לאחר הסעודה
לאחר הסעודה הוא סיפור קצר בן ט"ו פרקים מאת ש"י עגנון, המתאר באופן סמלי את יציאתו של המספר מן העולם.
הסיפור נדפס לראשונה בשנת 1963 בכתב העת "מולד", ולאחר פטירתו של עגנון נדפס שוב בעיתון "הארץ", ולבסוף נכלל בקובץ הסיפורים "לפנים מן החומה".
תמצית הסיפור
המספר משתתף בסעודה גדולה שהגיעה פתאום אל סופה, לאחר שהסועדים חשו יגעים מהאוכל הרב שהוגש להם. בשלב זה מספר המספר: "נדמה לי פתאום שמתבקש אני. כרז לא קרא, קריאה לא הגיעה לאוזני, לחישה קלה לא התלחשה. מעצמי, מעצמי ידעתי שמתבקש אני".[1] כיוון שכך, יצא המספר לדרך, אך "מאימת הדרך שכחתי כלל ראשון של יוצאי דרכים, שצריכין לידע תחילה לאן הולכין וצריכים לידע באיזה דרך הולכים ואם ארוכה היא ואם קצרה וכן מה צריכין להכין לדרך. אבל אני לא ידעתי לאן אני הולך ובאיזה דרך הולכים ולא הייתי מוכן לדרך."[2]
מיד עם צאתו לדרך ראה בית ישן, "כמין ואו זקופה שהפכה ראשה כלפי ימין עשוי הוא הבניין. וחווקים חווקים תקועים להם בשמאלה של הואו כמין סולם של עלייה. של ברזל ישן נושן הם. דקים הם ומחוספסים הם."[3] המספר חש "כאילו אמרו לו עלה",[4] והחל לעלות בסולם, אף שלא התכוון לכך. הוא עלה בסולם על כל שלביו, וכשהגיע לשלב העליון השליך עצמו כלפי מעלה והגיע לראשה של הואו, וממנו הגיע לתוך הראש עצמו. בשלב זה מספר המספר: "הצצתי וראיתי בני אדם דחופים ומבוהלים עולים ובאים באותם השלבים שעליתי אני וריצתם כריצת אנשי החבורה הקדושה להר הזיתים שבירושלים בערבי שבתות עם חשיכה", והוא מוסיף: "שיערתי שכולם בשבילי באים".[5]
פרשנות
מהמשל לנמשל
סיפורו של עגנון "פת שלימה" אף הוא משל, אך זיהוי הנמשל אינו פשוט, ונדרשה פרשנותו של ברוך קורצווייל לשם פענוח כתב החידה שיצר עגנון.[6] בסיפור שלפנינו, לעומת זאת, המעבר מהמשל לנמשל פשוט למדי. קל לזהות שהסעודה היא חיי העולם הזה, הטיפוס בסולם הוא תהליך היציאה מן העולם, וראש הוא"ו הוא הקבר. על פי זיהוי בסיסי זה ניתן לבחון ולהבין את משמעותו של כל אחד מהפרטים שבסיפור.
רעיה הרן מציינת כי "למרות הלשון הנקייה (היופומיסטית), פעלים רבים וביטויים שלמים ב'לאחר הסעודה' (בייחוד בפרקים א-ד), שנלקחו משפת היום-יום וממקורות ספרותיים – בעיקר מן המקרא ומדברי חז"ל, אך גם מן הפיוט ומן הספרות המיסטית הקבלית והחסידית – יש בהם קונוטציה של עזיבת העולם הזה והילקחות לעולם הבא".[7] היא מביאה דוגמאות אחדות לכך:
- השורש "לקח", במשמעות של לקיחה מהחיים, המופיע בסיפור בתיאור "ביקשתי לראות אם יודעים הם שלוקחים אותי מהם",[8] מופיע במשמעות זו כבר בספר בראשית: ”וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקִים”.[9]
- השורש "בקש" מופיע פעמים אחדות בתיאור " נדמה לי פתאום שמתבקש אני . ... מעצמי, מעצמי ידעתי שמתבקש אני. נתתי לבי לדעת מה טעם מתבקש אני ועל שום מה מבקשים אותי ומי מבקש אותי ולהיכן אני מתבקש"[8] שורש זה מופיע בביטוי "נתבקש בישיבה של מעלה" (שפירושו: מת), שמקורו בתלמוד הבבלי.[10]
- השורש "הלך" מופיע בתיאור "ולאן אתה הולך מתוך הסעודה",[11] המזכיר את דברי עקביא בן מהללאל: ”דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן”.[12]
מקורות מקראיים תלמודיים
דימוי העולם הזה לסעודה, בהקשר של יציאה מהעולם, קיים בתלמוד הבבלי, שבו נאמר ”דעלמא דאזלינן מיניה - כהלולא דמי”,[13] כלומר: העולם שאנו הולכים ממנו הוא כמשתה.
