הנרי השמיני, מלך אנגליה
 | |||||
| דיוקנו של הנרי השמיני, שצייר הנס הולביין | |||||
| לידה |
28 ביוני 1491 ארמון פלסנטיה, לונדון, ממלכת אנגליה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 בינואר 1547 (בגיל 55) ארמון וייטהול, לונדון, ממלכת אנגליה | ||||
| מדינה |
 ממלכת אנגליה | ||||
| מקום קבורה |
 טירת וינדזור, וינדזור | ||||
| בת זוג |
קתרין מאראגון (1509-1533) אן בולין (1533-1536) ג'יין סימור (1536-1537) אן מקלווה (1540) קתרין הווארד (1540-1542) קתרין פאר (1543-1547) | ||||
| |||||
הנרי השמיני (באנגלית: Henry VIII; 28 ביוני 1491 – 28 בינואר 1547) היה מלך אנגליה מ-21 באפריל 1509 עד מותו. הוא היה גם מלך אירלנד מ-1541, והמשיך את תביעתם ארוכת הימים של שליטי אנגליה לכתר צרפת. כמי שירש את אביו, הנרי השביעי, היה הנרי השמיני השליט השני בשושלת טיודור.
רצונו העז לספק לאנגליה יורש זכר, שנבע הן מגאווה אישית והן מאמונתו כי אישה תתקשה לחזק את כוחה של שושלת טיודור ולשמור על השלום השברירי שנוצר לאחר מלחמות השושנים,[1] הוביל למספר אירועים שבשלהם הוא בדרך כלל זכור: ששת נישואיו וניתוקו מהאפיפיור ומהכנסייה הקתולית.
חילוקי הדעות שהיו להנרי עם האפיפיור (שלא איפשר את ביטול נישואיו הראשונים) הובילו אותו להפריד את הכנסייה באנגליה מהסמכות האפיפיורית, ולהפוך את עצמו לראשה תוך קרע עם הכס ה"קדוש", שנידה אותו. בניגוד לרפורמטורים ביבשת, המלך כמעט לא עסק בתאולוגיה והתעניין בשליטה המעשית בכנסייה בארצו. מן הבחינה הדתית הצרופה הוסיף לדבוק בדוקטרינות הקתוליות, ומורשתו הטביעה חותם על המסורת האנגליקנית.
הנרי השמיני בלט גם ביריבות האישית הארוכה שהייתה לו עם פרנסואה הראשון, מלך צרפת ועם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ובמלחמות התכופות שניהל עימם.
בענייני פנים ידוע הנרי בשינויים הקיצוניים שערך בחוקה האנגלית: מלבד הכרזתו בדבר עליונות השליט על הכנסייה של אנגליה, שהתחילה את הרפורמציה באנגליה, הוא הרחיב באופן ניכר את הכוח המלכותי. בנוסף, הנרי פיקח על הסיפוח החוקי של ויילס לאנגליה.
אישומים בדבר בגידה וכפירה היו כלים נפוצים שבהם השתמש הנרי לדיכוי התנגדות, והנאשמים הוצאו להורג לעיתים קרובות בחסות החוק אומנם, אך ללא משפט רשמי. הוא השיג רבות משאיפותיו הפוליטיות באמצעות עבודתם של ראשי השרים שלו, שחלקם גורשו או הוצאו להורג כאשר סר חינם בעיניו. דמויות כגון תומאס וולסי, תומאס קרומוול, ריצ'רד ריץ' ותומאס קרנמר היו בולטות בממשלו של הנרי. כבזבזן ראוותני במיוחד, הוא השתמש בכסף שהגיע הן בעקבות פירוק המנזרים והן בעקבות חוקי הרפורמציה – שהפסיקו העברת כסף לרומא – להכנסה של הכתר. למרות זרימת הכסף מאותם מקורות, הנרי היה תמיד על סף חורבן כלכלי, בשל בזבזנותו האישית והמלחמות הרבות והיקרות שערך באירופה.
בני תקופתו החשיבו את הנרי בשיאו כמלך מלומד ואטרקטיבי שתואר כ"אחד השליטים הכריזמטיים ביותר שישבו על כס המלוכה האנגלי".[2] הוא היה גם סופר ומלחין.
ככל שהתבגר הנרי סבל מהשמנת יתר חולנית ובריאותו נפגעה, דבר שתרם למותו ב-1547. הוא בדרך כלל מאופיין בשנותיו המאוחרות כמלך תאוותן, אנוכי, קשה וחסר ביטחון.[3] לאחר מותו ירש אותו בנו אדוארד השישי.
ביוגרפיה
נעוריו
הנרי נולד בארמון פלסנטיה. הוא היה הילד השלישי והבן השני של הנרי השביעי ואליזבת מיורק. מששת אחיו ואחיותיו של הנרי הצעיר, רק שלושה – ארתור, מרגרט ומרי – שרדו את הילדות.[4] הוא הוטבל על ידי ריצ'רד פוקס, הבישוף של אקסטר, בכנסיית הפרנציסקנים הסמוכה לארמון.[5] בילדותו הוענקו לו תארים טקסיים רבים והוא צורף למסדרי אבירות חשובים של הממלכה. כל המינויים והתארים שקיבל כילד נבעו מרצונו של אביו שלא לחלוק ולשמור תחת ידו את השליטה בעמדות רווחיות. הנרי זכה לחינוך מעולה ממורים פרטיים מובילים, דיבר לטינית וצרפתית רהוטות ולמד גם מעט איטלקית.[6] פרט למינויים טקסיים שקיבל, ידוע מעט על ראשית חייו, היות שלא היה מיועד להיות מלך (יורש העצר היה אחיו ארתור) אלא כומר. בנובמבר 1501 מילא הנרי חלק משמעותי בטקסים שסבבו את נישואי אחיו, הנסיך ארתור, לקתרין מאראגון, הצעירה מבין ילדיהם של פרננדו השני והמלכה איזבלה הראשונה.[7] בהיותו דוכס יורק, הנרי השתמש בסמלו המלכותי של אביו בשינוי קל.
בשנת 1502, לאחר שהיה נשוי 20 שבועות לקתרין, נפטר אחיו ארתור בגיל 15.[8] מותו של ארתור הפך את אחיו הצעיר, הנרי בן העשר, ליורש העצר. באוקטובר 1502 הוענק להנרי התואר דוכס קורנוול (תואר המוענק ליורש העצר) ובפברואר 1503 הוענקו לו התארים נסיך ויילס (התואר של יורש העצר האנגלי) ורוזן צ'סטר. הנרי השביעי הטיל על הילד מעט משימות; הוא היה נתון תחת פיקוח חמור ולא הופיע בציבור. כתוצאה מכך, עלה לאחר מכן על כס המלוכה כשהוא "לא מאומן דיו באמנות התובענית של המלוכה".[9]
הנרי השביעי חידש את מאמציו לחתום על ברית הלוחמה בין אנגליה לספרד בכך שהציע להשיא את הנרי לאלמנתו של ארתור, קתרין.[8] קתרין, שהייתה מבוגרת מהנרי בשש שנים, טענה כי נישואיה עם ארתור מעולם לא מומשו. איזבלה והנרי השביעי היו להוטים לממש את הרעיון שעלה זמן קצר לאחר מותו של ארתור.[10] ב-23 ביוני 1503, נחתם הסכם נישואים והם התארסו יומיים לאחר מכן.[11] היתר מאת האפיפיור לנישואין הגיע בשנת 1504. גילו הצעיר של הנרי, שהיה בן 11, מנע חיים משותפים עם קתרין.[10]
מותה של איזבלה ב-1504 הביא למאבק ירושה בממלכת קסטיליה. אביה של קתרין העדיף שהיא תישאר באנגליה, אך יחסיו של הנרי השביעי עם פרננדו הידרדרו.[12] כתוצאה מכך, קתרין נשארה בין הפטיש לסדן למשך תקופה, מצב שהחמיר עקב התנגדותו של הנסיך הנרי עצמו לנישואים כשהגיע לגיל כשיר לנישואים - 14. פתרונו של פרננדו היה להפוך את בתו לשגרירה, כך נתן לה אפשרות להישאר באנגליה לזמן בלתי מוגבל. קתרין, שהייתה קתולית אדוקה, האמינה שרצון האלוקים הוא שהיא תינשא לנסיך למרות התנגדותו.[13]
תחילת שלטונו
הנרי השביעי נפטר ב-21 באפריל 1509 והנרי ירש אותו כמלך בגיל 17, כשהוא מאמץ את השם המלכותי הנרי השמיני. זמן קצר לאחר קבורת אביו ב-21 במאי, הצהיר הנרי במפתיע שיישא לאישה את קתרין. המלך החדש טען שבקשתו של אביו לפני מותו הייתה שהוא יינשא לקתרין.[13] אי אפשר לדעת אם זה אכן היה נכון, אך בכל מקרה היה נוח להאמין שכן. ניסיונו של מקסימיליאן הראשון לחתן את נכדתו (ואחייניתה של קתרין) לאונור להנרי נכשל.[14] חתונתם של הנרי וקתרין נערכה בצמצום בכנסיית הנזיר בגריניץ' ב-11 ביוני 1509. ב-23 ביוני 1509, הוביל הנרי את קתרין בת ה-23 ממצודת לונדון לכנסיית וסטמינסטר להכתרה שלהם שנערכה למחרת.[15] היה זה אירוע מפואר: הדרך בה עבר המלך הייתה מצופה בטפטים ובבד משובח.[15] לאחר הטקס נערך משתה מפואר באולם וסטמינסטר. כפי שקתרין כתבה לאביה, "הזמן שלנו עובר בחגיגה מתמשכת".[16]
יומיים לאחר הכתרתו של הנרי, הוא אסר את שני השרים הכי פחות פופולריים של אביו, סר ריצ'רד אמפסון ואדמונד דאדלי. הם הואשמו בבגידה והוצאו להורג ב-1510. ההיסטוריון איאן קרופטון טען שהוצאות להורג מעין אלה הפכו לטקטיקה העיקרית של הנרי בהתמודדות עם אלו שעמדו בדרכו.[4] הנרי גם החזיר לציבור חלק מהכסף שככל הנראה נסחט על ידי שני השרים.[17] בניגוד לכך, השקפתו של הנרי על בית יורק – יריביו הפוטנציאליים לתביעה על הכתר – הייתה מתונה יותר מאשר זו של אביו. כמה מהם שנכלאו על ידי אביו, כולל תומאס גריי, המרקיז השני מדורסט, זכו לחנינה.[18] אחרים, שהידוע מביניהם היה אדמונד דה לה פול לא זכו לכך. בסופו של דבר, ראשו של דה לה פול נערף ב-1513, הוצאה להורג שזורזה על ידי אחיו ריצ'רד שיצא נגד המלך.[19]
זמן קצר לאחר מכן קתרין הרתה, אך ב-31 בינואר 1510 ילדה בת מתה. כארבעה חודשים לאחר מכן, קתרין נכנסה שוב להריון.[20] ביום הראשון של שנת 1511, הילד – הנרי – נולד. לאחר הצער באובדן בתם הראשונה, הזוג היה מאושר בהולדת הבן ונערכו חגיגות, כולל תחרות הפלה ברומח.[21] אולם הילד מת שבעה שבועות לאחר מכן. לקתרין היו שתי לידות של עוברים מתים ב-1514 וב-1515, אך בפברואר 1516 ילדה בת שנקראה מרי. היחסים בין הנרי וקתרין היו מתוחים, אך נרגעו מעט לאחר הלידה[22] ונראה שהנישואים היו "טובים באופן כללי" באותה תקופה.[23]
צרפת ובית הבסבורג
באוקטובר 1511 כרת האפיפיור יוליוס השני ברית עם ספרד במטרה להרחיק את הצרפתים מאדמת איטליה כחלק מן המלחמות האיטלקיות המתמשכות. זמן קצר לאחר מכן צירף הנרי את אנגליה לברית זו שכונתה "הליגה ה"קדושה"", דבר שהוביל להתקפה אנגלו – ספרדית משותפת ראשונה על אקיטן. זה נראה היה כתחילת הגשמת חלומותיו של הנרי לשליטה על צרפת.[24] ההתקפה, שלאחריה באה הכרזת מלחמה באפריל, לא הובלה על ידי הנרי באופן אישי.[25] בהמשך נראה היה שהברית היא כישלון ניכר – פרננדו השתמש במאורעות רק כדי לקדם את עצמו, וגרם למתיחות בברית האנגלו – ספרדית. אף על פי כן, זמן קצר לאחר מכן נדחקו הצרפתים מחוץ לאיטליה והברית שרדה, כששני הצדדים להוטים לזכות בעוד ניצחונות על צרפת.[25][26] לאחר מכן הצליח הנרי בצעד מדיני מפתיע לשכנע את מקסימיליאן הראשון קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" להצטרף לליגה ה"קדושה".[27] במקרה של תבוסת לואי השנים עשר, מלך צרפת, הנרי הבטיח לעצמו במידה ניכרת את התואר "המלך הנוצרי ביותר של צרפת" וככל הנראה גם הכתרה על ידי האפיפיור עצמו בפריז.[28]
ב-30 ביוני 1513 פלש הנרי לצרפת וכוחותיו הביסו את הצבא הצרפתי בקרב הספרס – ניצחון שולי, אך כזה שהאנגלים השתמשו בו למטרות תעמולה. זמן קצר לאחר מכן, האנגלים כבשו את העיר תרואן (כיום בחבל נור-פה דה קאלה בצרפת) והעניקו אותה למקסימיליאן; טורנה, יישוב משמעותי יותר, נכבש בעקבותיה.[29] הפעם הנרי הוביל את הצבא באופן אישי, ביחד עם פמליה גדולה.[30] היעדרותו מאנגליה הניעה את גיסו, ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד לפלוש אליה לבקשת לואי.[31] הצבא האנגלי, בהנהגתה של המלכה קתרין, הביס באופן מוחץ את הסקוטים בקרב פלודן ב-9 בספטמבר 1513. בין ההרוגים היה המלך הסקוטי, דבר שסיים את מעורבותה הקצרה של סקוטלנד במלחמה. המערכות הללו העניקו להנרי טעימה מההצלחה הצבאית שאליה שאף. בכל אופן, למרות האינדיקציות הראשוניות שהוא ימשיך במערכה בשנת 1514, הנרי החליט נגד מהלך שכזה. הוא תמך בפרננדו ובמקסימיליאן מבחינה כלכלית, אך קיבל מעט בתמורה וקופת אנגליה הייתה ריקה. עם החלפת האפיפיור יוליוס באפיפיור ליאו העשירי, שנטה לשאת ולתת לשלום עם צרפת, הנרי חתם על הסכם משלו עם לואי: אחותו מרי תהיה לאשתו של לואי (אף על פי שזמן קצר קודם לכן הובטחה לקרל, מלך קסטיליה הצעיר) ושלום הובטח לשמונה שנים, פרק זמן ארוך.[32]
בעקבות מותם של שני סביו של קרל, פרננדו ומקסימיליאן, ב-1516 ו-1519 בהתאמה, הוא ירש את כתר ספרד והאימפריה הרומית ה"קדושה". כמו כן פרנסואה הראשון ירש את הכתר הצרפתי לאחר מות אביו, לואי, בשנת 1515, מה שהותיר שלושה שליטים צעירים יחסית והזדמנות לפתוח דף חדש. בשנת 1518, הדיפלומטיה הזהירה של הקרדינל וראש השרים של הנרי, תומאס וולזי, הביאה לאמנת לונדון – הסכם אי-התקפה בין ממלכות מערב אירופה שמטרתו הייתה לאחד את הממלכות בעקבות איום עות'מאני חדש. בעקבות האמנה נראה היה שהשלום עשוי להיות מובטח. הנרי פגש את פרנסואה הראשון ב-7 ביוני 1520 בשדה אריג הזהב ליד קאלה למשך שבועיים של בילוי בזבזני שהדהים את אירופה. שניהם קיוו ליחסים ידידותיים במקום מלחמות העשור הקודם.
