בלבב ימים
 | |
| שער המהדורה המוערת (תשכ"ו–1965) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ש"י עגנון |
| שפת המקור | עברית |
| תורגם לשפות | אנגלית, גרמנית, ספרדית, יידיש, שוודית, רומנית, צרפתית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | תרצ"ד–1934 |
| מהדורות נוספות | |
| תאריך מהדורה ראשונה |
בתוך יעקב פיכמן (עורך), ספר ביאליק, תל אביב: הוצאת ועד היובל בהשתתפות הוצאת אמנות, תרצ"ד–1934; כספר נפרד: ברלין: שוקן, תרצ"ה–1935 |
| תאריך מהדורה מוערת | שמואל גדון, ירושלים – תל אביב: שוקן, תשכ"ו–1965 |
"בִּלְבַב יַמִּים"[1] הוא סיפור מאת ש"י עגנון המתאר את מסעה של קבוצת חסידים מגליציה לארץ ישראל. הקבוצה, המכונה בסיפור "הנלבבים" או "אנשי שלומנו", מתארגנת בבוצץ (היא בוצ'אץ', מקום הולדתו של ש"י עגנון), עיירה יהודית בגליציה, לשם עלייה לארץ ישראל. אל הקבוצה מצטרף חנניה, שהגיע לבית מדרשם אחרי שעבר לשם כך דרך ארוכה ורבת תלאות. בקבוצה עשרה גברים ושבע נשים, מהן הנשואות לגברים שבקבוצה, ומהן שהצטרפו בגפן. לאחר שהגיע האביב ועבר הפסח, יצאו הנלבבים לדרך, בשני קרונות רתומים לסוסים; קרון אחד לגברים והאחר לנשים. מסעם בקרונות הסתיים בגאלאץ, שממנה הפליגו בספינה בנהר הדנובה אל וילקוף שלחוף הים השחור. את הים השחור הם חצו בעזרת ספינה גדולה יותר שהביאה אותם לקושטא רבתי, ממנה עלו לספינה גדולה, שהפליגה לארץ ישראל.
בדרכם נעלם חנניה, אולם בדרך נס הגיע גם הוא לארץ ישראל ופגש את הנלבבים בירושלים. לֶיְבּוּש הקצב חזר לבוצץ, ונימוקו: "ראיתם ארץ שאין מוצאים בה אלא בשר כבשים". שתיים מנשות החבורה מתו בטרם עת, ואילו חנניה ויתר הנלבבים חיו בירושלים.
הסיפור ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ד–1934 ב"ספר ביאליק".[2] בשנת תרצ"ה–1935 הופיע ככותר עצמאי בהוצאת שוקן,[3] ובמהדורה החדשה של כל סיפוריו של עגנון (1953) הוא חותם את הכרך "אלו ואלו".
הסיפור זיכה את מחברו בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תרצ"ד. במכתב ששלח עגנון לשלמה זלמן שוקן בשנת 1931 (טרם פרסום הסיפור), כתב: "סיפור זה הוא ממיטב סיפורי".[4]
תמצית העלילה
קבוצה של חסידים, המכונה בסיפור "הנלבבים" או "אנשי שלומנו", מתארגנת בבוצץ (היא בוצ'אץ'), עיירה יהודית בגליציה, לשם עלייה לארץ ישראל. אל הקבוצה מצטרף חנניה, שהגיע לבית מדרשם אחרי שעבר לשם כך דרך ארוכה ורבת תלאות. בין היתר עבר במדינה שקור עז שורר בה, אצל חבר גזלנים, במדינה שלא נחים בה בשבת או בחג, שם חילל בלא דעת את יום הכיפורים, ומשם הגיע לבוצץ לאחר ששמע כי מתארגנת קבוצת עלייה לארץ ישראל.
בקבוצה עשרה גברים ושבע נשים, מהן הנשואות לגברים שבקבוצה, ומהן שהצטרפו בגפן. הסיפור מונה את כל חברי הקבוצה בשמותיהם (מלבד "אחד ששכחנו את שמו"), ומפרט לגבי כל אחד מהם את הנסיבות שבהן החליט לעלות לארץ ישראל (למשל: "ונכנס רבי פסח גבאי בית המדרש, שהלך עם צירְל אשתו לטובתם והנאתם, שמא תגרום זכות ארץ ישראל ויזכו לבנים"[5]). לאחר שהגיע האביב ועבר הפסח, ונעשו הדרכים נוחות לנסיעה "ועופות מטפטפים בקולם", יצאו הנלבבים לדרך, בשני קרונות רתומים לסוסים, קרון אחד לגברים והאחר לנשים.
בדרכה עברה הקבוצה באחדים מיישובי גליציה (יגולניצי, יזלוביץ, לשקוביץ, בורשטשוב), חצתה את הדניסטר והמשיכה לעבור באחדים מיישובי מולדבא (אוקיפ, חוטין, ליפקאני, רדיאיץ, שטיפנשט, יאס, וואסלוי, ברלד, טיקוטש, אוויטשי). במהלך המסע "עיר נכנסת ועיר יוצאת ובכל מקום ומקום מקבלים את הנלבבים באהבה". מסעם בקרונות הסתיים בגאלאץ, שממנה הפליגו בספינה בנהר טונ"א[6] (הוא הדנובה) אל וילקוף שלחוף הים השחור. הם עלו לספינה גדולה יותר, שהפליגה בים השחור. בספינה זו, "כיון שעמדו להתפלל ראו שחסר אחד למניין. חנניה זה שהיה מתלבט עמהם כל הדרך נעלם. בבוקר ירד לשוק לקנות לו צורכי מזונותיו ולא חזר". הם ממשיכים בדרכם, ללא חנניה, כאשר מפעם לפעם הם נזכרים בצער בהיעדרו, ואף מתחרטים על שלא גילו זאת בזמן: "היה עלינו לילך ולהחזיק זה ידיו של זה וזה ידיו של זה ולעלות לספינה כאחד, ואנו לא עשינו כן, אלא כשעלינו לספינה כל אחד ואחד נכנס עם מטלטליו ואמר שלום עליך נפשי". במהלך הפלגתם, "כיון שהאיר השחר ראו דמות אדם בים. הציצו עיניהם וראו שזקנו מגודל ופיאותיו סדורות לו על שתי לחייו וספר בידו ומטפחת פרוסה לו תחתיו והוא יושב עליה כאדם שיושב בנחת. נחשול שבים אינו עומד עליו לטבעו, חיה שבים אינה בולעתו". הספינה הובילה אותם ל"קושטא רבתי, היא קושטנדינה היא סטמבול".
בסטמבול עלו לספינה גדולה, שעליה עלו "יותר מאלף בני אדם", שהפליגה לארץ ישראל. לאחר סערה שפקדה אותם בים, ולאחר שהספינה חוזרת בטעות לחוף הטורקי במקום להגיע לחוף ארץ ישראל, מגיעים הנלבבים ליפו. "באו שני גבאים והוליכום לחצר של יהודים שהייתה אכסניא לגלויות ישראל. והחצר מוקפת חומה ונטועה אילנות טובים ובאר מים באמצע".[7]
בשלב זה בסיפור עוזב המספר לזמן מה את הנלבבים, באומרו: "ועכשיו ראוי לידע מה אירע לו לחנניה". במסעו שקדם להצטרפותו לחבורת הנלבבים נתקל חנניה בגוי המניח תפילין, שאותן לקח מליסטים יהודי שהוצא להורג. במהלך המסע של הנלבבים, בהיותם בחוטין, פגשו עגונה, שסוּפר על בעלה שנעלם לאחר שנתפס כליסטים והוצא להורג. כיוון שלא נמצא עד לאירוע זה, נותרה האישה עגונה. כאשר יצא חנניה עם הנלבבים לשוק, כדי להצטייד במצרכים להפלגה, נתקל באותו גוי, ופעל לגבות ממנו עדות, כדי להתיר את העגונה מעגינותה. כאשר הגיע חנניה לנמל ראה שכבר הפליגה הספינה, "זקף עיניו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם אין לי להִשען אלא על רחמיך הרבים. נתן הקדוש ברוך הוא עצה בלבו שיפרוס מטפחתו על הים וישב עליה. פרס מטפחתו על פני הים וישב עליה. מיד צפה המטפחת על פני הים כשהיא נושאת אותו, עד שהגיע לארץ ישראל".
