יחסי אירלנד – הממלכה המאוחדת

יחסי אירלנד – הממלכה המאוחדת
אירלנד	הממלכה המאוחדת
שטח (בקילומטר רבוע)
70,273	243,610
אוכלוסייה
5,081,375	67,905,770
תמ"ג (במיליוני דולרים)
529,245	3,070,668
תמ"ג לנפש (בדולרים)
104,154	45,220
משטר
רפובליקה	מונרכיה חוקתית

יחסי אירלנד–הממלכה המאוחדת (באנגלית: Ireland–United Kingdom relations; באירית: An caidreamh idir Eire agus an Riocht Aontaithe) הם היחסים הדיפלומטיים המלאים, ההיסטוריים והטעונים שבין הרפובליקה של אירלנד לבין הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. מלבד האומה של אנגליה והרפובליקה של אירלנד לוקחות חלק חשוב ביחסים גם ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד, יחד עם שלושת שטחי החסות הבריטיים ג'רזי, גרנזי והאי מאן.

כל הישויות הללו היו קשורות פוליטית החל מהמאה השבע עשרה, כשבשיא הקשר הקמת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד בשנת 1801. שפל הקשר קרה כאשר חמש שישיות מהאי החליטו לפרוש מהאיחוד בשנת 1921 כשהן יוצרות את מדינת אירלנד החופשית. היחסים בין המדינות העצמאיות הושפעו מאוד מההיסטוריה המשותפת בין השתיים, מתהליך יצירת אירלנד החופשית ומממשל צפון אירלנד. בנוסף, הסחר הנפוץ בין השתיים, המיקום הגאוגרפי הקרוב ואף כמעט חופף, השפה המשותפת, התרבות הקרובה, הקשרים התרבותיים והבין-אישיים הקרובים והעובדה ששתי המדינות היו איים באיחוד האירופי, משפיעה מאוד על ההתפתחויות ביחסים בין שתי המדינות.

במאה העשרים ואחת, זוכים אזרחי הממלכה המאוחדת ואירלנד לזכויות כמעט שוות בשתי המדינות ואין ביקורת גבולות בין שתי המדינות ושטחי התלות הבריטיים. הוועידה הבין ממשלתית הבריטית–אירית משמשת כפורום רשמי לשיתוף פעולה בין ממשלת אירלנד לממשלת הממלכה המאוחדת בנושאים בעלי אינטרס הדדי בכלל, ובנוגע לצפון אירלנד בפרט. שני גופים נוספים, המועצה הבריטית–אירית והאסיפה הפרלמנטרית הבריטית–אירית, מהווים פורום לדיון משותף בין ממשלות המדינות והפרלמנטים שלהן בהתאמה.

שתי המדינות היו חברות באיחוד האירופי החל מ-1973, ללא שטחי התלות הבריטיים, עד לפרישת הממלכה המאוחדת ב-2020. תושבי הממלכה המאוחדת החליטו על הפרישה מהאיחוד במשאל עם ביוני 2016, במהלך שזכה לכינוי ברקזיט. עם זאת, רוב תושבי צפון אירלנד בחרו במשאל דווקא בהישארות באיחוד.

השוואה

שם נפוץ	אירלנד	הממלכה המאוחדת
שם רשמי	הרפובליקה של אירלנד	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד
סמל
דגל
שטח	70,273 קמ"ר	243,610 קמ"ר (לא כולל הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים)
אוכלוסייה	5,068,050	65,105,246
צפיפות אוכלוסייה	72.12 לק"מ רבוע	267.25 לק"מ רבוע
עיר בירה	דבלין	לונדון
המטרופולין הגדול ביותר	דבלין (1,347,359)	לונדון (15,010,295)
משטר	רפובליקה מערכת רב-מפלגתית	מונרכיה חוקתית פדרלית מערכת רב-מפלגתית
שליט ראשון	דאגלס הייד	ויליאם הראשון
שליט נוכחי	מייקל היגינס	אליזבת השנייה
ייסוד	24 באפריל 1916 (עצמאות מהממלכה המאוחדת)	527 (ממלכת מרסיה) 927 (ממלכת אנגליה) 1 במאי 1707 (הממלכה המאוחדת)
שפות רשמיות	אירית ואנגלית.	אנגלית בריטית, וולשית וגאלית סקוטית.
תוצר מקומי גולמי	353,300 מיליון דולר	2,925,000 מיליון דולר
מדד הפיתוח האנושי	0.938 (גבוה מאוד)	0.922 (גבוה מאוד)
ראשי קרב גרעיניים פעילים / סך הכל	0	120 / 215
קידומת טלפון בינלאומית	+353	+44
אזור זמן	0	0

רקע

רקע היסטורי

עמוד החתימות באמנה האנגלו-אירית, 1922

מאז שחר ההיסטוריה האנושית באיים הבריטיים התקיימו יחסים בין האנשים המתיישבים שם. רומנו-בריטון בשם פטריסיוס, הנודע לאחר מכן בשם סנט פטריק, הביא את הנצרות אל אירלנד. לאחר הנפילה של האימפריה הרומית הביאו מיסיונרים מאירלנד את הנצרות לבריטניה הגדולה.

הגעת התרבות הגאלית לחבל הארץ שנודע כיום כסקוטלנד ("Scoti" בשפה הלטינית משמעותו "גאלי") הביאה לקשרים פוליטיים ומשפחתיים הדוקים בין התושבים באירלנד לתושבים בבריטניה. הקשרים המשפחתיים החלו לעיתים מימי הביניים והגיעו עד למאה השבע עשרה. בעבר דוברה גם שפה גאלית אחת בשני האיים ובהמשך היא התפצלה לגאלית אירית ולגאלית סקוטית. באזור התקיימו גם ממלכות שנהגו על פי התרבות הגאלית המשותפת.

מלחמות וקולוניזציה בריטית באירלנד במאות ה-16 וה-17 הביאו את אירלנד לשלטון של ממלכות בריטיות שונות. השלטון בודד את הקהילות הגאליות של סקוטלנד ושל אירלנד אחת מהשנייה עד כדי יצירת שפות חדשות, שפה אחת לכל קהילה.

מחתרות אלימות המתנגדות או תומכות בשלטון הבריטי באירלנד צמחו באזור במהלך המאה השמונה עשרה. שיא הפעילות של מחתרות אלו היה במהלך המרד האירי של 1798, לאחר המרד, בו נחלו המחתרות האיריות הפסד מוחץ, קבוצות של שרידי המורדים המשיכו במלחמת גרילה מספר שנים נוספות. האחרונות מבין קבוצות אלו נכנעו ב-1803 וב-1804. חוק האיחוד של 1800 הוא אחד מתוצאות המרד העיקריות. חוק זה, שחוקק הפרלמנט הבריטי, איחד את ממלכת אירלנד לממלכת בריטניה הגדולה, תחת הכותרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, שקמה ב-1 בינואר 1801. טרם חוק זה אירלנד נחשבה לממלכה נפרדת תחת הכתר הבריטי ולאחריו היא הפכה לחלק בלתי נפרד מבריטניה. כתוצאה מכך פחתה האוטונומיה של המעמד השליט האירי, הפרוטסטנטי, ושוויון זכויות לקתולים הושג בהדרגה בשנים שלאחר מכן. עם זאת, קיפוח כלכלי והתמרמרות של האירים הקתולים שררו גם שנים רבות אחר כך. מחיר הדמים של המרד נאמד בעשרת אלפים ויותר הרוגים אירים, כ-530 חיילים בריטים נהרגו, וכן כ-2,000 לויאליסטים, לוחמים ואזרחים.

