בשעה אחת
בשעה אחת הוא סיפור קצר בן י"ג פרקים, מאת ש"י עגנון, שנכלל בקובץ עיר ומלואה, בהוצאת שוקן. הסיפור התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ" בגיליון ערב ראש השנה ה'תשט"ז (1955).
עלילת הסיפור עוסקת ביום אחד, ט"ו באב, בחיי יהודי ביטשאטש, עיר הולדתו של עגנון.
תקציר העלילה
אברהם דוד, תושב ביטשאטש ירא שמים, הוא סוחר עורות, ואשתו שרה עוזרת לו בחנות העורות. לזוג בן יחיד, מנחם (בנים שנולדו אחריו נפטרו בילדותם). מנחם מקדיש את כל זמנו ללימודים בבית המדרש, שבהם הוא עושה חיל. ביום התרחשות הסיפור, ט"ו באב, מלאו למנחם 15 שנה, וכדברי המספר, "כבר הגיעה שעתו של מנחם לישא אשה ולהוליד בנים".[1] גם הוריו סבורים כך, כדברי שרה אמו לאביו, "זכורה אני כשהגעת לשנותיו של בננו כבר השיאך אביך אשה וכבר נולד לך מנחם".[2]
כיוון שהביא אחד הגויים לחנות שק של שורשי צמחים המשמשים לעיבוד עורות, החליט אברהם דוד להביא את השק לחרצקי שבכפר פידלש, המעבד את עורותיו. הציעה שרה לבעלה לקחת אתו את מנחם, כדי שינוח מעט מתלמודו וינשום אוויר צח. מרחק ההליכה, מציינת שרה, הוא "תחום שבת וחצי" לכל כיוון. שמע אברהם דוד בקולה, הלך לבית המדרש והזמין את מנחם להצטרף אליו להליכה לפידלש.
באותו היום התקיימו חופות אחדות בביטשאטש. מאיר יונה, שמש בית הכנסת, סיפר לאברהם דוד ולמנחם שעדיין חופה אחת לפניו, שבה תינשא בתו של רבי משה תענית לחתן זר שהגיע לעיר. המשיכו אברהם דוד ומנחם בדרכם, ובהליכתם סיפר אברהם דוד לבנו על אחדים מבני העיר שנישאו צעירים, ובהם מי "שבו ביום שנתעטר בתפילין, בו ביום נתעטף בטלית ואין עטיפת טלית נוהגת במדינות שלו אלא בנשואים".[3] הגיעו לביתו של חרצקי בפידלש, "חרצקי גוי כשר היה", מתאר אותו המספר. לאחר שכילו מעשיהם אצל חרצקי, החלו האב ובנו את דרכם חזרה. עם כניסתם לביטשאטש, ראו את נזקי השרפה הגדולה שפקדה את העיר, הרסה רבים מבתיה ורוששה את יושביהם. סיפר אברהם דוד לבנו למה שימשו הבתים החרבים שבדרכם.
בהמשך דרכם שמעו צווחות מחצר בית הכנסת הגדול, והתברר להם שהסיבה לכך היא שלאחר כל ההכנות לחופה הודיע החתן של ייכנס לחופה אלא אם יקבל מיד במזומן את כל הנדוניה שהובטחה לו. כיוון שאבי הכלה אמר שלכשירחיב יתן, "הלך לו החתן ונתעלפה הכלה".[4]
"אמר לו אברהם דוד לבנו, אמרו בגמרא, יש קונה עולמו בשעה אחת. אם אתה נותן קידושין לנערה זו אתה מחזיר לה את נשמתה. מנחם בני כלום יש מצווה גדולה מלקיים נפש מישראל. וכאן אתה מקיים שלוש נפשות אותה ואת אמה ואת אביה."[5] הסכים הבן להצעה, ושמחה רבה פשטה בעיר. מקול השמחה התעוררה הכלה מעלפונה, ועדיין הייתה חלשה מחמת הרעב. נתן לה אברהם דוד רקיק שנתנה לו שרה אשתו קודם שיצא לדרך, ואכלה אותו.
קולות השמחה הגיעו גם אל שרה, ואף שלא ידעה את סיבתם, יצאה מחנותה והלכה עם כל השמחים לחצר בית הכנסת הגדול, ובדרכה אמרו לה, "מזל טוב שרה, מזל טוב מחותנת" אך היא תמהה, "מה מחותנת אני לכם".[6] לבסוף התבררה לה סיבת השמחה, והיה הזיווג נאה בעיניה.
העמידו חופה וקידושין ונשא מנחם לאישה את בתו של משה תענית. ומסיים המספר את סיפורו: "וכל הנושא אשה לשם שמים הווים לו בנים בני תורה. הוא שכל בניו ובני בניו של מנחם בנו של אברהם דוד כולם בני תורה עושים דבריה של תורה, ומהם נודעים בשערים המצוינים בהלכה, עד שבא האויב וכילה את כולם."[7]
פרשנות
זמן הסיפור
הסיפור מתרחש במשך יום אחד, ט"ו באב. יום זה הוא יום חג הבא לאחר שלושה שבועות של אבל על חורבן ירושלים המסתיימים בתשעה באב. בדרכם לפידלש מספר אברהם דוד לבנו על הרב בעל "חסד לאברהם". ספר זה יצא לאור בשנת 1857 ובמהדורה שנייה שנה לאחר מכן.[8] השרפה הגדולה, שכילתה בתים רבים בבוצ'אץ', ששרידיהם מתוארים בסיפור, התרחשה בשנת 1865,[9] ומכאן שזמן הסיפור הוא בחצי השני של שנות ה-60 של המאה ה-19.