"ועכשיו נחזור אצל שאר כל הנלבבים". מיפו נסעו הנלבבים לרמלה וממנה המשיכו לירושלים, שבה התקבלו בברכה.
בשבת התפללו בבית הכנסת ו"בירכו ברכת הגומל, כדין יורדי הים שעלו מן הים". "באותה שעה נשמע קול נאה ומשובח מכל הקולות, כקול ששמענו על הים. הציצו עיניהם וראו חנניה עומד לפניהם ופניו מאירות משמחה וזיו פניו כזיו גלי הים בשעה שהלבנה זורחת עליהם, והוא גבוה משהיה ומנעלים על רגליו. נתן להם שלום ושמח עמהם שמחה גדולה ואמר, בני אל חי אשריכם שבאתם לכאן. אמרו לו, ומי העלך לכאן? אמר להם, מטפחתי פרסתי על הים וישבתי עליה עד שהגעתי לארץ ישראל. מיד ידעו כולם שאותה צורה שהייתה משוטטת בים חנניה היה."
לֶיְבּוּש הקצב חזר לבוצץ, ונימוקו: "ראיתם ארץ שאין מוצאים בה אלא בשר כבשים"; שתיים מנשות החבורה מתו בטרם עת: "פסיל בתו של רבי שלמה מתה ממכת פרדה, ופייגא מתה ממכת ישמעאל"; חנניה ויתר הנלבבים חיו בירושלים ("אם כי נצטרכו להטיל מזונותיהם על ערי הקודש"), חלקם זכו לבנים ובנות, מתו ונקברו בהר הזיתים, ואחרון מהם מת חנניה כצדיק, בזמן תפילתו.
פרשנות
שם הסיפור
שם הסיפור, "בלבב ימים", לקוח מספר יונה: ”וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים” (יונה ב ד).
בסוף הסיפור נכלל אפילוג שבו עוסק המספר בנסיבות כתיבתו ואומר: "...וקראתיו בלבב ימים, על שם חנניה עליו השלום שנכנס בלבב ימים ויצא בשלום".
דב לנדאו מוסיף על כך באומרו: "שם הסיפור, 'בלבב ימים', בצורת רבים מעיד כי אין הכוונה לנסיעה בים בלבד, אלא אף לשאר הנסיעות ובעיקר לשאר 'הימים'. משמע ש-'ימים' מכוון אף לים הגלות שבני ישראל עוברים בדרכם לארץ."[8]
זיוה שמיר מציגה משמעות פשוטה יותר לשימוש בצורת הרבים "ימים". לדבריה, כותרת הסיפור "מתארת, הלכה למעשה, שני ימים, שניים ולא אחד. מתואר בה מסעה הראלי והמופלא כאחד של עדת "הנלבבים" מן הים השחור אל הים התיכון בדרך לארץ הבחירה".[9]
"בלבב ימים" כסיפור מסע
אירועי הסיפור מתרחשים בין בוצץ שבגליציה לארץ ישראל. המאורעות מזכירים לקורא את ניסיונו של הבעש"ט לעלות לארץ ישראל, בשנת ה'ת"ק (1740) לערך, ואת עליית תלמידיו בשנת ה'תקל"ז (1777).
"בלבב ימים" כמעשייה חסידית
הסיפור, שבהופעתו בנפרד (1935) כונה בכותרתו המגדירה "סיפור אגדה", נכתב בסגנון מעשייה חסידית מן המאה ה-19, ונוגע להיבט המיסטי ביהדות. מובעים בו געגועיו של עגנון לז'אנר זה, שהיה כבר מקובל לפניו. הייחוד בסיפור זה הוא אופיו המיושן כביכול (במכוון) והנופך האגדתי שסגנון הכתיבה משווה לעלילה. לדברי ברוך קורצווייל, "הסיפור כולו, ללא ההפרזה הקטנה ביותר עד לפרק האחרון, בנוי על יסודות האגדה העממית".[11]
ארנולד בנד העיר שבסיפור "בלבב ימים" עגנון הולך נגד הזרם: לעומת התנועה הציונית החילונית, שהייתה התנועה החברתית העיקרית בעולם היהודי, מעמיד עגנון גישה רומנטית, דתית, של כמיהה לציון.[12]
בסיפור המסע ניכר הרעיון שהנשגב מסתתר בפרטים הקטנים של חיי היום-יום הבנאליים. על אף נשגבות השליחות שלקחו על עצמם גיבורי הסיפור (עלייה לארץ הקודש, לקירוב הגאולה), הם עדיין אנושיים, מתעסקים בפרטים קטנים ושוליים, מתווכחים זה עם זה ואף שוגים לפעמים. "האנשים הוציאו את הכרים ואת הכסתות ואת הדודים ואת הקדירות והנשים לקטו עצים והבעירו אש ובישלו". עגנון מחזק את האגדה הנאיבית במקצת של "גאולה מן הביבים", בסיפורו. רעיון הסיפור - ה' משליך את הגיבור בלב ים למסע נורא, דמוי אודיסאה, שיש בו שליחות. אולם אותו גיבור הירואי איננו אודיסאוס יווני אלא "אנטי-גיבור" יהודי, הוא בעצם אדם פשוט, אחד העם, שהתחיל וסיים את חייו בלא להותיר אחריו מפעל חיים גדול או שם מהודר שייזכר לדורות. חנניה, גיבור הסיפור, מעולם לא היה רב דגול, לא השאיר אחריו תלמידים והוא מעולם לא נחשב ליותר מאדם פשוט ועני, שתוך לקיחת סיכונים, דבקות במטרתו תוך חירוף וגדלות נפש, עלה ארצה וביצע בכך את שליחותו. הסיפור מעלה על נס את דמותו של "הצדיק הנסתר", שצדיקותו סמויה מן העין, אולי גם בשל צניעותו.
כמקובל בסיפורי חסידים, גם בסיפור שלפנינו צדיק גוזר והקב"ה מקיים: "היה שם הרב אור החיים וקללם שלא תעלה ישיבתם ולא יזכו למניין. מכאן ואילך אין מגיע מהם לירושלים שאין מוציאים מהם כנגדו מת". כן משולבים בסיפור סיפורי נסים של צדיקים כגון הנס שאירע על הדנובה לרבי שמעלקי מניקלשפורג ותלמידו רבי משה לייב מסאסוב.
הרמזים אינטר-טקסטואלים לארון הספרים היהודי היו מאד נפוצים בספרות של עידן ההשכלה ועידן התחייה ואף בספרות ימי הביניים. קהל הכותבים והקוראים בעברית הגיע בדרך כלל מהעולם התורני ושמר זיקה גדולה למקורות היהודיים של תרבותו. האלוזיות המקראיות והתלמודיות סיפקו את החיבור לגרסה דינקותא מחד גיסא, ואת העשרתה של העברית המתחדשת מאידך גיסא. עגנון במיוחד בלט בייחודו התוכני והסגנוני, אשר שאב את מקורותיו מלשון חז"ל והמדרשים.
