היסטוריה של הממלכה המאוחדת

הממלכה המאוחדת היא מדינה ריבונית הכוללת את אנגליה, סקוטלנד, ויילס (באי בריטניה הגדולה) ואת צפון אירלנד. בעבר, כלל שטח הממלכה את שטחו המלא של האי אירלנד. השלטון הבריטי על האי האירי נמשך כמאה שנים עד ההכרזה על עצמאות אירלנד ב-1921.

המבנה הנוכחי של המדינה החל להתגבש לאחר העברתו של חוק האיחוד הראשון, שאיחד את הפרלמנט האנגלי עם הפרלמנט הסקוטי, ויצר ישות מדינית אחת בשם ממלכת בריטניה הגדולה. לאחר חוק זה התקבל חוק נוסף בשם חוק האיחוד של 1800, שאיחד את ממלכת בריטניה הגדולה ואת ממלכת אירלנד, ויצר את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.

ב-1922 קיבלה מדינת אירלנד החופשית את עצמאותה, וצפון אירלנד נותרה כחלק מהממלכה המאוחדת. כתוצאה מכך, החל מ-1927 שמה הרשמי של הממלכה הוא הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. שמה של המדינה מקוצר בדרך כלל לבריטניה או ל-UK (ראשי תיבות של United Kingdom שמתורגם לשם הממלכה המאוחדת).

היסטוריה מוקדמת

ישנן עדויות להתיישבות בני האדם באי הבריטי בראשית הנוכחות האנושית באירופה. התרבויות הקדומות לא השאירו אחריהן כל עדות כתובה אלא רק שרידי מבנים. בין המבנים המרשימים ביותר ששרדו מאותה תקופה נמנה מעגל האבנים בסטונהנג' שנבנה בין השנים 3500 ל-1500 לפנה"ס.

בשנת 800 לפנה"ס פלשו שבטים קלטים לאי והביאו את תרבותם, אשר שרידיה קיימים עד היום. הפלישה החשובה הבאה הייתה הפלישה של האימפריה הרומית. לאחר שני ניסיונות כושלים בתקופתו של יוליוס קיסר במהלך מלחמת גאליה הצליח הקיסר קלאודיוס לכבוש את אזור אנגליה בשנת 43 לספירה. הרומים פיתחו את האזור שבשליטתם והקימו את לונדון (לונדיניום) כמרכזו.

לאחר נפילת האימפריה הרומית נטשו חייליה את בריטניה בשנת 410. לתוך האזורים הללו פלשו שבטים גרמאניים שהידועים בהם הם השבטים האנגלים והסקסונים. התושבים הקלטים נדחקו לצפון ולוויילס. החל משנת 793 אירעו פלישות חוזרות ונשנות של ויקינגים לבריטניה, כאשר בתקופות מסוימות הם השתקעו באי. גירושם של הוויקינגים החל בתקופתו של המלך הסקסוני אלפרד הגדול, שגם איחד את אנגליה וביסס את השלטון המרכזי.

בשנת 1066 פלשו הנורמנים לבריטניה והשתלטו על ממלכת אנגליה. שושלת המלוכה יסדו שושלת השולטת, עם הפסקות קלות, עד ימינו. השפה שבה השתמשו הנורמנים השפיעה על האנגלית של אותה תקופה, והטמיעה בה מאפיינים שמקורם בשפה הצרפתית ובשפה הלטינית.

כיבושים ואיחודים לפני 1800

הממלכות שהרכיבו את הממלכה המאוחדת

תהליך האיחוד של אנגליה עם ויילס

לאורך מרבית ימי הביניים הייתה ויילס מפולגת בין מספר ממלכות קטנות. כאשר פלשו הנורמנים לאנגליה, הם התמקדו בעיקר בגבולה הפרוץ עם ויילס, והקימו מספר מוצבים צבאיים בחלק המזרחי של המדינה ובאזורי הגבול. בתגובה לכך החלו תושבי ויילס להתאחד סביב מנהיגים כגון ל'ואלין הגדול, שב-1199 תואר בשם "הנסיך של כל צפון ויילס".

ב-1282 הצליח מלך אנגליה אדוארד הראשון (1272 – 1307) לכבוש את כל המדינות העצמאיות שנותרו בצפון ובמערב ויילס (אזור זה תואם בקירוב למחוזות אנגלסי, קירנארפונשייר, מריונת'שייר, קרדיגיון וקארמארת'נשייר). אמנת רודלאן החילה באופן רשמי את שלטונו של אדוארד על ויילס שנתיים לאחר מכן. כדי לרצות את תושבי ויילס, בנו של אדוארד (שמאוחר יותר נקרא אדוארד השני), שנולד בוויילס, קיבל את התואר הנסיך מוויילס ב-7 בפברואר 1301. לאחר מכן קיבלה ויילס מעמד של אזור מנהלי, שבו החזיקה באופן רשמי משנת 1284 ועד 1536. המסורת לפיה יורש כתר המונרכיה הבריטית מקבל את תואר נסיך (או נסיכת) ויילס נשארה בעינה עד ימינו.

בין 1284 ל-1536 שלט הכתר הבריטי רק על חלקה של ויילס, כיוון שבדרום ובמזרח ויילס נותרו עדיין מספר מדינות עצמאיות (בשלטון של לורדים) שלא היו כפופות ישירות לכתר. כוחן של המדינות הללו התפוגג ב-1535, כאשר הושלם האיחוד הפוליטי והמנהלי של אנגליה וויילס. סדרת החוקים בחוקי ויילס מ-1535 הכפיפה את ויילס למערכת המשפטית של אנגליה, וחילקה את ויילס למחוזות ברקון, דנבי, מונמת', מונטגומרי וראנדור, ובמקביל הוסיפה שטחים למחוזות גלוסטר, הירפורד וסאלופ (חוק באותו נושא שנחקק ב-1542 לא הזכיר את מונמאות'שייר, מה שהוביל למחלוקת באשר למעמדו כחלק מאנגליה או ויילס). כמו כן, החוק הרחיב את תחום השיפוט של החוק האנגלי לכל אנגליה וויילס, והקנה לאנגלית מעמד כשפה היחידה שמותר לעשות בה שימוש למטרות רשמיות. חוק זה מנע ממרבית הוולשים להתקבל לעבודות ממשלתיות. כמו כן, ויילס הייתה מיוצגת בפרלמנט הבריטי בארמון וסטמינסטר.

האיחוד של אנגליה עם אירלנד

ערך מורחב – יחסי אירלנד–הממלכה המאוחדת

תהליך האיחוד של אירלנד החל בשנת 1169 כאשר אנגליה נשלטה על ידי הנרי השני (1154 – 1189). בתחילת התהליך לא היה מדובר בכיבוש אנגלי ישיר כיוון שהוא נעשה על ידי קבוצה קטנה של נורמנים שלא היו אנגלים או תמכו באנגלים. ריצ'רד דה-קלר, ברון נורמני מווילס שנושל מנכסיו, כרת ברית עם המלך האירי הגולה, דרמוט מק'מורו, על מנת לסייע לו להשיג בחזרה את הממלכה שלו מידי שליט ליינסטר. כתוצאה מכך הנורמנים השיגו דריסת רגל טריטוריאלית באירלנד, וכבשו את דבלין ב-1170. יורשו של דה-קלר הדאיג את הנרי השני, שחשש מכוחו העולה. הנרי פלש לאירלנד בעצמו ב-1171, וכבש את דבלין ואת האזור שמסביבה.

