מעשה רבי גדיאל התינוק
מעשה רבי גדיאל התינוק הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, המספר את עלילותיו של הנער הזעיר רבי גדיאל התינוק, שהוא גרסה יהודית של מעשיית "אצבעוני". רבי גדיאל התינוק עובר הרפתקאות ומציל את הוריו וקהילתו מעלילת דם.
תמצית העלילה
הסיפור מתחיל בפרטי הולדתו וילדותו של רבי גדיאל התינוק:[1] "רבי גדיאל התינוק נולד בזכות התורה שהיה אביו מלמד לתינוקות מישראל. וכשיצא רבי גדיאל לאוויר העולם היה קטן כל כך עד שלא ניכר אם בן אדם הוא. ... כשהגיע למקרא נטלו אביו והרכיבו כל קופת הטביקי ופתח לפניו חמישה חומשי תורה והיה לומד עמו ומפרש לו דברי אלקים חיים עד שלמד כל התורה כולה. והיה קורא ומתרגם ויודע לדרוש ולמד מקרא משנה הלכות ואגדות, ש"ס בבלי וירושלמי, ספרא וספרי, תוספתא ומכילתא, ספר יצירה אותיות דר' עקיבא וספר התמונה. ... למד לשון יון ולשון אדום ולשון ישמעאל ושאר כל לשונות האומות והיה מסיח בלשונות שלהם כאחד ממשל משלים."[2]
רשעים מרשעי אומות העולם זממו לפגוע באביו של רבי גדיאל התינוק, ותכננו לטפול עליו עלילת דם, במסגרתה בליל הסדר ימזגו בביתו דם בכוסו של אליהו ויזעיקו שוטרים ויגזר דינו למיתה. כאשר החלו בהגשמת תוכנית זו קפץ רבי גדיאל התינוק לתוך כוס היין, והכומר לגם אותה כדי ליצוק בה דם. "היה רבי גדיאל מוטל בתוך מעיו של אותו רשע, ... היה מהרהר והולך בשבע חכמות ובשבעים לשון כדי שלא יהרהר בדברי תורה במקום שכזה."[3] לאחר שמלאו הגויים את הכוס בדם, קראו לשוטרים שאסר את הוריו של רבי גדיאל התינוק. הביאו אותם לדין בפני המלך, וכשהחל הכומר את עדותו, "מה עשה רבי גדיאל, התחיל מדבר מתוך גרונו של אותו רשע ושח להם כל אותו המאורע."[4] מיד שחררו את הנאסרים, ואת הכומר תלו על עץ.
"וכך היה הכומר תלוי כל היום עד שבא אליהו הנביא זכור לטוב ובעט באותו רשע והוציא את רבי גדיאל מתוך מעיו של אותו רשע וצרר אותו בכנף אדרתו והביא לחמי טבריא ורחצו שם ... והכניסו למערה אחת ממערות צדיקים והיה יושב ולומד עמו קטגוריא על הרשעים שמציקים כל כך לבניו של הקדוש ברוך הוא."[4]
לאחר תיאור קורותיו של רבי גדיאל התינוק מציג המספר תיאור נבואי של הצפוי לו באחרית הימים:
- "ובבוא יום ה' היום הגדול והנורא יצא רבי גדיאל ממקומו וילבש בגדי נקם ויעט כמעיל קנאה ודבר בין הגויים והוכיח לעמים רבים וינהום עליהם ביום ההוא לאמר כך וכך עשיתם וכך וכך הלעזתם. ולא יהא להם פתחון פה לשרי אומות העולם להכחישו ובאו במערות צורים ובמחילות עפר כמו שנאמר (ישעיהו ב) ובאו במערות צרים ובמחילות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ."[5]
כמקובל בסיפורי מעשיות, מסתיים הסיפור שלפנינו במילים: "תם מעשה רבי גדיאל התינוק ולא תמו כל מעשיו".
פרסום הסיפור
הסיפור פורסם לראשונה בשנת ה'תר"ף בכתב העת "מקלט", שיצא לאור בניו יורק בעריכתו של י"ד ברקוביץ. בשנת תרפ"ה הודפס הסיפור כספרון נפרד על ידי דפוס מארכס ושותפו בברלין, במהדורה בת 500 עותקים שניתנה כשי למשתתפי כינוס "חברת שונצינו של ידידי הספרים היהודיים (גר')".[6] בשנת 1931 נכלל הסיפור, תוך שינויים אחדים, בארבעת הכרכים של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", ובהמשך נכלל בכרך "אלו ואלו" של כל כתביו.