בסיפור "בלבב ימים" משובצים ביטויים רבים שמקורם בתנ"ך, בסידור ובמרכיבים נוספים של הספרות התורנית. בהיותו סיפור חסידים, מופיעים ביטויים אלה לא רק בשפתו ותיאוריו של המספר, אלא משולבים בשיחתם של הנלבבים ומשקפים את עולמם הרוחני, כמו גם את הזדהותו של עגנון עם עולם זה. דוגמאות אחדות:
- "ומשגבים עצמם מעוניים", בעקבות "וישגב אביון מעוני" (ספר תהילים, פרק ק"ז, פסוק מ"א).
- "מתנה טובה יש לו להקדוש ברוך הוא ושבת שמה, ומאהבתו ומחמלתו על ישראל נתנה להם", בעקבות האמור במסכת שבת: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ומבקש אני ליתנה לישראל" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י' עמוד ב').
- נאמר על ר' פסח ואשתו שבאו עם הנלבבים "לטובתם והנאתם", רמז לפירוש רש"י על המילים "לֶךְ-לְךָ" שאמר ה' לאברם: "להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם".
- "מהלכת הספינה והולכת והקדוש ברוך הוא גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור ושולח רוח ומעתיק את הספינה", בעקבות תפילת ערבית, שבה נאמר: "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור".
- "שהרי הוא עולה לארץ ישראל שהיא שקולה כנגד כל המצוות", בעקבות האמור בתוספתא "מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה" (מסכת עבודה זרה ה' ב'). המספר מרחיב ומפרט מדוע שקולה מצוות יישוב ארץ ישראל לכל המצוות.
- את הקולות ששומעים הנלבבים בים במהלך ההפלגה הם מפרשים לפי פרק שירה.
מקורות לעלילה
גרשם שלום ציין כי "סיפורי עגנון מרובים בהם גלגולי מוטיבים שבאו לידו מדברי ראשונים, פשטו צורה ולבשו צורה ונעשו דבר חדש ואחיד בידיו. סיפורי האגדה הקטנים שלו הם חטיבות ספרותיות מושלמות, ששלמות צורתם משכיחה את גלגוליהם ברוחו של האמן מעניין לעניין".[13] דברים אלה יפים גם לסיפור זה.
דוגמאות לאגדות יהודיות ולאגדות זרות הנרמזות בסיפור "בלבב ימים":
- סיפורי הנלבבים על עמידת השטן בדרכם כדי שלא יגיעו לארץ ישראל הם במסורת האגדות של פיתויי השטן (ראו הרחבה להלן בסעיף "השטן").
- במסעם בים שמעו הנלבבים קולותיהם של ילדים שהשליכו עצמם לים על מנת שלא להכעיס את הקב"ה, וה' הביאם לאי מופלא בו הם מבלים בנעימים: כאן יש שילוב אגדות - האגדה היהודית היא ממסכת גיטין על ילדים שהתאבדו על קידוש השם בטביעה (מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון), אולם קולות הילדים המקלסים את השם בקולם הערב והמלחים שמתפתים לקפוץ לים בשל כך, מאפיינים דווקא את שירת הסירנות מהאודיסיאה היוונית. עגנון מדגיש זאת גם באמצעות תיאור קשירת המלחים באבנטיהם על מנת שלא יקפצו. על שילוב זה העירה זיוה שמיר: "בעשותו כן שילב עגנון הֶבּראיזם והֶלניזם, מיזג את העולם היהודי עם עולמם של מבקשי נפשו, ויצר אֶפּיקה עברית מקורית, הֶבּראיסטית והֶלניסטית, אֶתית ואֶסתטית, בעת ובעונה אחת".[14]
- הסיפור המסביר מדוע לא זכה אברהם המוהל לעלות עם הנלבבים לארץ ישראל הוא בעקבות סיפור חסידי, המופיע בספר "שם הגדולים החדש".[15] אירועי "שיל"ר גיליי"ף" (Schüler-Gelauf – מהומות סטודנטים) המוזכרים בהקשר זה בסיפור "בלבב ימים", הם פרעות שאכן נערכו ביהודי פולין במאה ה-17.[16]
- גזלן יהודי וכן מנהיג חבורת מורדים שהוא יהודי המניח תפילין, הנראים בסיפור "בלבב ימים" כפרי דמיון הגובל בגרוטסקיות, תוארו בספרים העוסקים במאה ה-18.[17]
- שמואל ורסס מציג הקבלות בין אירועים אחדים בסיפור "בלבב ימים" ובין אירועים המתוארים בספרים קודמים, כגון "ספר ידי משה", מאת משה ירושלמי, שיצא לאור ביידיש בשנת 1760, ונדפס מחדש בהוצאת שוקן בשנת תרצ"ח.[18]
- שרה כ"ץ מוצאת זיקה בין "בלבב ימים" ובין שירי המסע בים של רבי יהודה הלוי, העוסקים בניסיונו לעלות לארץ ישראל.[19]
- חוקר הקבלה משה חלמיש מוצא זיקה בין "בלבב ימים" ובין שלל מקורות קבליים.[20] התייחסות מפורשת לקבלה מופיעה בתיאור מעשי הנלבבים בתחילת ההפלגה מסטמבול: "וקראו בשיר השירים ובזוהר על הייחוד השלם שעתיד הקדוש ברוך הוא להתייחד עם כנסת ישראל לעתיד לבא".
מצוות
לבו של הסיפור הוא מסע הנלבבים לארץ ישראל, לשם קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, השקולה כנגד כל המצוות. סיפוריהם של הנלבבים, ואף תיאוריו של המספר, ספוגים בתיאורי מצוות נוספות, הממלאות את עולמם של חסידים. דוגמאות:
- על הצטרפותו של חנניה לנלבבים מסופר: "והם היו שמחים בו שהוא ישלים המנין בדרך".
- חנניה מספר כי לאחר שנותר בחוסר כל: "ריחמו עלי אנשי העיר ונתנו לי כל מחסורי, טלית ותפילין ובגד של ציצית".
- חנניה מספר שלאחר שאיבד את ספירת הימים, "ולא הייתי זז ממקום למקום אלא כאלפיים אמה ביום, שמא שבת היום שמא יום טוב היום". והוא ממשיך: "אותו היום יום כיפור היה ולא ידעתי, עד שהגענו לעיר בשעה שהתפללו נעילה".
- המספר מתאר את התארכות הימים: "מה שהיה אתמול זמן מעריב היום הוא זמן מנחה".
- את הגעת הנלבבים לפונדק בכפר מתאר המספר: "כמה ימים בית זה עומד בלא קדושה וברכו, פתאום מתפללים שם בעשרה".
- בתיאורם של אנשי יאס נאמר: "יש מהם שאכילת אוזני המן בפורים חשובה אצלם מאכילת מצה בפסח".
- בעת שהיו הנלבבים בבית הכנסת, "קרא אותם הגבאי לעלות לתורה".
- "עמדו הנלבבים והתפללו מנחה ואמרו הודו ואשרי ושמונה עשרה".
כיוון שחלק ניכר מהמסע נערך בים, מצוינים מנהגי תפילה היאים למסע כזה:
- "ואמרו מזמור ס"ט שבתהילים, שמתחיל בהושיעני אלקים כי באו מים עד נפש ומסיים בשמחה כי אלקים יושיע ציון ואוהבי שמו ישכנו בה".
- כאשר נכנסה ספינתם לים השחור, "עמדו אנשי שלומנו והתפללו תפילת הים ושמונה פסוקים שהתפלל יונה ממעי הדגה ושרו בניגון של בכייה מזמור ק"ז שבתהילים".
אהבת ארץ ישראל
הסיפור, העוסק במסע שמטרתו היא עלייה לארץ ישראל, ספוג באהבת ארץ ישראל. "כמה קדושה ארץ ישראל אפילו בחורבנה ומה כחו של גוף אפילו בגבורתו" נאמר בתחילת הסיפור. לאחר שהנלבבים הביעו רצונם לעלות לארץ ישראל חרף האזהרות ששמעו על תלאות הדרך, אמר רבי שלמה: "אשריכם שנדבקתם בארץ ישראל, שלא נבראה ארץ ישראל אלא בשביל ישראל ואין קבועים בארץ ישראל אלא ישראל".