ב-1541 הפרלמנט של אירלנד קיבל הוראה לשנות את מעמד המדינה לממלכה, כאשר הנרי השמיני (1509 – 1547) הוא המונרך השליט; הנרי, שראה את עצמו כאחד שלא כפוף לחוקי הפרלמנט, נטל לעצמו את התואר מלך אירלנד בשנה שלאחר מכן ופעולה זו יצרה איחוד בין הממלכות. במשך שארית המאה ה-16, המונרכים מבית טיודור הרחיבו את שליטתם על אירלנד מהאזור של דבלין אל האי כולו, תהליך שהסתיים ב-1603. הכיבוש מחדש של אירלנד על ידי בית טיודור היה אלים, ושיאו היה בהתקוממויות דזמונד ובמלחמת תשע השנים. מאפיין נוסף של המאה ה-16 היה יצירת מטעי אירלנד, שהיו ניסיון להרחיב את ההשפעה האנגלית באזור באמצעות הפקעת אדמות מבעליהן האירים ו"שתילת" מושבות של מתיישבים אנגליים במקומם.

איחוד הכתרים

סקוטלנד הייתה, עד 1707, ממלכה עצמאית שבמשך מאות שנים התנגדה לניסיונות האנגליים להתערב בענייני הפנים והחוץ שלה. בגלל האקלים שלה, הגאוגרפיה וצפיפות האוכלוסין, ממלכת סקוטלנד הייתה בדרך כלל נחותה מבחינה צבאית וכלכלית בהשוואה לאנגליה. אולם, הברית של סקוטלנד עם צרפת היוותה מקור לדאגה עבור הממשלות והמונרכים ששלטו באנגליה והצורך לבודד את סקוטלנד מצרפת הקתולית היה אחד מהגורמים העיקריים שהשפיעו על מדיניות החוץ של אנגליה כלפי סקוטלנד, ובעיקר במהלך הרפורמציה הסקוטית.

הרפורמציה הסקוטית הייתה התנגשות בין האמונה הישנה (קתוליות) לבין החדשה (קלוויניזם). מרי, מלכת הסקוטים, נאלצה לוותר על כתרה בעקבות מרד שפרץ נגדה ולברוח לאנגליה, לאחר שהשאירה את בנה ויורשה התינוק, ג'יימס השישי, בטיפולם של שומרים פרוטסטנטיים. מרי הייתה דמות מעוררת מחלוקת, כיוון שהיו ספקות בקרב הקתולים האנגלים באשר לחוקיות נישואיו של הנרי השמיני עם אן בולין, והייתה בעיני רבים יורשת יותר לגיטימית לכתר האנגלי מאשר בת דודתה הפרוטסטנטית אליזבת הראשונה (סבא-רבא של מרי, הנרי השביעי, היה הסבא של אליזבת באמצעות קשרי נישואין בין אנגליה וסקוטלנד). אליזבת כלאה את בת דודתה במעצר בית ובסופו של דבר, לאחר שהגיעו אליה שמועות על כוונותיהם של הקתולים להדיח אותה, הביאה להוצאתה להורג באשמת בגידה. אליזבת מתה ב-1603, ללא כל יורש ישיר לכתר.

ג'יימס, שכעת היה מלך הסקוטים לפי החוק, ירש את מקומה של אליזבת ב-1603 ונטל את התואר ג'יימס הראשון מאנגליה במקביל לתואר שכבר היה לו, ג'יימס השישי, מלך הסקוטים. המלך ג'יימס, שלרוב מכונה ג'יימס הראשון והשישי, ייסד את בית סטיוארט כמשפחת המלוכה של בריטניה הגדולה, אף על פי ששתי הממלכות שמרו על פרלמנטים נפרדים. איחוד הכתרים גרם לתחילת האיחוד של שתי הממלכות. אולם, במאה השנים שלאחר מכן, הבדלים דתיים ופוליטיים חריפים גרמו לקיום חלוקה בין הממלכות, ואנשי האצולה לא הצליחו למנוע את ההתפרצויות של מלחמות הרסניות.

השלטון הרפובליקני (1649)

עלייתו לשלטון של בנו של ג'יימס הראשון, צ'ארלס הראשון, ב-1625, סימנה את תחילת הפילוג בין המלך והפרלמנט. נאמנותו של צ'ארלס לדוקטרינת הזכויות האלוקיות של המלך חוללה קרב אכזרי על השליטה בממלכה בין המלך והפרלמנט. המשבר הסלים במלחמת האזרחים האנגלית (1642 – 1649), שבמהלכה צ'ארלס הוצא להורג. לאחר המלחמה החלה תקופת שלטון של הפרלמנט שנודעה בשם הקומונוולת' של אנגליה (1649 – 1653), שבמהלכה השליט היה חבר הפרלמנט לשעבר אוליבר קרומוול שנשא בתואר לורד פרוטקטור. אולם, המשטר החדש לא היה פופולרי, ומותו של קרומוול השאיר חלל פוליטי בלתי ניתן למילוי, אפילו על ידי בנו ריצ'רד ששלט בשנים 1658–1659, לפני שהחליט על חזרה הדרגתית לשיטת השלטון שהייתה לפני הפרוטקטורט של קרומוול. בסופו של דבר, צוואתו של קרומוול שביקשה לשמור על יציבות פוליטית גרמה לפרלמנט לנהל משא ומתן על החזרת המונרכיה עם בנו של צ'ארלס, צ'ארלס השני. התקופה שבין המשברים המוקדמים בין צ'ארלס הראשון והפרלמנט בשנות ה-20 של המאה ה-17 עד להחזרת המלוכה ב-1660 מוכרת כיום על ידי ההיסטוריונים בשם המהפכה האנגלית.

בתקופת הקומונוולת' סיפחה אנגליה את אירלנד וסקוטלנד, והאוטונומיה החוקתית שלהן בוטלה. אירלנד השתנתה לצמיתות בעקבות הסיפוח האנגלי, כיוון שבעלי האדמות הקתוליים שהיו בה נושלו מרכושם לאחר הכיבוש של קרומוול ובמקומם הגיע המעמד של שלטון הבריטים הפרוטסטנטיים. לאחר השבת המלוכה וביטול השלטון הרפובליקני, הוענקה לאירלנד ולסקוטלנד אוטונומיה מהממשלה המרכזית בלונדון. למרות זאת, האזור של מלחמות שלוש הממלכות עבר תקופה של ביסוס הבכורה האנגלית לעומת שתי הממלכות האחרות בתקופה של בית סטיוארט.

חוקי האיחוד משנת 1707

מדיניותה של המלכה אן (שבוצעה בשנים 1702 עד 1714), שהייתה המלכה האחרונה מבית סטיוארט, הייתה להעמיק את השילוב הפוליטי. תחת חסותה של המלכה ושל יועציה נוסחה הצעת חוק איחוד וב-1706 אנגליה וסקוטלנד פתחו במשא ומתן בנושא. הנסיבות שהובילו לקבלת ההצעה על ידי סקוטלנד נתונות במחלוקת מסוימת. תומכי האיחוד הסקוטים האמינו שאי קבלת הצעת החוק תגרור כפיית איחוד בתנאים פחות טובים וחודשים של ויכוחים באשר לגבולות בין הממלכות, מה שבתנאים מסוימים עלול להסלים למלחמת אזרחים. ישנה טענה כי רוב תושבי סקוטלנד לא היו מרוצים מהאיחוד, אולם בעקבות קשיים כלכליים חמורים, הפרלמנט של סקוטלנד קיבל את ההצעה, אם כי בהסתייגות.