למרות זאת, אווירת התחרות החזקה הובילה לנטישת התקוות לחידוש אמנת לונדון וסכסוך בין המעצמות היה בלתי נמנע. להנרי היה יותר מהמשותף עם קרל, שאותו פגש פעם לפני ופעם אחרי פגישתו עם פרנסואה. קרל הוביל את האימפריה הרומית למלחמה עם צרפת ב-1521; הנרי הציע לתווך, אך רק מעט הושג מכך ובסוף השנה הנרי החליט על תמיכה בקרל כשהוא נצמד לשאיפתו הקודמת להשבת אדמות אנגליות בצרפת. התקפה אנגלית קטנה בצפון צרפת הפיקה קרקע מועטה. לאחר מכן הביס קרל את פרנסואה ושבה אותו בקרב פאביה ולכן יכול היה לכפות עליו לחתום על הסכם מדריד שיסיים את מלחמת ארבע השנים. הנרי בחושיו החליט להוציא את אנגליה מהמלחמה לפני בן בריתו וחתם על חוזה מור ב-30 באוגוסט 1525.[32]
ביטול נישואיו לקתרין
בסביבות השנים 1521 - 1525 ניהל הנרי רומן עם מרי בולין, בת לווייתה של קתרין. נאמר כי שני ילדיה של מרי, קתרין והנרי, הם ילדיו של הנרי, אך פרט זה מעולם לא הוכח, והמלך מעולם לא הכיר בהם כפי שנהג עם הנרי פיצרוי.[33] בשנת 1525, בעוד הנרי הופך להיות יותר ויותר חסר סבלנות לגבי אי יכולתה של קתרין ללדת יורש זכר כפי שציפה, הוא התיידד עם אחותה של מרי, אן בולין, שהייתה אז אישה צעירה וכריזמטית בפמליה של המלכה.[34] אן התנגדה לניסיונותיו לפתות אותה וסירבה להפוך לפילגשו כמו אחותה.[35] הנרי שקל את שלוש האפשרויות שלו למציאת יורש לשושלת, ובכך לפתור את מה שנקרא אז בחצר "עניינו הגדול של המלך". האפשרויות היו: להעניק לגיטימציה להנרי פיצרוי, פעולה שתדרוש את התערבות האפיפיור וגם תהיה ניתנת לערעור; להשיא את בתו מרי בהקדם האפשרי, בתקווה לנכד שיירש אותו באופן ישיר, אך מרי הייתה קטנה יחסית לגילה ונראה היה שלא תוכל להרות לפני מותו של הנרי; או להיפטר מקתרין בדרך כלשהי ולהינשא למישהי בגיל המאפשר לידת ילדים. בשל האפשרות להינשא לאן, האופציה השלישית הייתה בסופו של דבר המושכת ביותר מבחינת הנרי בן ה-34.[36] במהרה הבשילה שאיפתו העיקרית של המלך לבטל את נישואיו לקתרין שמלאו לה 40.[37] זו הייתה ההחלטה שתגרום להנרי לדחות את סמכות האפיפיור ולהתחיל את הרפורמציה באנגליה.
אין הסכמה רחבה על הכוונות ועל המניעים המדויקים של הנרי בשנים הבאות.[38] הנרי עצמו, לפחות בחלק המוקדם של שלטונו, היה קתולי אדוק ובקיא בכתבי הקודש עד כדי כך שכשפרסם בשנת 1521 את ה-Assertio Septem Sacramentorum ("הגנה על שבעת הסקרמנטים") הוא זכה בתואר של מגן האמונה מהאפיפיור ליאו העשירי. העבודה ביטאה הגנה נלהבת על עליונות האפיפיור, כנגד רעיונותיו הפרוטסטנטיים של מרטין לותר. לא ברור מתי בדיוק שינה הנרי את דעתו על הנושא, במקביל להתגברות להיטותו הגוברת לנישואים שניים. עד שנת 1527 הוא שכנע את עצמו שבנישואיו לקתרין, אשת אחיו, הוא פועל נגד הכתוב בספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"א,[39] מכשול שכעת האמין שלאפיפיור מעולם לא הייתה הסמכות להתיר. זה הטיעון שאותו הגיש הנרי לאפיפיור קלמנס השביעי בשנת 1527 בתקווה שיבטל את נישואיו עם קתרין, ובכך להבטיח לפחות קו התקפה אחד פחות.[38] כל תקווה לפתות את קתרין לפרוש לנזירות או להישאר בשקט הייתה אבודה.[40] הנרי שלח את המזכיר שלו, ויליאם נייט, לערער ישירות לכס ה"קדוש" בטענה כי ההיתר המקורי של נישואי המלך לקתרין נוסח בצורה שגויה. נייט לא הצליח; האפיפיור לא היה יכול להיות מוסח בכזאת קלות.[41]
כדי להשיג את מטרתו, התמקד הנרי עתה בארגון בית משפט כנסייתי שיתכנס באנגליה עם נציג של קלמנס השביעי. אף על פי שקלמנס הסכים ליצירת בית משפט כזה, לא הייתה לו כוונה לייפות את כוחו של שליחו, לורנצו קמפגיו, להחליט לטובת הנרי. ייתכן שהחלטה מוקדמת זו נבעה מלחץ מצד קרל החמישי, האחיין של קתרין, שקלמנס השביעי היה משועבד לו. לאחר פחות מחודשיים של שמיעת עדויות, קלמנס החזיר את התיק לרומא עד יולי 1529, מהלך שקבע שהדיון לא יעלה מחדש. לאחר שהסיכוי לביטול הנישואין עלה בתוהו, וולזי - בהיותו קרדינל ונציג של הכנסייה - נחשד בהאטה מכוונת של ביטול הנישואין ונפילת חינו הייתה "פתאומית ומוחלטת".[41] הנרי האשים את וולזי בעבירה על חוק "ישן נושן"[42] האוסר על כל סוכן אפיפיורי לבוא לאנגליה ללא הסכמת המלך (וזאת, על אף שהנרי הכיר בוולזי כבא כוחו (legatus) הרשמי של האפיפיור באנגליה כבר ב-1518). למרות ההתפייסות עם הנרי והעובדה שזכה לחנינה רשמית במחצית הראשונה של 1530, הואשם וולזי פעם נוספת בנובמבר 1530, הפעם בבגידה, אבל מת בזמן ההמתנה למשפט.[43] לאחר תקופה קצרה שבה הנרי לקח את עול הממשלה על כתפיו,[44] סר תומאס מור מונה ללורד צ'נסלור וראש השרים של הנרי. מור, שהיה אינטליגנט ובעל יכולת, היה קתולי אדוק והתנגד לביטול הנישואים. למרות זאת בתחילה שיתף פעולה עם מדיניותו של המלך והוקיע את וולזי בפרלמנט.[45]
שנה לאחר מכן, קתרין גורשה מהחצר וחדריה ניתנו לאן. אן הייתה אישה מלומדת ואינטלקטואלית באופן בלתי-רגיל יחסית לזמנה, ותמכה בלהיטות ברעיונות הרפורמיסטים הפרוטסטנטים, אף על פי שיש מחלוקת על מידת היותה פרוטסטנטית אדוקה.[46] כשהארכיבישוף מקנטרברי ויליאם ורהם מת, הצורך במציאת תומך נאמן בביטול הנישואים הוביל למינויו של תומאס קרנמר למשרה הפנויה. מינוי זה אושר על ידי האפיפיור, שלא היה מודע לתוכניותיו של הנרי לגבי הכנסייה.[47]
נישואיו לאן בולין
בחורף 1532, הנרי פגש את פרנסואה הראשון בקאלה וגייס את תמיכת המלך הצרפתי בנישואיו החדשים.[48] מיד עם חזרתו לדובר שבאנגליה, הנרי ואן נישאו בטקס סודי.[49] תוך זמן קצר הרתה אן וב-25 בינואר 1533 נערך טקס נישואים שני בלונדון. ב-23 במאי 1533, במסגרת בית משפט מיוחד שהתכנס במנזר דנסטבל על מנת לפסוק בסוגיית תוקף נישואיו של המלך עם קתרין מאראגון, קרנמר הכריז על נישואי הנרי וקתרין כבלתי-מבוססים וחסרי תוקף. חמישה ימים לאחר מכן, ב-28 במאי 1533, הכריז קרנמר שנישואי הנרי ואן תקפים.[50] קתרין נושלה באופן רשמי מתוארה כמלכה ובמקום זאת זכתה לתואר "הנסיכה האלמנה" (בהיותה אלמנת האח ארתור). במקומה, הוכתרה אן למלכה ב-1 ביוני 1533.[51] ב-7 בספטמבר 1533, המלכה ילדה בת בלידה מוקדמת מעט. הילדה הוטבלה בשם אליזבת, לכבוד אמו של הנרי, אליזבת מיורק.[52]
בעקבות הנישואים נוצרה סדרה של חקיקת חוקים על ידי הפרלמנט הרפורמיסטי. מטרת החוקים הייתה למצוא פתרונות לסדרה של בעיות מסוימות, תוך הגנה על הרפורמות החדשות מפני ערעור, שכנוע הציבור בחוקיות שלהן וכן חשיפת המתנגדים להן והתמודדות עימם. החוקים הללו טופלו בהרחבה על ידי קרנמר ואחרים וכן על ידי תומאס קרומוול, תומאס אודלי ותומאס הווארד, דוכס נורפוק, כמו גם על ידי הנרי עצמו, שלקח חלק משמעותי בכך. כתוצאה מהחוקים הללו, תומאס מור – שכאמור נותר קתולי – התפטר מתפקידו כלורד צ'נסלור והשאיר את קרומוול כראש השרים של הנרי. עם חקיקת חוק הירושה הראשון בשנת 1533, בתה של קתרין, מרי, הוכרזה בלתי חוקית; נישואיו של הנרי לאן הוכרזו כחוקיים וצאצאיה של אן הוכרזו כבאים בסדר הירושה. עם חוקי הסמכות העליונה שנחקקו בשנת 1534, הפרלמנט גם הכיר במעמד המלך כראש הכנסייה האנגליקנית. חוק הגבלת הערעורים שנחקק בשנת 1532, ביטל את הזכות לעתור לרומא בשום נושא שהוא.[53] רק אז נקט האפיפיור קלמנס בצעד של נידוי כלפי הנרי ותומאס קרנמר, אף על פי שחלף זמן עד שהנידוי הפך לרשמי.