אחד ההבדלים בין שני הנוסחים של הסיפור הוא ההסבר מדוע הכומר שבלע את רבי גדיאל התינוק בעת שלגם את היין לא הרגיש שגדיאל במעיו. בנוסח הראשון (משנת ה'תר"ף) נאמר שהכומר לא הרגיש בגדיאל כיוון "שלא טעם טעם יין מימיו (האסור לפי חוקי דתם ואמונתם), וחשב שדרכו של יין שגורם קצת מועקין בבני מעיים". בנוסח הנוכחי (משנת 1931) ההסבר הוא: "שהיו מעיו של אותו רשע גסים ביותר, שהייתה אכילתו אלף חזירים ושתייתו אלף מדות ולא היה מרגיש כלום". הנוסח הראשון מעורר תמיהה, שהרי כומר שותה יין בכנסייה. במכתב של עגנון לגרשם שלום,[7] שאותו כתב עגנון בעקבות מאמרו של שלום על מקורות הסיפור, כתב: "מקצת קשה היה לי להכריע אם לעשות את הכומר נוצרי או ישמעאלי שהרי הישמעאלי אסור בשתיית יין." אלחנן שילה העיר על כך:
- "בנוסח הראשון נטה עגנון לצייר את איש הדת שבלע את ר' גדיאל התינוק כמוסלמי, ואילו בנוסחים מאוחרים יותר הוא חוזר לתיאור עלילת דם קלאסית, שמקורה בעולם הנוצרי, והמוסלמי מפנה מקומו לתאוותן נוצרי ששותה יין ואוכל "אלף חזירים". ייתכן שעצם השימוש במילה "כומר" האופיינית לנוצרים מלמדת על ההתלבטות שהייתה לו."[8]
פרשנות
מקורות השראה לסיפור
גרשם שלום ציין כי ”סיפורי עגנון מרובים בהם גלגולי מוטיבים שבאו לידו מדברי ראשונים, פשטו צורה ולבשו צורה ונעשו דבר חדש ואחיד בידיו. סיפורי האגדה הקטנים שלו הם חטיבות ספרותיות מושלמות, ששלמות צורתם משכיחה את גלגוליהם ברוחו של האמן מעניין לעניין”.[9] מקור השראה בולט לסיפור זה הוא שלל סיפורי "אצבעוני". שלום מצביע על מקור נוסף, סיפור רב גדיאל נער המופיע בספרי קבלה אחדים, ובפרט בשולחן ערוך האר"י,[10] ואחר כך בספר "חמדת ימים"[11] וכן בספר "אוצר מדרשים".[12] רב גדיאל נער הוא יתום בן שבע, שמידותיו רגילות. שלום מעיר על כך: "על קטנותו של רבי גדיאל בשנים, המזכה אותו בכינוי 'נער', נתוספה אצל עגנון קטנותו בקומה."[9]
במכתבו של עגנון לגרשם שלום (המוזכר לעיל) הוא מציין שמשפט בייליס, שהיה עלילת דם נגד יהודי רוסיה, הוא שהניע אותו לכתיבת סיפור זה.
אינטרטקסטואליות
"מעשה רבי גדיאל התינוק" הוא סיפור הצלה של יהודים מידי גויים הזוממים להרע להם, ובכך הוא דומה לסיפור מגילת אסתר. הדמיון בא לידי ביטוי גם בשלל ביטויים הנכללים בסיפור ומקורם במגילה:
- בסיפור התקבצו רשעים "להרוג להשמיד ולאבד את כל זרע היהודים", בעקבות לשון המגילה ”לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים” (מגילת אסתר, פרק ג', פסוק י"ג)
- על בני ביתו של גדיאל התינוק מסופר "כי נפל פחד הגויים עליהם", בהיפוך תפקידים מהמסופר במגילה ”כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם” (מגילת אסתר, פרק ח', פסוק י"ז)
- "ואת הכומר תלו על עץ. כאשר זמם לעשות ליהודים כן שלם לו אלקים", ברוח המסופר במגילה ”וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי” (מגילת אסתר, פרק ז', פסוק י')
עליזה שנהר מציגה זיקה נוספת בין שני הסיפורים: "המלך אחשוורוש, כמו המלך בסיפורנו, ממלא בעלילת מגילת אסתר, שמתכונתה הסיפורית משולשת, את תפקיד הגיבור הנייטרלי; הוא המכריע בסופה של העלילה לטובת הגיבור היהודי (מרדכי) ועמו, ומעניש בחומרה את המעליל בן דתו (המן, הכומר בסיפורנו)."[13]
בהתאם למנהגו של עגנון לקשור בין סיפוריו, רבי גדיאל התינוק היושב במערה מוזכר גם בסוף הסיפור הקצר "מעשה עזריאל משה שומר הספרים", הנכלל אף הוא בכרך "אלו ואלו". בסיפור הקצר "אגדת הסופר" מוזכר רבי גדיאל התינוק כמי שהבטיח לאישה שיהיו לה בנים ובני בנים, ו"לא היו ימים מועטים עד שזכתה וראתה ברכה בבטנה ויצאו הימנה צדיקים יראים ושלמים עוסקים בתורה ובמצוות, וזו הלידה הייתה חוץ מדרך הטבע לפי שאותה אשה אילונית היתה."[14] הוא מוזכר גם בהערת אגב ברומן "אורח נטה ללון".[15]
סיפורו של עגנון שימש השראה לסיפורו של ש. בן-ציון, "זעירא קטינא", שפורסם בשנת תרפ"ד בספר החמישי של "כתבים לבני הנעורים".