ב-1707 חוקי האיחוד קיבלו את ההסכמה המלכותית, וביטלו מבחינה מעשית את הפרלמנטים של ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד, תוך יצירה של ממלכת בריטניה הגדולה המאוחדת עם פרלמנט אחד. אן הפכה מבחינה רשמית למחזיקה הראשונה של הכתר הבריטי המאוחד, וסקוטלנד שלחה 45 נציגים לפרלמנט החדש בווסטמינסטר. ייתכן והיתרון הגדול ביותר לסקוטלנד כתוצאה מהאיחוד היה העובדה שהיא נהנתה מסחר חופשי עם אנגליה ומושבותיה שמעבר לים. מצדה של אנגליה, נוטרלה האפשרות שסקוטלנד תצטרף למדינות שעוינות אותה כמו גם הבטחת המשך קיומה של השושלת הפרוטסטנטית שמחזיקה בכתר הבריטי.

אולם, מספר היבטים של הממלכות העצמאיות לשעבר נשארו מופרדים גם לאחר האיחוד. דוגמאות למוסדות סקוטיים ואנגליים שלא מוזגו לתוך המערכת הבריטית כוללים: החוק האנגלי והחוק הסקוטי, בנק אנגליה ובנק סקוטלנד, הכנסייה הפרסביטריאנית הסקוטית והכנסייה האנגליקנית של אנגליה נשארו נפרדות כמו גם מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה. אולם, תנאי אחד שהיה בחוקי האיחוד, שינוי שמן של אנגליה וסקוטלנד ל"בריטניה הצפונית" ו"בריטניה הדרומית", בהתאמה, לא מולא כיוון שהשמות לא נטמעו בשיח הציבורי (אולם, באנגליה השם "אנגליה" והשם "בריטניה" משמשים לעיתים רבות כמילים נרדפות, מצב שלא קיים בסקוטלנד).

ההתיישבות באמריקה

ערך מורחב – היסטוריה של ארצות הברית

המתיישבים הראשונים לאורך החוף של האוקיינוס האטלנטי הגיעו במהלך המאה ה-17 ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים בשכר נמוך, ובמדיניות בריטית של הזנחה קלה שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים.

המושבה האנגלית הראשונה נוסדה בג'יימסטאון שעל נהר ג'יימס ב-1607. היא דעכה במשך כמה עשורים עד שגל חדש של מתיישבים הגיע בשלהי המאה ה-17 והתמחה בגידולים חקלאיים שהתבססו על טבק. דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא התקוממות פווהאטאן בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד.

המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

שמות המדינה והמונרכים

המונח "בריטניה הגדולה" הופיע לראשונה לאחר חוק האיחוד של 1707. אולם, היחס למונח הוא לרוב ציורי, מה שמרמז כי הממלכות התאחדו מרצונן ולא באמצעות כיבושים. מונח זה לא נחשב כשם הממשי של הממלכה המאוחדת החדשה, שבעבר נקראה "ממלכת בריטניה הגדולה". המונח "הממלכה המאוחדת" (של בריטניה הגדולה ואירלנד) החל לשמש כשם ביחס לממלכה שנוצרה לאחר איחודן של ממלכת בריטניה הגדולה וממלכת אירלנד ב-1 בינואר 1801.

השם "בריטניה הגדולה" הוצג לראשונה על ידי ג'יימס השישי באחד באוקטובר 1604, וקבע כי הוא ויורשיו ייקראו מעתה מלכי בריטניה הגדולה ולא מלכי אנגליה וסקוטלנד. אולם, השם לא התייחס למדינה כאל גוף יחיד; הן אנגליה והן סקוטלנד המשיכו להתקיים תחת ממשל עצמי. ישנה מחלוקת באשר לתוקפו של השם ביחס לכתר הבריטי, היות שהמונרכים השונים השתמשו בשמות נפרדים (ג'יימס הראשון/השישי, ג'יימס השני/השביעי) באנגליה ובסקוטלנד בהתאמה.

על מנת להימנע מבלבול, ההיסטוריונים אינם משתמשים בדרך כלל במונח "מלך בריטניה הגדולה" לתיאור מאורעות שהתרחשו עד 1707 ובמקום זאת משתמשים בשם שהיה מקובל לגבי המלך באנגליה או בסקוטלנד. התארים הנפרדים בוטלו כאשר שתי המדינות התמזגו במסגרת חוק האיחוד של 1707, כאשר המונרכים ששלטו לאחר מכן קבעו את שמם לפי ההיסטוריה האנגלית או הסקוטית. ניתן לטעון שהמונרכים קבעו כי מספרם (לדוגמה, ג'יימס השישי) יהיה הגבוה ביותר שניתן, ומקורו של מספר זה היה ברוב המקרים אנגלי.

הממלכה המאוחדת

חוק האיחוד (1800)

דגל הממלכה המאוחדת מבוסס על דגל אנגליה (צלב ג'ורג' ה"קדוש"), דגל סקוטלנד (צלב אנדראס הקדוש) וצלב פטריק הקדוש המייצג את אירלנד.

הפלישות מאנגליה הנורמנית שהחלו ב-1170 הובילו למאות שנים של סכסוכים באירלנד. מספר מלכים אנגליים רצו לכבוש את אירלנד, ולהחיל את שליטתם באמצעות כוח על כל האי. בראשית המאה ה-17 החלה התיישבות נרחבת של מתיישבים פרוטסטנטיים מאנגליה ומסקוטלנד בחבל אלסטר, מה שגרם לעזיבתם של רוב התושבים הקתוליים המקומיים מחלק זה של האי. החל מהפלישות הראשונות של הנורמנים מאנגליה, אירלנד הייתה נתונה לשליטה זרה, בתחילה על ידי אנגליה ולאחר מכן על ידי בריטניה הגדולה.

ישנה טענה כי בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775 – 1783) החלה להתארגן קבוצה של מתנדבים איריים, שפתחה בקמפיין למען עצמאות גדולה יותר לפרלמנט האירי. עצמאות זו ניתנה ב-1782, ומשמעותה הייתה הענקת היכולת לאירלנד לנהל סחר חופשי ועצמאות חקיקתית.

אולם, המהפכה הצרפתית עודדה את הקריאות ההולכות וגוברות לעשיית רפורמה חוקתית משמעותית יותר. חברת האירים המאוחדים, שהורכבה מפרסביטריאנים מבלפסט ואנגליקנים וקתולים מדבלין, החלה בקמפיין שמטרתו הייתה סיום השליטה הבריטית באי. מנהיגם, תיאודור וולף תון, עבד עם הוועידה הקתולית של 1792 שדרשה לבטל את חוקי העונשין כפי שהיו באותה תקופה. בעקבות כישלונו בהשגת תמיכתה של הממשלה הבריטית, הוא נסע לפריז, ועודד מספר יחידות צי צרפתיות להגיע לאירלנד ולסייע בארגון המרד. יחידות אלה הושמדו על ידי כוחות הממשלה הבריטית, וניסיונות המרד הללו שכנעו את ראש הממשלה הבריטי, ויליאם פיט הבן, שהפתרון היחיד הוא סיום העצמאות האירית לצמיתות.

