בבון
 בבון
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | פרימטים |
| תת־סדרה: | קופים צרי אף |
| משפחה: | קופים בעלי זנב |
| תת־משפחה: | גנונים |
| סוג: | בבון |
| מינים | |
|
בבון מצרים (P. hamadryas) | |
| שם מדעי | |
 Papio
| |
| תחום תפוצה | |
| |
.jpg)
_(17156870949).jpg)
בַּבּוּן[1] (שם מדעי: Papio) הוא סוג של קוף ממשפחת הקופים בעלי הזנב, תת-משפחת גנונים.
מיני הבבונים השונים נפוצים בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, אך ניתן למצוא אוכלוסיות מבודדות גם צפונית לסהרה ובחצי האי ערב, לאורך חופי ים סוף. הבבונים הם הפרימטים הסתגלנים ביותר פרט לאדם - הם נפוצים במגוון סביבות מחיה, החל מסוואנות יערות צחיחים-למחצה, דרך מישורי עשב ובתה ועד ליערות גשם. הבבונים הם שוכני אדמה.
מיון טקסונומי
בסוג חמישה מינים:
| שם | שם מדעי | תמונה | תפוצה |
|---|---|---|---|
| בבון מצרים | Papio hamadryas |  |
|
| בבון ירוק | Papio papio |  |
|
| בבון זית | Papio anubis | ._-_Flickr_-_Lip_Kee.jpg) |
|
| בַּבּוּן צָהֹב | Papio cynocephalus |  |
|
| בבון דובי | Papio ursinus | _male_(11533277535).jpg) |
|
חלק מהטקסונומים סוברים כי יש לשייך את כל הבבונים למין אחד, P. hamadryas (בבון המצרים), ומחלקים את האוכלוסייה לחמישה תת-מינים אלה.
פיזיולוגיה
הבבונים הם בין הקופים הגדולים ביותר שאינם הומינידיים (רק המנדריל והדריל גדולים מהם). לבבונים יש דו-צורתיות זוויגית, המתבטאת בעיקר בגודל – נקבות כל המינים מגיעות למשקל של 10–15 קילוגרם, אך הזכרים גדולים בהרבה. לבבונים פני כלב (קינוצפלוס) – אפים מוארכים דמויי כלב. עיניהם קרובות זו לזו, לסתותיהם כבדות, ואחוריהם לרוב צבועים בצבעים עזים. צבע הפרווה נע מצהוב דרך ירוק-זית ואדמדם ועד שחור. אגודליהם הארוכים מאפשרים להם להכין מזון הדורש זאת – לקלף פירות, לפצח אגוזים וכדומה. לבבונים כיסי לחיים, המאפשרים להם לאגור מזון בעת הליקוט ולאכול אותו מאוחר יותר, בסביבה מוגנת וקרירה.
הבבונים הם אוכלי-כול, והם בין הפרימטים האוכלים כמויות גדולות של בשר, אך בדרך כלל הם מסתפקים במזון מהצומח. הם מעדיפים לאכול פירות, אך בהיעדרם הם מסתגלים למיני אוכל רבים ושונים. בעונה היבשה מהווה עשב מרכיב מרכזי בתזונתם, כמו גם שורשים, גרעינים ועלים. בבונים אוכלים גם חרקים, צדים ארנבות וציפורים, חופרים יונקים מתחפרים ממאורותיהם, ולעיתים אף צדים קופים אחרים ואנטילופות קטנות. אלו החיים באזורי חוף אינם בוחלים גם בדגים ובצדפים. בדרום אפריקה ידועים מקרים שבהם טרפו בבונים עזים וכבשים מבויתים.
חברה
בבונים נוהגים לחיות בלהקות של 5–200 פרטים (50 בממוצע), בהתאם לנסיבות – בעיקר מין ועונת השנה. ארגון הלהקה משתנה בין הסוגים.
הבבונים נוהגים לעזוב את אתרי השינה שלהם, הממוקמים בדרך כלל על עצים או צוקים, בשעות הבוקר. הבוקר נפתח בישיבה בקבוצה ובטיפוח הדדי – פעולה בעלת חשיבות חברתית גבוהה. הבבונים נוהגים לאסוף אוכל במשך כשלוש שעות בשעות הבוקר, לנוח בשעות הצהריים החמות ולאסוף אוכל שוב בשעות הערב הקרירות. במהלך היום הם עשויים לנדוד כ-10 קילומטרים. בעת הדמדומים הם מבלים זמן נוסף בטיפוח הדדי ואז חוזרים לאתרי השינה שלהם.
