נפתלי וידר
הרב פרופסור נפתלי וידר (Naftali Wieder; א' באייר תרס"ה, 5 במאי 1905 - י' באדר תשס"א, 5 במרץ 2001) היה חוקר התפילה.
ביוגרפיה
נולד בעיר סיגט ליצחק אלימלך וידר, סיטונאי יין, וללאה לבית וולדמן. משפחתו הגדולה, שבה היו שישה אחים וחמש אחיות, השתייכה לחסידות בעלז. מצד אימו היה צאצא לרב צבי אלימלך שפירא מחבר "בני יששכר", ודודו מצד אביו, הרב שלום בן חיים אריה וידר היה מחברו של שו"ת "משמיע שלום".[1] אביו של אמו היה המרא דאתרא של העיירה בורשה.
למד ב"חדר" ובישיבה בעירו, סיגט, וכבר בצעירותו יצא לו שם של "עילוי". נסמך לרבנות על ידי הרב ישראל חיים פרידמן, רבה של ראחוב ומחבר הספר "ליקוטי מהרי"ח",[2] ועל ידי הרב חיים צבי טייטלבוים, רבה של סיגט ומחבר הספר "עצי חיים". שירת כחבר בית דין בהונגריה.
בשל רצונו לרכוש השכלה, עזב את עיר מולדתו בשנת 1925 ועבר לברלין בירת גרמניה, כדי להשלים את חינוכו ולהתכונן לבחינת הבגרות, ובד בבד למד בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בעיר, אף שלא עזב את הדת. אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה התקשה להמשיך בלימודיו, ורק תודות להשפעתם של פרופסורים באוניברסיטת וירצבורג התקבל ללימודים במוסד, בו כתב את עבודת הדוקטורט שלו על איכה זוטא. העבודה, שיצאה לאור בברלין בשנת 1936, כללה תרגום גרמני של המדרש, וניתוח ספרותי משווה.[3] בשנים אלה ערך מחקרים לפרסום ונתן שיעורים פרטיים, כדי לממן את לימודיו. כמו כן הרצה ועסק בחינוך מורים.
בשנת 1939 עבר לאנגליה. את רכושו, אותו הפקיד בנמל בהמבורג, איבד בשנות מלחמת העולם השנייה כשהופצץ הנמל על ידי בעלות הברית. וידר תכנן לשהות באנגליה רק עד לקבלת סרטיפיקט לארץ ישראל, ובשל העובדה שזה לא התקבל, נשאר באנגליה בשנות מלחמת העולם. הוא שהה באוקספורד, ועזר לשמעון ראבידוביץ' בעריכת כתב העת "מצודה – קובץ לשאלות החיים למדע ולספרות" שהוציא בשנים תש"ג–תשי"ד. בכתב העת פרסם מאמר, שבו טען שחיבורו האבוד של המשורר יהודה בר יצחק הלוי בן שבתי הלוי, שנשרף בסרגוסה במאה ה-13, היה ספר היסטוריה שעסק בחכמי היהודים ומלכי ספרד.[4] עזר גם לחוקר פאול קאלה, שהתגורר גם הוא באנגליה בעקבות עימותיו החוזרים עם הנאצים, בחקר מקורות רבניים.[5]
בעזרת חיים רבין, ששימש אז מרצה לספרות חז"ל באוניברסיטת אוקספורד, שיפר את ידיעותיו בערבית ובאסלאם. לימד עברית ויהדות בבית כנסת מקומי ואחר כך בצפון לונדון.
חקר חיבורי יהודים מימי הביניים שנמצאו באוספי אוניברסיטאות באנגליה, ובעיקר בניתוח תוכן התפילות, תחום עיסוקו המרכזי בהמשך חייו. במחקריו על המנהגים שהנהיג הרב אברהם בן הרמב"ם בקהיר במאה ה-13 זיהה את הדמיון בינם לבין הפולחן הדתי של ה"סופים". מחקריו בנושא פורסמו בכתב העת "מלילה" במנצ'סטר,[6] וקובצו בשנת 1947 בספר בשם "השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי", שיצא לאור באוקספורד בסדרת "ספריית המזרח והמערב" של המו"ל בלה הורוויץ (אנ'), והנציח את זכרם של אמו ואחיותיו שנספו בשואה.[7]
בעקבות פטירתו של אברהם (ארתור) מרמוֹרשטיין, המרצה לספרות חז"ל בבית המדרש לרבנים בלונדון ((אנ'), "קולג' היהודים"), מונה וידר בשנת 1947 למרצה לתלמוד, מדרש ותפילה בקולג'. באחת מהרצאותיו פגש במרים לוי, ממשפחה יהודית שמוצאה בגיברלטר, והם נישאו בלונדון בשנת 1951.