מבחינה חוקתית, האיחוד של בריטניה הגדולה ואירלנד הושלם ב-1 בינואר 1801, בפרלמנט האירי ובפרלמנט הבריטי, כפי שנקבע בחוק האיחוד של 1800, ושמה של המדינה החדשה נקרא "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". אירלנד שלחה 100 נציגים לבית הנבחרים הבריטי בווסטמינסטר ו-28 אצילים לבית הלורדים, שנבחרו בעצמם על ידי האצולה הבריטית (לקתולים באירלנד לא הייתה אפשרות להיות מיוצגים בבית הלורדים).

אירלנד

חלק מההסכם שהוביל לחוק האיחוד של 1800 הייתה הדרישה שחוקי העונשין באירלנד יוחלפו, בנוסף להענקת אמנציפציה לקתולים. אולם, המלך ג'ורג' השלישי סיכל את הרעיון של אמנציפציה, וטען שהענקתה תהיה הפרה של שבועת ההכתרה שלו להגן על הכנסייה האנגליקנית. לאחר קמפיין שניהל עורך הדין והפוליטיקאי דניאל או'קונל, ובעקבות מותו של ג'ורג' השלישי, החלה הענקת האמנציפציה לקתולים ב-1829, ואחת התוצאות הישירות של פעולה זו הייתה מתן ייצוג לקתולים בפרלמנט. לאחר מכן או'קונל ניסה לגרום לביטולו של חוק האיחוד, אולם לא הצליח בכך.

כאשר הגיעה לאי מחלת שידפון תפוח האדמה ב-1846, רוב האוכלוסייה הכפרית נותרה ללא מזון. לרוע המזל, פוליטיקאים בריטים, כגון ראש הממשלה רוברט פיל, תמכו במדיניות כלכלית מסוג לסה פר, שעיקרה היה אי התערבות ממשלתית מכל סוג שהוא. בעוד שגויסו סכומי כסף גדולים על ידי אנשים פרטיים ונותני צדקה (אינדיאנים אמריקניים שלחו אספקה, והמלכה ויקטוריה תרמה סכום השווה בערכו ל-70,000 לירות שטרלינג של ימינו), חוסר הפעולה של הממשלה הבריטית (או העדר פעולה מספקת) גרם לבעיה להפוך לקטסטרופה. מעמד האיכרים והחוואים כמעט ונמחק לחלוטין במה שעתיד להיות ידוע בשם רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד.

רוב תושבי אירלנד בחרו כנציגיהם לפרלמנט ליברלים ושמרנים שהשתייכו למפלגות הבריטיות הראשיות (יש לשים לב שלעניים לא הייתה זכות הצבעת באותה תקופה). מיעוט משמעותי בחר יוניוניסטים, שייצגו את העמדה של השארת חוק האיחוד על כנו. אייזק באט, פרקליט טורי לשעבר שהפך ללאומן, הקים תנועה לאומנית חדשה, ליגת שלטון הבית, בשנות ה-70 של המאה ה-19. לאחר מותו של באט תנועת שלטון הבית, או מפלגת הפרלמנטריות האירית כפי שהייתה ידועה באותה תקופה, הפכה לכוח פוליטי חשוב תחת הנהגתו של ויליאם שאו, ובייחוד בגלל בעל אדמות פרוטסטני רדיקל, צ'ארלס סטיוארט פרנל. מפלגת הפרלמנטריות האירית שלטה בפוליטיקה האירית, וגרמה לצמצום כוחן של המפלגות הליברלית, הקונסרבטיבית והיוניוניסטית. תנועתו של פרנל הוכיחה את עצמה ככנסייה גדולה, שכללה חברים מקרב בעלי אדמות קונסרבטיביים ועד ליגת האדמה שהייתה קבוצה שתמכה בשינוי יסודי של חוקי אחזקת האדמות האיריים, שלפיהם רוב החוות הושכרו לאיכרים מאחוזות אריסטוקרטיות גדולות יותר.

תנועתו של פרנל תמכה בשלטון בית, וכוונתם הייתה שתושבי אירלנד ישלטו באי כחלק מהממלכה המאוחדת, בניגוד לאו'קונל שרצה עצמאות מלאה שתהיה נתונה למונרכיה וכתר משותפים. שתי הצעות חוק לשלטון בית (1886 ו-1893) הוצגו על ידי ראש הממשלה הליברל ויליאם גלאדסטון, אולם שתיהן לא הפכו לחוק, בעיקר בגלל ההתנגדות שהייתה להן בבית הלורדים. הנושא גרם לפילוג באירלנד, כיוון שמיעוט משמעותי (שהיה מבוסס בעיקר, אבל לא רק, באלסטר) התנגד לשלטון בית, כיוון שחשש שהפרלמנט הלאומני-קתולי בדבלין יפלה אותם לרעה ויטיל מכסי מגן על התעשייה; בעוד שרוב תושבי אירלנד עסקו בחקלאות, שישה מחוזות באלסטר היו המקום שאופיין בכלכלה של תעשייה כבדה, והיה מושפע במידה רבה מהטלתם של מכסי מגן.

ב-1912 הצעת חוק נוספת עברה את הליכי האישור בבית הנבחרים אך הוכשלה בבית הלורדים, בדומה להצעת החוק מ-1893, אולם בשונה מהמאה ה-19 לבית הלורדים לא הייתה יותר את הזכות להטיל וטו על הצעות חקיקה והתוצאה של אי קבלת החוק בבית זה הייתה עיכוב קבלתה בשנתיים – עד 1914. במהלך השנתיים הללו ריחף מעל אירלנד איום של מלחמת אזרחים עם יצירתו של כוח המתנדבים מאלסטר והקבוצה הלאומנית שכנגדם, מתנדבי אירלנד. שתי הקבוצות הללו חימשו את עצמן באמצעות ייבוא רובים ותחמושת וביצעו אימונים בצורה גלויה. פריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914 דחתה את תחילת המשבר למשך כל המלחמה. כוחות המתנדבים היוניוניסטיים והלאומניים הצטרפו לצבא הבריטי באלפים וספגו אבדות קשות.

עד 1918 המפלגה הדומיננטית באירלנד הייתה מפלגת האירים הפרלמנטריים, על אף שבשלהי המאה ה-19 היה בה פילוג על רקע מקרה הגירושים של אושיי, כאשר התגלה אז שפרנל, שכינויו היה "המלך הלא מוכתר של אירלנד" בגלל הפופולריות שלו, חי עם אשתו של אחת מחברי הפרלמנט במשך שנים רבות. כאשר פרצה השערורייה, נון-קונפורמיסטיים דתיים בבריטניה, שהיו התומכים של המפלגה הליברלית הפרו-אירית, כפו על גלאדסטון לחזור בו מתמיכתו בעניין האירי כל זמן שפרנל נשאר בראש המפלגה. המפלגה והמדינה התפלגו בין פרו ואנטי-פרנלים, שנאבקו אלה באלה בבחירות.