על היום שבו מתרחש הסיפור, ט"ו באב, מעיר שלמה דב גויטיין שהוא הגיבור של הסיפור, "הוא וכל הכרוך בו וכל הכלול בו מהווים את ה'סיטואציה', את המצב המיוחד, שבו נתונים כל האנשים. תגובתם עליו גם יוצרת את העלילה, גם מגלה את טיב האנשים הפועלים בה וגם מפיקה לנו מוסר השכל היוצא ממנה."[10] הוא מוסיף ומסביר: "מחמת אבלה של ירושלים אין עורכים חתונות באותם שלושה שבועות הקודמים לתשעה באב. כנגד זה, חמישה עשר באב הוא יום מזומן ומיועד לחתונות." שמואל ורסס מצטרף לפרשנות זו ואומר: "הזמן המסוים של ט"ו באב מכתיב את מכלול ההרהורים של הדמויות, את מהלך ההתרחשות העלילתית שבסיפור ואף את פרשנותו של 'המספר' עצמו."[11]
אברהם דוד, שרה ומנחם בנם
שתי הדמויות העיקריות בסיפור הן אברהם דוד, סוחר עורות כבן 30, ובנו מנחם בן ה-15, המתמיד בלימודו בבית המדרש. גם לאם, שרה, מקום נכבד. התלמוד הוא חלק מעולמם של שני הגברים, וגם אל האם מגיעים דבריו. ורסס ציין בעניין זה: "הטקסטים התלמודיים הם המשפיעים בסיפור זה על הדמויות ואף מטביעים את חותמם על עולמן החווייתי ועל אורח תגובתן במבחני חייהן".[12]
בתיאורו של אברהם דוד נאמר: "כשאר כל אדם שנה בכל יום פרק משניות ולמד דף גמרא וקרא שנים שלושה פרקים במקרא."[13] כאשר שרה אומרת לאברהם דוד שישגיח על מנחם "שלא יפסיע פסיעה גסה ולא ילך בחמה", עונה לה אברהם דוד "אל תתייראי לא מפסיעה גסה ולא מן החמה, גמרא מפורשת היא שאסור לו לתלמיד חכם שיפסיע פסיעה גסה,[14] ולעניין חמה אמרו מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה[15]".
כאשר אברהם דוד נכנס לבית המדרש כדי לקחת אתו את מנחם, הוא לומד מעט במסכת תענית, "שהתחיל בה בתשעת הימים כדי לעשות סיום, כדי לאכול בשר, ולא סיימה, כדי שלא יאכל בשר, שמרוב הצרות שנזכרו בגמרא מכוער היה בעיניו להיטיב לבו בבשר."[16] באותו זמן עיין מנחם במסכת קידושין.
בקיאותו של הבן עולה על זו של אביו. כאשר אברהם דוד רוצה לשכנע את מנחם לשאת את הכלה המעולפת, הוא מביא חיזוק מהתלמוד, "יש קונה עולמו בשעה אחת"[17] (ציטוט שהעניק לסיפור את שמו), אך אינו מציין את המקור המדויק. בהמשך אותה שיחה הוא מספר לבנו: "מעשה אדם אחד היה מהלך בשוק ובתו עמו. אמרה לו אבא צמאה אני. אמר לה המתיני קצת. אמרה לו צמאה אני. אמר לה המתיני קצת. ומתה."[18] מנחם מגיב: "הלוא ירושלמי מפורש הוא", ואביו עונה לו, "ייתכן". בשלב זה ציין מנחם שהסיפור מופיע במסכת יומא[19] והתחיל לומר בקירוב את לשון הירושלמי.
מנחם מכבד את אביו ומציית לו, ואפילו על הצעה כבדת משקל כהצעה לשאת לאישה את הכלה המעולפת אינו מערער כלל, ורק מציין "אולי צריכים להודיע לאמא", ובכך הוא מקיים מצוות כיבוד אב ואם על שני מרכיביה.
המספר
שמואל ורסס מעיר:
בסיפור 'בשעה אחת' בולט תפקידו של 'המספר' המרבה שיחה עם קוראיו, מלווה את מעשיהן והרהוריהן של דמויותיו ומפרשם על-פי דרכו לפני קוראיו. אין הוא כלל בגדר 'מספר יודע כול' הבוחן את המתרחש מתוך נקודת תצפית ערטילאית ולא מוגדרת, אלא הוא מצהיר על עצמו כעל אחד מבני המקום שבו מתרקמת העלילה של סיפורו.