במהלך המאה התשע עשרה התקיימו באזור האירי בממלכה קמפיינים שונים למען עצמאות אירית, הקמפיינים נחלו הצלחה שהגיעה לשיאה בתחילת המאה העשרים כאשר בבחירות הכלליות באירלנד של שנת 1918, מפלגת שין פיין המהפכנית בראשות איימון דה ואלירה, שהובילה את המרי כנגד הבריטים זכתה בשלושה-רבעים מהמושבים בפרלמנט הבריטי מטעם אירלנד, ואילו את רובם של המושבים הנותרים קיבלה המפלגה היוניוניסטית של תושבי צפון אירלנד. 27 מחברי הפרלמנט של השין פיין, אשר סירבו להכיר בסמכותו של הפרלמנט הבריטי על ארצם, התכנסו בדבלין ב-21 בינואר 1919 על מנת להקים פרלמנט עבור הרפובליקה האירית החדשה שביקשו לייסד.

הדאל אירן המהפכני הכריז על עצמאותו של האי אירלנד כולו מהשלטון הבריטי, כשהוא משחזר את נאומו של פטריק פירס מבניין הדואר המרכזי בדבלין במרידת חג הפסחא. עוד באותו הערב נרצחו שני שוטרים בריטים במחוז טיפררי, וזו הייתה שריקת הפתיחה של מלחמת העצמאות האירית. ב-2018, יום זה הוכרז כיום העצמאות של אירלנד. בסופו של דבר בשנת 1922 נחתמה בין שתי המדינות האמנה האנגלו-אירית שחתמה את מלחמת העצמאות והפכה את אירלנד לדומיניון בריטי בעל מעמד זהה לאוסטרליה, ניו זילנד וקנדה של אותה התקופה.

בשנת 1937, אירלנד הכריזה על עצמה כריבונית ועצמאית לחלוטין מהממלכה המאוחדת ללא אף תלות בה והקימה את הרפובליקה של אירלנד.

רקע גאופוליטי

מפה גאופוליטית של האיים הבריטיים

החל מהמאה העשרים, האיים הבריטים (British Isles) כוללים שתי מדינות ריבוניות: הרפובליקה של אירלנד (או בפשטות - אירלנד) והממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. הממלכה המאוחדת כוללת את ארבע האומות: ויילס, סקוטלנד, אנגליה וצפון אירלנד. כל אחת מארבע האומות מלבד צפון אירלנד הייתה מדינה עצמאית בהיסטוריה.

בנוסף, קיימים גם שטחי חסות של הכתר הבריטי - גרנזי, ג'רזי והאי מאן. שלושת שטחי החסות הללו מהווים יחידה נפרדת מהממלכה המאוחדת ואינם מהווים חלק ישיר ממנה, ולמרות זאת ממשיכה הממלכה המאוחדת לקחת אחריות על תחומים כגון יחסי החוץ של האיים והבטחת ממשלה שתפעל ביעילות. שטחי החסות של הכתר הבריטי לוקחים חלק בכל המוסדות המשותפים שנוסדו בין אירלנד לממלכה המאוחדת בהסכם יום שישי הטוב. שלושת שטחי החסות והממלכה המאוחדת יוצרים את האזור לו מקובל לקרוא "האיים של בריטניה" (British Islands).

המונרך הבריטי היה ראש המדינה בכל האומות והמדינות שנמצאות בארכיפלג האיים הבריטיים מאז האוניה הפרסונלית שנוצרה ב-1603. תפקיד המונרך הבריטי באירלנד הפך מעורפל לאחר יציאתה לאור של חוקת הרפובליקה של אירלנד בשנת 1937, ולבסוף ב-1949 הועברו רשמית כל סמכויות המונרך הבריטי באירלנד לנשיא אירלנד במהלך חקיקה שזכה לכינוי "חוק אירלנד".

קונפליקטים בין אירלנד העצמאית לממלכה המאוחדת

ועידת הגבול האירי

יום לאחר הקמת המדינה החופשית האירית החליט הפרלמנט הצפון אירי לפנות לג'ורג' החמישי במברק על מנת להבטיח את הישארותו מחוץ למדינה החדשה שהוקמה. מיד לאחר יציאתה של צפון אירלנד ממדינת אירלנד החופשית נוצר הצורך לגבול קבוע בין שתי המדינות. בעקבות צורך זה הוקמה ועידה מיוחדת שזכתה לכינוי "ועידת הגבול האירי". בוועידה היו מעורבים נציגים מצפון אירלנד, מדינת אירלנד החופשית והממלכה המאוחדת עצמה (שנציגיה עמדו בראש הוועידה). בין שתי המדינות נקבע גבול, ועם זאת, המחלוקות והתביעות ההדדיות של שתי המדינות בשני צידי הגבול לא פסקו. בסופו של דבר נקבע הגבול שבין צפון אירלנד למדינת אירלנד החופשית בשנת 1925 בהסכם עליו חתומות הממלכה המאוחדת (כשצפון אירלנד בתוכה), והמדינה החופשית האירית.

מלחמת הסחר האנגלו-אירית

מחלוקת נוספת בין אירלנד לממלכה המאוחדת התעוררה בשנת 1930, לאחר סירובה של ממשלת אירלנד להחזיר לממלכה המאוחדת את "קצבאות הקרקע" שניתנו לתושבים במשך השנים. "קצבאות הקרקע" נגזרו מהלוואות רכות שמומנו על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת וניתנו לחקלאים האירים לפני העצמאות, כדי לאפשר להם לרכוש את המשק אותו שכרו מבעלי האחוזה שלהם. סירוב ממשלת אירלנד להעביר את הכספים שגבתה מההלוואות הבריטיות במקור הביא ל"מלחמת סחר" נקמנית בין שתי המדינות משנת 1932 עד 1938, תקופה המכונה מלחמת הסחר האנגלו-אירית או המלחמה הכלכלית.

בעוד בריטניה הושפעה בצורה מזערית מתוצאות "הלחימה הכלכלית" שלה עם אירלנד, אירלנד שהתבססה באותה התקופה על הממלכה המאוחדת בתחומים רבים קיבלה מכה כלכלית קשה. האבטלה באירלנד הייתה גבוהה מאוד והשפעות השפל הגדול העולמי רק גרמו לקשיים האיריים לתפוח ולגדול. הממשלה האירית דחקה באנשים לתמוך בעימות עם הממלכה המאוחדת בעיקר מתוך רגש לאומי. בסיכומו של דבר, לחצים, בעיקר מצד יצרנים חקלאיים באירלנד ויצואנים בריטים, הביאו להסכם בין שתי הממשלות בשנת 1938 וליישוב המחלוקת.