המלך והמלכה לא היו מרוצים מחיי הנישואים שלהם. אמנם הזוג המלכותי נהנה מתקופות של רוגע וחיבה, אך אן סירבה לשחק את תפקיד האישה הכנועה כפי שהיה מצופה ממנה. החִיות והאינטלקט הדעתני שהפכו אותה למושכת, גרמו לה להיות עצמאית מדי לתפקיד הטקסי של רעיה מלכותית, בהתחשב בכך שהנרי ציפה לציות מוחלט מאלו שהיה להם מגע איתו בתפקיד רשמי בחצר. אופייה הלוחמני הקים לה אויבים רבים. כמו כן, הנרי סלד מנרגנותה המתמדת וממזגה האלים, ולאחר היריון מדומה או הפלה ב-1534, הוא ראה את חוסר ההצלחה שלה להעניק לו בן כבגידה. כבר בחג המולד ב-1534, הנרי דן עם קרנמר וקרומוול על הסיכויים לעזוב את אן מבלי להיאלץ לחזור לקתרין.[54] אף על פי שידוע שלהנרי היה רומן עם מרגרט שלטון ב-1535, ההיסטוריונית אנטוניה פרייזר טוענת שלמעשה להנרי היה רומן עם אחותה, מרי שלטון.[55]
ההתנגדות למדיניות הדתית של הנרי דוכאה במהירות באנגליה. מספר נזירים שהתנגדו הוצאו להורג ורבים אחרים הוקעו. המתנגדים הבולטים ביותר כללו את ג'ון פישר, בישוף רוצ'סטר וסר תומאס מור, שסירבו להכיר במלך כראש הכנסייה. גם הנרי וגם קרומוול לא היו מעוניינים בהוצאת השניים להורג; הם קיוו שיחזרו בהם ויצילו את עצמם. פישר התנגד באופן פומבי להנרי כראש הכנסייה, אך מור, שלא כמו פישר, היה זהיר ונמנע מלעבור על חוק הבגידה באופן גלוי; חוק זה (שלא כמו חוקים מאוחרים יותר) לא אסר התנגדות שקטה. שניהם הואשמו מאוחר יותר בבגידה במלכות, אם כי הרשעתו של מור התבצעה באמצעות ראיה מפוקפקת שהתבססה על שיחה יחידה של מור עם ריצ'רד ריץ', פרקליט המדינה. הם הוצאו להורג בקיץ 1535.[56]
הדיכויים הללו, כמו גם חוק פירוק המנזרים ב-1536, תרמו להתנגדות רחבה יותר לרפורמות של הנרי. הבולטת ביותר היא ה-"Pilgrimage of Grace" ("צליינות החסד"), התקוממות גדולה בצפון אנגליה באוקטובר 1536, שבה השתתפו 20,000 עד 40,000 מורדים בהנהגת רוברט אסק, ביחד עם חלק מאצולת הצפון. הנרי השמיני הבטיח למורדים שהוא יחון אותם והודה להם על "העלאת הנושא לתשומת לבו". אסק אמר למורדים שהם הצליחו במשימתם ושהם יכולים להתפזר ולחזור לביתם. הנרי ראה במורדים בוגדים ולא הרגיש מחויב לקיים את הבטחותיו, לפיכך, כאשר מקרי אלימות נוספים התרחשו לאחר הצעת המחילה של הנרי, הוא מיהר להפר את הבטחת החנינה. המנהיגים, כולל אסק, נעצרו והוצאו להורג באשמת בגידה. עוד כ-200 מורדים הוצאו להורג והפרעות הסדר פסקו.[57]
ההוצאה להורג של אן בולין
ב-8 בינואר 1536, חדשות בדבר מותה של קתרין מאראגון הגיעו אל המלך והמלכה. הנרי קרא להפגנות שמחה פומביות על מותה של קתרין. המלכה הרתה שוב והייתה מודעת להשלכות שיהיו במקרה שלא תלד בן. מאוחר יותר באותו חודש, ב-29 בינואר 1536, יום הלווייתה של קתרין, נפל המלך מסוסו במהלך טורניר, נפצע קשה ולמשך זמן נראה היה שחייו בסכנה. כשחדשות על התאונה הגיעו למלכה, היא הפילה עובר זכר שהיה אז כבן 15 שבועות.[58] האובדן האישי הזה סימן את תחילת הסוף של הנישואים המלכותיים.[59] היות ששאיפתו הנואשת של הנרי לבן הייתה ידועה, רצף הריונותיה של אן משך עניין רב. הסופר מייק אשלי העריך שאן ילדה שני ילדים מתים לאחר ההפלה ב-1536,[60] אך רוב המקורות מעידים רק על לידתה של אליזבת בספטמבר, 1533, הפלה אפשרית בקיץ של 1534 ועל ההפלה של הילד הזכר לאחר כארבעה חודשי הריון בינואר 1536.[61]
על אף שמשפחת בולין עדיין החזיקה בעמדות חשובות במועצה המלכותית, היו לאן אויבים רבים, כולל צ'ארלס ברנדון, דוכס סאפוק הראשון. אפילו דודה, תומאס הווארד דוכס נורפוק, התרעם על הכוחניות שלה. הבולינים העדיפו את צרפת על פני קיסר האימפריה כבן-ברית פוטנציאלי, אך המלך היטה חסדו כלפי האחרון (חלקית בגלל השפעתו של קרומוול), ובכך נגרם נזק להשפעת המשפחה. נגד אן התייצבו גם התומכים בפיוס עם הנסיכה מרי, בתה של קתרין (בהם תומכיה לשעבר של קתרין), שהגיעה עכשיו לבגרות. ביטול הנישואים לאן היה אפשרי, אך מתנגדיה של אן חיפשו עילה להוציאה להורג. רבים האמינו שהשפעתו האנטי-בולינית של קרומוול הובילה לכך.[62]
סופה של אן בא זמן קצר לאחר החלמתה מההפלה האחרונה. האם ההוצאה להורג הייתה תוצאה של האשמות בבגידה, בניאוף, או בכישוף - זו שאלה שנשארה נושא לדיון בין היסטוריונים.[46] סימנים מוקדמים לירידת חנה כללו את הפילגש החדשה של המלך, ג'יין סימור, שעברה לגור באגף חדש בארמון[63] והסירוב שבו נתקל ג'ורג' בולין, אחיה של אן, להתקבל למסדר הבירית, מינוי שניתן במקום זאת לניקולס קרו.[64] בין 30 באפריל ל-2 במאי, חמישה גברים, כולל אחיה של אן, נעצרו בגין ניאוף עם המלכה. אן נאסרה גם היא באישומים אלו. אף שהראיות נגדם לא היו משכנעות, הנאשמים נמצאו אשמים ונידונו למוות. ג'ורג' בולין והנאשמים האחרים הוצאו להורג ב-17 במאי 1536, ובשעה שמונה בבוקר, ב-19 במאי 1536, הוצאה אן להורג בטאוור גרין.[65]
נישואיו לג'יין סימור; עניינים פנימיים וחיצוניים
יום לאחר הוצאתה להורג של אן ב-1536 התארס הנרי לג'יין סימור, שהייתה אחת מבנות הלוויה של המלכה. סימור הייתה ההפך המוחלט מאן בולין; רבים שיבחו את ג'יין על טבעה השליו והעדין. היא אוזכרה על ידי ג'ון ראסל כ"גברת העדינה ביותר שאי פעם היכרתי" וכונתה "האוקיינוס השקט" על ידי השגריר המלכותי צ'פויס בשל מאמציה להשכין שלום בחצר.[66][67] היא נחשבה לאישה ענווה, עדינה, פשוטה וצנועה, שמשפחתה הגדולה הפכה אותה למועמדת מתאימה ללדת להנרי ילדים רבים. המוטו שלה היה "מחויבת לציית ולשרת". הם נישאו עשרה ימים לאחר מכן.
ב-12 באוקטובר 1537 ילדה ג'יין בן, הנסיך אדוארד - אדוארד השישי לעתיד. הלידה הייתה קשה, וב-24 באוקטובר 1537 מתה המלכה מזיהום ונקברה בטירת וינדזור. האופוריה שאפפה את הולדתו של אדוארד הפכה לצער. לאחר מותה של ג'יין לבש הנרי שחורים במשך שלושה חודשים ולא נישא שנית במשך שלוש שנים.[68] ג'יין הייתה האישה האהובה על הנרי והיחידה שילדה לו יורש זכר.
במחצית הראשונה של שנות השלושים, בזמן שקרל החמישי היה עסוק בעניינים פוליטיים פנימיים בממלכותיו הרבות ובאיומים חיצוניים, ואף הנרי ופרנסואה היו ביחסים טובים באופן יחסי, סוגיות פנים ולא מדיניות החוץ היו בראש סדר העדיפויות של הנרי. ב-1536, לדוגמה, נתן הנרי את הסכמתו לחוקי האיחוד, שמשמעותם הייתה סיפוח ויילס מבחינה חוקית ואיחוד אנגליה ויילס לאומה אחת. בעקבות חוק זה בא לאחר חוק הירושה השני (חוק הירושה 1536), שעל פיו ילדיו של הנרי מג'יין הם הבאים ברצף הירושה. כמו כן משמעות החוק הייתה שמרי ואליזבת הן בלתי חוקיות ובכך נמנעה מהן אפשרות המלוכה. בנוסף, הוענק למלך כוח לקביעת סדר הירושה בצוואתו במקרה שלא יהיה לו צאצא נוסף (הדבר היה לפני לידת אדוארד).[69] מכל מקום, כאשר בינואר 1539 קרל ופרנסואה כרתו שלום ביניהם, הנרי הפך יותר ויותר מודאג. קרומוול, בתפקידו כרב-מרגלים, סיפק להנרי רשימה קבועה של איומים על הממלכה (אמיתיים או מדומים, שוליים או רציניים), והנרי הפך לפרנואיד יותר ויותר. הנרי צבר עושר רב בעקבות פירוק המנזרים; בחלק מהרזרבות הכלכליות הוא השתמש לבניית סדרה של הגנות על החופים וחלק נוסף הוא חסך לשימוש במקרה של פלישה צרפתית – גרמנית.[70]
נישואיו לאן מקליווס
בתקופה הזו, לאחר שהבטיח לעצמו יורש זכר, הנרי רצה להינשא שוב על מנת להבטיח את הירושה וראה בנישואין עניין פוליטי. בעקבות היפרדות הכנסייה האנגלית מרומא היה חשש מפלישה רומית-קתולית לאנגליה. בשל כך קרומוול, עתה רוזן אסקס, הציע להנרי את אן מקליווס, בתו השנייה של יוהאן השלישי דוכס קלווה שבגרמניה, וקרובה של יוהאן פרידריך הנסיך הבוחר של סקסוניה וראש הקונפדרציה הפרוטסטנטית של גרמניה – שהיה יכול לשמש כבן ברית חשוב במקרה של התקפה כזאת על אנגליה. הנס הולביין הצעיר נשלח לקליווס כדי לצייר דיוקן של אן עבור המלך. לאחר שבחן את הדיוקן של הולביין ודורבן על ידי תיאור מחמיא של אן שניתן על ידי אנשי החצר שלו, הם נישאו ב-6 בינואר 1540, אבל לאחר זמן לא רב הנרי רצה לבטל את הנישואים, כדי שיוכל להינשא לאחרת.
על פי עדות מלוויו, הנרי היה מאוכזב בראותו את אן והרגיש שלא נראתה כפי שתיארו אותה: "היא לא כה נאווה כפי שדווח עליה", הוא התלונן.[71] למרות הספקולציה שהולביין צייר אותה באור מחמיא מדי, סביר יותר שהדיוקן היה נכון; רוב ההיסטוריונים מאמינים שמאוחר יותר הנרי השתמש במראה ה'רע' לכאורה של אן ובכישלונה לעורר בו רצון לממש את הנישואים כתירוץ, וזאת היות שכולם היללו את קסמיה,[72] נוסף לעובדה שלא סר חִינו של הולביין בחצר לאחר מכן.
לאחר ליל כלולותיהם התוודה הנרי בפני קרומוול שהוא לא מימש את הנישואים ואמר: "קודם לכן, חיבתי כלפיה לא הייתה חזקה, אך עכשיו זה נעשה גרוע הרבה יותר". אן לא התווכחה ואישרה שהנישואים מעולם לא מומשו. אירוסיה הקודמים של אן לבנו של דוכס לורן סיפקו עילה נוספת לביטול הנישואים. כתוצאה מכך, הנישואים בוטלו ואן קיבלה את התואר "אחות המלך", שני בתים וקצבה נדיבה.[73] באותו זמן כבר היה ברור שהנרי מעוניין בקתרין הווארד, אחייניתו של תומאס הווארד, דוכס נורפוק יריבו הפוליטי של קרומוול.[74]
זמן קצר לאחר מכן, רפורמיסטים פרוטסטנטים רבים (וחניכיו של קרומוול) נשרפו ככופרים.[73] חינו של קרומוול סר בינתיים, אף על פי שלא ברור בדיוק מדוע. למרות חלקו המרכזי בנישואין הכושלים הוא לא הואשם באופן רשמי כאחראי על הכישלון, ויש מעט עדויות על חילוקי דעות שהיו לו עם המלך במדיניות פנים או חוץ.[75] נורפוק ניצל את קשריה של אחייניתו המלכה כדי לגרום לקרומוול להיחשב לאויב החצר.[74] קרומוול הואשם בבגידה בעקבות עבירות זוטרות כמכירת רישיונות ייצוא, מתן דרכונים וגביית עמלות ללא רשות וייתכן שגם באשמת הכישלון במדיניות החוץ שהתלווה לכישלון הנישואים עם קליווס.[76][77] כתוצאה מכך, הוא נאסר וראשו נערף.[75] הלך הרוח האנטי-פרוטסטנטי שגבר בעקבות נפילת קרומוול לא הצליח לחסל את הקו הפרוטסטנטי שקרומוול הוביל.
נישואיו לקתרין הווארד
ב-28 ביולי 1540 (יום הוצאת קרומוול להורג), התחתן הנרי עם קתרין הווארד הצעירה, בת דודה ראשונה ובת לוויה של אן בולין.[78] הוא היה מאושר ביותר עם מלכתו החדשה ונתן לה את אדמותיו של קרומוול ומערך גדול של תכשיטים, אולם זמן קצר לאחר נישואיהם, נתפסה בניאוף עם איש החצר תומאס קולפפר, והם הוצאו להורג.[79] ב-1542, המנזרים האחרונים שנותרו באנגליה פוזרו והרכוש שלהם הועבר לכתר. ראשי המנזרים איבדו את מושביהם בבית הלורדים; רק ארכיבישופים ובישופים נכללו באלמנט הכנסייתי של הגוף והלורדים החילוניים עלו במספרם לראשונה על הלורדים הרוחניים (אנשי כמורה בעלי מושבים בבית הלורדים).
