המלבוש
המלבוש הוא סיפור קצר בן שלושה פרקים מאת הסופר ש"י עגנון. הסיפור, שעלילתו מתרחשת במשך שלושה ימים רצופים, עוסק בחייט יהודי שהתבקש להכין מלבוש בעבור השר. השר ועבדיו דוחקים בו לסיים את הכנת המלבוש, אך הוא דוחה את עבודתו בתירוצים שונים ומסיח את דעתו מן המלאכה, עד שלבסוף המלבוש נבלע על ידי דג גדול והחייט, הרודף אחר הדג, טובע בנהר. גרשון שקד ציין כי "מבחינת הטקסט הגלוי נראה סיפור זה כמעשייה (כמעט כמין מעשייה עממית) ... אבל אין הדברים מסתברים כפשוטם, ועניינים שונים נשארים סתומים."[1] לדברי פרשנים כאהרן מגד וגרשון שקד, הסיפור הוא אלגוריה לחיי האדם, שבהם השר מייצג את הקב"ה, והחייט מייצג אדם מישראל שנמסרה לו נשמה שעליו לטפחה.
הסיפור פורסם לראשונה בגיליון ערב ראש השנה תשי"א של העיתון "הארץ",[2] ובשנת 1952 נכלל בקובץ סיפוריו של עגנון "עד הנה", שיצא לאור בהוצאת שוקן.
עלילה
פרק א
החייט יושב בביתו לקראת החשיכה "עם פנות היום" ועוסק בהשלמת המלבוש שהזמין אצלו השר. ”כל זמן שהיה יום והיתה החמה מאירה נטרד החייט בדברים שנדמו לו שאי אפשר בלא הם, משעבר היום והגיעה השעה להביא את המלבוש לבעליו ראה והכיר שלא היה צורך בהם.”[3] הוא תופר כמה תפירות ושוקע בהרהורים. מנקה את משקפיו, מוזג לעצמו כוס יי"ש ומדליק את הנר. לאחר מכן, שוב שוקע בהרהורים ומתחיל להתנמנם, וכאשר הוא מתעורר ושב לעבודתו, מגיעים עבדי השר ולוקחים אותו בעל כורחו, לבית השר.
עם הגיעם לבית השר, מכניסים אותו עבדי השר למקום צר ודחוק, ומשאירים אותו להמתין שם לבדו. לאחר כמה שעות מכניסים אותו אל חדרו של השר שמבקש ממנו לראות את המלבוש. החייט מצטדק בפניו וטוען כי המלבוש כמעט מוכן, ומסביר שהוא התעכב בגלל עבדי השר ובעקבות התעסקותו בעניינים שונים של צורכי הציבור. השר גוער בו והוא יוצא מלפניו בהתחייבות לסיים את הכנת המלבוש במהרה.
פרק ב
החייט חוזר לביתו ומתכוון לסיים את העבודה מיד, אך ריח התבשילים שעולה מן המטבח מסיח את דעתו מן המלבוש. לאחר הרהורים רבים הוא מחליט ללכת לאכול, מפטפט עם אשתו, אוכל שתי קערות של תבשיל "קאשיפעני"[4] ולבסוף נרדם בלי לזכור האם ברך ברכת המזון ובלי לקרוא קריאת שמע. בבוקר הוא הולך לבית הכנסת להתפלל, אך לא מצליח להתרכז בתפילה. לאחר התפילה הוא מדבר עם חבריו והולך איתם לבית המזיגה ומבלה שם את רוב היום.