המספר מספר: "הצצתי וראיתי בני אדם דחופים ומבוהלים עולים ובאים באותם השלבים שעליתי אני וריצתם כריצת אנשי החבורה הקדושה להר הזיתים שבירושלים בערבי שבתות עם חשיכה".[5] שלב זה מתרחש למעשה לאחר המוות – זהו שלב הקבורה, אך המספר המת עדיין מודע לו. רעיון זה מקורו בתלמוד הבבלי, שבו נאמר: ”אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת יודע, עד שיסתם הגולל”.[14]
המספר מהרהר: "שמא כל בני הסעודה נלקחים מבית הסעודה, אלא מתוך שהם ישנים אינם יודעים ואני מתוך שאני ער אני יודע. אבל מה אני מרוויח אם אני יודע אם איני יודע להיכן אני מתבקש ובאיזה דרך הולכים לשם."[8] הרהורים אלא אודות הידיעה מתכתבים עם דברי עקביא בן מהללאל: ”דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן”.[12]
המספר מתאר שבעת עלייתו בסולם "אימה חשכה גדולה ירדה ובאה ממרום. השפלתי עיני למטה, אימה חשכה גדולה עלתה מלמטה." הצירוף "אימה חשכה גדולה" מקורו בתיאור ברית בין הבתרים: ” וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו”.[15] אריאל הירשפלד מפרש זיקה זאת: "'אימה חשכה' הוא מעין שם של האלוקים וצורת נוכחות כאחד, אבל המשמעות אינה מפרשת דבר אלא רק מעמיקה את אי-הידיעה בדבר מהותו, כי נוכחותו כאן מוחשת דווקא מעצם אי-הראייה ומן האימה מפניה." ."[16]
מקומו של המוות בסיפור
רעיה הרן עמדה על מאפיין ייחודי של סיפור זה:
- "לאחר הסעודה" אינו סיפור של מוות שבא בסוף החיים ולא סיפור על מוות שבא בעקבות עלילה. מה שבדרך כלל משמש סיום ליצירה הוא כאן היצירה כולה: המוות. הסיפור מתחילתו ועד סופו, עוסק במה שקורה לאדם בעת המעבר מעולם החיים לעולם המתים ואפילו במה שקורה לאחר מכן.[17]
בניגוד לגישה הנפוצה, הרואה במוות אירוע שקורה לאדם בלי שהאדם העומד למות ייטול בו חלק אקטיבי, בסיפור שלפנינו לאדם העומד למות חלק אקטיבי (אם כי לא כולו רצוני) בתהליך המוות. האדם, לאחר שנתבקש לכך, יוצא מן העולם, בתהליך מתמשך המתואר בפרוטרוט בסיפור. רעיון דומה, לפיו על האדם העומד למות לקחת חלק פעיל ורצוני בתהליך זה לשם השלמתו, מופיע בסיפור (ליתר דיוק: מתווה לסיפור) "סרבנותו של יוד שין" שפרסם אברהם הפנר בספרו "כולל הכל" משנת 1987.[18]
הבניין דמוי ואו
הבניין, שעל סולם הצמוד אליו מטפס המספר, הוא "כמין ואו זקופה שהפכה ראשה כלפי ימין".[19] והמספר מעיר:
- והואיל ודומה הוא הבניין כמין ואו זקופה אדבר בו בשתי לשונות, לפי צורך העניין וביאור הדברים. פעמים אקרא לו ואו ופעמים אקרא לו בית או בנין, וטוב שאני קורהו בית או בנין, שמתוך כך אני מפקיעו מרשותו של המשל ונותן לו הויה בעצם הווייתו."[3]
מקומה של האות ואו בטקס המיסטי של הקבורה מתואר בספר "מַעֲבַר יַבֹּק",[20] שהסיפור שלפנינו יונק ממנו רעיונות נוספים.