אף על פי שתקופת המלחמה הכלכלית הביאה לסבל אזרחי קשה ואובדן כספי כבד עבור אירלנד, התוצאות שלה פורסמו כ"ניצחון אירי". אירלנד הייתה רשאית להטיל מכס על הייבוא הבריטי (ולהגביל את התחרות בשוק) והחזירה לממלכה המאוחדת 10 מיליון לירה שטרלינג בלבד - סכום קטן ממה שהייתה צריכה להחזיר בפועל. ההסכם בסיום הלחימה החזיר לאירלנד שלושה נמלי מים עמוקים שהיו בריבונות בריטית, ובכך המלחמה הקלה על אירלנד בשמירה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה.

סעיפים 2 ו-3 בחוקה האירית

אירלנד אימצה חוקה חדשה בשנת 1937. חוקה זאת הכריזה על אירלנד כמדינה ריבונית, עצמאית, אולם לא הכריזה במפורש על היותה של אירלנד רפובליקה. בנוסף, היא שינתה את שמה של המדינה מ"מדינת אירלנד החופשית" ל"אירלנד" (באירית: Éire). חוקה זו גם כללה תביעת ריבונות אירית בצפון אירלנד, הקובעת כי "הטריטוריה הלאומית [של המדינה האירית] מורכבת מכל האי אירלנד" (סעיף 2). גם סעיף 3 הוא סעיף שלא מיושם בפועל, הקובע כי "עד שלא ישתלבו כל שטחי הטריטוריה הלאומית ... החוקים שחוקקו על ידי הפרלמנט [האירי] ייושמו בדיוק על אותו האזור כמו שמיושמים החוקים של Saorstat Éireann" (השם האירי של אירלנד החופשית).

הממלכה המאוחדת קיבלה בתחילה את שינוי השם של המדינה האירית החופשית ל"אירלנד". הפרלמנט הבריטי שינה את החוק כך שהיה ניתן לקרוא לאירלנד "Eire" (בלי סימנים דיאלקטיים) במשפט הבריטי. בעקבות הממלכה המאוחדת החלו מדינות רבות ואחרות מתוך חבר העמים הבריטי לתמוך בשינויים ובשנות השישים של המאה העשרים הפך "אירלנד" לשם המקובל דיפלומטית.

במהלך הסכסוך בצפון אירלנד החלה הסתייגות בריטית מהשם "אירלנד" וזאת דווקא לצד התחממות ביחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין שתי המדינות. כאשר נשיאת אירלנד מרי רובינסון ביקרה בממלכה המאוחדת, לא הסכימו נציגיה של אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת להתייחס אליה כנשיאת אירלנד ובסופו של דבר סיכמו על הנוסח "הנשיאה רובינסון מאירלנד".

בשנת 1999, במהלך תהליך השלום בצפון אירלנד, שונו סעיפים 2 ו-3 בחוקה האירית. בכך יצרו אירלנד והממלכה המאוחדת חברה צפון אירית משותפת לשתי המדינות. כל הטענות לריבונות על צפון אירלנד בחוקה נמחקו ונכתב בה כי הרשויות האיריות ינהגו בכבוד בכל חלק של האי או בכולו.

משבר ההתפטרות וחוק הרפובליקה של אירלנד

כתב ההתפטרות של אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת, 1936

המדינה האירית החופשית נשלטה, לפחות עד שנת 1936, תחת מונרכיה חוקתית בראשה עומד מלך הממלכה המאוחדת. למלך היו מספר תפקידים סמליים אך חשובים - הפעלת הרשות המבצעת של המדינה (הממשלה), מינויה ואישור חוקים שונים. בשנת 1936 הציע אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת, נישואין לווליס סימפסון, אישה גרושה אמריקאית. כל מנהיגי הדומיניונים חוץ מאיימון דה ואלירה ששימש כראש ממשלת אירלנד, התנגדו לנישואין אלו. בסופו של דבר נישאו אדוארד השמיני ווליס סימפסון, דבר שגרם למשבר חוקתי בממלכה המאוחדת. אירלנד ניצלה את המשבר החוקתי שנוצר בממלכה המאוחדת על מנת לתקן את החוקה שלה עצמה ולמחוק את כל סמכויותיו של המלך הבריטי מלבד סמכות אחת והיא ייצוג המדינה בביקורים רמי דרג במדינות שונות.

בשנת 1937 אומצה חוקה חדשה באירלנד אשר הורידה כמעט לחלוטין מחשיבותו של המלך הבריטי באירלנד. כל הסמכויות ששויכו למלך הממלכה המאוחדת עד שנת 1936 הועברו לתפקיד חדש - "נשיא אירלנד" שהוכרז כ"עליון על שאר התושבים והאזרחים האירים". עם זאת, החוקה שאומצה ב-1937 לא הצהירה במפורש שהמדינה היא רפובליקה, וגם לא שהנשיא הוא ראש המדינה. ללא האזכור המפורש, המשיך מלך הממלכה המאוחדת לשמור דה יורה על תפקידו בניהול יחסי החוץ של אירלנד והמדינה החופשית האירית המשיכה להיחשב כחברה בחבר העמים הבריטי ולהיות קשורה באופן בלתי נפרד לממלכה המאוחדת.

במהלך התקופה שבין דצמבר 1936 עד אפריל 1949, לא היה ברור אם המדינה האירית היא רפובליקה או מונרכיה חוקתית והאם ראש המדינה שלה היה נשיא אירלנד (דאגלס הייד עד 1945, וכן שון או'קלי לאחר מכן) או מלך אירלנד (ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת). מצבה החוקתי המדויק של המדינה בתקופה זו הוא מחלוקת אקדמית פוליטית עד היום.

מעמדה העמום של המדינה הסתיים בשנת 1949, כאשר חוק הרפובליקה של אירלנד נטל מן המלך את כל התפקידים שלו והכריז כי המדינה היא רפובליקה - הרפובליקה של אירלנד. ההחלטה לחוקק חוק זה הייתה החלטה פתאומית ובלתי צפויה. עם זאת, לא חלה התדרדרות ביחסים שבין אירלנד לממלכה המאוחדת בעקבות החוק. שאלת ראש המדינה האירית בין השנים 1936 ו-1949 הייתה במידה רבה עניין של סמליות והמשמעות המעשית שלה הייתה מועטה מאוד (שכן, התפקיד היחיד עליו המלך שמר הוא ניהול יחסי החוץ של המדינה ודה פקטו הוא התבצע על ידי הנשיא). תגובת הממלכה המאוחדת לחוק זה הייתה חוק שחוקק בפרלמנט הבריטי וקבע כי היא לא תיתן את צפון אירלנד לשלטון הרפובליקה של אירלנד ללא הסכמת הפרלמנט העצמאי של צפון אירלנד. הסיכויים שהפרלמנט העצמאי של צפון אירלנד יסכים לקבל על עצמו שלטון אירי היה סיכוי קלוש באותה התקופה, שכן הרוב הגדול בפרלמנט הצפון-אירי היה יוניוניסטי.