פלישה שנייה לצרפת והמלחמה
הברית שנכרתה ב-1539 בין פרנסואה לקרל התערערה, ובסופו של דבר הידרדרה עד כדי מלחמה מחודשת. בעקבות מותן של קתרין מאראגון ואן בולין, היחסים בין קרל והנרי השתפרו באופן ניכר והנרי חתם על ברית סודית עם הקיסר. הוא החליט להיכנס למלחמה האיטלקית לצד בן בריתו החדש. פלישה לצרפת תוכננה ל-1543. כהכנה לכך, הנרי פעל כדי לחסל את האיום הפוטנציאלי של סקוטלנד שבה שלט ג'יימס החמישי. הנרי קיווה לאחד את כתרי אנגליה וסקוטלנד על ידי נישואי בנו אדוארד למרי (מרי, מלכת הסקוטים לעתיד), בתו של ג'יימס. דבר זה אמור היה גם להמשיך את הרפורמה בסקוטלנד, שהייתה עדיין קתולית. הנרי נלחם בסקוטלנד במשך כמה שנים על מנת להשיג מטרה זו.
הסקוטים הובסו ב-24 בנובמבר 1542 בקרב סולווי מוס, וג'יימס מת מעט לאחר מכן ב-15 בדצמבר. לאחר הסכמת העוצר הסקוטי ארן, הנישואים סוכמו באמנת גריניץ' ב-1 ביולי 1543.
למרות הצלחת המערכה עם סקוטלנד, הנרי היסס בתחילה לפלוש לצרפת. בסופו של דבר פלש הנרי ביוני 1544, בהתקפה בעלת שני ראשים: כוח אחד תחת דוכס נורפוק הטיל מצור לא יעיל על מונטריי, והאחר, תחת דוכס סאפוק, צר על בולון-סור-מר. לאחר מכן לקח הנרי פיקוד אישי על הצבא, ובולון נפלה ב-18 בספטמבר.[80] מכל מקום, הנרי סירב לבקשתו של קרל לצעוד לעבר פריז. המערכה של קרל עצמו נכשלה כישלון חרוץ והוא חתם על שלום עם צרפת באותו יום. הנרי נותר לבדו מול צרפת ללא יכולת לעשות שלום. פרנסואה ניסה לפלוש לאנגליה בקיץ 1545, אבל גם ניסיונו שלו היה כישלון מוחלט. שתי הממלכות נותרו ללא כסף וחתמו על הסכם ארדר ב-7 ביוני 1546. הנרי הגן על בולון למשך שמונה שנים, ולאחר מכן היא הוחזרה לצרפת תמורת 2 מיליון כתרים (750,000 לירה שטרלינג). הנרי היה זקוק לכסף; המערכה ב-1544 עלתה 650,000 ליש"ט ואנגליה שוב הייתה מרוששת.
בינתיים, אף על פי שהנרי עדיין דבק באמנת גריניץ', הסקוטים התכחשו להסכם. בדצמבר 1543 פתח הנרי במלחמה נוספת עם סקוטלנד, ושלח צבא לשרוף את אדינבורו, אך הסקוטים לא נכנעו. תבוסה אנגלית בקרב אנקרום מור (Ancrum Moor) הניעה כוח פלישה שני. המלחמה הזו הסתיימה באופן רשמי על ידי הסכם ארדר. הפרות סדר בסקוטלנד המשיכו עד מותו של הנרי.[81]
נישואיו לקתרין פאר
הנרי נשא את אשתו האחרונה, האלמנה האמידה קתרין פאר, ביולי 1543. פאר, שהייתה אישה משכילה ורפורמיסטית, התווכחה עם הנרי בענייני דת רבים. בסופו של דבר - כנראה גם בעקבות השפעתה של פאר - נשאר הנרי מחויב למיזוג ייחודי של קתוליות ופרוטסטנטיות - מיזוג שאותו הנהיג עד מותו. פאר עזרה להביא לפיוס בין הנרי לבין בנותיו מרי ואליזבת.[82] ב-1543 חוק של הפרלמנט החזיר את הבנות לסדר הירושה לאחר אדוארד (שהיה באותה עת נסיך ויילס). אותו חוק אפשר להנרי לקבוע את המשך שושלת הירושה בצוואתו.[83]
הידרדרות בריאותו
בשלב מאוחר בחיים סבל הנרי מהשמנת יתר; מידת מותניו הייתה 54 אינץ' (140 סנטימטר) הוא כמעט לא היה יכול ללכת בכוחות עצמו, וכדי להעביר אותו ממקום למקום צריך היה להיעזר בהמצאות מכניות. הוא התכסה בפצעי שחין כואבים ומלאים וייתכן שגם סבל מצינית. ניתן לייחס את השמנת היתר שלו ושאר בעיותיו הרפואיות לתחרות ההתכתשות ב-1536, שבה נפצע ברגלו. התאונה פתחה מחדש פצע ישן ברגלו מלפני שנים, ורופאיו מצאו את הפצע קשה לטיפול. הפצע החריף במשך שארית חייו והפך לנמק. בעקבות כך נמנע מהנרי מלהתמיד ברמת הפעילות הפיזית שאליה היה רגיל קודם לכן. על פי מחקר אחר, ההיסטוריה ומורפולוגיית הגוף של הנרי השמיני היו כנראה תוצאה של פציעת מוח טראומטית שממנה סבל לאחר תאונת ההתכתשות, שהובילו בסופו של דבר להשמנת היתר שלו. תאונת ההתכתשות כנראה גם גרמה לתנודות מצב הרוח של הנרי, שהשפיעו באופן דרמטי על האישיות והטמפרמנט שלו.[84]
רוב ההיסטוריונים דחו את התאוריה שלפיה הנרי סבל מעגבת.[85] לפי תאוריה חדשה יותר, הסימפטומים הרפואיים של הנרי הם מאפיינים של סוכרת סוג 2 שאינה מטופלת. לחלופין, ההפלות הרבות של נשותיו והידרדרותו הנפשית הובילו חלק להציע שייתכן והמלך סבל מתסמונת מקלאוד.[86][87] יש המזהים את המחסור בהורמון גדילה (GHD) כמקור להשמנת היתר של הנרי, וכן כמקור לשינויי ההתנהגות המשמעותיים שלו בחייו המאוחרים, כולל נישואיו המרובים.[88]
מותו וקבורתו
השמנת היתר של הנרי זירזה את מותו בגיל 55, ב-28 בינואר 1547 בארמון וייטהול, ביום שהיה צריך להיות יום הולדתו ה-90 של אביו. מספרים כי מילותיו האחרונות היו: "נזירים! נזירים! נזירים!" אולי כהתייחסות לנזירים שהוא גרם לגירושם במהלך פירוק המנזרים.[89]
ב-14 בפברואר 1547 הונח ארונו של הנרי למשך הלילה במנזר סיון (Syon Monastery), בדרך לקבורה בכנסיית סנט ג'ורג', וינדזור. שתים עשרה שנים קודם לכן, ב-1535, נזיר פרנציסקני בשם ויליאם פייטו הטיף לפני המלך בארמון גריניץ' ש"משפטי אלוקים מוכנים ליפול על ראשו ושהכלבים ילקקו את דמו, כפי שהם עשו לאחאב".[90][91] סופר שהנבואה התגשמה במשך אותו לילה במנזר סיון, כאשר מעט "חומר סרוח בצבע דם"[92] נזל מהארון לרצפה.
הנרי השמיני נטמן – על פי בקשתו – בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור, ליד ג'יין סימור. יותר ממאה שנה מאוחר יותר, נקבר המלך צ'ארלס הראשון (1600-1649) באותה קטקומבה.[93]
ירושה
לאחר מותו, בנו החוקי היחיד, אדוארד, בנו מג'יין סימור, ירש את הכתר והפך לאדוארד השישי (1547-1553). היות שאדוארד היה אז רק בן תשע, הוא לא היה יכול להפעיל את הסמכות בפועל. צוואתו של הנרי מינתה 16 אפוטרופוסים שישרתו במועצת עוצרות עד שאדוארד יגיע לגיל 18. האפוטרופוסים בחרו באדוארד סימור, דוכס סומרסט אחיה הגדול של ג'יין סימור להיות לורד פרוטקטור של הממלכה. לאחר אדוארד, הכתר היה אמור לעבור למרי, בתו של הנרי השמיני מקתרין מאראגון והיורשים שלה. אם למרי לא יהיו צאצאים, הכתר היה אמור לעבור לאליזבת, בתו של הנרי מאן בולין והיורשים שלה. במקרה שלאליזבת לא יהיו יורשים, הכתר יעבור לצאצאים של אחותו הצעירה של הנרי השמיני, מרי, מלכת צרפת. לעומת זאת, צאצאיה של מרגרט, אחותו של הנרי - הסטיוארטים, שליטי סקוטלנד, לא נכללו בירושה.[94] הסעיף האחרון לא מומש כשג'יימס השישי מלך סקוטלנד הפך לג'יימס הראשון, מלך אנגליה לאחר מותה של אליזבת.
תדמית ציבורית
הנרי טיפח תדמית של איש רנסאנס. החצר שלו הייתה מרכז של חדשנות מחקרית ואמנותית שהייתה ידועה בזוהרה הראוותני שדגם מוקטן שלה היה בשדה אריג הזהב. הוא סייר בארץ בחיפוש אחר נערי מקהלה, לקח חלק מהם ישירות מהמקהלה של וולזי, והציג בחצר מוזיקת רנסאנס. בין המוזיקאים היו בנדיקט דה אופיטייס, ריצ'רד סמפסון, אמברוז לופו ונגן העוגב הוונציאני דיוניסיו ממו. הנרי עצמו החזיק אוסף ניכר של כלי נגינה; הוא היה מיומן בחליל, יכול היה לנגן בעוגב והיה נגן מוכשר בצ'מבלו.[95] הוא היה מוזיקאי מוכשר, סופר ומשורר; היצירה המוזיקלית הידועה ביותר שלו היא "pastime with good company"[96] ("בילוי עם חברה טובה"). לעיתים קרובות מיוחסת לו כתיבת השיר "Greensleeves"[97] ("שרוולים ירוקים") על אף שנראה שמדובר באגדה.
הוא היה מהמר נלהב והצטיין בספורט, במיוחד בהיאבקות, בציד ובטניס מלכותי. הוא היה ידוע בהגנתו החזקה על הנצרות.[4] המלך היה מעורב בבנייתם המקורית ובשיפורם של כמה בניינים חשובים, כולל ארמון נונסאץ', קפלת קינגס קולג' ומנזר וסטמינסטר בלונדון. רבים מהמבנים ששופרו על ידי הנרי היו רכוש שהוחרם מוולזי, כמו כרייסט צ'רץ' (אוקספורד), המפטון קורט; ארמון וייטהול וטריניטי קולג' (קיימברידג').