בשנת 1954, ביוזמתו של שלמה דב גויטיין, מוין החומר מגניזת קהיר שנמצא בספריית אוניברסיטת קיימברידג'. בין החומרים מצא פרופסור וידר חומר ליטורגי רב, ונוסחאות שונות של קטעי תפילות. בשנת 1962 יצא לאור ספרו "The Judean Scrolls And Karaism". הספר יצא במהדורה נוספת, בשנת 2005, בהוצאת יד יצחק בן צבי.[8]
הוא התיידד עם זיגפריד שטיין, ראש המחלקה לעברית בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, ערך לצדו את כתב העת "Journal of Jewish Studies", וישב בוועדת המכון ללימודי היהדות שפעל בקולג' ובחסותו. בשנת 1969 הוזמן וידר על ידי המחלקה לעברית ללמד אצלם. שמו המשיך להופיע ברשימת המרצים של ה"ג'וז קולג'", הקדיש את רוב זמנו לקולג' האוניברסיטאי של לונדון. תוך זמן קצר זכה לדרגת פרופסור חבר. בסוף שנות השישים מונה לראש המחלקה לתוארי מחקר בג'וז קולג'.
בהגיעו לגמלאות, בשנת 1972, החליטו וידר ורעייתו מרים לעלות לישראל, והתיישבו בשכונת בית וגן בירושלים. גם בישראל המשיך במחקריו, והייתה אף יוזמה להביאו להרצות באוניברסיטה העברית בירושלים. היה חבר כבוד של האקדמיה האמריקאית ללימודי היהדות שבניו יורק, וחבר הוועד של חברת מקיצי נרדמים. מונה לפרופסור לתולדות התפילה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, והוא לימד שם בשנות השבעים.
בשנת 1998 פרסם מכון בן-צבי קובץ מחקרים בעברית פרי עטו על תולדות התפילה, בשני כרכים: "התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב - קובץ מאמרים".
לאחר מספר שנים בבית וגן עברו וידר ורעייתו מרים לשדרות ש"י עגנון. בשנותיו האחרונות סבל בליקויים בשמיעתו, ולכן נמנע מלהופיע בפומבי. בשנת 2000 מעד ולכן התדרדר מצבו הבריאותי. הוא נאלץ להשתמש בכסא גלגלים. נפטר בשנת תשס"א (2001).
פרסם מאמרים מדעיים רבים, בעיקר בשני תחומים: תולדות התפילה, והקשרים בין מגילות ים המלח ולספרות קראית. את רוב מאמריו פרסם בעברית, בעיקר ב"סיני" וב"תרביץ".
קישורים חיצוניים
- רשימת המאמרים של נפתלי וידר באתר רמב"י
- שלמה קלמן רייף, לזכרם: נפתלי וידר – מורה, תלמיד חכם וחוקר תפילות ישראל, פעמים 96, תשס"ג, עמ' 163–175
- Shalom Goldman, "Appraisal of Naphtali Wieder's Islamic Influences On Jewish Worship On the Fiftieth Anniversary of Its Publication", Medieval Encounters 5, 1999, pp. 11–16
- Paul Winter, "Notes on Wieder's Observations on the דורש התורה in the Book of the New Covenanters of Damascus", The Jewish Quarterly Review, Vol. 45, No. 1 (Jul., 1954), pp. 39-47
הערות שוליים
- ^ משמיע שלום, באתר היברובוקס.
- ^ לקוטי מהרי"ח, באתר היברובוקס.
- ^ Der Midrasch Echa Zuta: Übersetzung, Kommentierung und Vergleich mit Echa Rabbati, Berlin: Fürst, 1936
- ^ נפתלי וידר, "ספרו הנשרף של יהודה אבן שבתי", מצודה ב', תש"ד, עמ' 122–131; במאמרו כלל גם מידע על רבי יהונתן הכהן מלוניל. ראו מ. מרשל, מגן הרמב"ם (ליום הולדתו של הרמב"ם), חרות, 26 במרץ 1956
- ^ מוזכר מספר פעמים בספרו של קאלה "The Cairo Geniza", Blackwall 1959.
- ^ נפתלי וידר, "השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי", מלילה ב, 1946, עמ' 37–120
- ^ השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי, באתר ארכיון האינטרנט
- ^ The Judean Scrolls And Karaism באתר יד יצחק בן-צבי