משמעות מעשית אחת הייתה להכרזתה של אירלנד כרפובליקה והיא ביטול מעמדה של המדינה כחברה בחבר העמים הבריטי (בהתאם לחוקי הארגון באותה התקופה). עם זאת, הממלכה המאוחדת המשיכה לשמור על יחסים קרובים עם האזרחים האיריים ואלו זוכים לזכויות אזרחיות כמעט שוות לזכויות האזרחיות של אזרחי חבר העמים הבריטי.

חוק הרפובליקה של אירלנד נכנס לתוקפו ב-18 באפריל 1949. עשרה ימים לאחר מכן, ב-28 באפריל 1949, השתנו חוקי חבר העמים הבריטי באמצעות הצהרת לונדון על מנת שכאשר הודו תכריז על עצמה כרפובליקה, היא לא תצטרך לעזוב את חבר העמים הבריטי. החזרה של אירלנד לחבר העמים הבריטי ממשיכה לעלות מדי פעם על ידי גורמים שונים, אך עם זאת היא לא נשקלה אף פעם על ידי גורמים ממשלתיים אירים רשמיים.

השם "האיים הבריטיים"

מקור לסכסוכים מינוריים חוזרים ונשנים בין הרפובליקה של אירלנד לבין הממלכה המאוחדת הוא שם הארכיפלג שבו שתי המדינות נמצאות "האיים הבריטיים". גורמים שונים באירלנד מתנגדים לשימוש בשם זה ואף ממשלת אירלנד עצמה מתנגדת באופן רשמי לשימוש בשם זה. דובר שגרירות אירלנד בלונדון אמר כי: "מונח זה הוא מיושן מאוד. המשתמשים בו נשמעים כאילו הם מכלילים את אירלנד בתוך האימפריה [הבריטית]. אנחנו עצמאיים, אנחנו לא חלק מבריטניה, אפילו לא גאוגרפית, ואנחנו נדכא כל שימוש במונח זה".

אין הסכמה על שם אחר לאיים. בפועל, שתי הממשלות והמוסדות המשותפים של הארכיפלג נמנעים משימוש במונח, פעמים רבות נכתב במסמכים רשמיים המאזכר "These Islands".

הצרות

דיווח חדשותי אמריקני על הצרות, 1970

ערך מורחב – הסכסוך בצפון אירלנד

אלימות פוליטית רבה פרצה בצפון אירלנד בשנת 1968. קמפיין "זכויות האזרח" בצפון אירלנד, שעוצב בדמות תנועת זכויות האזרח האמריקאית של מרטין לותר קינג ואחרים, שאמנם לא היה חלק מהאלימות עצמה, נחשב בעיני חלק מקהילת תומכי האיחוד כנקודת ההתחלה של הסכסוך, שזכה לשם "הצרות". לטענתם, התנועה הובילה לחוסר יציבות של הממשל וליצירת חלל שהתמלא מאוחר יותר על ידי קבוצות פרא-צבאיות. אחרים, רובם לאומנים אך לא רק, אינם מסכימים וטוענים שקמפיין זכויות האזרח היה תגובה לשיטת ממשל מושחתת, כשל שלטוני שגרם לקריסת הסדר הציבורי והחוק שהתגלם בצרות. האלימות הרבה באזור גררה אחריה נוכחות של חיילים בריטיים בשטח.

בעקבות המהומות הביעה הרפובליקה של אירלנד את דאגתה מהמצב. בשידור טלוויזיוני הצהיר טישך אירלנד ג'ק לינץ' כי ממשלת אירלנד כבר לא יכולה לעמוד מנגד ולצפות בזמן שמאות אנשים נפצעים. אמרה זו התפרשה בחוגים מסוימים בפוליטיקה הבריטית כאיום להתערבות צבאית אירית בצפון אירלנד.

המון זועם שרף את שגרירות הממלכה המאוחדת בדבלין במחאה על הירי ב-13 אזרחים רפובליקנים על ידי חיילים בריטים בדרי ביום ראשון העקוב מדם ב-1972. ב-1981 ניסו פעם נוספת המונים זועמים להתפרץ אל השגרירות הבריטית בדבלין בתגובה לשביתות רעב של רפובליקנים רבים. בשנת 1978 קבע בית המשפט האירופי לזכויות אדם במשפט של אירלנד נגד הממלכה המאוחדת, כי הטכניקות המשמשות לחקירת עבריינים בצפון אירלנד כוללות בתוכן יחס לא אנושי וזוהי הפרה בוטה של האמנה האירופית לזכויות אדם.

ניסיון של שתי הממשלות לפתור את הסכסוך בצפון אירלנד בצורה פוליטית בשנת 1972 באמצעות הסכם סונינגדייל נכשל עקב התנגדותם של פלגים קיצוניים רפובליקנים ולויאליסטים כאחד בצפון אירלנד. ב-1984 ניסתה ממשלת אירלנד למצוא פתרון לצרות באמצעות פורום שהוקם בשם "ניו אירלנד". מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, דחתה את הצעות הפורום לשלום והתחילה מצידה במגעים עם טישך אירלנד גרט פיצג'רלד. בשנת 1992 החלו לשכוך הצרות ובשנת 1998 נחתם הסכם יום שישי הטוב שהביא את השלום לצפון אירלנד וסיים את הצרות.

ממשלת אירלנד הקימה בשנת 1982 "קרן פיוס" לתמיכה בארגונים שעבודתם נוטה לשפר את היחסים בין הקהילות של אירלנד הצפונית ואירלנד הדרומית. מאז 2006 מארח שר החוץ האירי פורום פיוס שנתי בדבלין.

הברקזיט

מאז הוכרע משאל העם ב-2016, ארך ניסוח הסכם הפרישה של הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי מספר שנים. העיכוב בהשגת ההסכם נבע במידה רבה מהרצון להימנע מצעדים שיפגעו בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד, שהושג בהסכם יום שישי הטוב. גם לאחר שהושג ההסכם, הגבול בין הרפובליקה של אירלנד לצפון אירלנד הותיר שאלות בנוגע למכסים, הגירה וחופש תנועה שהוחלט לבחון אותן שוב במועד מאוחר יותר.

לפי ההסכם שנכנס לתוקף בפברואר 2020 תהווה הממלכה המאוחדת, כולל צפון אירלנד, אזור מכס ורגולציה נפרד מהאיחוד האירופי, אך צפון אירלנד תיישם את תקנות המכס והרגולציה של האיחוד האירופי לתקופה של ארבע שנים לאחר סיום תקופת המעבר (דצמבר 2020). בתקופה זו הים האירי יהווה בפועל מחסום מכס בין בריטניה הגדולה לבין צפון אירלנד. לפני תום ארבע השנים האספה הצפון אירית תוכל להצביע על המשך ההסדר.