הנרי היה אינטלקטואל. המלך האנגלי הראשון שקיבל חינוך הומניסטי מודרני, הוא קרא וכתב באנגלית, בצרפתית ובלטינית ושלט באופן יסודי בתוכן ספרייתו העשירה. הוא כתב הערות אישיות על ספרים רבים וכתב ופרסם ספר משלו. נאמר עליו שכתב את השיר "Helas Madam". הוא ייסד את בית הספר "כרייסט צ'רץ' קתדרל" באוקספורד, ב-1546. כדי לקדם את התמיכה הציבורית לרפורמה בכנסייה, היו להנרי ספרונים רבים והרצאות מוכנות. לדוגמה, הספר "Oratio" של ריצ'רד סמפסון (1534) דרש ציות מוחלט לכתר וטען שהכנסייה האנגלית תמיד הייתה עצמאית.[98] להקות תיאטרון וזמר במימון הכתר סיירו בארץ כדי לקדם את ההנהגות הדתיות החדשות. האפיפיור, הכמרים והנזירים הקתולים הושמו ללעג וקלס, בּעוד המלך הנאדר כונה "המגן האמיץ והגיבור של הדת האמיתית".[99] הנרי השקיע מאמצים רבים כדי להציג תמונה של סמכות בלתי מעורערת וכוח שאין לעמוד בפניו.[100]
בהיותו איש גדול וחזק (גובהו היה מעל 180 סנטימטר ומבנה גופו רחב), הוא הצטיין בהתכתשות ובציד. יותר מבילויים, הם היו כלים פוליטיים ששימשו למטרות רבות, מהגדלת התדמית האתלטית המלכותית שלו ועד להרשמת צירים ושליטים זרים. לפיכך הוא ארגן תחרות הפלה ברומח בגריניץ' ב-1517, שם לבש שריון מוזהב, קישוטי סוסים מוזהבים ותלבושות קטיפה, סאטן ואריג זהב עטור פנינים ותכשיטים. מראה זה הרשים את השגרירים הזרים ואחד מהם כתב הביתה ש"העושר והתרבותיות של העולם הם כאן ואלו המכנים את האנגלים ברברים נראים לי כהופכים עצמם לכאלה."[101]
הנרי פרש בסופו של דבר מהשתתפות בטורנירים בשנת 1536, לאחר נפילה קשה מסוסו שהותירה אותו מחוסר הכרה למשך שעתיים, אך המשיך לממן שני טורנירים מפוארים בשנה. הוא החל להשמין ואיבד את הגזרה האתלטית והרזה שהפכה אותו לנאה כל כך; אנשי החצר של הנרי החלו להתלבש בבגדים מרופדים היטב כדי לחקות – ולהחמיא – למונרך היותר ויותר מוצק שלהם. לקראת סוף שלטונו בריאותו הידרדרה במהירות בשל אכילה לא בריאה.[102][103][104]
ממשלה
כוחם של שליטי בית טיודור, כולל הנרי, היה 'מלא' ו'שלם', היות שהם שלטו, כפי שהם טענו, בחסדו של אלוקים לבדו.[105] התפקידים שהיו חלק מן הזכות המלכותית כללו פעולות דיפלומטיות (שכללו נישואים מלכותיים), הכרזות מלחמה, ניהול המטבע, סוגיית החנינות המלכותיות והכוח לכנס ולפזר את הפרלמנט בזמן הדרוש. אף על פי כן, כפי שניכר במהלך היפרדותו של הנרי מרומא, השליט עבד בתוך מגבלות קבועות, בין חוקיות ובין כלכליות, שאילצו אותו לעבוד בצמוד לאצולה ולפרלמנט.[106] שליטי טיודור השתמשו בפטרונות כדי לתחזק חצר מלכותית שכללה מוסדות רשמיים כמו המועצה המלכותית, כמו גם יועצים ונאמנים פחות רשמיים.[107] גם העלייה וגם הנפילה של אצילי חצר יכלה להיות מהירה: אף על פי שמספר ההוצאות להורג המיוחסות להנרי במהלך שלטונו מנופח (72,000),[108] הנרי הוציא להורג על פי רצונו, באמצעות שריפה או עריפת ראש, שתיים מנשותיו, עשרים אצילים, ארבעה עובדי ציבור מובילים, שישה בני לוויה קרובים וחברים, קרדינל אחד (ג'ון פישר) ואבות מנזר רבים.[100]
אחד הוויכוחים המתמשכים בהיסטוריוגרפיה של התקופה היה עד כמה ראשי השרים שלטו בהנרי.[109] ההיסטוריון ג. ר. אלטון טען שאחד השרים הללו, תומאס קרומוול, הוביל "מהפיכה טיודורית בממשלה" באופן עצמאי למדי מהמלך שאותו אלטון הציג כאופורטוניסטי, וכמשתתף עצל בכל ענייני הפוליטיקה המהותיים בעודו מסתמך על אחרים גם לגבי רעיונות וגם לגבי עשיית רוב העבודה. אלטון טען שכאשר הנרי כן התערב באופן אישי בניהול המדינה, הוא לרוב גרם לנזקים. גם מידת החשיבות וההשפעה של סיעות בחצרו של הנרי נידונה באופן דומה בהקשר של לפחות חמש פרשיות במהלך שלטונו של הנרי, כולל נפילתה של אן בולין.[110]
החל משנת 1514 ועד 1529 פיקח הקרדינל תומאס וולזי (1473-1530) על מדיניות החוץ והפנים עבור המלך הצעיר בתוקף תפקידו כלורד צ'נסלור. וולזי ריכז את הממשלה הלאומית והרחיב את הסמכות המשפטית של בתי המשפט של המועצה המלכותית, במיוחד את חדר הכוכב (Star chamber). הכוח של בית המשפט עצמו לא האריך ימים לאחר וולזי, היות שלא נערכה בו רפורמה מנהלית רצינית.[111] וולזי עזר למלא את החלל שנוצר בממשלה בשל ירידה במעורבותו של הנרי (במיוחד בהשוואה לאביו), אבל עשה זאת בעיקר על ידי כפיית עצמו במקום המלך.[112] המהפכה שלו בבתי המשפט שאפשרה גם לפשוטי העם להציג את טענותיהם הרגיזה את העשירים, שהיו מוטרדים גם בשל עושרו העצום ואורח חייו הראוותני.[113][114] וולזי אכזב מאוד את המלך כשכשל בהשגת ביטול נישואיו למלכה קתרין. אוצר המדינה היה ריק לאחר שנים של בזבזנות והנרי נזקק לגישה חדשה לחלוטין; הכרחי היה להחליף את וולזי. לאחר 16 שנים בפסגה, בשנת 1529 הוא איבד את כוחו וב-1530 נעצר באשמות שווא של בגידה ומת במעצר. נפילת וולזי הייתה אזהרה לאפיפיור ולאנשי הכמורה באנגליה על הצפוי במקרה של כישלון במילוי בקשות המלך. הנרי לקח אז שליטה מלאה בממשלתו, אף על פי שפלגים רבים בחצרו המשיכו לנסות להחריב ולהרוס זה את זה.[115]
01.jpg)
תומאס קרומוול (1485–1540) שנולד בעיר פאטני באנגליה, עזב את משפחתו בפאטני בעודו נער וחצה את התעלה ליבשת. ב-1514 או 1515 חזר לאנגליה מהיבשת ונכנס במהרה לשירתו של וולזי. הוא החל לעסוק במשפט, רכש ידע בתנ"ך וב-1524 התקבל ל"גרייז אין" (אחת מאכסניות המשפט) והפך ליד ימינו של וולזי. קרומוול, שהיה מונע חלקית על ידי אמונתו הדתית הפרוטסטנטית, נתפס על ידי אנשים רבים ככזה שיגשים את שאיפותיהם המשותפות. ב-1531 הצטרף קרומוול למועצה וכבר באותה שנה הוא ואנשיו היו אחראים לניסוח חוקים רבים. ב-1532 קיבל את משרתו הראשונה כשומר תכשיטי הכתר.[116] בתקופה הזאת, כוחו של קרומוול במועצה עלה על כוחו של וולזי בזמנו. הוא היה המדינאי הראשון באנגליה שהצליח להפעיל את הפרלמנט האנגלי ביעילות ובשיטתיות. כמו כן קרומוול פעל דרך משרותיו הרבות להקים מערכת מינהל ממשלתית שתעבוד בנפרד ממערכת המינהל של בית המלוכה.[117] קרומוול הפך את זרמי ההכנסה השונים שקבע הנרי השביעי לרשמיים יותר והקצה גופים אוטונומיים גדולים לניהולם. מועצת המלך הפכה למועצה סודית משופרת, הרבה יותר קטנה ויעילה מהקודמת לה. פעולותיו של קרומוול יצרו הבדל בין החוסן הכלכלי של המלך ובין זה של המדינה, אף על פי שנפילתו של קרומוול ערערה הרבה מהביורוקרטיה שלו, שדרשה את ידו כדי לשמור על סדר בין הגופים החדשים הרבים ולמנוע בזבוז מופקר.[118]
הרפורמות של קרומוול נעצרו ב-1539, יוזמות מסוימות שקרומוול ניסה להעביר בפרלמנט נכשלו. כמו כן הקשר של קרומוול לנישואים של הנרי לאן מקליווס החליש אותו וסיעה אנטי-קרומוולית הוקמה. באותה תקופה רדף הנרי אחר ידה של קתרין הווארד, אחייניתו של הדוכס מנורפוק, והיה זה נורפוק שבסופו של דבר הפיל את קרומוול. הוא הוצא להורג ב-28 ביולי 1540.[119]
כלכלה
מבחינה כספית, תקופת שלטונו של הנרי הייתה כמעט אסון. אף על פי שירש כלכלה משגשגת, הוצאותיו הכבדות של הנרי ותקופות ארוכות של ניהול כושל הרסו את הכלכלה.[120] הנרי תלה 2,000 שטיחי קיר בארמונו – בהשוואה, ג'יימס החמישי, מלך סקוטלנד תלה רק 200 שטיחי קיר.[121]
הנרי ירש הון עצום מאביו, הנרי השביעי, שבניגוד לבנו היה חסכן וזהיר בנוגע לכסף. ההון הזה הוערך בכ-£1,250,000 (£375,000,000 בערכי ראשית המאה העשרים ואחת).[122] הנרי הוציא חלק גדול מהעושר הזה על כלכלת חצרו ומשק ביתו, כולל הרבה בעבודות בנייה בארמונות מלכותיים שהתחייב להן. שליטי טיודור היו צריכים לממן את כל הוצאות הממשלה מהכנסתם הפרטית. ההכנסה הזו הגיעה מקרקעות הכתר שהיו בבעלות הנרי, וגם מכספי מכס, שהוענקו על ידי הפרלמנט למלך לצמיתות. במהלך שלטונו של הנרי ההכנסות של הכתר נשארו קבועות (בסביבות £100,000),[123] אבל נשחקו על ידי אינפלציה ומחירים גבוהים בשל המלחמה.
המלחמה ושאיפותיו של הנרי באירופה דלדלו בשנות ה-20 של המאה ה-16 את ההון שירש הנרי מאביו. בעוד שהנרי השביעי לא עירב הרבה את הפרלמנט בענייניו, הנרי השמיני היה צריך לפנות לפרלמנט במהלך שלטונו לקבלת תקציב, במיוחד לשם מענקי סבסוד למימון המלחמות. פירוק המנזרים סיפק אמצעי למילוי מחדש של קופת האוצר וכתוצאה, הכתר לקח בעלות על קרקעות נזיריות בשווי של £120,000 לשנה.[124]
רפורמציה
תחילת הרפורמציה האנגלית – תהליך הפיכת אנגליה מארץ קתולית לפרוטסטנטית – מיוחסת בדרך כלל להנרי, אף על פי שאין הסכמה רחבה על השתלשלות העניינים המדויקת.[38] ב-1527, הנרי שעד אז היה קתולי אדוק, פנה לאפיפיור לביטול נישואיו עם קתרין, אך לא נראו סימנים שביטול כלשהו עומד להגיע, חלקית כתוצאה משליטתו של קרל החמישי על האפיפיור. הסיפור המסורתי מציג את הסירוב הזה כמניע לאי-הכרתו של הנרי בעליונות האפיפיור (שעליה הגן עד לאחרונה), על אף שכפי שההיסטוריון א. פ. פולארד טען, גם אם הנרי לא היה זקוק לגירושין, ייתכן שהיה מתנער משליטת האפיפיור בממשלה האנגלית בשל סיבות פוליטיות טהורות.[125]
בכל מקרה, בין 1532 ו-1537, הנרי יזם מספר חוקים שעסקו ביחסים בין המלך והאפיפיור ולפיכך במבנה של הכנסייה האנגלית המתהווה. חוקים אלו כללו את חוק הגבלת העתירות (עבר ב-1533), שחשף לגזר דין מוות כל מי שהציג את צווי האפיפיור באנגליה בכל נושא שהוא. חוק אחר, "כניעת הכמורה" (1534), קבע כי ועידות כנסייתיות לא תחקוקנה חוקים חדשים אלא בהסכמת המלך ובכך הכיר החוק בעליונות של המלך על הכנסייה. עוד חוקים ביטלו את זכותו של האפיפיור למנות אנשים למשרות בכנסייה - זכות זו הועברה ליד המלך, וכן ביטלו באופן סופי את העברת התשלומים ("מס הביכורים") לרומא. חוק העליונות ב-1534 קבע כי המלך הוא "הראש העליון היחיד של הכנסייה האנגלית על פני האדמה" וחוק הבגידה שבא בעקבותיו הפך את הסירוב ל"שבועת העליונות", המכירה במלך כראש הכנסייה, למעשה בגידה שעונשו מוות.[126] באופן דומה, בעקבות מעבר חוק הירושה ב-1533, כל הנתינים הבוגרים בממלכה נדרשו להכיר בשבועה בנישואי הנרי לאן כתקפים ובנישואיו לקתרין כלא-תקפים. אלו שסירבו נידונו למאסר עולם וכל מוציא לאור או מדפיס של האשמה כלשהי על אי-תקיפותם של נישואי הנרי לאן נידון למוות.[127] בסופו של דבר, כתגובה לנידוי של הנרי על ידי האפיפיור, נקבע חוק הרישיונות הכנסייתי, שמשמעותו הייתה ש"לאנגליה אין ממונה תחת אלוקים, חוץ מהוד מלכותך" וש"כתרו המלכותי של הנרי" נגרע על ידי "חמסנות ועושק מרושעים ובלתי הגיוניים" מצד האפיפיור.[128]
_MET_DT205963.jpg)
שאר תקופת שלטונו של הנרי הייתה באופן כללי בסימן של התרחקות קלה מהאורתודוקסיה הדתית, שהתאפשרה בין השאר בשל מותן של דמויות חשובות מהתקופה שלפני ההיפרדות מרומא, במיוחד ההוצאות להורג של תומאס מור וג'ון פישר ב-1535 שסירבו להתכחש לסמכות האפיפיור.