האהבה בולטת בהסבר מדוע ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות:
- כל המצוות שבתורה אינן תופסות אלא חלק של הגוף, תפילין את הראש ואת הזרוע, ציצית את הלב, ואינן נוהגות אלא ביום, ואנשים חייבים ונשים פטורות. סוכה מצוותה אינה אלא בחג ואנשים חייבים ונשים פטורות. מצה מצוותה אינה אלא בפסח ואין חיוב באכילתה אלא בלילה הראשון בלבד. וכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות. אבל ישיבת ארץ ישראל מקיפה את כל גופו של אדם ונוהגת אחד באנשים ואחד בנשים וקטנים ונוהגת בין ביום בין בלילה ואינה בטלה עולמית, וכשמת ונקבר בארץ אדמתה מכפרת עליו, כמו שנאמר וכפר אדמתו עמו, והיא שקולה כנגד כל המצוות.
בעת שהייתם בקושטא פגשו הנלבבים חכם ספרדי, שתיאר באוזניהם את שבחיהן של ארבע ערי הקודש, ירושלים, חברון, טבריה וצפת, שבהן התרכזו באותה עת מרבית יהודי ארץ ישראל.
שמואל ורסס מציין כי "בתגובות הראשונות על הסיפור 'בלבב ימים', שנתפרסם לראשונה בשנת 1934, בולטת הנטייה לאקטואליזם אידאי ברוח הססמאות של הציונות המגשימה ואידאל העלייה לארץ".[21] הוא מביא דוגמאות אחדות להמחשת דבריו אלה.
כיצד ישראל נגאלין
בסיפור "בלבב ימים" מתייחס עגנון למחלוקת המתקיימת ביהדות עד היום (ראו אתחלתא דגאולה), האם שיבת ציון תבוא בדרך נס או בפעולה אנושית לא פלאית. חבורת הנלבבים לא המתינה לנס, אלא קמה ועלתה לארץ ישראל. עם זאת גם בסיפור זה לנס ולהשגחה מקום מרכזי:
- נס גלוי אירע לחנניה, שלאחר שאיחר להגיע לספינה, שט לארץ ישראל על גבי מטפחתו.
- המספר והנלבבים מזהים נסים סמויים רבים. כאשר נחלצה ספינתם מסערה עזה שאליה נקלעה, מתאר המספר: "תפילתם עשתה מחצה ומשמשי הספינה עשו מחצה והקדוש ברוך הוא ברחמיו יתברך עשה הכל", ובכך הוא מעיד על חשיבותה של ההשגחה. כאשר התלוננה צירל, "נוסעים לארץ ישראל ואין רואים סימן של נס", מחתה מילכה באוזניה: "וכי נסים מעטים הקדוש ברוך הוא מראה לנו, נתן בלבנו בינה לילך לארץ ישראל והעבירנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול ופגע רע וזימן לנו ספינה לפרש בים והוציא רוח מאוצרותיו להוליך את הספינה". ורבי אלטר המלמד מאשר את דבריה: "חייכם בשעה שדיברה הרגישו כל איברי נסים שנעשו עמנו".
בסיפור אחר של עגנון, "מעשה העז", הגאולה מגיעה בדרך נס, באמצעות עז המכירה קפיצת דרך לארץ ישראל, אך גם בסיפור זה, ליוזמתו של הנגאל חשיבות רבה.
השטן
לאחר שהסביר מדוע ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות, מוסיף המספר: "לפיכך רוצה יהודי לעלות מיד עומד לו השטן בדרך ואינו מניחו". בעקבות זאת מספרים אחדים מהנלבבים כיצד ניסה השטן להדיח כל אחד מהם מכוונתו לעלות לארץ ישראל, וכיצד גבר על השטן ולא נתפתה.
גם לאחר שהחלו הנלבבים במסעם לארץ ישראל, לא נח השטן מניסיונותיו להדיחם. בתחילת המסע מגיע השטן אל הנלבבים ומנסה לפתותם להעדיף ביקור ביריד של לשקוביץ על פני נסיעה לארץ ישראל. לגברים הוא מציג את תלאות הדרך ולעומתן ההזדמנות להרוויח ממון ביריד. לנשים הוא מציג את הבגדים שיוכלו לקנות ביריד. בהנהגתו של רבי שלמה גברו הנלבבים על השטן והמשיכו בדרכם.
דב לנדאו מעיר כי "בסוף הסיפור הם זוכים אף להכיר שהנה כל עניין שוק לשקוביץ לא היה אלא פיתוי שווא, שכל אותם מעילים ובגדי עורות שהנשים נתאוו להם בעוברם ליד לשקוביץ אין בהם כל צורך בארץ ישראל שהיא חמה כתנור. מכאן ברורה מסקנתן שלא הייתה כוונת השטן אלא לעכבם בדרך."[22]
המפגשים עם השטן מתנהלים בצורת דיאלוג, שבו מעלה השטן שאלות שנועדו לערער את ביטחונו של האדם בצדקת דרכו. מבנה זה של פעולת השטן מופיע גם בתיאור המופיע בבראשית רבה (סדר וירא, פרשה נו) למפגש של השטן עם אברהם ויצחק בלכתם לעקדת יצחק, וכן בתיאור במדרש תנחומא (פרשת נח, סימן י"ג) של מפגש בין השטן לנח, שבו התפתה נח ובעקבות זאת השתכר: "כשבא נח ליטע כרם בא שטן ועמד לפניו, א"ל מה אתה נוטע, א"ל כרם, א"ל מה טיבו, פירותיו מתוקים בין לחים בין יבשים ועושין מהן יין המשמח לבבות דכתיב ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קד) א"ל שטן בא ונשתתף שנינו בכרם זה, א"ל לחיי".
אסתר פוקס רואה את אפיונו של השטן בסיפור זה כפארודי:
- השטן בסיפור זה שונה מחבריו במעשיות האותנטיות ביושרו ובתמימותו. אין הוא מתחפש בדמות אדם, ואין הוא טורח להסתיר את זהותו או את כוונותיו. הוא מנסה ללבות את תאוות הממון של הנלבבים באמצעות הרצאה דקדקנית על הוצאות הדרך, ומנסה למשוך את לבן של הנשים באמצעות הבגדים הצבעוניים שיוכלו למצוא בשוק לשקוביץ. לא זו בלבד ששטן זה הוא תמים ביותר, הוא אף עושה רושם של שלומיאל גמור, שכן במקום לטשטש את הגורם הפיננסי ולהציגו בלבוש אידאל רוחני, הוא מפגין דווקא את טיבו החומרני של הפיתוי.[23]
דמויות בסיפור
ארנולד בנד מחלק את הדמויות בסיפור לשלוש קבוצות נפרדות:
- הנלבבים, הנמצאים במרכז העלילה, העולים לארץ ישראל.
- כל יתר האנושות, יהודים וגויים, שארץ ישראל אינה נמצאת בראש מעייניהם.
- חנניה, המצטרף לנלבבים בפרק הראשון, אך אינו הופך לאחד מהם. בהופעתו בפרק הראשון ובפרק האחרון הוא מעניק לסיפור כולו מסגרת נסית.[12]
חנניה
חנניה, בנוכחותו ובהיעדרו, הוא הדמות המרכזית בסיפור. שמו, חנניה, הוא שם סמלי, המשקף את הכישורים שבהם חנן אותו ה' ואת הנס שאירע לו על הים. כישוריו של חנניה מעוררים את התפעלותם של חבריו, אך הוא מצטנע:
- לאחר שמירק וצחצח את כלי המאור שבבית המדרש, וכרך את הספרים הקרועים, שאלו אותו "וכי אינך צורף נחושת?" וענה להם: "לא צורף נחושת אני ולא קושר ספרים אני, אלא כשאני רואה כלי בפגימתו מתמלא אני עליו רחמנות, ואני אומר כלי זה מבקש תיקונו, והקדוש ברוך הוא אומר לי עשה כך או עשה כך ואני עושה".