במהלך מרידת חג הפסחא, שהתחוללה ב-1916, הוקראה בדבלין הכרזת עצמאות חד צדדית שקבעה את הקמתה של "הרפובליקה האירית". המרידה דוכאה במהירות על ידי כוחות צבא בריטיים, ורוב המנהיגים שלה נורו ונהרגו. דבר זה הוביל לעלייה חדה בשיעור התמיכה במרידה בקרב תושבי האי, ובהכרזת העצמאות הדבר אושר רשמית על ידי דייל אייריאן (הבית התחתון של הפרלמנט האירי) ב-1919. בעקבות כך נערכה מלחמה בין כוחות הכתר הבריטי לבין הצבא של הרפובליקה האירית בין ינואר 1919 ליוני 1921.

בעקבות אמנת אנגליה-אירלנד מ-1921, שהושגה לאחר משא ומתן בין נציגים של הממשלה הבריטית והממשלה של הרפובליקה האירית, ושאושרה על ידי הפרלמנטים, נוסדה מדינת אירלנד החופשית, שבהתחלה הייתה דומיניון של האימפריה הבריטית במעמד זהה לזה של קנדה או דרום אפריקה, ולאחר מכן עזבה את חבר העמים הבריטי והפכה לרפובליקה לאחר מלחמת העולם השנייה, מבלי שנותרו קשרים חוקתיים עם הממלכה המאוחדת. שישה מחוזות איריים צפוניים (צפון אירלנד), שאוכלוסייתם הייתה ברובה פרוטסטנטית, נשארו חלק מהממלכה המאוחדת.

צפון אירלנד

צפון אירלנד נוצרה לפי חוק ממשלת אירלנד – 1920, שהליכי חקיקתו הסתיימו בפרלמנטים של הממלכה המאוחדת ושל אירלנד ב-1921. כיוון שהתמודדה עם דרישות מנוגדות מצד הלאומנים והיוניוניסטיים האיריים בנוגע לעתיד האי (הראשונים רצו שלטון בית של פרלמנט אירי על כל האי, והאחרונים לא רצו שלטון בית בכלל), ובעקבות החשש ממלחמת אזרחים בין שתי הקבוצות, הממשלה הבריטית שבראשותה עמד דייוויד לויד ג'ורג' העבירה חוק, שחילק את האי לשני אזורים, צפון אירלנד ודרום אירלנד. דרום אירלנד מעולם לא הפכה למדינה אמיתית והוחלפה על ידי מדינת אירלנד החופשית ב-1922. מדינה זאת ידועה כיום בשם רפובליקת אירלנד.

ממשלת צפון אירלנד, לאחר שקיבלה ממשל עצמי ב-1920 (אף על פי שלא ביקשה זאת, ואף היו אנשים כמו סר אדוארד קרסון שהתנגדו לרעיון בחריפות), תחת הנהגתם של מספר ראשי ממשלה החל מסר ג'יימס קרייג (מאוחר יותר לורד קרייגבון) נקטה במדיניות של אפליה לרעה כלפי המיעוט הקתולי/לאומני. צפון אירלנד הפכה (לפי דבריו של זוכה פרס נובל והשר הראשון של צפון אירלנד, דייוויד טרימבל) למקום שכונה "מקום קר עבור קתולים". עיירות וערים חולקו לאזורי בחירה שגרמו להבטחת השליטה הפרוטסטנטית במועצות המקומיות. אמצעים נוספים שעזרו להשיג את המטרה הזאת היו הסדרי הצבעה שנתנו זכות הצבעה לחברות מסחריות ותקנות שכר מינימום.

בשנות ה-60 ראש הממשלה היוניוניסטי המתון, טרנס או'ניל (מאוחר יותר לורד אוניל ממיין) ניסה לשנות את השיטה, אולם נתקל בהתנגדות עזה של מנהיגים פרוטסטנטיים רדיקלים כגון הכומר איאן פייזלי. הלחצים הגוברים מצד הלאומנים לשינוי המצב (ומצד הלאומנים לאי וויתור מוחלט) הובילו להופעתה של תנועת זכויות אזרח שבראשה עמדו אנשי ציבור בולטים כגון ג'ון האם, אוסטין קארי ואחרים. בעקבות ההתנגשויות האלימות בין מפגינים לבין כוח השיטור המלכותי של אלסטר החלה מחאה אזרחית חריפה.

הצבא הבריטי נשלח לצפון אירלנד ב-1969 על ידי מזכיר הפנים הבריטי ג'יימס קאלאהאן, מתוך מטרה להגן על הלאומנים מפני תקיפות. אולם, רציחתם של 13 אזרחים בלתי חמושים ב-1972 בעיר לונדונדרי על ידי טירונים בריטיים (יום ראשון העקוב מדם) גרמה להסלמה חזקה של המצב וגרמה ללאומנים הצפון איריים לפנות נגד הצבא הבריטי.

הקמתו של צבא הרפובליקה האירי הזמני (IRA), שהתפלג מה-IRA הרשמי והמרקסיסטי, וקמפיין שקרא להפעלת אלימות והובל על ידי ארגוני טרור נאמנים כגון איגוד ההגנה של אלסטר ואחרים, כמעט וגרמו לפריצתה של מלחמת אזרחים בצפון אירלנד. לאורך שנות ה-70 ושנות ה-80 פעילים קיצוניים משני הצדדים ניהלו מסע הדדי של רציחות אכזריות, ולעיתים הקורבנות היו אזרחים תמימים. בין האירועים הזכורים ביותר לרעה היו הפיגועים בלה-מון, אניסקילן והפיגוע באומה.

מספר פוליטיקאים בריטים, ובייחוד השר לשעבר מטעם מפלגת הלייבור טוני בן, טענו שבריטניה צריכה לסגת מאירלנד. אולם, מדיניות זאת נתקלה בהתנגדות של מספר ממשלות איריות שבאו זו אחר זו, שפעלו לפי תרחיש שלהם בשם "תרחיש יום האבדון" שנועד למקרה של נסיגה בריטית. לפי התרחיש יתרחשו עימותים בין כל חלקי האוכלוסייה, שבעקבותיהם אלפי אנשים, נשים וטף יוגלו כפליטים ל"צד" של הקהילה שלהם בפרובינציה; לאומנים יברחו למערב צפון אירלנד ויוניוניסטים שיברחו למזרח צפון אירלנד. החשש הגדול ביותר היה ממלחמת אזרחים שתכלול לא רק את צפון אירלנד, אלא גם את רפובליקת אירלנד ואת סקוטלנד, שלתושביהן היו קשרים עם אחת או יותר מבין הקהילות בצפון. מאוחר יותר, החשש מפני נסיגה בריטית אפשרית כונה בשם בלקניזציה של צפון אירלנד (שם זה הושפע מהפירוק האלים של יוגוסלביה והאלימות שנגרמה בעקבותיו).

בראשית שנות ה-70 ננעלה ישיבה של הפרלמנט הצפון אירי לאחר שהממשלה של האזור (בראשותו של בריאן פולקנר) סירבה להסכים לדרישתה של הממשלה הבריטית לוויתור על כוחות אכיפת החוק, והוצא צו ישיר בנושא על ידי ממשלת בריטניה ב-24 במרץ 1972. מספר מערכות חדשות של ממשל נוסו ונכשלו, כולל חלוקת כוח תחת סאנינגדייל, ייפוי כוח מתגלגל וההסכם האנגלו-אירי. בשנות ה-90, לאחר שהקמפיין של ה-IRA נכשל בהשגת מטרתו (תמיכה ציבורית רחבה או נסיגה בריטית), ובייחוד האסון (מבחינת יחסי ציבור) שהיה באנינסקילן, ובמקביל להחלפתו של המנהיג הרפובליקני המסורתי רואירי או בראדאיי בגרי אדמס, נחלש העימות המזוין והחל משא ומתן. שינויים אלה לוו בהופעתם של מנהיגים חדשים בדבלין (אלברט ריינולדס) ולונדון (ג'ון מייג'ור), ושל היוניוניסט דייוויד טרימבל.