פרק ג
הגיע זמן תפילת מנחה והחייט מחליט לחזור לביתו ולהתפלל שם, אך הוא טועה בדרכו ולבסוף נאלץ להתפלל בדרך לאחר שכבר שקעה החמה. בזמן התפילה הוא מחשב את התשלומים ששילמו הוא וחבריו בבית המזיגה ומגיע למסקנה שהוא חייב כסף למוזג. כשיורד הערב היא מביט בלבנה ובכוכבים וחושב: ”כלום לא היו יכולים להמתין, כלום לא היו יכולים לשהות שם ברקיע עוד שעה קלה. ביום של תענית שהכל מתגעגעים עליהם שוהים הם מלצאת עד שיוצאת הנשמה, והיום שאין צריכים להם נעשו פתאום זריזים.”[5]
הוא חוזר לביתו, רב עם אשתו ומתוך כעס, זורק את המלבוש על הרצפה. למחרת הוא רוצה לחזור למלאכתו, אך כשהוא רואה את אחד מעבדי השר מן החלון, הוא נבהל ומחביא את המלבוש. בצהריים אשתו מביאה לו את הארוחה לחדרו והוא שופך מעט רוטב על המלבוש. מתוך בהלה הוא קופץ ושופך את כל הקערה על המלבוש.
בשלב זה, החייט הולך אל הנהר ומכבס שם את המלבוש אך בזמן שהמלבוש התייבש בא דג ובלע אותו. החייט קופץ לנהר בתקווה ללכוד את הדג ולהשיב את המלבוש, אך סופו של החייט מסתיים בטביעה בנהר.
לאחר כמה ימים גופו נפלט מן הנהר ולאחר כמה ימים נוספים נמצא גופו והובא לקבורה.
כמקובל בסיפורי עם, הסיפור מסתיים במוסר השכל: ”השר מלבושים יש לו הרבה ויכול לוותר על מלבוש אחד, אבל החייט שאיבד את המלבוש שנעשה מן האריגים של בית מלאכתו של השר מה יענה ומה יאמר לכשישאלו אותו היכן המלבוש?”[6]
פרשנויות
הסיפור כמשל
למרות עלילתו הריאלית (ברובה) של הסיפור, רבים הבינו אותו כמשל. בקריאה מדוקדקת ניתן לראות כי עגנון בעצמו שתל לאורך הסיפור רמזים כי מדובר במשל, ובסוף הסיפור אף כתב מעין "פירוש" למשל הזה. בסוף הסיפור נכתב: ”אמת שהקדוש ברוך הוא רחמני, אבל עבדיו אלו מלאכי חבלה רעים וקשים ומרים ואכזרים. למעלה כמו למטה.”[7] דברים אלו מתייחסים לדבריו שנאמרו בתחילת הסיפור על השר ועבדיו: ”חסדי השר מרובים. אבל עבדיו קשים ואכזרים.”[8]
עגנון מפרש אם כן בעצמו את קווי האלגוריה הכלליים. השר הוא הקדוש ברוך הוא, עבדי השר הם "מלאכי חבלה" והחייט (שבמהלך הסיפור מתברר ששמו 'ישראל') הוא כל אחד מישראל. את המלבוש נוטים לפרש כמשל לנשמה שניתנה לאדם כפיקדון מאת הקדוש ברוך הוא, בהקבלה לבדים שניתנו לחייט מאת השר, ועל האדם מוטל לטפל בה יפה ולכל הפחות לא ללכלך אותה במעשים רעים. בהתחשב בכך שהמלבוש מיועד לשר ולא לחייט מציע צחי וייס פירוש לפיו זהו מלבושו של האל, רעיון המופיע במדרשים ובספרי קבלה.[9]
אהרן מגד מציע פרשנות נוספת, ארס פואטית, לסיפור: "המלאכה שלא נשלמה היא מלאכת הסופר עצמו. כל הימים הוא מתכוון להשלימה ולהוציאה מתוקנת מתחת ידו, ואין הוא מצליח מסיבות התלויות בו־עצמו."[10]
מקורות
ניכרת ביותר זיקתו של הסיפור[10] למאמרו הידוע של רבי טרפון בפרקי אבות: ”היום קצר, והמלאכה מרבה, והפועלים עצלים והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק.”[11] מאמר זה ממשיל את חיי האדם למלאכתו של פועל והנמשל הוא ברור: בעל הבית הוא הקב"ה, המלאכה - קיום המצוות, הפועלים - בני האדם, היום הקצר - החיים. בסיפורנו, עגנון מדגיש את "דחיקתו" של בעל הבית בעיקר בעזרת תיאורם המפחיד של עבדי השר שמטילים את אימתם על החייט. את "היום הקצר" מתאר עגנון בעזרת בחירתו בדמות של חייט זקן שחייו קרובים לקיצם והוא אף מודע לכך. כאשר, בתחילת הסיפור, החייט מתחיל לעבוד ומדליק את הנר, הוא חושב על כך שחייו קצרים: ”הניח את מחטו ונסתכל בנר והרהר בלבו, קצו של מי יבוא תחילה, קצו של הנר או קצו של אותו אדם.”[12] תיאור זה מרמז לאמרתו הידועה של ר' ישראל מסלנט: ”כל זמן שהנר דולק ניתן לתקן”. האמרה עצמה היא משל לחיי האדם (נר = נשמה),[13] אך בסיפור היא משמשת הן כמשל לחייו של החייט והן כתיאור ריאלי המתייחס למציאות של הנר הדולק בחדרו, שכל עוד הוא דולק, החייט עודנו יכול לעסוק בתיקון המלבוש.