הסכם יום שישי הטוב

קמפיין למען הצבעת "כן" במשאלי העם שנערכו על ההסכם ברפובליקה של אירלנד ובצפון אירלנד

ערך מורחב – הסכם יום שישי הטוב

הסכם יום שישי הטוב (ידוע גם כ"הסכם בלפסט", נחתם ב-10 באפריל 1998), הוא הסכם שלום שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד על פי רצון אזרחיה ובאופן דמוקרטי. על ההסכם, שסיים את הסכסוך בצפון אירלנד, חתמו נציגים של ממשלת בריטניה וממשלת אירלנד והוא אומץ על ידי רוב המפלגות הפוליטיות בצפון אירלנד, ביניהן המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP), המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והעבודה, השין פיין ומפלגות קטנות נוספות. המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) היא המפלגה הגדולה היחידה שלא חתמה על ההסכם. בנוסף, ההסכם אומץ על ידי אזרחי אירלנד ואזרחי צפון אירלנד, בשני משאלי עם נפרדים במאי 1998. אדריכלי ההסכם, ג'ון יום ודייוויד טרימבל, זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.

חלק מן הסעיפים בהסכם יום שישי הטוב, נוסחו במכוון באופן מעורפל, כך שכל צד יוכל לפרשם לטובתו. ניסוח מעורפל זה נדרש בעת המשא ומתן על ההסכם, על מנת שיהיה מקובל על כל הצדדים ולמען ההתקדמות בשיחות השלום. יש הרואים בערפול זה דווקא את גדולתו של ההסכם, כיוון שלא מדובר בהסכם סופי וקבוע. כך, יוכל כל צד לטעון כי בעתיד הנושאים הנידונים על הפרק יוכרעו לטובתו. עם זאת, הדבר יצר בעייתיות ביישום ההסכם, במיוחד בכל הקשור לפירוקן של המיליציות מנשקן.

שיתוף פעולה

הוועידה הבין ממשלתית הבריטית–אירית היא האחראית על שיתוף הפעולה שבין אירלנד לממלכה המאוחדת בכל הנושאים בהם יש לשתי המדינות אינטרס הדדי לפעול. הוועידה מתקיימת בקונספט של פגישות בין ראש ממשלת הממלכה המאוחדת לטישך אירלנד והתדירות אינה קבועה – הפגישות נקבעות על פי הצורך. כאשר מדובר בעניינים זוטרים יותר, הממשלות מיוצגות על ידי השרים המתאימים לכל תחום בו מתקיים הדיון. לאור ההתעניינות המיוחדת של אירלנד בממשל של צפון אירלנד, מתקיימות ישיבות בין מזכיר המדינה הבריטי לשר החוץ האירי על בסיס קבוע במסגרת הוועידה.

בישיבות אלו של מזכיר המדינה הבריטי לשר החוץ האירי, ממשלת אירלנד עשויה להעלות דעות והצעות, אולם הריבונות הצפון אירית נשארת של הממלכה המאוחדת והיא הגורם היחיד שמיישם את ההחלטות בשטח. דה יורה, "כל ההחלטות המתקבלות בוועידה יהיו בהסכמה בין שתי הממשלות אשר יעשו מאמצים נחושים לפתור חילוקי דעות ביניהן". הוועידה מנוהלת על ידי מזכירות קבועה בבלפסט, בירת צפון אירלנד.

מוסדות "All-islands"

דיאגרמת אוילר המציגה את הגאופוליטיקה באיים הבריטיים

המועצה הבריטית–אירית (BIC) היא ארגון בינלאומי. הקמת המועצה הבריטית–אירית עלתה במסגרת הסכם יום שישי הטוב שנחתם בסיום הצרות ב-1998. הארגון הוקם בפועל שנה לאחר מכן ב-1999. החברות בארגון הן:

• הממשלות של שתי המדינות הריבוניות, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד והרפובליקה של אירלנד.
• שלוש ממשלות של אומות מתוך ארבע בממלכה המאוחדת: סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד.
• שלוש הממשלות של שטחי החסות של הכתר הבריטי: ג'רזי, גרנזי והאי מאן.

המועצה נוסדה באופן רשמי ב-2 בדצמבר 1999. מטרתה המוצהרת של המועצה היא "לקדם את התפתחות ההרמוניה והתועלת של היחסים בין העמים באיים אלו" (These Islands=האיים הבריטיים). למועצה הבריטית–אירית מזכירות קבועה הממוקמת באדינבורו, בירת סקוטלנד, אשר פסגתה נפגשת בתדירות דו שנתית. פגישות בנושאים סקטוריאליים יותר ופחות כלליים קורות בתדירות גבוהה הרבה יותר. בישיבות הפסגה משתתפים ראשי הממשלות של כל הגורמים הרלוונטיים ובישיבות הסקטוריאליות משתתפים השרים האחראיים על התחום בו מתקיים הדיון.

המועצה הבריטית–אירית מורכבת מנציגי הממשלות השונות באזור, אך אין לה עצמה סמכות ליישם את ההחלטות המתקבלות בה. ההחלטות המתקבלות בישיבות ופסגות המועצה מיושמות בנפרד על ידי כל ממשלה על בסיס הסכמה הדדית לעשות כן. בהתחשב בכך שלמועצה אין אמצעים להכריח את הממשלות החברות בה ליישם את תוכנית הפעולה עליה הוחלט במסגרתה, התפקיד המעשי של המועצה מוגדר כ"חילופי מידע וייעוץ הדדי בין הגורמים השונים החברים בה.

בנוסף למועצה הבריטית–אירית, קיים גוף נוסף ושמו האספה הפרלמנטרית הבריטית–אירית (BIPA). הגוף מורכב מחברי גופי החקיקה בממלכה המאוחדת (כולל גופי החקיקה של האומות), חברי גופי החקיקה באירלנד וחברי גופי החקיקה בשטחי החסות של הכתר הבריטי. גוף זה הוא הוותיק יותר מבין שני מוסדות ה-"All-islands" והוא נוסד בשנת 1990 כגוף פרלמנטרי בריטי אירי משותף. מטרת הגוף היא לטפח את ההסכמה ההדדית בין נציגי הפרלמנטים השונים בכל האיים. אף על פי שאין לאספה הפרלמנטרית הבריטית–אירית את הסמכות לחוקק חוקים, היא מתנהלת כפרלמנט ומתקיימים בה דיונים שונים בסוגיות אקטואליות. האספה הבריטית–אירית מתכנסת במליאה מדי שנתיים, והיא מתקיימת לסירוגין באירלנד ובממלכה המאוחדת. העבודה השוטפת במועצה הבריטית–אירית מתקיימת בוועדות.

מוסדות ה-All islands תוארו כמוסדות הפועלים בגישה קונפדרטיבית.

מוסדות "All-ireland"

משרדי מועצת השרים הצפונית/דרומית בארמה, צפון אירלנד

מועצת השרים הצפונית/דרומית (NSMC) אחראית על תיאום בין הרשויות המבצעות בצפון אירלנד וברפובליקה של אירלנד ואף מיישמת תחומים אחדים באיים בעצמה. מועצת השרים הצפונית/דרומית אחראית על לפחות שנים עשר מגזרים שונים (בהתאם לצורך - יותר משנים עשר) של שיתוף פעולה, מהם:

• בשישה מגזרים לפחות מופעלת מדיניות ביצועית שונה בכל אחד מחלקי האי.
• בשישה מגזרים לפחות מופעלת מדיניות ביצועית של "All-ireland" - הצפון והדרום פועלים יחד.