מגעים שהחלו ביוזמתם של אדמס וג'ון האם, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים ומפלגת הלייבור, התרחבו למשא ומתן כלל-מפלגתי, שב-1998 הניב את הסכם יום שישי הטוב שאושר על ידי רוב התושבים בצפון אירלנד וברפובליקת אירלנד. ברפובליקה האירית אף תוקנה החוקה האירית כך שטענה שהייתה כתובה בה, שהרפובליקה טוענת לבעלות על צפון אירלנד, הוחלפה בהכרה רשמית בזכות הקיום של צפון אירלנד, במקביל להכרה ברצון הלאומני לאירלנד מאוחדת.

לפי התנאים של הסכם יום שישי הטוב, נבחרה אספת נבחרים חדשה לצפון אירלנד מתוך מטרה ליצור את המועצה המחוקקת של צפון אירלנד. כל מפלגה שעוברת את אחוז החסימה זכאית למנות חבר אחד מטעמה לממשלה ולבקש משרת שר. מנהיגה של מפלגת אלסטר היוניוניסטית, דייוויד טרימבל, התמנה לראש הממשלה הראשון של צפון אירלנד ("השר הראשון"). סגן ראש ה-SDLP, שיימוס מאלון, התמנה לסגן השר הראשון של צפון אירלנד, על אף שמאוחר יותר הוא הוחלף על ידי מנהיג המפלגה שלו, מארק דורקאן.

היוניוניסטים של אלסטר, הסוציאל דמורטים ומפלגת הלייבור, שין פיין ומפלגת היוניוניסטים הדמוקרטיים מינו כל אחת שרים לפי דגם חלוקת הכוח של אספת הנבחרים. בין 2001 ל-2007 הושעו פעילות המועצה המחוקקת והמבצעת של צפון אירלנד עקב שבירת האמון בין הקהילות לאחר שה-PIRA לא התפרק מנשקו כפי שהוסכם, כמו גם גילוי כביכול של רשת מרגלים מטעם ה-IRA שפעלה בלבו של השירות הציבורי (דבר זה התברר מאוחר יותר כלא נכון בעקבות העובדה שדניס דונלדסון, האדם שהחזיק ברשותו את התיקים המפלילים שהצביעו על קיומה של רשת המרגלים, היה בעצם סוכן של הביון הבריטי). בתקופת ההשעיה התנהלה צפון אירלנד על ידי מזכיר המדינה עבור צפון אירלנד, פטר היין וצוות משרדי בריטי הכפוף אליו. לאחר התפרקות המיליציות משני הצדדים מנשקן ב-2006 הושגה הסכמה מחודשת בין הקהילות וב-2007 שבו המועצה המחוקקת והמועצה המבצעת לפעולתן.

הממלכה המאוחדת וחבר העמים הבריטי

המאה ה-19 הביאה לשיגשוג בממלכה המאוחדת. מספר גורמים תרמו לכך: שלטון יציב בראשות המלכה ויקטוריה ששלטה בין השנים 1837 עד 1901, קידמה טכנולוגית שסייעה להציב את בריטניה בראש המהפכה התעשייתית ושליטה צבאית שסייעה להשתלטות על קולוניות רבות ועשירות (הודו, אוסטרליה, ניו זילנד, קניה, דרום אפריקה ועוד).

בשנת 1879 פתחה בריטניה בעימות נגד שבט הזולו שהתפתח לכדי מלחמה עקובה מדם הידועה בתור מלחמת הזולו. במהלך מלחמה זו, ספגו הבריטים את אחת המפלות הקשות מידיהם של ילידים החמושים בחניתות בקרב איסאנדלוואנה.

שליטתה של בריטניה באימפריה שהייתה נתונה למרותה התרופפה במהלך התקופה שבין מלחמות העולם. הלאומיות הפכה לכוח פוליטי משמעותי בחלקים אחרים של האימפריה, ובייחוד בהודו ומצרים.

בין 1867 ו-1910 העניקה הממלכה המאוחדת מעמד של דומיניון לאוסטרליה, קנדה וניו זילנד (משמעות המעמד היא עצמאות כמעט מלאה, אבל עדיין חלק מהאימפריה). הן הפכו לחברות בחבר העמים הבריטי, שהוא איגוד לא רשמי השומר על קשרים קרובים בין המדינות החברות בו, שירש את מקומה של האימפריה הבריטית. בתהליך שהחל עם העצמאות של הודו ופקיסטן ב-1947 וישראל ב-1948, שאר האימפריה הבריטית פורקה באופן כמעט מלא. כיום, רוב המושבות הבריטיות לשעבר משתייכות לחבר העמים, וכמעט כולן כחברות עצמאיות. אולם, ישנן 13 מושבות בריטיות לשעבר – כולל ברמודה, גיברלטר, איי פוקלנד, ואחרות – שבחרו להמשיך את הקשרים הפוליטיים עם לונדון וידועות כטריטוריות הבריטיות שמעבר לים.

אף על פי שהוא מאופיין על ידי לאומיות כלכלית ופוליטית, חבר העמים הבריטי מאפשר לממלכה המאוחדת להביע עמדה בעניינים הנוגעים להרבה מדינות מתפתחות, והוא פורום שבו המדינות יכולות להעלות בעיות לצורך דיון. מדינות ידועות שאינן חברות בו הן אירלנד, ארצות הברית והמושבות וחבלי החסות לשעבר במזרח התיכון. בנוסף, חבר העמים מסייע במדינות הללו בשימור מוסדות הנגזרים מהניסיון הבריטי, כגון דמוקרטיה פרלמנטרית בסגנון וסטמינסטר.

המאה ה-20

1900 - 1945: מלחמות העולם

ערך מורחב – הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה

הרעיונות והאידיאלים הוויקטוריאניים המשיכו להתפתח במהלך המאה ה-20, ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על הממלכה המאוחדת בתקופה זו היה פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הצבא הבריטי לא היה אחד המעסיקים הגדולים במדינה, ומצבת כוח האדם הרגילה שלו הייתה 247,432 חיילים בתחילת המלחמה. ב-1918 היו בצבא כחמישה מיליון אנשים וגודלו של חיל האוויר המלכותי (שנוצר מאיחוד בין שירות האוויר המלכותי וגדודי התעופה המלכותיים) היה שווה לזה של הצבא כולו שלפני המלחמה. שלושת מיליון ההרוגים הבריטיים בתקופת המלחמה כונו "הדור האבוד", וגרמו לצלקות עמוקות בחברה הבריטית; אצל חלק מהתושבים נוצרה תחושה שאובדנם אינו זוכה להתייחסות מספקת בבריטניה, ואף נכתבו מספר שירים בנושא. הפקעת הרכוש גרמה לאנשים רבים ברחבי המדינה (וגם כאלה משאר חלקי האימפריה) להתקרב זה אל זה, והתקרבות זאת הייתה עתידה להשפיע בצורה מהותית על השינויים החברתיים שחלו לאחר המלחמה.