מקור נוסף הנזכר ברמז בסיפור הוא "מסכת חיבוט הקבר".[14] כאשר החייט ממתין לפגישה עם השר, בחדר ההמתנה "הצר והדחוק" שאליו הכניסוהו עבדי השר, הוא מצטער על כך שהוא לא יכול בינתיים לשפר במעט את המלבוש, מכיוון שהמחט לא נמצאת איתו. ואז נאמר: ”צער חיבוט הקבר אינו כלום כנגד צערו של זה”. בעקבות אזכור זה, חוקר הספרות גרשון שקד, עמד על קשרם של הדברים ל"מסכת חיבוט הקבר" וראה את כל הסצנה הזו כמשל לעמידתו של האדם בפני "בית דין של מעלה". המקום הצר והדחוק שאינו מתאים כלל לביתו של השר, מעיד כי אין זה סתם חדר. שקד מציין עוד כמה רמיזות ומפרש אותן: העובדה שלפני שעבדי השר הגיעו לקחת את החייט אל בית השר, הנר שלו כבה והוא נשאר יושב בחשכה, מסמלת את הסתלקות הנשמה. כאשר החייט יוצא לבית השר, הוא לובש בגד עליון, "שאין כבודו של השר שיבואו לפניו בבגדים שעושים בהם מלאכה". שקד מפרש את הבגד העליון כטלית שבה מכסים את המת.[15] לאחר מכן, כשהחייט כאמור רוצה לנצל את זמן ההמתנה כדי לעשות תיקונים אחרונים במלבוש, הוא שם לב שהמחט לא נמצאת אצלו והרי היא נשארה בבגד המלאכה שפשט מעליו. זוהי החמצת ההזדמנות לתקן בניגוד לזמן שבו "עוד הנר דולק".
סיבת חטאו של החייט
אהרן מגד מציין כי "השאלה העיקרית העולה מן הסיפור היא, מדוע אין החייט משלים את מלאכתו, למרות שיש אימת העונש עליו, למרות שהוזהר כמה פעמים, למרות שניתנה לו ארכה על ידי השר, שהוא רב חסד, רחום?" תשובתו של מגד: "החטא הוא בהרהורים, במחשבות. כלומר, באבדן האמונה התמימה, שאין מהרהרין אחריה. ... כל זמן שהחייט מהרהר, אין הוא יכול לתקן."[10] החייט עצמו מודע לכך, והוא מהרהר:”מה זה שאני עומד וחושב מחשבות? יבוא עלי אם מיום שיצאתי מבטן אמי אם הרביתי כל כך במחשבות. תמה אני על המחקרים שכל ימיהם מחשבות. מה תועלת לנו מן המחשבות? לא די שיש בהן משום ביטול זמן אלא שמסיעות את הדעת מן העיקר, כגון אני שמרוב מחשבות סילקתי דעתי מן המלבוש.”[16] מחשבות של אובדן אמונה עולות במוחו: ”תמה אני על אותם הצדיקים שקמים כל לילה לקונן על חורבן ירושלים. ברם אם צדיקים הם, למה עדיין ירושלים חרבה, והרי הקדוש ברוך הוא אוהב את תפילת הצדיקים ועושה את רצונם.”[17] אף תפילתו משתבשת מחמת מחשבותיו: ”לא עלתה לו תפילתו יפה, מחמת מחשבותיו שהיו זוממות והולכות.”[17]
עיבוד למחזה
בשנת 2015 הועלה הסיפור כהצגת יחיד בעיבודו ובבימויו של אודי בן סעדיה ובביצוע השחקן ישי מאיר.[18]
בשנת 2017 עובד הסיפור למחזה שהוצג בתיאטרון אספקלריא, בעיבודו ובבימויו של פרוספר מלכה ובהשתתפותם של מוטי גלעדי, יגאל פילר, דני שטג וציון אשכנזי.[19]
הסיפור הוקרא על ידי שלמה ניצן במסגרת ערב הקראת סיפורי עגנון.