מועצת השרים הצפונית/דרומית והפרלמנט הצפון-אירי מוגדרים בהסכם יום שישי הטוב כ"תלויים הדדית זה בזה כאשר אף גוף לא יכול לתפקד בצורה מוצלחת ללא הגוף השני". ההשתתפות במועצת השרים הצפונית/דרומית היא תנאי לקיומו של הפרלמנט הצפון-אירי ואם צפון אירלנד תפרוש מן המועצה יועברו סמכויות הפרלמנט שלה לוועידה הבין ממשלתית הבריטית–אירית.

פגישות מועצת השרים הצפונית/דרומית ברובן הן פגישות בנושאים סקטוריאליים והן מתקיימות בתדירות תכופה בין שרים ממשלת אירלנד לשרים בממשלת צפון אירלנד. ישיבות מליאה של מועצת השרים הצפונית/דרומית מתקיימות פעמיים בשנה, בישיבות אלו משתתפים כל השרים והן מנוהלות על ידי סגן הטישך (ראש ממשלת אירלנד) והשר הבכיר ביותר בממשלת צפון אירלנד. למועצה משרדים בעיר ארמה שבצפון אירלנד, בהם נמצאת המזכירות הקבועה שלה.

לא קיים פורום פרלמנטרי משותף לאי אירלנד כולו. עם זאת, במסגרת הסכם יום שישי הטוב מתבקשים האירכטס והפרלמנט הצפון-אירי לשקול הקמה של גוף משותף שכזה. הסכם יום שישי הטוב מכיל גם הצעה להקמת פורום ייעוץ לפרלמנט המורכב מחברי אזרחים ממגזרים שונים של החברה האירית והחברה הצפון-אירית בהתאמה. במסגרת הסכם אנדרוס הקדוש שנחתם בשנת 2007, הודיעה צפון אירלנד על תמיכה בהקמת פורום ייעוץ ייעודי צפוני/דרומי לפרלמנטים, וכי תעודד את המפלגות השונות בפרלמנט הצפון-אירי לתמוך ביצירת גוף פרלמנטרי משותף לשתי המדינות.

קשרים בין אזוריים

עצמאית מההתערבות של ממשלת הממלכה המאוחדת, גם לאומות של הממלכה המאוחדת ולשלושת שטחי החסות של הכתר הבריטי יש יחסים עם אירלנד.

לדוגמה, ממשלת אירלנד וממשלת ויילס מנהלות שיתוף פעולה בפרויקטים כלכליים שונים במסגרת פרויקט אירלנד-ויילס של יוזמת אינטרג של הממלכה המאוחדת. ממשלות אירלנד וסקוטלנד, יחד עם המנהלה הצפון-אירית, שיתפו פעולה בפרויקט ISLES שהחל במסגרת הסכם יום שישי הטוב. הפרויקט כלל בתוכו הקמה של מקורות אנרגיה מתחדשת באירלנד, סקוטלנד וצפון אירלנד וסחר באנרגיה זו בין שלוש הישויות.

אזור הנסיעה המשותף

בירוק - אזור הנסיעה המשותף
בכחול כהה - אזור שנגן (החברות באיחוד האירופי)
בכחול בהיר - אזור שנגן (הלא חברות באיחוד האירופי)
בצהוב - מדינות שלא יישמו את אמנת שנגן

אירלנד הייתה החלק היחיד של האיחוד האירופי שלא חויב להיכנס לאזור התנועה החופשית שנגן, לפני פרישת הממלכה המאוחדת. שטחי החסות של הכתר הבריטי, שנמצאו מחוץ לאיחוד מלכתחילה, לא היו חברים באזור שנגן גם הם. במקום זאת, קיים אזור נסיעות משותף בין אירלנד, הממלכה המאוחדת ושטחי החסות של הכתר הבריטי. אזור הנסיעה המשותף לא הוזכר בשום הסכם שנחתם בין אירלנד לממלכה המאוחדת, מדובר בהסכם בלתי פורמלי בין שתי המדינות. כאשר שולב אזור שנגן באיחוד האירופי באמנת אמסטרדם שנחתמה בשנת 1992, הוזכר אזור הנסיעה המשותף באופן פורמלי בסעיף הפוטר את אירלנד ואת הממלכה המאוחדת מהשתתפות באזור שנגן.

הרתיעה של הממלכה המאוחדת מהצטרפות לאזור שנגן בגלל חשש לאובדן הפיקוח על הגבולות העצמאיים שלה, היא בדרך כלל הסיבה הרשמית לאי הצטרפות בה משתמשת הממלכה. הממלכה המאוחדת טענה כי עבור אי, הפיקוח על הגבולות הוא הדרך הטובה ביותר למנוע הגירה בלתי חוקית מאשר אמצעים אחרים כגון תעודות זהות לאזרחים, אישורי שהייה במדינה ורשימה של מהגרים בלתי חוקיים במשטרה. בהתחשב במיקומה של אירלנד ובגבול המשותף שלה עם הממלכה המאוחדת - היא אינה יכולה להצטרף לבדה לאזור שנגן. אם הייתה אירלנד מצטרפת לאזור שנגן היה צורך בהקמת מסופי גבול.

למעט תקופה במהלך מלחמת העולם השנייה ומספר שנים לאחריה, אירלנד והממלכה המאוחדת לא הציבו מגבלות על נסיעות מאחת לשנייה עבור אזרחים שמקום מושבם הוא אחת המדינות מאז העצמאות האירית. אפילו בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר אירלנד נותרה נייטרלית והממלכה המאוחדת הייתה חלק בלתי נפרד מבעלות הברית, שתי ההגבלות המשמעותיות היו החרמת מדי הצבא הבריטי באירלנד (כולל איסור על הלבוש בשטח אירלנד) והקמת ביקורת דרכונים בין בריטניה הגדולה לאירלנד. כאשר אירלנד הכריזה על עצמה בפתאומיות כרפובליקה בשנת 1949, החליטה ממשלת הממלכה המאוחדת כי אף על פי שהרפובליקה של אירלנד כבר אינה דומיניון בשליטה בריטית וכבר אינה חלק מחבר העמים הבריטי, היא תתייחס אליה בצורה מיוחדת ולא כמדינה זרה בכל הנוגע לחוק הבריטי.

לפני מלחמת העולם השנייה, הכירו שתי המדינות באשרות אחת של השנייה כאשרות כניסה לזרים. בשנת 1952 ביטלו שינויים בחוק בממלכה המאוחדת הסדר זה. בשנת 2011 פורסם ההסכם הציבורי הראשון בין הממשלה הבריטית לממשלה האירית בנושא אזור הנסיעה המשותף.

ההסכם שבין אירלנד לממלכה המאוחדת היה הסכם שאינו מחייב והוא הגביר את התיאום בין רשויות ההגירה האיריות והבריטיות. החל מיולי 2011 מכירה אירלנד באשרות כניסה של אזרחי 16 מדינות לתקופות קצרות בממלכה המאוחדת. ההסכם העלה את האפשרות של "אשרת ביקור באזור הנסיעה המשותף" - אשרה משותפת לממלכה המאוחדת ולאירלנד, עם אפשרות לפרויקט ניסיון.