לאחר שעשה צעדים רבים בכיוון הרפורמציה, הנרי הבין את הסיכון הגלום בכך להתנגדות רחבה ולאחר המרד של "צליינות החסד" הנרי החליט לסגת אחורה. למורת רוחו של קרומוול התעקש הנרי לקבל זמן פרלמנטרי לדיון בשאלות אמונה שונות וקיבל זאת דרך הדוכס מנורפוק, הקתולי. הדבר הוביל להעברת "צו ששת הסעיפים" (1539). ששת הסעיפים כללו עקרונות קתוליים ברורים,[129] ובכך הגבילו את תנועת הרפורמה באנגליה.[130]
עד סוף תקופת שלטונו המשיך הנרי במדיניות הביניים שלו; אומנם סירוב האפיפיור לבטל את הנישואין גרם להנרי לנתק את הכנסייה האנגלית מהאפיפיור, אך מעשה זה מעולם לא גרם להנרי לקבל או להאמין בתורתם של מרטין לותר, אולריך צווינגלי וז'אן קלווין והכנסייה האנגליקנית מעולם לא התאחדה תאולוגית או פוליטית עם הפרוטסטנטיות הגרמנית (למורת רוחו של תומאס קרומוול). לכן, הנרי "נהג להעלות על המוקד לותרנים בעוון כפירה ולדון לתלייה קתולים בעוון בגידה".[131]
דוגמה לכך היא בסיפורו של ויליאם טינדייל. טינדייל, יליד אנגליה, הושפע מלותר (ואף נפגש עמו), נרדף על ידי שלטונות הכנסייה וברח לגרמניה, שם החל לתרגם את הברית החדשה והתורה. כמו כן הוא פרסם מספר מאמרים בנוגע לכוח הכנסייה והמלכים; חיבורו "ציותו של אדם נוצרי" (1528) (The Obedience of a Christian Man), שבו הגן על השלטון העליון של המלכים, מצא חן בעיני הנרי, אולם בחיבורו "מעשי רבי הכהונה" (1530) (The Practice of Prelates), תקף את כוונת המלך לגרש את אשתו.[132] הכנסייה לא הייתה מעוניינת לאפשר להמונים לקרוא את כתבי הקודש בשפתם וכל עותק מהתרגומים של טינדייל שהוברחו לאנגליה (מ-1526) נשרף. בסופו של דבר הוסגר טינדייל לשלטונות האנגליים ב-1536, הוא הוצא להורג וגופתו נשרפה לבקשת הנרי. זה לא הפריע להנרי לצוות ב-1540 על כל הכנסיות באנגליה לרכוש עותק מן התנ"ך המתורגם[133] (שהושלם ב-1539 על ידי חבריו ותלמידיו של טינדל[134]) כדי להכיר לעם את כתבי הקודש – דבר שעד אז נמנע ממנו בעקבות החסר בידיעת הלטינית.
פירוק המנזרים
כאשר מיסים שבעבר שולמו לרומא הועברו לכתר ב-1535, ראה קרומוול את הצורך לאמוד את שווי הנכסים הנרחבים של הכנסייה (מבחינת מיסים). התוצאה הייתה ה-"Valor Ecclesiasticus" – חקר הכספים של הכנסייה באנגליה. בספטמבר באותה שנה מינה קרומוול אנשים לערוך ביקורת במוסדות דתיים. הביקורות התמקדו כמעט לחלוטין בבתי הדת הכפריים, ובסופו של דבר מסקנותיהן היו שליליות ביותר. בנוסף לדיווח לקרומוול, הפכו המבקרים את חיי הנזירים לקשים יותר על ידי כפיית סטנדרטים התנהגותיים נוקשים. התוצאה הובילה ביתר שאת לפירוק עצמי של המוסדות. הראיות שאסף קרומוול ב-1536 הובילו במהירות לתחילת פירוק המנזרים, כאשר כל בתי הדת ששוויים היה פחות מ-£200 הוקנו לכתר על פי חוק. לאחר הפסקה קצרה, הועברו בזה אחר זה בתי דת ששרדו לכתר ולרשות אדונים חדשים והפירוק אושר על ידי חוק נוסף ב-1539. בינואר 1540 לא נשארו בתים רבים: כ-800 פורקו. התהליך היה יעיל, עם התנגדות מינימלית והכניס לכתר כ-£90,000 בשנה. היסטוריונים דנו עד כמה תוכנן מלכתחילה פירוק כל הבתים; יש כמה ראיות לכך שבמקור תוכנן שהבתים המרכזיים רק יעברו רפורמה.[135]
פעולותיו של קרומוול העבירו חמישית מעושרה של אנגליה לידיים חדשות. התוכנית תוכננה בעיקר ליצירת אצולה שתהיה אסירת תודה לכתר, וכן שתשתמש באדמות בצורה יעילה יותר.[136] מעתה היה המעמד המבוסס ביותר באנגליה מעוניין בהצלחת הרפורמציה שגרמה לו עושר רב. בין אם זה היה בכוונה וביו אם לא - היה זה הצעד המוצלח ביותר של הנרי כנגד רומא.[126]
התגובה לרפורמות הייתה מעורבת. בתי הדת והמנזרים היו התמיכה היחידה לעניים ולמרוששים,[137] והרפורמות הרחיקו חלק גדול מהאוכלוסייה אל מחוץ ללונדון, מה שעזר לעורר את המרד הצפוני הגדול בין 1536 ל-1537, שנודע כ-Pilgrimage of grace ("צליינות החסד").[138] במקומות אחרים התקבלו השינויים בברכה. אלו שנשארו נאמנים לכנסייה הקתולית שמרו על שקט. הם ישובו להופיע בתקופת שלטונה של בתו של הנרי – מרי (1553–1558).
צבא
למעט מחילות מצב קבועים בברוויק, בקאלה ובקרלייל, מנה צבא הקבע של אנגליה רק כמה מאות אנשים. מספר זה הוגדל רק במעט על ידי הנרי. ב-1513 מנה כוח הפלישה של הנרי כ-30,000 איש, שהיו מצוידים בנשק יחסית מיושן לעומת אומות אירופאיות אחרות. אף על פי כן ההבדל ביכולת הצבאות לא היה משמעותי בשלב זה. הצבא האנגלי נתמך על ידי ארטילריה בשדה הקרב - המצאה חדשה יחסית - ובכמה תותחים גדולים ויקרים המיועדים לתקיפת מקומות תחת מצור.[139] כוח הפלישה של 1544 היה אף הוא מצויד ומאורגן בצורה טובה, אף על פי שהפיקוד בשדה הקרב היה בידי הדוכסים מסאפוק ונורפוק, כשבמקרה של האחרון, זה הוביל לתוצאות קטסטרופליות במונטריי.
הנרי נחשב באופן מסורתי לאחד ממייסדי חיל הים המלכותי. הנרי אהב את הספנות ואת הים; אפשר להבחין בכך בעדותו של שגריר צרפת שהיה נוכח בזמן השקתה של אחת מספינות הצי של הנרי ב-1519: הנרי "מילא תפקיד של קברניט והיה לבוש בגדי מלח עשויים אריג זהב וענוד שרשרת זהב עם כתובת: "אלוקים וזכותי שלי". ומשרוקית הייתה תלויה לו בשרשרתו, אשר בה תקע בקול גדול כמו בחצוצרה".[140]
עד התקופה של שלטון הנרי הלחימה בים הייתה דומה לזו שביבשה: הקרבות היו פנים אל פנים בכלי נשק כדוגמת חרבות, קשתות וחצים כשהמטרה היא פשיטה וכיבוש של סיפוני האויב. בתקופת שלטונו של הנרי חיל הים עבר שינוי משמעותי בצורת הלוחמה - מטקטיקות על גבי הספינה לשימוש בתותחים - האוניות היו מנהלות ביניהן דו-קרב ממרחק כאשר הן מפליגות זו בצד זו, או במסלולים מקבילים מנוגדים. לפיכך, הנרי השקיע בתותחי ענק לספינות המלחמה שלו, שהחליפו את תותחי ה"Serpentines" הקטנים יותר שהיו בשימוש עד אז. הוא גם עסק בעיצוב אישי של ספינות – מקובל להאמין שהוא השפיע על עיצוב ה-"Rowbarges" (ספינת משוטים) וספינות דומות - אף על פי שתרומתו לכלי שיט גדולים יותר איננה ידועה. הנרי גם היה אחראי ליצירת חיל ים קבוע עם מעגנים ומספנות.
הנרי הגדיל את חיל הים לחמישים אניות (המרי רוז הייתה אחת מהן) לעומת שתיים בלבד בזמן שלטון אביו, והוא היה אחראי לביסוס "מועצת הצי" שתפקידה היה לפקח על כל התחזוקה והתפעול של חיל הים, מה שהיווה את הבסיס לאדמירליות.[141] פעולותיו אלו של הנרי לשדרוג הצי והרחבתו היו בין השאר סיבת הניצחון הגדול של האנגלים על הארמדה הספרדית בתקופת שלטונה של בתו אליזבת.
היפרדותו של הנרי מרומא יצרה איום של פלישה צרפתית או ספרדית גדולה.[142] כדי להישמר מכך, ב-1538 הוא החל בבניית רשת הגנות מודרנית ויקרה לאורך החופים הדרומיים והמזרחיים של בריטניה, מקנט עד קורנוול, שנבנו ברובם מחומרים שנלקחו מהמנזרים שנהרסו.[143] הוא גם חיזק את ההגנות החופיות הקיימות כמו טירת דובר ומבצר ארצ'ליף וביקר שם באופן אישי למשך כמה חודשים כדי לפקח על המלאכה.[144]
אירלנד
בתחילת שלטונו של הנרי, אירלנד הייתה מחולקת באופן יעיל לשלושה אזורים: "התחום" (The Pale), שבו השליטה האנגלית הייתה ללא עוררין; "לנסטר" (Leinster) ו"מנסטר" (Munster), שכונו ה"ארץ הממושמעת" שבה שלטו אצילים אנגלו–איריים ו"קונכט" (Connaught) ו"אלסטר" (Ulstar) הגאליות, שבהן הייתה השליטה האנגלית סמלית בלבד. עד 1513 המשיך הנרי את מדיניותו של אביו: להרשות ללורדים האיריים למשול בשם המלך. אולם הבעיות החלו לאחר מותו של מושל אירלנד, ג'רלד פיצג'רלד, הרוזן השמיני של קילדייר (Kildare - מחוז באזור "לנסטר"), שבשל כוחו הרב כונה "המלך הבלתי מוכתר של אירלנד". ב-1520, היורש של ג'רלד פיצג'רלד, הרוזן התשיעי של קילדייר (בנו של הרוזן השמיני שנקרא גם הוא ג'רלד פיצג'רלד), הועבר מתפקידו כמושל אירלנד והוחלף בתומאס הווארד, רוזן סארי. הווארד הציע כיבוש צבאי גורף של אירלנד, אך הדרך המועדפת על הנרי וולזי הייתה שכנוע הלורדים האיריים באמצעות דיפלומטיה. מטרותיו השאפתניות של הווארד היו יקרות ובלתי-יעילות ולאחר שלא הפסיק לשלוח ללונדון בקשות לעוד כסף וחיילים הוא נקרא בחזרה לאנגליה ב-1520 והוחלף בפיירס בטלר – אחד מהטוענים לרוזנות אורמונד. בטלר הוכיח חוסר-יכולת לשלוט בהתנגדות האירית (כולל זו של קילדר עצמו). קילדר מונה שוב למושל ראשי ב-1524. בינתיים, ג'יימס פיצג'רלד, הרוזן של דזמונד ואציל אנגלו-אירי, הכריז על תמיכתו בריצ'רד דה לה פול (אחיו של אדמונד דה לה פול) בתביעתו לכתר האנגלי; כאשר ב-1528 נכשל קילדר בנקיטת אמצעים מתאימים נגדו, הוא שוב הועבר מתפקידו.[145]
הבעיה עם דזמונד נפתרה עם מותו ב-1529. אחריה באה תקופה של חוסר ודאות, שהסתיימה עם מינויו של הנרי פיצרוי, דוכס ריצ'מונד ובנו של המלך למושל אירלנד. הנרי פיצרוי מעולם לא ביקר באירלנד קודם לכן ומינויו היה שינוי של מדיניות העבר.[146] לתקופת מה נראה היה כאילו השלום יושב על כנו עם שובו של קילדר לאירלנד לנהל את השבטים, אבל השפעתו הייתה מוגבלת. לאחר מכן קילדר זומן ללונדון; לאחר שהיסס מעט, הוא עזב ללונדון ב-1534, שם עתיד היה להתמודד עם אישומים של בגידה. בנו, תומאס, לורד אופאלי, גינה את המלך והוביל "מסע צלב קתולי" נגד המלך, שבאותו זמן היה שקוע בבוץ של בעיות צבאיות. אופאלי רצח את הארכיבישוף של דבלין והטיל על דבלין מצור. אופאלי הנהיג קבוצת מורדים שכללה אריסטוקרטים מ"התחום" ובני שבטים איריים. מלחמת האזרחים הסתיימה בהתערבות 2,000 חיילים אנגלים – צבא גדול לפי סטנדרטים איריים – והוצאתו להורג של אופאלי (אביו כבר היה מת) ושל דודיו.[147][148]
אף על פי שהמרד של אופאלי הביא לנחישות אנגלית לשלוט באירלנד באופן הדוק יותר, הנרי נזהר מלהיכנס לסכסוך מתמשך עם השבטים המקומיים וועדה מלכותית המליצה להבטיח הבטחות של שלום לאיריים ושאדמותיהם תהיינה מוגנות מהתפשטות אנגלית. האיש שהוביל זאת היה סר אנטוני לג'ר, "הלורד דפיוטי של אירלנד" (נציג המלך וראש הרשות המבצעת באירלנד תחת שלטון אנגלי), שנשאר בתפקיד זה עד לאחר מותו של הנרי.[149]
עד ההיפרדות מרומא רווחה האמונה שאירלנד הייתה תחת בעלות האפיפיור והוענקה למלך האנגלי רק כפייף. האירים החשיבו את האפיפיור כשליטם משום שאירלנד ניתנה במקור למלך הנרי השני של אנגליה על ידי האפיפיור אדריאנוס הרביעי במאה ה-12 כשטח פיאודלי תחת שליטה אפיפיורית. ב-1541, לאחר שהבין שאירים רבים מחשיבים את האפיפיור כראש המדינה האמיתי שלהם, דרש הנרי מהפרלמנט האירי (בעזרתו של סר אנטוני לג'ר) לחוקק את חוק הכתר האירי של שנת 1542 ולשנות את הכינוי "אדון אירלנד" ל"מלך אירלנד". בעקבות זאת ראשי השבטים האיריים, בהם אנגלו-אירים וגאלים, קיבלו על עצמם כפיפות להנרי, בתהליך של מסירת אדמותיהם למלך וקבלתן מחדש בלווית תוארי אצולה אנגליים. בסופו של דבר, ב-1543 התוכנית ננטשה.[150]
היסטוריוגרפיה