טורפיהם הטבעיים העיקריים של הבבונים הם נמרים וברדלסים, אך זכרי הבבון (שהם הרבה יותר אגרסיביים מהנקבות) עשויים להתעמת איתם ולהניסם. כיום, האויב העיקרי של הבבון הוא האדם. הבבונים מודעים לעובדה שטיפוס על עץ לא יציל אותם מידי הצייד, וכאשר הם מזהים אדם הם נמלטים בסבך. תוחלת החיים של בבון היא 45 שנים בשבי וכ-30–40 שנים בטבע.
רביה
אורך ההיריון נע בין 161 יום (בבון מצוי) ועד 187 יום (בבון דובי). הוולדות שוקלים בין 400 גרם ועד קילוגרם אחד. פרוותם צבועה בצבעים עזים, הנותרים עד הגיעם לבגרות. האמהות הן אלו שמטפלות בצאצאים (אם כי לעיתים מספר אמהות יטפלו בצאצאיהן יחדיו), והן מיניקות עד גיל 6–15 חודש, בהתאם למין, מעמד האם, אספקת האוכל ועוד. הצעירים נותרים צמודים לבטנה של האם בכל עת במהלך החודש הראשון לחייהם. לאחר מכן, הם עוברים לרכב על גבה – בהתחלה תוך אחיזה בארבע גפיים, אך לאחר מכן הם עוברים לרכב עליה כפי שפרש רוכב על סוס. הצאצאים ישנים בחיקה של האם עד גיל שנה לערך, ונשארים בקרבתה עד גיל שנה וחצי.
לזכרים מערכת יחסים שלעיתים מזכירה טיפול עם הצעירים. בבון זכר שמותקף עשוי להשתמש בבבון צעיר כ"מגן אנושי" בפני מתקיפו. המתקיף יודע שפגיעה בצעיר תערב את אימו ואת קבוצתה, ולכן עשוי להסס לפני שיתקוף. זכרים מפתחים, לעיתים קרובות, מערכת יחסים מיוחדת עם הצעירים בהם השתמשו כבמגן, דואגים להם ומטפלים בהם. יש מקום לסברה שמדובר בהתנהגות אבהית, שכן צעירים מרשים רק לזכרים המקורבים לאמותיהם להשתמש בהם כבמגן. זכרים אף לעיתים מטפלים בצעירים שנותרו יתומים מאמם.
הנקבות מגיעות לבגרות בגיל 3–6, לעיתים קרובות עוד לפני שהגיעו לגודל ולרמת ההתפתחות של בוגר. הזכרים יגיעו לבגרות כשנה מאוחר יותר. כל הצעירים יעזבו את להקתם ללהקות חדשות, והזכרים יעזבו להקות מעורבות, לרוב לפני הגעתם לבגרות.
האם תיכנס שוב להיריון כאשר בנה בן שנה עד שלוש שנים לפחות.
הבבונים והאדם
למרות שהבבונים אינם נפוצים במצרים, במצרים העתיקה היה לבבון תפקיד דתי חשוב - הם נתפסו כאחת הצורות החשובות יותר אותן יכולים האלים להתגלם.
בבונים יובאו למצרים מנוביה ומארץ פונט. אלו היו מספר שימושים, ביניהם כנראה גם כחיות מחמד, אך גם הוחזקו בלהקות ליד המקדשים, יחד עם חיות אחרות שנחשבו מקורבות לאלים. לאחר מותם, נקברו הבבונים בקברים טקסיים.
נראה שיוחסו לבבונים תכונות אנושיות ואף קשרים מיוחדים עם בני האנוש. ציורים רבים מראים בבונים עוסקים בפעילויות אנושיות, חלקן על סף הסבירות עבור בבון, וחלקן הרבה מעבר לה. בין הפעילויות האלו ניתן למנות ריקוד, נגינה, השתתפות בקציר וגדיד תמרים. חוקרים מאמינים כי לא היו בבונים מאולפים במצרים, וכי לציורים האלה ערך דתי-טקסי בלבד.
לבבונים (ולקופים אחרים) היה תפקיד חשוב בקוסמולוגיה המצרית. מספר אלים תוארו כבעלי דמות בבון או ראש בבון:
שני אלים נחשבו כאלי הבבון – בֶבוֹן, אל האון המיני, ובאבא.
בנוסף, בבון הוא היחיד בממלכת החי המבחין בין זכר לנקבה בבני אדם.[דרוש מקור]
ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בבון |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
24457224בבון