אין הסדרי אשרות מיוחדים בין אזור הנסיעה המשותף לאזור שנגן - אזרחים בריטים ואירים המעוניינים להיכנס, לבקר ולשהות באזור שנגן נדרשים להנפיק אשרת שנגן על מנת לעשות כן. מן הצד השני, אזרחי כל מדינות האיחוד האירופי, נורווגיה, איסלנד, ליכטנשטיין ושווייץ רשאים להיכנס לאזור הנסיעה המשותף עם ביקורת דרכונים בלבד ועם פטור מאשרה.

אזרחות וזכויות אזרח

דרכון של הממלכה המאוחדת משנת 1924 בו עליו הכיתוב "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד"

כדומיניון בשלטון האימפריה הבריטית, אזרחי מדינת אירלנד החופשית הוגדרו כנתינים בריטיים - כמו כל הדומיניונים האחרים שבאימפריה. ב-1942 המשפט הבריטי קבע כי אזרחות אירית "לא מעניקה יותר מאופי לאומי כאזרח אירי בתוך הלאום הרחב של הממלכה המאוחדת". ובמשך שנים אחדות סירבו הרשויות הבריטיות להכיר בדרכונים האיריים כדרכונים של מדינה.

שתי המדינות מעניקות עד היום הכרה הדדית זו לאזרחי זו. אזרחים בריטים ואירים יכולים להיעזר בשירותים ציבוריים (למשל, שירותי בריאות ורווחה) באירלנד ובממלכה המאוחדת באופן שוויוני. אזרחי שתי המדינות רשאים לבחור לגור במדינה השנייה כאשר גירוש מתבצע בנסיבות חריגות ביותר. לכל אחד מהאזרחים בשתי המדינות זכות הצבעה שווה בכל הבחירות שנערכות ברחבי הממלכה המאוחדת ואירלנד (למעט הבחירות לנשיא אירלנד, הבחירות הכלליות בבריטניה ומשאלי עם).

צפון אירלנד היא ייחודית בתחום האזרחות וזכויות האזרח באיים. אנשי צפון אירלנד זוכים להכרה במסגרת "הסכם יום שישי הטוב" כאזרחי הממלכה המאוחדת או אזרחי אירלנד, וזאת על פי בחירתו האישית של כל אדם.

הממלכה המאוחדת ואירלנד שתיהן חברות באיחוד האירופי. לפיכך, אזרחי אירלנד והממלכה המאוחדת הם אזרחי האיחוד האירופי באופן אוטומטי והם זכאים ליתרונות הנלווים לכך. תושבי איי התעלה ואנשי האי מאן הם אזרחי הממלכה המאוחדת ומכאן אזרחי אירופה. עם זאת, חלות על שטחי החסות של הכתר הבריטי (שאינם חלק מהאיחוד האירופי) מגבלות אחדות המוסרות רק כאשר מוכח קשר יחיד של האזרח לממלכה המאוחדת עצמה דרך לידה, מוצא ההורה או הדור שלפניו או מגורים של חמש שנים באי בריטניה הגדולה.

ישנם אזרחים המנצלים פרצות בחוקים אזרחיים מסוימים של המדינה השנייה על מנת לבצע עבירות.

אנרגיה

בשנת 2004 נחתם הסכם שיספק אנרגיית גז טבעי לממלכה המאוחדת ולאירלנד. ההסכם כולל אספקה של גז טבעי בצינור המתחיל באירלנד ומסתיים בסקוטלנד ועובר בדרך באי מאן. בשנת 2011, חברי המועצה הבריטית–אירית הסכימו על פרויקט בשם "גישה לכל האיים (AIA)" בנושא החשמל שבאיים. חברי המועצה השיקו תוכנית עבודה משותפת הבוחנת את המסחר שבין שתי המדינות באנרגיה מתחדשת, כמו גם את קשרי הגומלין והשילוב שבין שוק החשמל האירי לשוק החשמל הבריטי.

שיתוף פעולה צבאי

לשתי המדינות משמר הצלה ימי אחד משותף - "Royal National Lifeboat Institution".

הרפובליקה של אירלנד והממלכה המאוחדת הקימו ביניהן שיתוף פעולה צבאי באמצעות חתימה על מזכר הבנות בין מחלקת ההגנה האירית למשרד ההגנה הבריטי בשנת 2015. אירלנד שומרת על מדיניות נייטרלית מאז ההקמה הרשמית שלה. כתוצאה מכך, אירלנד לעולם לא באה לעזרת בריטניה כבעלת ברית פעילה במהלך אף סכסוך מודרני בו לקחו חלק הכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת.

תנועות פוליטיות משותפות

תנועה פוליטית חשובה בשתי המדינות ובכל האיים היא היוניוניזם הבריטי, אידאולוגיה הקוראת להמשך האיחוד של הממלכה המאוחדת. התנועה פועלת בעיקר בצפון אירלנד, וגם באנגליה ובסקוטלנד. ליוניוניזם הבריטי קשרים אידאולוגיים ללאומיות הבריטית. יוניוניסטים קיצוניים הם הלויאליסטים, התומכים באיחוד מלא של הרפובליקה של אירלנד עם הכתר הבריטי.

השיח בנושא יוניוניזם ולאומיות בדלנית מהווה נדבך חשוב מאוד בפוליטיקה הבריטית והאירית כאחד. הלאומיות יכולה להיות של מגוון עמים שנמצאים על חצי האי הבריטי למשל: לאומנות וולשית, לאומיות קורנית, לאומיות אנגלית, לאומנות סקוטית, לאומיות צפון אירית, לאומיות אירית בצפון אירלנד, תנועות למען העצמאות של האי מאן או תנועות למען עצמאות איי התעלה.

המפלגה הירוקה היא המפלגה הפוליטית היחידה שמיוצגת גם באירלנד, גם באנגליה, גם בויילס, גם בצפון אירלנד וגם בסקוטלנד. עם זאת, מפלגה זו מחולקת לתתי מפלגות קטנות כאשר כל אחת מיוצגת בפרלמנט המתאים לה. כמה מפלגות לאומיות איריות זכו לייצוג גם בצפון אירלנד לדוגמה מפלגת שין פיין והמפלגה הירוקה. מפלגת הפיאנה פול זכתה בייצוג בפרלמנט הצפון אירי בשנת 1933 אך ויתרה על המושב שלה.

בשתי המדינות קיימת גם תנועה בשם "פאן-קלטיות" המנציחה את הלאומיות והתרבות הקלטית ופועלת למען איחוד העמים הקלטיים הנמצאים בין היתר באירלנד ובממלכה המאוחדת.

הגירה

הגירה אירית לממלכה המאוחדת היא גורם חשוב בפוליטיקה ובשוק העבודה של שני האיים. העמים האיריים הם קבוצת המיעוט האתנית הגדולה ביותר בממלכה המאוחדת במשך מאות שנים, והגיעו לאי בריטניה הגדולה דרך הים האירי. החל מההיסטוריה המוקדמת ביותר ועד ימינו, ישנה תנועה ממושכת והדדית של אנשים בין איי אירלנד ובריטניה עקב קרבתם. במפקד האוכלוסין הכללי של שנת 2011 בממלכה המאוחדת נספרו 869,000 תושבים ילידי אירלנד.