הרפורמות החברתיות שהתחילו במאה ה-19 נמשכו גם במאה ה-20 כאשר מפלגת הלייבור הבריטית נוסדה ב-1900. הלייבור לא השיגה הישגים משמעותיים עד לבחירות הכלליות של 1922. לויד ג'ורג' אמר לאחר מלחמת העולם הראשונה כי "האומה נמצאת עכשיו במצב מוצק", וחוק הדיור (1919) שלו אפשר להקים בנייני דירות להשכרה במחירים סבירים שאפשרו לאנשים שגרו בשכונות העוני הוויקטוריאניות לעבור לאזורים טובים יותר. אולם, שכונות העוני נשארו על כנן במשך מספר שנים נוספות, כאשר הרכבת הקלה חוברה לחשמל זמן רב לפני הבתים. חוק ייצוג האנשים (1918) נתן לנשים את זכות ההצבעה, וב-1928 כל אזרחי הממלכה יכלו להצביע.

לאחר שגשוג קצר ימים שהתרחש לאחר תום המלחמה החל השפל הגדול שהורגש ברחבי העולם. האזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר היו צפון אנגליה וויילס, שם האמיר שיעור האבטלה עד לכ-70%. השביתה הכללית בבריטניה פרצה ב-1926 בתמיכת הכורים (שרמת השכר שלהם ירדה מאוד), אולם השביתה לא עזרה והשביתה נחשבת כגורם שהתחיל את התדרדרותה האיטית של תעשיית הפחם הבריטית. ב-1936 200 מובטלים צעדו מג'ארואו ללונדון על מנת להראות את מצבם החמור של עובדי התעשייה העניים, אולם צעדת ג'ארואו (שנודעה גם בשם "מסע הצלב של ג'ארואו") השפיעה במידה מעט ורק לקראת מלחמת העולם השנייה חל שיפור מסוים בתעשייה. ספרו של ג'ורג' אורוול, הדרך לרציף ויגן, נותן סקירה קצרה על הקשיים של אותה תקופה.

מלחמת העולם השנייה נחשבת לעיתים כהמשך ישיר של המלחמה הקודמת עם מרווח קצר של שלום, אולם העימותים הנוגעים לחברה הבריטית היו שונים. השלב הראשון של המלחמה כונה המלחמה המדומה שבו הושמעו איומים על נקיטת צעדים מלחמתיים (שלא התבצעו לבסוף), ואיומים אלה גרמו להוצאתם של אלפי ילדים מהערים והעברתם לאזורים הכפריים שבצפון המדינה. ב-1939 מספרם של הילדים שפונו גדל פי עשרה, כאשר חיילי חיל המשלוח הבריטי היו בצרפת, אולם רובם חזרו לערים ונשארו שם עד סוף המלחמה.

אחרי נפילת צרפת, פנו הגרמנים ליעדם הבא במסגרת מטרתם להשתלט על אירופה כולה, וביולי 1940 הם פתחו בקרב על בריטניה. בין החודשים יולי - ספטמבר נערכו מספר קרבות אוויר בין טייסי הלופטוואפה לבין טייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי. מטרתם של הגרמנים הייתה השגת עליונות אווירית בזירה שתאפשר להם להתחיל במבצע ארי הים - הפלישה המתוכננת לבריטניה.

הגרמנים השתמשו רק בשליש מהמפציצים שעמדו לרשותם. די היה בכך כדי לגרום פגיעות קשות לחיל האוויר המלכותי - שדות התעופה שלו הופצצו ומטוסים רבים נפגעו.

הגרמנים הגזימו בהערכת עתודותיהם של הבריטים ופתחו במתקפה שמטרתה הייתה השמדת תעשיות האוויר שלהם. בלילה שבין ה-25 וה-26 באוגוסט הופצצו המפעלים בברמינגהאם וב-31 באוגוסט, וכן בין ה-4 ל-6 בספטמבר הופצצה ליברפול.

ב-5 בספטמבר הוציא אדולף היטלר פקודת מבצע הקוראת להפצצות רצופות של כל הערים הבריטיות ביום ובלילה. הלופטוואפה החל בהפצצות ליליות של מרכזי האוכלוסייה, ובראש ובראשונה לונדון. ההחלטה להפסיק ולהפציץ את בסיסי חיל האוויר ומפעלי התעשייה האווירית, ולהתחיל להפציץ מטרות אזרחיות היטיבה עם חיל האוויר המלכותי ואפשרה את שיקום יכולת הלחימה שלו.

מספר האבדות שספגו הכוחות המזוינים של המדינה היה כמחצית מאשר במלחמה הקודמת, אולם השיפור הגדול שחל בתחום התעופה גרם לכך שהיו יותר אבדות בקרב האזרחים והאיום של המלחמה שהתחוללה באירופה נראה יותר מוחשי.

השנים הראשונות של המלחמה, שבהן הממלכה עמדה כמעט לבדה מול הנאצים, בנוסף על כך שהבליץ לא הצליח לשבור את רוחם של התושבים, עזרו ללכד את החברה הבריטית לאחר המחלוקות של העשור הקודם.

ההתמקדות בנושא החקלאות כאמצעי לאספקת מזון לאומה גרם למספר אנשים להכיר את אזורי הכפר לראשונה, ונשים מילאו תפקיד חשוב במאמץ המלחמתי כחלק מצבא הנשים היבשתי; כמו כן, בכוחות המזוינים היו כחצי מיליון נשים, כולל הנסיכה אליזבט (לימים המלכה), שהתאמנה כנהגת אמבולנס. מידת החופש שהנשים קיבלו באמצעות עבודות אלו, ועבודתן במפעלים של עובדים ממין זכר שהתגייסו למאמץ המלחמתי, נחשבת כאחד הגורמים שהובילו להתפתחות מהפכת המגדר.

המחצית השנייה של המאה ה-20

בשלהי מלחמת העולם השנייה הצליחה מפלגת הלייבור, בראשותו של קלמנט אטלי, לנצח בבחירות הכלליות. מצע המפלגה היה צדק חברתי ומדיניות שמאלנית כגון יצירת שירות בריאות לאומי והכנת דירות נוספות להשכרה. באותו זמן הממלכה המאוחדת הייתה ענייה, ונשענה על הלוואות מארצות הברית (שהחזרתן הסתיימה בפברואר 2007) שסייעו לה לבנות את התשתיות הפגועות. במהלך השנים שלאחר המלחמה הונהגה מדיניות של קיצוב מזון והפקעת קרקעות, והמדינה סבלה מאחד החורפים הקשים ביותר בהיסטוריה. למרות זאת, המורל הלאומי עלה בעקבות אירועים כגון נישואיה של הנסיכה אליזבת ב-1947 ופסטיבל בריטניה.

בראשית שנות ה-50 המשיכה המגמה של בנייה מחדש ומספר מהגרים מחלקים אחרים של האימפריה הוזמנו על מנת לסייע במאמצי השיקום. בחלוף שנות ה-50 איבדה הממלכה המאוחדת את מעמדה כמעצמת על ולא יכלה עוד לשמור על האימפריה הגדולה שלה. מצב זה הוביל לדה-קולוניזציה, ונסיגה מרוב המושבות עד 1970. אירועים כגון מלחמת סיני גרמו לבריטניה להיראות יותר ויותר חלשה בעיני העולם. אולם, שנות ה-50 ושנות ה-60 היו שנות שגשוג באופן יחסי לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובמהלכן החלה מודרניזציה ברחבי בריטניה, עם בנייתם של הכבישים המהירים הראשונים.