המורכבות והניגודים במורשתו של הנרי הבטיחו, בלשונם של בטרידג' (Betteridge) ופרימן (Freeman), כי "במשך המאות [מאז מותו], זכה הנרי לשבחים ולהשמצות, אך מעולם לא התעלמו ממנו". ההיסטוריוגרפיה המודרנית התמקדה בעיקר בשאלה האם המאורעות בחיי הנרי, בהם נישואיו, מדיניות חוץ ושינויים דתיים, היו תוצאה של יוזמותיו – ואם אכן כך היה, האם היו יוזמות אלה תוצאה של אופורטוניזם או משימות עקרוניות של הנרי. הפרשנות המסורתית של מאורעות אלו סופקה על ידי ההיסטוריון א. פ. פולארד (A.F. Pollard), שהציג ב-1902 את נקודת מבטו על המלך, שהייתה חיובית במידה רבה. הוא "משבח אותו כמלך וכמדינאי, שעל אף כישלונותיו האישיים, הוביל את אנגליה להיות דמוקרטיה ואימפריה פרלמנטרית". פרשנותו של פולארד, שהייתה דומה במידה רבה לדברים שפרסם הלורד הרברט מצ'רברי (Lord Herbert of Cherbury) מהמאה ה-17 ובני דורו, נשארה הפרשנות המרכזית של חייו של הנרי עד לפרסום עבודת הדוקטורט של ג'. ר. אלטון (G. R Elton) ב-1953. התזה, המכונה "המהפכה הטיודורית בממשלה", תמכה בפרשנות החיובית של פולארד על תקופת שלטונו של הנרי השמיני כמכלול, אך העניקה פרשנות לדמותו של הנרי עצמו כנגרר ולא כמנהיג. עבור אלטון, לא הנרי אלא קרומוול לקח על עצמו את השינויים בממשלה. הנרי היה ממולח, אך היה חסר את החזון הדרוש להבאת תוכנית מורכבת לידי סיום.[109] הנרי היה, במילים אחרות, מעט יותר מ"מפלצת אגוצנטרית" שהשלטון שלו "היה חייב את הצלחותיו ומעלותיו לאנשים טובים ודגולים ממנו; בעוד שרוב הזוועות והכישלונות של שלטונו נבעו באופן ישיר ממנו [המלך]".[151]
אף על פי שעיקרי התזה של אלטון נזנחו, הם היו נקודת פתיחה למחקרים מאוחרים יותר, בהם גם של תלמידו ג'. ג'. סקריסבריק (J. J. Scarisbrick). סקריסבריק תמך במידה רבה בפרשנותו של אלטון בנוגע ליכולותיו של קרומוול, אבל "החזיר" את העשייה להנרי, שאותו החשיב סקרסבריק כמי שבסופו של דבר הוביל ועיצב את המדיניות. עם זאת, האפקט שנוצר לדעת סקריסבריק – כתוצאה מייחוס העשייה להנרי – הוא שלילי ביותר: בעיני סקריסבריק לוותה תקופת שלטונו של הנרי בתהפוכות והרס, ואלו שהיו אחראים לכך ראויים לאשמה יותר מאשר לשבח. גם בין ביוגרפים מאוחרים יותר, כולל דייוויד לודס (David Loades), דייוויד סטארקי (David Starkey) וג'ון גאי (John Guy), אין הסכמה רחבה לגבי המידה בה היה הנרי אחראי לשינויים שעליהם פיקח או לגבי ההערכה הנכונה של השינויים הללו.[109]
חוסר הבהירות הזה לגבי שליטתו של הנרי על האירועים תרם למגוון התדמיות המיוחסות לו: דתי שמרן או רדיקל מסוכן; חובב יופי או מחריב ברוטלי של פריטי אמנות שלא יסולאו בפז; חבר ופטרון או בוגד בסובבים אותו; התגלמות האבירות או שוביניסט חסר רחמים.[109] גישה מסורתית אחת, המועדפת על סטארקי ואחרים, מחלקת את תקופת שלטונו של הנרי לשני חצאים, בחצי הראשון הנרי נשלט על ידי תכונות חיוביות (אדוק, אתלטי ואינטלקטואל) והנהיג תקופה של יציבות ורוגע ובחצי השני "רודן מגושם" שהנהיג תקופה של שינויים דרמטיים ולעיתים גחמניים.[107][152]
כותבים אחרים ניסו למזג את חלקי אישיותו השונים של הנרי לשלם אחד; לייסי בולדווין סמית (Lacey Baldwin Smith), לדוגמה, החשיב אותו לנוירוטי בלתי יציב ואנוכי שהיה נתון להתקפי מצב רוח ושנוטה לחשדות עמוקים ומסוכנים, אשר אדיקותו הדתית מכנית ונובעת ממוסכמות, אם כי נטועה עמוק ובשיאו – בעל אינטלקט ממוצע.[153]
כינוי ושלט אצולה
.svg)
.svg)
במהלך תקופת שלטונו של הנרי, עבר הכינוי המלכותי שינויים רבים. במקור השתמש הנרי בכינוי "הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה, צרפת ואדון אירלנד". ב-1521, בהתאם למענק מהאפיפיור ליאו העשירי, שגמל להנרי על "ההגנה על שבעת הסקרמנטים" שלו, הכינוי המלכותי הפך ל"הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה וצרפת, מגן האמונה ואדון אירלנד". לאחר הנידוי של הנרי, האפיפיור פאולוס השלישי ביטל את הכינוי "מגן האמונה", אבל חוק של הפרלמנט הכריז שהכינוי יישאר בתוקף; והוא ממשיך להיות בשימוש מלכותי עד היום הזה.[154]
המוטו של הנרי היה "לב נכון" (True heart) והוא היה רקום על בגדיו בצורת לב ועם המילה "נאמן" (Loyal). סמלו היה שושנת טיודור ושער מתרומם. כמלך, שלטי האצולה של הנרי היו זהים לאלה שהשתמשו בהם קודמיו, החל מהנרי הרביעי.
ב-1535, הוסיף הנרי את "ביטוי העליונות" לכינוי המלכותי, שהפך ל"הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה וצרפת, מגן האמונה, אדון אירלנד והכנסייה האנגליקנית". ב-1536, הביטוי "הכנסייה האנגליקנית" השתנה ל"הכנסייה האנגליקנית וגם האירית". עם חוק הכתר האירי ב-1541, הנרי דרש מהפרלמנט האירי לשנות את הכינוי "אדון אירלנד" ל"מלך אירלנד". הכינוי "הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה, צרפת ואירלנד, מגן האמונה והכנסייה של אנגלייה וגם של אירלנד" נשאר בשימוש עד סוף תקופת שלטונו של הנרי.
אילן יוחסין
ביבליוגרפיה
- Ashley, Mike (2002). British Kings & Queens. Running Press. ISBN 0-7867-1104-3.
- Ashrafian, Hutan (2011). "Henry VIII's Obesity Following Traumatic Brain Injury". Endocrine. 42 (1): 218–9. doi:10.1007/s12020-011-9581-z. PMID 22169966.
- Bernard, G. W. (2005). The King's Reformation: Henry VIII and the Remaking of the English Church. ISBN 978-0-300-10908-5.
- Betteridge, Thomas (2005). "The Henrician Reformation and Mid-Tudor Culture". Journal of Medieval and Early Modern Studies. 35 (1): 91–109. doi:10.1215/10829636-35-1-91.
- Betteridge, Thomas; Freeman, Thomas S. (2012). Henry VIII in History. Ashgate Publishing, Ltd. ISBN 978-1-4094-6113-5.
- Brigden, Susan (2000). New Worlds, Lost Worlds. Penguin. ISBN 978-0-14-014826-8.
- Chibi, Andrew A. (1997). "Richard Sampson, His Oratio, and Henry VIII's Royal Supremacy". Journal of Church and State. 39 (3): 543–560. doi:10.1093/jcs/39.3.543. ISSN 0021-969X.
- Churchill, Winston (1966). The New World. History of the English Speaking Peoples. Vol. 2. Cassell and Company.
- Crofton, Ian (2006). The Kings and Queens of England. Quercus Books. ISBN 978-1-84724-141-2.
- Cruz, Anne J.; Suzuki, Mihoko (2009). The Rule of Women in Early Modern Europe. University of Illinois Press. ISBN 978-0-252-07616-9.
- Davies, Jonathan (2005). "'We Do Fynde in Our Countre Great Lack of Bowes and Arrows': Tudor Military Archery and the Inventory of King Henry VIII". Journal of the Society for Army Historical Research. 83 (333): 11–29. ISSN 0037-9700.
- Elton, G. R. (1962) [1953]. The Tudor Revolution in Government: Administrative Changes in the Reign of Henry VIII (Revised ed.). Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-09235-7.
- Elton, G. R. (1977). Reform and Reformation: England, 1509–1558. Edward Arnold. ISBN 0-7131-5952-9.
- Farquhar, Michael (2001). A Treasure of Royal Scandals. Penguin Books. ISBN 0-7394-2025-9.
- Fraser, Antonia (1994). The Wives of Henry VIII. Vintage Books. ISBN 978-0-679-73001-9.
- Guicciardini, Francesco (1968). Alexander, Sidney (ed.). The History of Italy. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-00800-4.
- Gunn, Steven (1991). "Tournaments and Early Tudor Chivalry". History Today. 41 (6): 543–560. ISSN 0018-2753.
- Guy, John (1997). The Tudor monarchy. Arnold Publishers. ISBN 978-0-340-65219-0.
- Guy, John A. (2000). The Tudors: a Very Short Introduction.
- Harrison, William; Edelen, Georges (1995) [1557]. The Description of England: Classic Contemporary Account of Tudor Social Life. Dover Publications Inc. ISBN 978-0-486-28275-6.
- Hays, J. N. (2010). The Burdens of Disease: Epidemics and Human Response in Western History. Rutgers University Press. ISBN 978-0-8135-4613-1.
- Hart, Kelly (2009). The Mistresses of Henry VIII (1 ed.). The History Press. ISBN 0-7524-4835-8.
- Hall, Edward (1904). The Triumphant Reign of Henry VIII. T.C. & E.C. Jack.
- Haigh, Christopher (1993). English Reformations: Religion, Politics, and Society under the Tudors. Clarendon Press. ISBN 978-0-19-822162-3.
- Hibbert, Christopher; Weinreb, Ben; Keay, Julia; Keay, John (2010). The London Encyclopaedia (3 ed.). ISBN 978-1-4050-4925-2.
- Hutchinson, Robert (2012). Young Henry: The Rise of Henry VIII. Macmillan. ISBN 978-1-250-01261-6.
- Ives, Eric (2005). The Life and Death of Anne Boleyn: "The Most Happy". Oxford: Blackwell Publishing. ISBN 9781405134637.
- Ives, Eric (2006). "Will the Real Henry VIII Please Stand Up?". History Today. 56 (2): 28–36. ISSN 0018-2753.
- Lehmberg, Stanford E. (1970). The Reformation Parliament, 1529–1536. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-07655-5.
- Lipscomb, Suzannah (2009). Who was Henry?. History Today. Vol. 59.
- Loades, David (2009). Henry VIII: Court, Church and Conflict. The National Archives. ISBN 978-1-905615-42-1.
- Meyer, G. J. (2010). The Tudors: The Complete Story of England's Most Notorious Dynasty. Presidio Press. ISBN 978-0-385-34076-2.
- Morris, T.A. (1999). Tudor Government. Routledge. ISBN 978-0-203-98167-2. נבדק ב-20 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - Pollard, A. F. (1905). Henry VIII. Longmans, Green & Company.
- Rex, Richard (1996). "The Crisis of Obedience: God's Word and Henry's Reformation". The Historical Journal. 39 (4): 863–894. doi:10.1017/S0018246X00024687. JSTOR 2639860.
- Scarisbrick, J. J. (1968). Henry VIII. University of California Press. ISBN 978-0-520-01130-4.
- Scarisbrick, J. J. (1997). Henry VIII (2 ed.). Yale University Press. ISBN 0-300-07158-2.
- Smith, Lacey Baldwin (1971). Henry VIII: the Mask of Royalty. ISBN 978-0-89733-056-5.
- Starkey, David (2003). Six Wives: The Queens of Henry VIII. Chatto & Windus. ISBN 978-0-7011-7298-5.
- Starkey, David (2008). Henry: Virtuous Prince. HarperCollins. ISBN 978-0-00-728783-3.
- Stöber, Karen (2007). Late Medieval Monasteries and Their Patrons: England and Wales, C.1300–1540. Boydell Press. ISBN 978-1-84383-284-3.
- Thomas, Andrea (2005). Princelie Majestie: The Court of James V of Scotland 1528–1542. John Donald Publishers Ltd. ISBN 978-0-85976-611-1.
- Thurley, Simon (1993). The Royal Palaces of Tudor England. Yale University Press. ISBN 978-0-300-05420-0.
- Weir, Alison (1991). The Six Wives of Henry VIII. Grove Press. ISBN 0-8021-3683-4.
- Weir, Alison (2002). Henry VIII: The King and His Court. Random House Digital, Inc. ISBN 0-345-43708-X.