מקום התרחשות העלילה
גרשם שלום קובע כי "סיפור המעשה מתרחש בארץ ישראל או בסביבתה",[9] ולראיה: בתחילת הסיפור אביו של רבי גדיאל התינוק מגלת את שערות ראשו על קבר רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר, ובסוף הסיפור אליהו הנביא רוחץ את רבי גדיאל התינוק בחמי טבריה. עליזה שנהר מסתייגת ואומרת כי "אווירת הסיפור והשפעת אגדות עלילות-הדם העממיות יש בה כדי לרמוז על אפשרות של התרחשות העלילה בגלות."[13]
לקריאה נוספת
- א' סאם, "'מעשה רבי גדיאל התינוק' – מאת ש"י עגנון – נוסחיו ומקורותיו באגדת אצבעוני", פי האתון, חוברת 2, אפריל 1972, עמ' 11–40 (כולל את הנוסח הראשון של הסיפור)
- אלחנן שילה, הקבלה ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2011, הפרק "עוד על 'מעשה רבי גדיאל התינוק'", עמ' 196–199. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- עליזה שנהר-אלרעי, קוראת במקור: על אגדות עתיקות וחדשות, הוצאת פרדס, 2016, הפרק "משיח נולד לנו", עמ' 125–156. גרסה מוקדמת של מאמר זה: "משיח נולד לנו", עי"ן גימ"ל ב, 2012.
קישורים חיצוניים
- גרשם שלום, מקורותיו של 'מעשה רבי גדיאל התינוק', בספר לעגנון שי, תשי"ט. נכלל גם בספרו של שלום דברים בגו, עם עובד, 1976.
הערות שוליים
- ^ "תינוק" בסיפור זה משמעותו נער, כמשמעותו בלשון חז"ל, למשל "תינוקת בת תשע שנים ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד ב')
- ^ ש"י עגנון, אלו ואלו, 1966, הסיפור "מעשה רבי גדיאל התינוק", עמ' תסז
- ^ אלו ואלו, עמ' תיח
- ^ 4.0 4.1 אלו ואלו, עמ' תיט
- ^ אלו ואלו, עמ' תכ
- ^ ש"י עגנון – מעשה רבי גדיאל התינוק – ברלין, תרפ"ה, באתר "קדם"
- ^ הנוסח המלא של המכתב נכלל בספרו של אלחנן שילה ובמאמרה של עליזה שנהר.
- ^ אלחנן שילה, הקבלה ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2011, הפרק "עוד על 'מעשה רבי גדיאל התינוק'", עמ' 196–199. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- ^ 9.0 9.1 9.2 גרשם שלום, "מקורותיו של 'מעשה רבי גדיאל התינוק' בספרות הקבלה", בספר לעגנון שי, תשי"ט. נכלל גם בספרו של שלום דברים בגו, עם עובד, 1976.
- ^ שלחן ערוך האר"י ז"ל הפרק "קריאה בחכמת הקבלה" סעיף ד', 1660
- ^ ישראל יעקב אלגאזי, ספר חמדת ימים - חלק ראשון - שבת קודש פרק ט - ליל שבת - יסודי הקדושה, 1731
- ^ אייזנשטיין, אוצר המדרשים גן עדן; גיהנם עמוד 87, 1915 תרע"ה
- ^ 13.0 13.1 עליזה שנהר, משיח נולד לנו, עי"ן גימ"ל ב, 2012
- ^ אלו ואלו, עמ' קלד
- ^ אורח נטה ללון, הוצאת שוקן, 1966, עמ' 302
32775990מעשה רבי גדיאל התינוק