- לאחר שעשה תיבה למטלטלין לאחד העולים, ביקשו אף כל השאר תיבות. "יצא ליער והביא עצים ועשה להם תיבות כדרך שעשה לזה. אף הוא עשה ארון לספר תורה שיעלוהו לארץ ישראל".
- חנניה נהג בקרון הנשים, ואלה העידו: "מימינו לא הייתה נסיעתנו קלה כנסיעה זו". שאלו אותו הנשים: "בעל עגלה אתה?" וענה להן: "איני בעל עגלה, אלא שהסוסים סוסים והם יודעים מה מתבקש מהם והם הולכים".
במהלך המסע בים חנניה נעדר, משום שלא עלה לספינה כאשר החלה במסעה בים השחור. את היעדרותו גילו הנלבבים אגב קיום מצווה: "כיון שעמדו להתפלל ראו שחסר אחד למנין. חנניה זה שהיה מתלבט אתם כל הדרך נעלם". במהלך השיט, בים השחור ובים התיכון, מרבים העולים להזכיר את חנניה ולהצטער על שאינו עמם. במהלך ההפלגה, הנלבבים "כל אימת שמציצים בים רואים כנגדם שביבין של אור יוצאים מן הים ומטפחת צפה לה כאניה בלב ים, ואדם יושב על המטפחת ופניו כלפי מזרח", אך הנלבבים לא זיהו שאדם זה הוא חנניה. המספר מגלה לקוראים מדוע איחר חנניה להגיע לספינה: עסוק היה בהתרת עגונה מעגינותה.
לאחר שהנלבבים וחנניה הגיעו לארץ ישראל, הם נפגשו בירושלים. חנניה האריך ימים יותר מכל חבריו, "בן ק' היה כבן כ' למצוות ולמעשים טובים ולא ניכר בו לא חולשה ולא עיפוי".
שמואל ורסס עמד על מקומו של ספר תהילים בעולמו של חנניה: "צרור הוא במטפחתו, וחנניה נוהג לקרוא בו בדבקות עוד לפני הצטרפותו למסע של החבורה (עמ' תפז). אף בשבתו בקרון הנוסעים 'הוציא ספר תהלים ממטפחתו וקרא לאור הלבנה' (עמ' תק). פטירתו האידאלית מתרחשת אף היא כשהגיע בתפילתו לפרק קטו, טז (עמ' תקנ)."[24]
דב לנדאו ציין כי "חנניה נעשה מעין אידאל אליו כדאי להידמות בכל, כגון: תיקון הכלים ובעיקר בעניין זה של דבקות בארץ ישראל. יכולנו לומר שהוא מין עולה אידאלי."[25] ומוסיף: "בסיפור שלפנינו חנניה לא רק מצטרף לעולים, אלא יש בהצטרפותו משום השלמה. במעשיו ובנוכחותו הוא מביא תיקון עליהם ועל כליהם."[26]
סיפורו של חנניה המפליג בים על גבי מטפחת הוא בעקבות הסיפור החסידי, המספר כי בעת שהבעש"ט היה בקושטא ולא מצא ספינה המפליגה לארץ ישראל אשר בה יהודים, הציע לפרוש מטפחתו על הים כדי להגיע באמצעותה, אך מזכירו ר' צבי מנעו מלעשות זאת.[27] גדליה נגאל מצא קווי דמיון נוספים בין קורותיו של חנניה ובין תולדות הבעש"ט, כפי שהם מופיעים בספר "שבחי הבעש"ט": המפגש עם הגזלנים והסירוב להסתייע בהם לעלייה לארץ ישראל.[28]
שרה כ"ץ סבורה שקווים בדמותו של חנניה נוצרו על סמך דמותו של רבי יהודה הלוי, שניסה אף הוא לעלות לארץ ישראל דרך הים, ומציינת: "הדמיון הבולט מכול הוא, כמובן, אמונתם השלמה של שני האישים וחפצם העז לעלות לארץ ישראל, ולו גם בסיכון חייהם."[19]
לדעת זיוה שמיר חנניה הוא בן דמותו של חיים נחמן ביאליק, ומציגה סימנים אחדים לכך, ובהם:[29]
- בשם חנניה משוקעים ראשי התיבות ח"נ של שמו של ביאליק.
- כשם שחנניה הוא הארי שבחבורה העולה לארץ ישראל, כך עמד ביאליק בראש קבוצה של סופרים שיצאה יחד אתו מברית המועצות.
- חנניה מספר שבארץ מוצאו "מקדשין על חלות שחורות ומבדילין על חלב, שאין להם לא פת נקייה ולא יין", וביאליק מספר בשירו "שירתי": ”בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת-שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי; / מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם-חַלּוֹת; ... בּוֹצֵעַ אַבִינוּ בְּשַׂכִּין פְּגוּמָה / עַל-פַּת לֶחֶם שָׁחֹר וּזְנַב דָּג מָלוּחַ”.[30]
- חנניה מספר שנסע בטעות במרכבה ביום הכיפורים, וביאליק נסע בטעות ברכבת בראש השנה.
- חנניה מעיד על עצמו: "לא צורף נחושת אני ולא קושר ספרים", אמירה המזכירה מבחינה תחבירית ורטורית את דבריו של ביאליק בשירו "שחה נפשי": ”לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא – / חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי”.[31]
למטפחת מקום מרכזי בסיפורו של חנניה: בתחילת הסיפור הוא מגיע לבוצץ כשכל רכושו צרור במטפחת; במהלך השיט רואים הנלבבים אדם, הוא חנניה, שט בים על גבי מטפחת; בסוף הסיפור חנניה מובל לקבורה והמטפחת מכסה את עיניו. למטפחת חשיבות סמלית, ולדברי ארנולד בנד היא מהווה כיסוי מגונן לנשמה החשופה, אולי אהבת ארץ ישראל, אולי אמונה בלתי מעורערת בקב"ה ואולי התורה.[32] לעומתו, אברהם רגלסון סבור שהסיפור היה משתבח אם מחברו היה מסתפק בנס פחות מובהק מנס המטפחת שאירע לחנניה:
- חנניה, אדם שכל-כולו דרוּך לעבודת-כפיים, ... כשהוא מוצא עצמו עזוב על שפת-הים, כלום לא היה מתקין לעצמו, מקרשים וגרוטאות פליטת-מישברים, בּוּצית אחת או רפסודה אחת בשביל להסיעו על פני מים רבים? ולנפש-הקורא, האם היה הנס פחות נסי; האם הייתה האַבדלה בין העולים לארץ עם ממון ונכסים ובין הבאים אליה באהבה שבלבם בלבד פחות מובלטת – אילו הגיע חנניה אל חוף-יפו לא על גבי מטפחת כי-אם בכלי-שיט שעשה במו ידיו?[33]
רבי שמואל יוסף בנו של רבי שלום מרדכי הלוי
עם חברי הקבוצה נמנים רבי שמואל יוסף בנו של רבי שלום מרדכי הלוי ואשתו אסתר - שמות אלה זהים לאלה של עגנון ואשתו. גם במאפייניו מזכיר רבי שמואל יוסף את אלה של עגנון – הוא "בקי באגדות ארץ ישראל" והוא מספר אותן לחבורת הנלבבים. סיפוריו מעודדים את הנלבבים בשעות קשות – כאשר הותקפו על ידי יתושים מסופר: "ברם זכור רבי שמואל יוסף בנו של רבי שלום מרדכי הלוי לטוב שהיה ממתיק להם את צערם בסיפורי מעשיות של ארץ בני משה. ... גדולים מעשי השם. אשרי מי שנותנם על לבו ויודע להטעימם לאחרים. אשרי רבי שמואל יוסף שיודע כל שעה לספר מה הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם ישראל".
