת גבעולים חדשים ממפרקים. לפעמים ניתן למצוא מושבת אירוסים זקנה וגדולה, שאינה אלא התפצלות של שורש אחד. במושבות כאלו הבשלת הזרעים היא נדירה מאוד.

תפוצה

אירוסי בר נפוצים באזורים ממוזגים-קרירים עד ממוזגים-יבשים בכל חצי הכדור הצפוני. רוב מיני האירוס צומחים בתצורות צומח פתוחות - חורשים פתוחים, גריגות ובעיקר בבתות עשבוניות, במקומות עשירים באור שמש.

בארץ ישראל צומחים בר שבעה עשר מינים:

רוב מיני האירוס הצומחים בישראל נדירים, ואף אנדמיים לארץ ישראל או כמעט אנדמיים (צומחים רק בה ובדרום לבנון).

שם הצמח

אירוס הארגמן
אירוס הנפוץ בגינון

שמו של האירוס ניתן לו על שמה של האלילה היוונית איריס, שהייתה אלילת הקשת בענן ושליחת האלילים כביטוי לצבעים הססגוניים של הפרח. שם זה ניתן לו על ידי היפוקרטס, הרופא היווני בן המאה החמישית לפני הספירה.

קארולוס ליניאוס, אבי המיון המדעי המודרני ומי שהחל בהענקת שמות אחידים לצמחים, שימר את השם כפי שהוא ניתן על ידי היפוקרטס.

השם בצורתו העברית הנפוצה, אירוס, מוזכר כבר במשנה (כלאים ה' ח')- אליה חדר מן היוונית. לפי האקדמיה ללשון העברית, תקינות בעברית שתי הצורות - גם איריס וגם אירוס[1][2].

מיון

300 המינים של האירוס היו מחולקים לסקציות החל מתחילת המאה העשרים. בשנים האחרונות הוצאו מינים רבים מתוך הסוג אירוס לסוגים נפרדים, והסקציות השונות קיבלו מעמד של תת-סוגים נפרדים וחלקם חולקו לסקציות שונות.

כיום מקובלת החלוקה לשישה תתי-סוגים:

בעבר נמנה עם האירוס גם תת-הסוג Gynandriris, אך כיום הוא הופרד לסוג נפרד בשם צהרון, הכולל את המין צהרון מצוי שנקרא בעבר "אירוס מצוי", ובשם העממי "אירוס אחר הצהריים".

מיון מינים גנניים

אף על פי שבטבע אין האירוסים נוטים ליצור מיני כלאיים זה עם זה, בצורה מלאכותית הדבר קל ביותר לביצוע. מקובל ליצור מיני וזני כלאיים לגינון, שכן צורותיהם וצבעיהם המיוחדים של האירוסים הופכים אותם לצמח מקובל ונפוץ בגינות הנוי. בשנת 1840 היו בקטלוג זני האירוס רק כ-100 זנים גנניים, אך בסוף המאה העשרים היו כבר למעלה מ-35,000 זנים שונים. עם המינים מרובי הזנים נמנים אירוס הולנדי, אירוס יפני ואירוס גרמני.

מקובל למיין את האירוסים הגננים לפי תכונות מורפולוגיות שונות: גובהם (עד 37 ס"מ, עד 70 ס"מ ומעל 70 ס"מ), מולדת הצמח, צורת פרחיו או צבעו.

האירוס באמנות וכסמל

"איריסים" של ואן גוך

פרחי האירוס נפוצים מאוד בציור בשל צורתם וצבעיהם המרהיבים. הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך צייר מספר עבודות שנושאם הוא פרח האירוס, ביניהן ידועה ביותר עבודתו "איריסים". המלחין האיטלקי פייטרו מסקאני כתב אופרה בשם "איריס". הסופר הגרמני הרמן הסה הקדיש אחד מסיפוריו המוקדמים לאירוס, והא מסמל בסיפור זה את הילדות.

פרח האירוס משמש כסמלה של החברה להגנת הטבע בישראל. האירוס, שכל מיניו הארצישראלים נדירים וחלקם גם אנדמיים, מסמל את פעילות החברה בשל המאבק לשימורו שכלל הכרזה על מספר שמורות טבע המוקדשות לאירוס והשפעה על תודעת הציבור - מאבק שאכן עלה יפה והציל את מיני האירוס מכליה.

יש הסבורים בטעות שדגם הפרח הקרוי בצרפתית fleur-de-lis (שושן בצרפתית) מדמה את האיריס. הסבורים כך כוללים את הדגמים הרבים שיש ביניהם משותף חזותי של שני עלים גלולים לצדדים ועלה מרכזי ניצב. למשל, סמלו של בית המלוכה בצרפת החל מן המאה ה-11, סמלן של יחידות צבאיות רבות בכל העולם וסמל תנועת הצופים.

אולם, הדגמים הסימטריים הללו, בעלי שלושת עלי הכותרת מהווים פיתוח של דגמי שושן צחור Lilium candidum, ששורשיו האומנותיים נעוצים כבר בעבר הרחוק. הדגם ינק השראה ממספר מקורות אומנותיים מקבילים- אשוריים, פיניקיים, מצריים, הלניסטיים ורומיים, חלקם קדומים וחלקם בני תקופת הבית השני. 

גם הסמל של "החברה להגנת הטבע" מיוסד על דגמי השושן הקדומים ומחקה את הקומפוזיציה שלהם. כל זאת למרות שהוא מדמה בוודאות איריס, אותו בחרה החברה לחרוט על דגלה כסמל לשמירת האיריס ושמירת הטבע. מכיוון שסמלה של החברה להגנת הטבע הוא בן המאה ה-20, לא ניתן ללמוד ממנו לאחור על דגמים שקדמו לו, ולא ניתן להשליך מדימוי האיריס בדגם החברה להגנת הטבע לגבי דגמים קדומים לו.

גלריית תמונות

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: אירוס
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אירוס

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אירוס/איריס – Iris, דיון והכרעה בוועדה לשמות צמחי ארץ ישראל של האקדמיה ללשון העברית, 24 במרץ 2003, עמ' 74, 76–77
  2. ^ 2.0 2.1 יצחק ספיר, איריס או אירוס?
  3. ^ יואב ויזל, גד פולק, יעל כהן, אקולוגיה של הצומח בארץ ישראל, תל אביב: ספרית הפועלים, 1982, עמ' 339-340
  4. ^ אבישי מ', עזריה אלון (ע), כרך 11, צמחים בעלי פרחים ב', תל אביב: משרד הבטחון, 1983, אנציקלופדית החי והצומח של ארץ ישראל, עמ' 236-237
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35866490אירוס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אירוס&oldid=2284116"