אריאל הירשפלד הרחיב בעניין משמעותה של האות ואו בסיפור:
- האות ו"ו היא אות החיבור העברית; היא אות ההיפוך מעתיד לעבר ומעבר לעתיד בלשון המקרא; והיא גם מכשיר לתלות בו דברים ולאחזם. צורתה ההפוכה (כלפי ימין) אומרת שיש צד אחר (עולם אחר) להביט בה – וממנו היא אינה הפוכה.[21]
הסיפור במכלול יצירתו של עגנון
רעיה הרן מציינת כי "לאחר הסעודה" מזכיר במקצת את סיפורי "ספר המעשים", אך מונה הבדלים רבים בין רוח הסיפור שלפנינו לרוח סיפורי "ספר המעשים":
- בסיפורי ספר המעשים אין קבלה של הדין ואין השלמה עם המצב הכאוטי, להפך יש ניסיון של היחלצות. ניסיון זה גורם להתרוצצות ומרבה את המבוכה, בעוד שבסיפורנו אין ניסיון כזה, אין התרוצצות והתנועה היא, כאמור, חד-כיוונית. בסיפור שלנו אין עלילה ואין פגישות עם דמויות אחרות בעוד שבסיפורי ספר המעשים נקבעת העלילה, בדרך כלל, כתוצאה משרשרת של פגישות."[22]
לקריאה נוספת
- רעיה הרן, "'לאחר הסעודה' לש"י עגנון - סיפור של מיתה: אוטוביוגראפיה עתידנית", בקורת ופרשנות 25, תשמ"ט, עמ' 19-5.
- אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון, אחוזת בית, 2011, הפרק "לאחר הסעודה", עמ' 238-231.
- דוד אבידן, "מכתב לעגנון", עכשיו 66, תשנ"ט
קישורים חיצוניים
חיים באר, האינטרטקסטואליות העגנונית, באתר "בית עגנון"
הערות שוליים
- ^ ש"י עגנון, "לאחר הסעודה, בקובץ לפנים מן החומה", הוצאת שוקן, 2000, עמ' 281
- ^ "לאחר הסעודה", עמ' 283
- ^ 3.0 3.1 "לאחר הסעודה", עמ' 283
- ^ "לאחר הסעודה", עמ' 284
- ^ 5.0 5.1 "לאחר הסעודה", עמ' 292
- ^ ברוך קורצווייל, "פת שלימה", גזית ד', שבט-תמוז תש"ב, עמ' 147-145. נכלל גם בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון, במאמר בשם "ניתוח הסיפור 'פת שלימה' כדוגמה לפיענוח סיפורי 'ספר המעשים'", עמ' 94-86.
- ^ רעיה הרן, "'לאחר הסעודה' לש"י עגנון - סיפור של מיתה: אוטוביוגראפיה עתידנית", בקורת ופרשנות 25, תשמ"ט, עמ' 8.
- ^ 8.0 8.1 8.2 "לאחר הסעודה", עמ' 281
- ^ ספר בראשית, פרק ה', פסוק כ"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ו עמוד א'
- ^ "לאחר הסעודה", עמ' 282
- ^ 12.0 12.1 משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף נ"ד עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ב עמוד ב'
- ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ב
- ^ אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון, אחוזת בית, 2011, הפרק "לאחר הסעודה", עמ' 236.
- ^ רעיה הרן, "'לאחר הסעודה' לש"י עגנון - סיפור של מיתה: אוטוביוגראפיה עתידנית", בקורת ופרשנות 25, תשמ"ט, עמ' 6.
- ^ העיתון "הארץ", שבעקבות פטירתו של עגנון חזר ופרסם את סיפורו "לאחר הסעודה", נהג כך גם במקרה של הפנר, ובעקבות פטירתו חזר ופרסם את סיפורו "סרבנותו של יוד שין".
- ^ "לאחר הסעודה", עמ' 283
- ^ אהרן ברכיה מודנה, מעבר יבק, שפת אמת, פרק כז, באתר היברובוקס
- ^ אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון, אחוזת בית, 2011, הפרק "לאחר הסעודה", עמ' 234.
- ^ רעיה הרן, "'לאחר הסעודה' לש"י עגנון - סיפור של מיתה: אוטוביוגראפיה עתידנית", בקורת ופרשנות 25, תשמ"ט, עמ' 19.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] לאחר הסעודה27634544