לקריאה נוספת
- י. קוכרמן, "רמזי הסיפור המלבוש לרש"י עגנון", מעלות א/5 1962, עמ' 16–19.
- אהרן מגד, "שש נפשות מחפשות מוצא", מאזנים כג/ב, יולי 1966, עמ' 144–147. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, ספריית פועלים, 1973, הפרק "גלוי וסמוי בסיפור", עמ' 89–132.
- צחי וייס, 'מות השכינה' ביצירת ש"י עגנון - קריאה בארבעה סיפורים ובמקורותיהם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009, פרק שלישי: המלבוש, עמ' 70–91.
- Arnold J. Band, Nostalgia and Nightmare - A Study in the Fiction of S. Y. Agnon, University of California Press, 1968, pp 405-406.
קישורים חיצוניים
- ש"י עגנון, המלבוש, הארץ, 11 בספטמבר 1950
- גרשון שקד, על "המלבוש" לש"י עגנון, למרחב, 2 באוקטובר 1959, המשך
- שושנה רבין, תשתיות מדרשיות בסיפור המלבוש לעגנון, "מעמקים" 20, דצמבר 2008, באתר "דעת"
- רחלי עופר, המלבוש והבריחה מאחריות (יונה א- ב), בערוץ יוטיוב של המכללה האקדמית הרצוג
- חמוטל סדן, כינון האינדיבידואל וכישלנו: ניתוח משווה בין "האדרת" לגוגול לבין "המלבוש" לעגנון, באתר "אמירות",
הערות שוליים
- ^ גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, ספריית פועלים, 1973, עמ' 113
- ^ ש"י עגנון, המלבוש, הארץ, 11 בספטמבר 1950
- ^ עד הנה, עמוד ש"ה
- ^ הערת שוליים לסיפור מתארת מאכל זה: "קאשיפעני מין מאכל של דוחן ופולים עם תוספת בצלים מטוגנים בשומן."
- ^ עד הנה, עמוד שי"ח
- ^ עד הנה, עמוד ש"כ
- ^ עד הנה, עמוד ש"כ
- ^ עד הנה, עמוד ש"ז
- ^ צחי וייס, 'מות השכינה' ביצירת ש"י עגנון - קריאה בארבעה סיפורים ובמקורותיהם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009, פרק שלישי: המלבוש, עמ' 70–91
- ^ 10.0 10.1 10.2 אהרן מגד, "שש נפשות מחפשות מוצא", מאזנים כג/ב, יולי 1966, עמ' 144–147. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ט"ו.
- ^ עד הנה, עמוד ש"ו.
- ^ על פי הפסוק "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן". ספר משלי, פרק כ', פסוק כ"ז.
- ^ אליהו די וידאש, מסכת חיבוט הקבר, באתר היברובוקס
- ^ הטלית היא מוטיב בולט ברבים מסיפוריו של עגנון.
- ^ עד הנה, עמוד שי"א
- ^ 17.0 17.1 עד הנה, עמוד שי"ד
- ^ ברק ברתנא, ש"י עגנון: תראו כמה הוא מודרני, באתר וואלה!, 22 בינואר 2015
- ^ המלבוש - עיבוד מוזיקלי לסיפור מאת ש"י עגנון, באתר של תיאטרון אספקלריא;
קובי פינקלר, "המלבוש" עיבוד לסיפור מאת עגנון, באתר ערוץ 7, 30 במאי 2016