- Whitley, Catrina Banks; Kramer, Kyra (2010). "A New Explanation for the Reproductive Woes and Midlife Decline of Henry VIII". The Historical Journal. 52 (4): 827. doi:10.1017/S0018246X10000452. ISSN 0018-246X.
- Wilkinson, Josephine (2009). Mary Boleyn: the True Story of Henry VIII's Favourite Mistress (2 ed.). Amberley Publishing. ISBN 0-300-07158-2.
- Williams, James (2005). "Hunting and the Royal Image of Henry VIII". Sport in History. 25 (1): 41–59. doi:10.1080/17460260500073082. ISSN 1746-0263.
- Williams, Neville (1971). Henry VIII and his Court. Macmillan Publishing Co. ISBN 978-0-02-629100-2.
בתרבות
בשל תולדות חייו המורכבות של הנרי השמיני, יש לו אזכורים רבים בתרבות לעומת מלכים אחרים. ניתן למצוא אזכורים אלה בספרים, מחזות וסרטים.
ספרים
״אני, הנרי השמיני״, מאת ההיסטוריונית מרגרט ג'ורג', הספר הוא אוטוביוגרפיה בדיונית, אך לצורך כתיבתו ערכה הסופרת מחקר מעמיק של 14 שנה וקראה כ-300 ספרים בנושא.
ראו גם
לקריאה נוספת
- בעברית
- דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "אפילוג: המלכה שלומציון, יוחנן המטביל והמלך הנרי ה-8", עמ' 339-333
- ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירופה, (תרגם י. קופליביץ), ספר שלישי, פרק תשיעי, "אנגליה נקרעת מעל רומא", הוצאת מסדה, תש"ב
- ג'.ה. רובינסון, ימי הביניים והעת החדשה, (תרגם שמואל פרלמן), ספר שני, פרק חמישה עשר, "איך סרה אנגליה מעל האפיפיוריות", הוצאת דביר, תש"ה
- באנגלית
- Scarisbrick, J. J. (1968). Henry VIII. University of California Press. ISBN 978-0-520-01130-4.
- Elton, G. R. (1962) [1953]. The Tudor Revolution in Government: Administrative Changes in the Reign of Henry VIII (Revised ed.). Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-09235-7.
קישורים חיצוניים
- הנרי השמיני, באתר "BRITANNIA"
- הנרי השמיני, באתר בית המלכות האנגלי
- הנרי השמיני סדרות, באתר The Tudors
- הנרי השמיני(הקישור אינו פעיל), באתר Chasing Castles
- הנרי השמיני, מלך אנגליה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- הנרי השמיני, מלך אנגליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי הנרי השמיני, מלך אנגליה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הנרי ה-8, (1491-1547), מלך אנגליה, דף שער בספרייה הלאומית- הנרי השמיני, מלך אנגליה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Wilkinson 2009, p. 70
- ^ Guy 2000, p. 41
- ^ Ives 2006, pp. 28–36
- ^ 4.0 4.1 4.2 Crofton 2006, pp. 128-129
- ^ Scarisbrick 1997, p. 3
- ^ Churchill 1966, p. 24
- ^ Scarisbrick 1997, p. 4
- ^ 8.0 8.1 Crofton 2006, p. 126
- ^ Scarisbrick 1997, pp. 4-6
- ^ 10.0 10.1 Loades 2009, p. 22
- ^ Scarisbrick 1997, p. 8
- ^ Loades 2009, pp. 22–23.
- ^ 13.0 13.1 Loades 2009, p. 23
- ^ Scarisbrick 1997, p. 12
- ^ 15.0 15.1 Scarisbrick 1997, pp. 18–19
- ^ Loades 2009, p. 24
- ^ Hall 1904, p. 17
- ^ Starkey 2008, pp. 304&nbdash;306
- ^ Scarisbrick 1997, pp. 31–32.
- ^ Loades 2009, p. 26
- ^ Scarisbrick 1997, p. 18
- ^ Loades 2009, pp. 48–49
- ^ Elton 1977, p. 103
- ^ Loades 2009, pp. 27–28
- ^ 25.0 25.1 Scarisbrick 1997, pp. 28–31
- ^ Loades 2009, pp. 30–32
- ^ Loades 2009, p. 62
- ^ Scarisbrick 1997, pp. 33–34
- ^ Loades 2009, pp. 62–63
- ^ Scarisbrick 1997, pp. 35–36
- ^ Guicciardini 1968, p. 280
- ^ 32.0 32.1 Loades 2009, pp.63-71
- ^ Cruz 2009, p. 132
- ^ Scarisbrick 1997, p. 154
- ^ Weir 2002, p. 160
- ^ Loades 2009, pp. 88–89
- ^ Brigden 2000, p. 114
- ^ 38.0 38.1 38.2 Elton 1977, pp. 103–107
- ^ "וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו--נִדָּה הִוא; עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ"
- ^ Loades 2009, pp. 91–92
- ^ 41.0 41.1 Elton 1977, pp. 109–111
- ^ "ימי הביניים והעת החדשה", ג'. ה. רובינסון, תרגם ד"ר שמואל פרלמן, ספר שני, הוצאת דביר, תש"ה, עמ' 127
- ^ Haigh 1993, p. 92f
- ^ Elton 1977, p. 116
- ^ Elton, G. R. (1977). p. 123
- ^ 46.0 46.1 Gunn, Steven. "Anne Boleyn: Fatal Attractions (review)". Reviews in History. Retrieved 5 April 2013.
- ^ Elton 1977, pp. 175–176
- ^ Williams 1971, p. 123
- ^ Starkey 2003, pp. 462–464
- ^ Williams 1971, p. 124
- ^ Elton 1977, p. 178
- ^ Williams 1971, pp. 128–131
- ^ Bernard 2005, p. 68–71
- ^ Williams 1971, p. 138
- ^ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםל - ^ Elton 1977, pp. 192–4
- ^ Elton 1977, p. 160-163
- ^ Scarisbrick 1997, p. 348
- ^ Williams 1971, p. 141
- ^ Ashley, 2002, p. 240
- ^ Williams 1971, p. 4
- ^ Elton 1977, pp. 250-253
- ^ Williams 1971, p. 142
- ^ Ives 2005, p. 306
- ^ Hibbert 2010, p. 60
- ^ David Starkey, Six Wives: The Queens of Henry VIII, p.585-586
- ^ על פי צ'פויס, ג'יין הייתה בעלת קומה ממוצעת ומאד חיוורת; הוא גם ציין שלא היה בה יופי רב. בכל אופן, ג'ון ראסל הצהיר שג'יין הייתה "הנאווה מכל נשות המלך (Jane Seymour: Henry VIII's True Love, ע'. 65) פולידור ציין שהיא הייתה "אישה בעלת קסם רב באישיותה ובמראיה".Vergil, Polydore (1950). Hay, Denys, ed. The Anglica historia of Polydore) Vergil, A.D. 1485-1537. (Edited with a translation by Denys Hay. Camden third series 74. Royal Historical Society. p. 337.
- ^ על אף שמיד ננקטו צעדים על ידי אנשי חצרו על מנת למצוא לו אישה אחרת. החיפוש התמקד ביבשת אירופה, בשל התעקשותם של קרומוול ואנשי החצר (Scarisbrick 1997, pp. 355–256)
- ^ Scarisbrick 1997, pp. 350–351
- ^ 72-74 .Loades 2009, p.
- ^ Schofield, John (2011). The Rise & Fall of Thomas Cromwell: Henry VIII's Most Faithful Servant. Stroud: The History Press, p. 361
- ^ אן תוארה על ידי השגריר הצרפתי, צ'ארלס דה מרילק, כגבוהה ודקת גזרה, "בעלת יופי בינוני וארשת פנים בטוחה ונחושה". (Henry VIII: January 1540, 1-10. Letters and Papers, Foreign and Domestic, Henry VIII. 15: 1540. British-history.ac.uk. 1896. pp. 1–19. Retrieved 6 January 2014) היא הייתה בהירת שיער ונאמר עליה שהייתה בעלת פנים יפות. במילותיו של ההיסטוריון בן התקופה, אדוארד הול: "שיערה המשתפל, היה בהיר, צהוב וארוך... היא הייתה לבושה על פי האופנה האנגלית, עם ברדס צרפתי, שהדגיש את יופייה ואת פניה הטובים, כך שכל יצור שמח לראות אותה"
- ^ 73.0 73.1 carisbrick 1997, pp. 368-375
- ^ 74.0 74.1 Elton 1977, pp. 289–291
- ^ 75.0 75.1 Scarisbrick 1997, pp. 376–7
- ^ Scarisbrick 1997, pp. 378–9
- ^ Elton 1977, p. 290-296
- ^ Farquhar 2001, p. 75
- ^ Scarisbrick 1997, p. 430-433
- ^ Loades 2009, p. 75-77
- ^ Loades 2009, pp. 79–80
- ^ Scarisbrick 1997, p. 456-457
- ^ Elton, 1977. pp. 331, 373
- ^ The Independent (UK). 18 April 2009. Retrieved 25 August 2010
- ^ Hays 2010, p. 68
- ^ Whitley, 2010, p. passim
- ^ מה הרג את הנרי השמיני? באתר רשת ב
- ^ Ashrafian 2011, p. passim
- ^ Davies 2005, p. 687
- ^ מלכים א, כא, יט: "כֹּה אָמַר ה', בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה"
- ^ Aungier, p.92; Rapin, Hist. Of England, vol.1, p.806
- ^ Aungier, George James, History and Antiquities of Syon Monastery, the Parish of Isleworth and the Chapel of Hounslow; Compiled from Public Records, Ancient Manuscripts, Ecclesiastical and Other Authentic Documents. London, 1840, p.92
- ^ Dean and Canons of Windsor. (PDF). Windsor Castle: College of St George. Retrieved 12 March 2013.
- ^ Elton 1977, pp. 332–333
- ^ Scarisbrick 1997. pp. 15–16
- ^ ביוטיוב pastime with good company
- ^ ביוטיוב greensleeves
- ^ Chibi 1997, pp. 543–560
- ^ Betteridge 2005, pp. 91–109
- ^ 100.0 100.1 Hibbert 2010, p. 928
- ^ Hutchinson 2012, p. 202
- ^ Gunn 1991, pp. 543–560
- ^ Williams 2005, pp. 41–59
- ^ Lipscomb 2009, p. passim
- ^ Guy 1997, p. 78
- ^ Morris 1999, p. 2
- ^ 107.0 107.1 Morris 1999, pp. 19–21
- ^ Harrison & Edelen 1995, p. 193
- ^ 109.0 109.1 109.2 109.3 Betteridge & Freeman 2012, pp. 1–19
- ^ Elton 1977, p. 323, 407
- ^ Elton 1977, pp. 60–63
- ^ Elton 1977, p. 212
- ^ Elton 1977, p. 64
- ^ וולזי החזיק בין השאר בארמונות המפורסמים וייטהול והמפטון קורט
- ^ Derek Wilson (2003) Macmillan. pp. 257–60
- ^ Elton 1977, pp. 168–174
- ^ האנציקלופדיה העברית, ע', קרומול, תומאס, ע' 107
- ^ Elton 1977, pp. 215–216
- ^ Elton 1977, pp. 289–292
- ^ Elton 1977, pp. 215–216, 355–6
- ^ Thomas 2005, pp. 79–80 citing Thurley 1993, pp. 222–224
- ^ Weir 2002, p. 13
- ^ Weir 2002, p. 64
- ^ Weir 2002, p. 393
- ^ Pollard 1905, pp. 230–238
- ^ 126.0 126.1 "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופולוביץ, ספר שלישי, עמ' 95-96
- ^ Bernard 2005, p. 71
- ^ Lehmberg 1970, p. missing
- ^ בהם: איסור נישואים לכמרים, וידוי ייעשה בפני כומר וסקרמנט האבכריסטיה (מיסה) – יינתן לאנשים חילוניים בצורה אחת – והיא לחם הקודש וללא היין
- ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופולוביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ' 97
- ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופליביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ'. 96-97
- ^ האנציקלופדיה העברית, ע', טינדל, ויליהם, עמ' 639
- ^ "ימי הביניים והעת החדשה", ג'.ה. רובינסון, תרגם שמואל פרלמן, הוצאת דביר, תש"ה, ספר שני, עמ'. 128
- ^ התרגום המאוחר יותר; "תרגום המלך ג'יימס" מבוסס ברובו על "התנ"ך הגדול" ("the Great Bible") – התנ"ך של טינדל
- ^ Elton 1977, pp. 232–237
- ^ Stöber 2007, p. 190
- ^ Meyer 2010, pp. 254–256
- ^ Meyer 2010, pp. 269–272
- ^ Elton 1977, pp. 32–33
- ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופליביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ' 85-86
- ^ .Loades 2009 ,p. 82-85
- ^ 83
- ^ Elton 1977, pp. 183, 281–283
- ^ Elton 1977, p. 282
- ^ 187-Loades 2009, p. 180
- ^ Elton 1977, pp. 206–207
- ^ Loades 2009, p. 187-189
- ^ Elton 1977, pp. 207–208
- ^ Loades 2009, p. 191
- ^ Loades 2009, p. 191-195
- ^ Elton 1977, pp. 23,332
- ^ Starkey 2008, pp. 3–4
- ^ Smith 1971, p. passim
- ^ התואר של המלך הנוכחי צ'ראלס הוא:"צ'ארלס השלישי, בחסד האל, של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, ושל שאר נחלותיו ואדמותיו, מלך, ראש חבר העמים, מגן האמונה."
37457548הנרי השמיני, מלך אנגליה