בשנות ה-70 ושנות ה-80 בריטניה החלה להשתלב בקהילה הכלכלית האירופאית, ולבצע מודרניזציה בכלכלה שלה. למרות זאת, בשנים הללו אחוזי האבטלה עלו מאוד והדה-תיעוש גרם לפגיעה ברוב תעשיות הייצור של המדינה. שביתת הכורים הגדולה (1984 – 1985) חיסלה את תעשיית כריית הפחם בממלכה, בעקבות גילוי מקורות של גז טבעי בים הצפוני. בתקופה זו ה-IRA החל להיאבק על נושא צפון אירלנד גם בבריטניה הגדולה עצמה, ופתח במסע טרור על האי.

לאחר קשיים בשנות ה-70 וה-80, ונקודת השפל ביום רביעי השחור, תחת ממשלתו של ג'ון מייג'ור, החלה בשלהי שנות ה-90 מגמה של צמיחה כלכלית מתמשכת שנכון להיום נמשכת כבר 15 שנים. הסכם יום שישי הטוב הביא לתחילת הסוף של העימות בצפון אירלנד בעיני רבים; מאז המאורע הזה, כמעט ולא הייתה אלימות חמושה הקשורה לאזור.

למרות שקיעת האימפריה הבריטית לאחר 1945, המשיכה בריטניה להיות מוקד תרבות עולמי גם לאורך המאה העשרים וראשית המאה ה-21. לאחר דשדוש בהשפעה התרבותית העולמית לטובת ארצות הברית בשנות החמישים, חזרה בריטניה להיות המדינה המשפיעה באופן הרב ביותר על התרבות העולמית, יחסית לגודלה. ההשפעה התרבותית של בריטניה בתחום הספרות משתרעת מהטרילוגיה שר הטבעות מאת ג'.ר.ר. טולקין, משנת 1954 ועד הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג. בתחום התיאטרון, מוביל ה'ווסט אנד' הלונדוני לצד אחיו "ברודוויי" הניו יורקי. בתחום המוזיקה הביאה בריטניה לעולם את להקת הביטלס, ההרכב המוזיקלי המפורסם ביותר בעולם גם כיום וכן להקות, זמרים ויוצרים רבים, כגון: קווין, אלטון ג'ון, פינק פלויד, רובי ויליאמס, ג'ורג' מייקל, דייוויד בואי ואחרים.

בשנת 1999 החל הפרלמנט בתהליך שבו ניתנו סמכויות אוטונומיות לממלכות שמרכיבות את הממלכה המאוחדת. במסגרת זו כוננו מחדש הפרלמנטים של סקוטלנד, ווילס וצפון אירלנד. גם השפות של האזורים הללו "הוחזרו לחיים" והחלו לשמש בבתי הספר, וזאת במקביל לאנגלית.

המאה ה-21

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

מאז שנת 2000 הפופולריות של טוני בלייר הייתה בירידה כמחאה על החלטתו לחבור לארצות הברית במלחמה העולמית בטרור. מאז החלטה זו, חיילים בריטיים שירתו באפגניסטן ועיראק, וטרוריסטים מארגון אל-קאעידה ביצעו מספר פיגועים בלונדון ב-2005. דבר זה היה במקביל להפסקה כמעט מוחלטת של פיגועי ה-IRA ברחבי הממלכה. כמו כן, בלייר היה ראש הממשלה היחיד מטעם הלייבור שניצח בשלוש מערכות בחירות רצופות. אולם, ב-7 בספטמבר 2006, בעקבות ירידת התמיכה הציבורית עקב תמיכתו בנושא עיראק, כמו גם העלייה במספר חברי הלייבור שקראו להתפטרותו, בלייר הודיע שהוא לא יתמודד בפעם הרביעית על התפקיד. ממשיכו היה שר האוצר גורדון בראון, שהתמנה לתפקיד ב-27 ביוני 2007.

למרות הצמיחה הכלכלית המתמשכת, הצעות מדיניות אחרות כגון חובת נשיאת תעודת זהות ורפורמות בחינוך גרמו לירידה נוספת בפופולריות של הלייבור. כמו כן, בשנת 2005 הוכרז שאולימפיאדת 2012 תיערך בלונדון. במאי 2010 התמנה דייוויד קמרון לתפקיד ראש הממשלה, וניק קלג מונה כסגנו. ביולי 2016 החליפה תרזה מיי את קמרון בתפקיד ראש הממשלה, בעקבות תוצאות משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי. משאל זה נגמר בניצחון תומכי הנפרדות.

בשלוש שנות שלטונה היא ניסתה מיי לאשרר את הסכם הפרישה בין האיחוד האירופי והפרלמנט הבריטי, ללא הצלחה. לאור הכישלון השלישי באשרור הסכם זה, ב-24 במאי 2019 הודיעה מיי על התפטרותה מראשות הממשלה. מחליפה, בוריס ג'ונסון, אשרר בפרלמנט את ההסכם. פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי הושלמה סופית ומעשית ב-31 בדצמבר 2020.

הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת 2019 הסתיימו בתבוסת הלייבור והשמרנים יותר מעשור בשלטון. באופן חריג, במשך רוב העשור השני של המאה ה-21, המפלגה השמרנית לא השיגה רוב בפרלמנט ונאלצה להיעזר בסיעות אחרות.

במהלך העשור, התחזקה המפלגה הלאומית הסקוטית, בעיקר על חשבון הלייבור. מפלגה זו שאפה לקדם את עצמאות סקוטלנד. למרות זאת, משאל העם על עצמאות סקוטלנד (2014) הסתיים ברוב להישארות בבריטניה. לאור הברקזיט, דרשה המפלגה משאל נוסף. בוריס ג'ונסון דחה את הדרישה.

לקריאה נוספת

• Vernon Bogdanor: The British constitution in the twentieth century, (Oxford : Oxford University Press 2005)
• Norman Davies The Isles: A History (Macmillan, 1999)
• Frank Welsh The Four nations: a history of the United Kingdom (Yale, 2003)
• Jeremy Black A history of the British Isles (Macmillan, 1996)
• Hugh Kearney The British Isles: a history of four nations (Cambridge, 1989)
• The Short Oxford History of the British Isles (series)
• G. Williams Wales and the Act of Union (1992)
• S. Ellis & S. Barber (eds) Conquest and Union: Fashioning a British State, 1485–1725 (1995)
• Linda Colley Britons: Forging the Nation, 1707–1837 (New Haven, 1992)
• R.G. Asch (ed) Three Nations: A Common History? England, Scotland, Ireland and British History c.1600–1920 (1993)
• S.J. Connolly (ed) Kingdoms United? Great Britain and Ireland since 1500 (1999)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של הממלכה המאוחדת בוויקישיתוף

• היסטוריה של הממלכה המאוחדת: מסמכים עיקריים
• http://www.british-history.ac.uk
• נוסח חוק האיחוד של 1800
• ספרייה וירטואלית בנושא חוק האיחוד
• פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״ההיסטוריה האפלה של הבריטים״ באתר ״כאן״, 24 באוקטובר 2017

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30707923היסטוריה של הממלכה המאוחדת