תרבות

אריות הממלכה המאוחדת ואירלנד ברוגבי נגד ניו זילנד, 2005

הממלכה המאוחדת ואירלנד אינן חולקות תקשורת אחת, ולמרות זאת, הטלוויזיה הבריטית, המגזינים הבריטיים והעיתונים השונים הבריטיים נפוצים מאוד באירלנד וזמינים למכירה. הדבר נותן לאירים היכרות תרבותית קרובה עם הממלכה המאוחדת. העיתונים והמגזינים הנפוצים ברפובליקה של אירלנד זמינים למכירה בצפון אירלנד, ושני העיתונים האיריים הראשיים "The Irish Times" ו"The Irish Independent" נפוצים מאוד בקרב הדיאספורה האירית בבריטניה הגדולה. תוכניות ריאליטי מסוימות בריטיות או איריות כיסו את כל האיים הבריטיים - כך למשל אקס פקטור בריטניה קיימה מספר ימי אודישנים בדבלין, בירת אירלנד, אשר היו פתוחים להצבעת הקהל האירי. קונספט זה אומץ למשך מספר עונות.

אירלנד והממלכה המאוחדת חתמו על הסכם שקובע ש-BBC צפון אירלנד וערוץ 4 הבריטיים ישדרו גם באירלנד, ו-RTE ו-TG4 האיריים ישדרו גם בצפון אירלנד. ערוץ בשם "טארה טלוויז'ן" שידר גם בבריטניה עד ל-2002, השנה בה נקלע לקשיים כלכליים בעקבות ההשקעה הרבה והתפוקה המזערית ממנה.

ישנם אירועי תרבות מסוימים המאורגנים עבור קבוצת האיים הבריטיים בכללותה. לדוגמה, פרסי הספרים - "קוסטה", מוענקים לסופרים תושבי הממלכה המאוחדת או אירלנד, ופרס המוזיקה - "מרקורי" מוענק לאלבום הטוב ביותר של מוזיקאי או להקה מהממלכה המאוחדת או אירלנד.

קבוצת "האריות הבריטיים והאירים" היא איחוד של שחקנים מאנגליה, אירלנד, ויילס וסקוטלנד אשר משחקים בטורנירים רבים בחצי הכדור הדרומי כל ארבע שנים. בנוסף, בעבר התקיים בין ארצות הברית לבין הממלכה המאוחדת ואירלנד (קבוצה מאוחדת) טורניר גולף בשם "ריידר קאפ". מאז 1979 הורחב הטורניר וכל מדינות אירופה יכולות לקחת בו חלק.

ב-2012 לפני אולימפיאדת לונדון, הגיע הלפיד האולימפי לדבלין שבאירלנד. בתגובה אמר שר התרבות והספורט הבריטי, ג'רמי האנט כי: "הרפובליקה של אירלנד היא המדינה היחידה מחוץ לממלכה המאוחדת אשר הגיע אליה הלפיד ובצדק, היחסים שבין אירלנד לבין הממלכה המאוחדת הם קשרים עמוקים ומיוחדים."

הרבה אזורים באיים לוקחים חלק בארגון הפאן-קלטי "הליגה הקלטית" הנועד לשמר את התרבות הקלטית העתיקה שנוצרה בעבר באזור. בין האזורים והמדינות נמצאים: ויילס, האי מאן, אירלנד, קורנוול וסקוטלנד.

יחסים כלכליים

בעקבות הדמיונות הרבים בתחומי השפה, התרבות והחוק (שתי המדינות הן מדינות המשפט המקובל) בין הממלכה המאוחדת לאירלנד, עסקים רבים בשתי המדינות פועלים במדינה השנייה. שתי המדינות הן שותפות הסחר הגדולות ביותר אחת של השנייה, ושתיהן נמצאות באותם ארגוני סחר בדיוק הכוללים את האיחוד האירופי ואת ארגון הסחר העולמי.

חברות בריטיות ידועות בציבור הרחב הפועלות באירלנד הן רשת הסופרמרקטים "טסקו", חברת בגדי היוקרה והמזון "מרקס אנד ספנסר", הבנק המסחרי RBS, חברת החשמל SSE ועוד. חברות איריות ידועות בציבור הרחב הפועלות בממלכה המאוחדת הן חברת התעופה "ריינאייר", רשת חנויות הבגדים "פריימרק" ועוד.

בעקבות הקרבה של שתי המדינות אחת לשנייה, עסקים רבים מתייחסים לשתי המדינות כיחידה אחת: "הממלכה המאוחדת ואירלנד", ולא כשתי מדינות נפרדות. עם זאת, הקרבה בין שתי המדינות גם יוצרת תחרות בין שתיהן, כאשר שיעור מס החברות באירלנד הוא 12 אחוזים ושיעור מס החברות בממלכה המאוחדת הוא 22 אחוזים. מה שהופך את אירלנד לאטרקטיבית יותר לפעילות עבור חברות שבוחרות לפעול משם ולא מתוך הממלכה המאוחדת.

נציגויות דיפלומטיות

• הממלכה המאוחדת מיוצגת באירלנד בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בדבלין, בירת המדינה.
• אירלנד מיוצגת בממלכה המאוחדת בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בלונדון, בירת המדינה. אירלנד מיוצגת בממלכה המאוחדת גם בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות שהיא מחזיקה בערים קארדיף ואדינבורו.

• 

  חזות מבנה השגרירות האירית בלונדון, בירת הממלכה המאוחדת.

• 

  חזות מבנה השגרירות הבריטית בדבלין, בירת אירלנד.

לקריאה נוספת

• Boyce, David George. The Irish question and British politics, 1868–1986 ( Macmillan International Higher Education, 1988).
• Cauvet, Philippe. "‘It’s not just the economy, stupid!’ Brexit, the Good Friday Agreement and the Irish border conundrum." Observatoire de la société britannique 24 (2019): 105-118. online in English
• Cochrane, Feargal.l Unionist politics and the politics of Unionism since the Anglo-Irish Agreement (Cork University Press, 2001).
• Doyle, John, and Eileen Connolly. "The Effects of Brexit on the Good Friday Agreement and the Northern Ireland Peace Process." in Peace, Security and Defence Cooperation in Post-Brexit Europe (Springer, Cham, 2019) pp. 79-95.
• Edwards, Aaron, and Cillian McGrattan. The Northern Ireland conflict: a beginner's guide (Simon and Schuster, 2012).
• Hammond, John L. Gladstone and the Irish nation (1938) online.
• McLoughlin, P. J. "British–Irish relations and the Northern Ireland peace process: the importance of intergovernmentalism." in Dynamics of Political Change in Ireland (Routledge, 2016) pp. 103-118.
• Mansergh, Nicholas. The Irish Question 1840–1921 (3rd ed 1965) online
• Murphy, Mary C. "The Brexit crisis, Ireland and British–Irish relations: Europeanisation and/or de-Europeanisation?." Irish Political Studies 34.4 (2019): 530-550.
• O'Kane, Eamonn. Britain, Ireland and Northern Ireland since 1980: the totality of relationships (Routledge, 2012).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי אירלנד – הממלכה המאוחדת בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31469411יחסי אירלנד – הממלכה המאוחדת