בעת שהנלבבים המתינו בקושטא לספינה שתיקח אותם לארץ ישראל, לא כילה זמנו לריק, אלא "אותם ימים היה רבי שמואל יוסף בנו של רבי שלום מרדכי הלוי יושב לפני חכמי קונשטנדינא והיה קורא בכל הספרים הגדולים והקטנים הטובים והישרים המלאים יראת שמים וחכמה. והוסיף יראה וחכמה בנגלה ובנסתר בדקדוק ובמליצה בדרכי הלשון ובסודותיה".
זושא
לאורך הסיפור שזורה עלילת משנה העוסקת בזושא, השודד היהודי. דמותו המסתורית של זושא מתבררת לקורא בהדרגה. מידע ראשון על קיומו של שודד יהודי ניתן בסיפורו של חנניה, על גוי מניח תפילין שפגש, והתברר שאת התפילין נטל מארכיליסטיס שהוצא להורג. בהיותם בחוטין, פגשו הנלבבים עגונה, שסוּפר על בעלה שנעלם לאחר שנתפס כליסטים והוצא להורג. כיוון שלא נמצא עד לאירוע זה, נותרה האישה עגונה. שני רסיסי מידע אלה משתלבים בעת שהמספר מגלה לקורא את נסיבות היעלמותו של חנניה: כאשר יצאו חנניה וחבריו לשוק, כדי להצטייד במצרכים להפלגה, נתקל חנניה באותו גוי המניח תפילין, ופעל לגבות ממנו עדות על מותו של זושא, כדי להתיר את העגונה מעגינותה. העגונה הזדמנה אף היא לאותו מקום, וזיהתה את התפילין כאלה של בעלה.
זושא הוא דמות צדדית בעלילה, שהרי אינו חלק מחבורת הנלבבים, ולמעשה מת קודם לתחילת הסיפור, אך חשיבותה נובעת מהיותו הגורם להיעלמותו של חנניה, שלה מקום מרכזי בסיפור.
גברים ונשים
בתחילת הסיפור, בהתארגנות לעלייה לארץ ישראל, מעמדן של הנשים שווה למעמדם של הגברים: בין העולים יש כאלה שבהם שני בני הזוג החליטו לעלות והצטרפו לחבורה, וכאלה שעקב מחלוקת בעניין זה שנתגלעה בין בני הזוג התגרשו, ורק אחד מבני הזוג, לעיתים הגבר ולעיתים האישה, הצטרף לחבורה. בעת ההתכנסות לקראת היציאה לדרך שואל רבי שלמה הכהן את הגברים "למה לכם לעלות לארץ ישראל", ומתאר את תלאות הדרך, אך הגברים איתנים ברצונם לעלות. לאחר מכן, "כשם שאמר לאנשים כך אמר לנשים, וכשם שהשיבו האנשים כך השיבו הנשים".
עם תחילת המסע מופרדים הנוסעים, מטעמי צניעות לשתי קבוצות: קרון לגברים וקרון לנשים. מכאן ואילך יש הפרדה ברורה בין מעשי הגברים למעשי הנשים. למשל: "לאחר שאכלו ושתו ובירכו הוציאו ספרים משקיהם וישבו ללמוד והנשים הוציאו צינוריות וחוטים וישבו וסרגו". בהמשך המסע, כאשר המתינו לספינה שתפליג בים השחור, "התחילו הנשים בוכות אוי אנו מתייראות להפליג בים, אוי אנו מתייראות לנסוע בספינה". לא נחה דעתן עד שהתגרשו מבעליהן כדי שיוכלו לחזור לבוצץ לבדן, אך מיד התחרטו וחזרו ונישאו אישה לבעלה. חומרת התנהגותן מודגשת בתלונתו של אחד הנלבבים, רבי משה, באוזני חברו למסע, רבי יוסף מאיר: "רוצה יהודי להתקין עצמו בדרך כדי שיכנס לארץ ישראל בדעה צלולה פתאום קופץ עליו רוגזה של אשתו, תן לי גט, עשה לי חופה".
ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, הגברים "נטלו את החומשים והשלימו פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום ופירוש רש"י ושיר השירים", ואילו הנשים "הוציאו משקיהן ספר תחינות של הדלקת הנר וספר צאינה וראינה שמטעים את התורה לנשים ולהדיוטות".
זיקה לסיפורים נוספים של עגנון
לסיפור "בלבב ימים" זיקה ברורה לסיפורים נוספים של עגנון.
"הנדח"
אחדים מגיבורי "בלבב ימים" מוזכרים בסיפורו של עגנון "הנדח", הסיפור הפותח את הקובץ "אלו ואלו", שמועד התרחשותו הוא שנת 1815, כעשרים שנה קודם להתרחשותו של "בלבב ימים". הסיפור "הנדח" עוסק במעברו של גרשום, מתנגד בן מתנגדים, זקנו של אביגדור הפרנס, לחסידות.
עם העולים מבוצץ בסיפור "בלבב ימים" נמנה "רבי משה אחיו של רבי גרשום עליו השלום, זה רבי גרשום שיצתה נשמתו בפסוק הביאני המלך חדריו כפי שמפורש בספר הנדח". בהמשך הסיפור מדבר רבי משה על הניגון שהשמיע רבי גרשום אחיו בעת יציאת נשמתו, ולקראת סופו של "בלבב ימים" נוצרת זיקה הדוקה בינו ובין סופו של "הנדח": "הניח רבי משה ראשו בכותל ונזכר שהוא עומד במקום שלא זזה משם שכינה מעולם, התחיל קורא בשיר השירים בהתלהבות איומה ובנעימה שקרא בה רבי גרשום אחיו עליו השלום בעת יציאת נשמתו, עד שהגיע לפסוק הביאני המלך חדריו שבו נסתלק רבי גרשום אחיו מן העולם. לא הספיק רבי משה לסיים כל הפסוק עד שנכנסה בו שמחת ארץ ישראל ונכנסה בו חיות חדשה." על הזיקה שבין שני הסיפורים העיר שמואל ורסס:
- בנוסף לחיזיון של רציפות החוויה האקסטטית הכרוכה בניגון של שיר השירים, המקשרת בין שני האחים, מעבר לתבניות הנפרדות של שני הסיפורים, מיתוספת לזיקה המוטעמת שביניהם גם משמעות אירונית נוקבת. מתברר שצאצאיו של הפרנס ר' אביגדור, שנלחם מלחמת חרמה בחסידים כמסופר ב'הנדח', נמשכים אחר תנועה זו. לעומת הצעיר גרשום, שנצטרף בצנעה למחנה יריבו של סבו, הרי אחיו רבי משה נמנה עתה בגלוי עם חבורתם העולה לארץ ישראל. הוא אף מטפח בפומבי ובמוצהר את ניגונו ואת הליכותיו של אחיו זה."[34]
"אורח נטה ללון"
ברומן "אורח נטה ללון", שעלילתו מתרחשת דורות אחדים לאחר זו של "הנדח" ושל "בלבב ימים", מוזכרים אחדים מגיבורי "הנדח", וכן מוזכר מעשהו של חנניה, שבו עוסק "בלבב ימים": "אמר לי ירוחם, אתה סיפרת לי מעשה חנניה שמצא את הנלבבים ועלה עמהם".[35]
על זיקה זו, בין שלושה מסיפוריו של עגנון, העיר שמואל ורסס:
- קישורים אלה מובאים גם מתוך הנחה של המספר שקיים קורא שהוא בקי ורגיל בכלל יצירתו, המסוגל לעקוב כראוי אחר הפרטים האפיזודיים, המרוקמים בדרך כלל באורח מוצנע בטקסט ומובלעים בין השיטין. הקישורים הללו משווים אפוא ליצירה ממד נוסף, וכל אחת מן היצירות המקושרות מתפרשת תוספת פירוש מכוחה של אותה זיקת הדדין.[36]
"המטפחת"
בסיפור "המטפחת", שפורסם שנתיים לפני "בלבב ימים" ונכלל אף הוא בקובץ "אלו ואלו", בולט מוטיב המטפחת, שלו מקום מרכזי גם בסיפור "בלבב ימים". דב סדן עוסק במוטיב זה בשני סיפורים אלה וברומן "הכנסת כלה" ומציין: "כי אם תבדוק בסיפורי ש"י עגנון תמצא בהם עניין המטפחת ותמצאו כדרך תיקון הקלקלה ההיא, כלומר כהחזרת תפקידה הגדול כאות חיבה שבין ישראל וא-לוהיו, בין העם ושכינתו, כאות התחברותם אחרי פרידת הגולה. ... אבל גדול ממעשה המטפחת לרבי יודל ב'הכנסת כלה' הוא מעשה המטפחת לרבי חנניה ב'בלבב ימים', שכן מטפחת של רבי יודל הייתה משמרתו עד הפלגה לארץ ישראל, ואילו מטפחת של רבי חנניה היא היא שהפליגתו לארץ ישראל, היא היא שהביאתו אליה."[37] בהמשך דבריו מוצא סדן זיקה הדוקה בין "בלבב ימים" ובין "המטפחת", ורואה "תשובתו של חנניה לפסח הגבאי ולמלכה [מהנלבבים] כתשובה לאותו ילד [גיבור "המטפחת"] שנתן מטפחתו לעני".
"קורות בתינו"
בספר "קורות בתינו" נכלל גם סיפורו של ר' יוסף, מאבות אבותיו של עגנון, שבדרכו לארץ ישראל עצר בקושטא, ואף לו נעשה נס ולאחר שטבעה ספינתו "עמד זקננו וכרך עצמו בחופה ששיגרוה אבותיו לארץ ישראל. ונעשה לו נס ועשתה עצמה כמפרש והייתה צפה והולכת עד שהגיע זקננו ליבשה".[38]
מועד התרחשות העלילה
אחדים מחוקרי עגנון ניסו לקבוע את מועד התרחשתו של "בלבב ימים". אף שמדובר בסיפור בדיוני, משובצות בו עובדות אחדות, המאפשרות לקבוע את זמנו. בין החוקרים יש המקדים את התרחשותו למאה ה-18, ויש המאחר אותה עד שנות השישים או השבעים של המאה ה-19. שמואל ורסס מציין, לפי פרטים היסטוריים המופיעים בסיפור ולפי זיקתו לסיפור "הנדח", שבו מצוינת במפורש שנת 1815, כי המסע המתואר בסיפור שלפנינו "נתקיים ככל הנראה באחת השנים שבין 1825 ל-1835" ומוסיף: "עם זאת אין להתעלם מן העובדה שמסביב לנתונים הוודאיים אפשר להבחין גם באנכרוניזמים גלויים; מסתבר שלמרות בקיאותו המופלגת במקורות ראשונים, טשטש עגנון ביודעין פה ושם את עקבותיו של סדר הזמנים לצורכי העיצוב של הבדיה הספרותית."[39]
פרסום הסיפור
הסיפור "בלבב ימים" פורסם לראשונה ב"ספר ביאליק", שיצא לאור בשנת 1934. בשנת 1935 פרסמה אותו הוצאת שוקן כספר עצמאי,[40] וכן כללה אותו בכרך השישי, "בשובה ונחת", שבסדרת כל כתבי עגנון, שהחלה לצאת לאור בשנת 1931. במהדורה החדשה של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", שיצאה לאור בשבעה כרכים בקיץ 1953, "בלבב ימים" הוא הסיפור החותם את הכרך "אלו ואלו".
תרגומים
בשנת 1947 ראה אור תרגום של הסיפור לאנגלית בידי ישראל מאיר לסק, במהדורה מיוחדת בת 300 עותקים ועוד עשרה עותקים מהודרים, מלווה באיוריו של הרצל רום, חתנו של שלמה זלמן שוקן;[41] התרגום הוגש כשי לשוקן ליום הולדתו השבעים. בשנת 1948 הספר יצא לאור באנגלית במהדורה רגילה.[42]
בשנת 1966 הופיע הסיפור בתרגום לגרמנית מאת קארל שטיינשניידר.[43]
בשנת 1967 ראה אור בתרגום לספרדית מאת אנחל סַבּרידוֹ ומרטין אֶסקוּרדִייה.[44]
באותה תקופה לערך ראה הסיפור אור בתרגום ליידיש (בעיתון)[45] ולשוודית.[46]
בסביבות שנת 1988 הופיע תרגום של הסיפור לרומנית במהדורה מצומצמת.[47]
בשנת 2008 הופיע הסיפור בתרגום לצרפתית.[48]
הערכה
הסיפור היה מועמד לפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תרצ"ג (הפעם הראשונה שבה חולק הפרס), אך נדחה מאחר שלא ראה אור בצורת ספר נפרד. בשנת 1935, לקראת ההענקה השנייה של הפרס, קבעו שלושת השופטים, אשר ברש, יעקב פיכמן ושאול טשרניחובסקי, להעניק לעגנון את הפרס לשנת תרצ"ד על סיפורו זה.[49]
ח"נ ביאליק צוטט כמי שאמר ימים אחדים לפני מותו לידידו דוד רוטבלום כי הסיפור הוא מעשה ידי אמן, "הסיפור היותר טוב של מספר מובהק ופורה זה".[50]
לקריאה נוספת
- ש"י עגנון, בלבב ימים: בצירוף הערות, ביאורים ומראי-מקומות מאת שמואל גדון, ירושלים – תל אביב: שוקן, תשכ"ו 1965.
מחקר:
- אהרן זאב אשכולי, "בלבב ימים", הפועל הצעיר, 30 באפריל 1934, עמ' 12–13.
- שמעון הלקין, "בלבב ימים", גליונות, שבט 1934, עמ' 273–274.
- ר' בנימין, "הנלבבים בלבב ימים", ההד, 1935, עמ' 28–29.
- שמואל ורסס, "'בלבב ימים' לש"י עגנון - המקורות לסיפור ושיטת עיצובם", בספרו ש"י עגנון כפשוטו, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 153–188. (ראה אור לראשונה בכתב העת הספרות, 2,2 (1970), 310–332)
- דב לנדאו, "הערות פרשניות לסיפור 'בלבב ימים' לש"י עגנון", מעלות ו 2 תשל"ה, עמ' 4–22.
- דב לנדאו, מסגנון למשמעות בסיפורי ש"י עגנון, עקד, תל אביב, 1988.
- גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים: עיון בארבעה מסיפוריו, מכון קורצוויל, אוניברסיטת בר-אילן, 1983.
- הלל ברזל, "מכשול ותיקון - 'בלבב ימים'", בספרו חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון: מחקר ופירוש,(יחדיו, 1986; נדפס גם בספרו המאה החצויה - ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, ספרית פועלים, 2011, עמ' 406–416.
- זיוה שמיר, בדרך לבית אבא: מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון, הוצאת ספרא, 2013, פרק תשיעי: אגדת האיש הפלאי, עמ' 196–233.
- Arnold J. Band, Nostalgia and Nightmare - A Study in the Fiction of S. Y. Agnon, University of California Press, 1968, pp.262-270.
קישורים חיצוניים
- דינה לוין, המטפחת כסמל מטאפיזי בסיפור החסידי וגלגוליה בסיפורי עגנון ובשירת אצ"ג, באתר "דעת"
- שמעון גינצבורג, ספק ביאליק, דואר היום, טורים 1–3, 22 ביוני 1934
- אברהם ברוידס, חיים נחמן ביאליק, דבר, 13 בינואר 1933 – אקרוסטיכון לילדים לכבוד יום הולדתו השישים של חיים נחמן ביאליק
הערות שוליים
- ^ יַמִּים – ריבוי של ים.
- ^ יעקב פיכמן (עורך), ספר ביאליק, תל אביב: הוצאת ועד היובל בהשתתפות הוצאת אמנות, תרצ"ד.
- ^ ש"י עגנון, בלבב ימים: סיפור אגדה, ברלין: שוקן, תרצ"ה.
- ^ מכתב של ש"י עגנון לשלמה זלמן שוקן מ-7 במאי 1931, ש"י עגנון - ש"ז שוקן - חילופי אגרות, הוצאת שוקן, 2003, עמ' 273.
- ^ כל הציטוטים מהסיפור הם לפי: ש"י עגנון, "בלבב ימים", אלו ואלו, הוצאת שוקן, תשכ"ז.
- ^ דונאו (Donau) הוא שמו הגרמני של נהר הדנובה. הגרשיים אינם מסמנים ראשי תיבות כי אם מילה לועזית.
- ^ ככל הנראה השתכנו הנלבבים בבית אג'ימן – דאר אל יהוד ("חצר היהודים") – שפתח את שעריו לנוסעים יהודיים בתקופה האמורה, 1825.
- ^ דב לנדאו, "הערות פרשניות לסיפור 'בלבב ימים' לש"י עגנון", מעלות ו 2 תשל"ה, עמ' 18
- ^ זיוה שמיר, בדרך לבית אבא: מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון, הוצאת ספרא, 2013, פרק תשיעי: אגדת האיש הפלאי, עמ' 231
- ^ שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 169–179.
- ^ המאמר בתוך ברוך קורצווייל (עורך), יובל שי: מאמרים לכבוד שמואל יוסף עגנון בהגיעו לשיבה, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשי"ח, עמ' 137 (נדפס שוב בתוך קובץ מאמריו מסות על סיפורי ש"י עגנון, תשכ"ג.
- ^ 12.0 12.1 Arnold J. Band, Nostalgia and Nightmare - A Study in the Fiction of S. Y. Agnon, University of California Press, 1968, p.263
- ^ גרשם שלום, "מקורותיו של 'מעשה רבי גדיאל התינוק' בספרות הקבלה", בספר לעגנון שי, תשי"ט. נכלל גם בספרו של שלום דברים בגו, עם עובד, 1976.
- ^ זיוה שמיר, בדרך לבית אבא: מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון, הוצאת ספרא, 2013, פרק תשיעי: אגדת האיש הפלאי, עמ' 198
- ^ גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים: עיון בארבעה מסיפוריו, מכון קורצוויל, אוניברסיטת בר-אילן, 1983, עמ' 18-17.
- ^ יוסף יעקבס, יוליוס גוטליב, "Schüler Gelauf", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- ^ מאיר בוסאק, למקור יצירתו של ש"י עגנון, באתר "דעת"
- ^ שמואל ורסס, "'בלבב ימים' לש"י עגנון - המקורות לסיפור ושיטת עיצובם", בספרו ש"י עגנון כפשוטו, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 153–188. להלן: ורסס
- ^ 19.0 19.1 שרה כ"ץ, "שירי המסע בים לא"י של ריה"ל והשפעתם על 'בלבב ימים' של עגנון", ירושלים כב, תשס"ו, עמ' 33-24.
- ^ משה חלמיש, "מקורות קבליים וחסידיים ב'בלבב ימים' לש"י עגנון", בספר: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- ^ ורסס, עמ' 153.
- ^ דב לנדאו, "הערות פרשניות לסיפור 'בלבב ימים' לש"י עגנון", מעלות ו 2 תשל"ה, עמ' 10
- ^ אסתר פוקס, אמנות ההיתממות: על האירוניה של ש"י עגנון, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ה, עמ' 50-49
- ^ ורסס, עמ' 161.
- ^ דב לנדאו, "הערות פרשניות לסיפור 'בלבב ימים' לש"י עגנון", מעלות ו 2 תשל"ה, עמ' 5
- ^ שם, עמ' 12.
- ^ "מעשה מנסיעת הבעש"ט לקאנסטנטינאפל", בספר קהל חסידים, ורשה תרכ"ו, עמ' ה-ו.
- ^ גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים: עיון בארבעה מסיפוריו, מכון קורצוויל, אוניברסיטת בר-אילן, 1983, עמ' 16.
- ^ זיוה שמיר, בדרך לבית אבא: מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון, הוצאת ספרא, 2013, פרק תשיעי: אגדת האיש הפלאי, עמ' 196–233
- ^ ח"נ ביאליק, שִׁירָתִי, בפרויקט בן-יהודה
- ^ ח"נ ביאליק, שָׁחָה נַפְשִׁי, בפרויקט בן-יהודה
- ^ Arnold J. Band, Nostalgia and Nightmare - A Study in the Fiction of S. Y. Agnon, University of California Press, 1968, p.264
- ^ אברהם רגלסון, בחצרות עגנון, ב"פרויקט בן יהודה"
- ^ שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 38.
- ^ ש"י עגנון, אורח נטה ללון, הוצאת שוקן, תשכ"ז, עמ' 209.
- ^ ורסס, עמ' 156.
- ^ דב סדן, על ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 84.
- ^ ש"י עגנון, קורות בתינו, הוצאת שוקן, 1979, ספר ראשון, פרק ח - מפרשי הים
- ^ ורסס, עמ' 160-158.
- ^ "[/F/?func=direct&con_lng=heb&local_base=&doc_number=001034701 בלבב ימים: סיפור אגדה]", בקטלוג הספרייה הלאומית
- ^ S.Y. Agnon, In the Heart of the Seas; translated from the Hebrew by I.M. Lask; drawings by T. Herzl Rome, New York: Schocken Books, 1948.
- ^ מכתב של גדעון שוקן לש"י עגנון מ-14 בספטמבר 1947, ש"י עגנון - ש"ז שוקן - חילופי אגרות, הוצאת שוקן, 2003, עמ' 320–321
- ^ S.J. Agnon, Im Herzen der Meere und andere Erzählungen; Übersetzungen aus dem Hebräischen von Karl Steinschneider und Max Strauss; Nachwort von Tuwia Rübner, Zürich: Manesse Verlag (Manesse Bibliothek der Weltliteratur), 1966.
- ^ S.J. Agnon, En el corazón de los mares; Y lo torcido se endereza; El alejado; traducción de Ángel Sabrido y Martín Ezcurdia, Barcelona: Plaza & Janés, 1967.
- ^ ש"י עגנון, מסוד חכמים: מכתבים 1909–1970: עגנון, ברנר, ביאליק, לחובר, כצנלסון, סדן, ירושלים ותל אביב: שוקן ('כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון'), תשס"ב 2002, עמ' 318.
- ^ דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, ירושלים: שוקן, תשנ"ח 1998, עמ' 175.
- ^ S. Y. Agnon, Hanania merge la Ierusalim: (În largul mării); traducere din ebraică de Yossef Abraham, Bucureşti: Editura Tess Expres, [1988?].
- ^ S. J. Agnon, Au coeur des mers: conte; présenté et traduit de l’hébreu par Emmanuel Moses, Paris: Gallimard (Du monde entier), 2008.
- ^ דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, ירושלים: שוקן, תשנ"ח 1998, עמ' 264, 267; פרס ביאליק של עיריית תל אביב, דבר, 31 במרץ 1935
- ^ מובא אצל לאור, חיי עגנון (1998), עמ' 267.