— שמואל ורסס, "תבניות אינטרטקסטואליות בסיפור 'בשעה אחת' ודרכי תפקודן", בספרו: ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, 2000, עמ' 145-137
עם זאת, במשפט הסיום מתברר לקורא שהמספר אינו אחד מהחבורה שבה עוסק הסיפור, אלא משקיף על המאורעות ממרחק של דורות אחדים. עקב כך, הסיום המאושר בעיני בני דורו של מנחם - "הוא שכל בניו ובני בניו של מנחם בנו של אברהם דוד כולם בני תורה עושים דבריה של תורה", הופך בין רגע לסוף מר בעיני הצופה שחי דורות אחדים אחר כך - "עד שבא האויב וכילה את כולם".[7]
המספר משתף את הקורא בהחלטותיו על מבנה הסיפור, כגון: "כאן הזכרתי את הבן כלאחר יד, אחר כך אספר עליו בפרוטרוט",[20] והוא אכן מקיים הבטחה זו, ומציין: "על אברהם דוד ועל שרה אשתו וכן על פרנסתם הרי סיפרתי. על מי לא סיפרתי, על הבן. על כן עוזב אני את אביו ואת אמו ומספר עליו."[21]
את הסיפור מסיים המספר בהבטחה: "ואם יזכני השם בחיים ויתן בי כח ומנוחת הנפש אספר כמה מעשים טובים, שטובים שבישראל היו עושים בזמן שהיה הקדוש ברוך הוא טוב לישראל וישראל אהובים בעיני השם".[22] את הגשמתה של הבטחה זו השלימה אמונה ירון, בתו של עגנון, בפרסום הספר "עיר ומלואה".
תולדות הסיפור
על ראשיתו של הסיפור סיפר עגנון בכתב לשלמה דב גויטיין:
תוכן הסיפור עלה בראשונה בדעתי בשנה הראשונה לכיבוש הארץ[23] בלכתי לטייל עם הרא"שי[24] שיחי' ועם חמיו הרב הילמן ז"ל. מאותו היום ואילך ראיתי את המעשה בצורות שונות ובגלגולים אין קץ, עד ששנה אחת בט"ו באב נשלמה צורתו וישבתי כמה ימים ביני ובין עצמי, עד שהעליתיו על הנייר וכן הגהתיו ונדפס בגיליון של ראש השנה. אחר כך הגהתיו שנית לשם התדפיס.
— שלמה דב גויטיין, "בשעה אחת – שיעור בקריאת עגנון", בקובץ לעגנון שי: דברים על הסופר וספריו, ה'תשי"ט, עמ' 31
כמשתמע מדברי עגנון, הסיפור התפרסם לראשונה בגיליון ערב ראש השנה ה'תשט"ז (1955) של "הארץ", ובהמשך אותה שנה יצא לאור כתדפיס עצמאי.[25] הסיפור נכלל בכרך עיר ומלואה, שאותו ערכה בתו של עגנון, אמונה ירון, ויצא לאור בשנת 1973, כשלוש שנים לאחר פטירתו של עגנון.
לקריאה נוספת
- שלמה דב גויטיין, "בשעה אחת – שיעור בקריאת עגנון", בקובץ לעגנון שי: דברים על הסופר וספריו, ה'תשי"ט, עמ' 145-27
- שמואל ורסס, "תבניות אינטרטקסטואליות בסיפור 'בשעה אחת' ודרכי תפקודן", בספרו: ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, 2000, עמ' 145-137
הערות שוליים
- ^ ש"י עגנון, "בשעה אחת", בכרך עיר ומלואה, הוצאת שוקן, 1999, עמ' 576.
- ^ "בשעה אחת", עמ' 578
- ^ "בשעה אחת", עמ' 587
- ^ "בשעה אחת", עמ' 596
- ^ "בשעה אחת", עמ' 597
- ^ "בשעה אחת", עמ' 600
- ^ 7.0 7.1 "בשעה אחת", עמ' 605
- ^ אברהם תאומים, חסד לאברהם, באתר היברובוקס - שנת "נא אל תמחה חסדי" היא שנת תרי"ז
- ^ עסטרייך, המגיד, 30 באוגוסט 1865
- ^ שלמה דב גויטיין, "בשעה אחת – שיעור בקריאת עגנון", בקובץ לעגנון שי: דברים על הסופר וספריו, ה'תשי"ט, עמ' 32
- ^ שמואל ורסס, "תבניות אינטרטקסטואליות בסיפור 'בשעה אחת' ודרכי תפקודן", בספרו: ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, 2000, עמ' 139
- ^ שמואל ורסס, "תבניות אינטרטקסטואליות בסיפור 'בשעה אחת' ודרכי תפקודן", בספרו: ש"י עגנון כפשוטו, הוצאת מוסד ביאליק, 2000, עמ' 142
- ^ "בשעה אחת", עמ' 573
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ג עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל"א עמוד א'
- ^ "בשעה אחת", עמ' 580
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י' עמוד ב'
- ^ "בשעה אחת", עמ' 597
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, דף לד,א פרק ו הלכה ד
- ^ "בשעה אחת", עמ' 574
- ^ "בשעה אחת", עמ' 575
- ^ "בשעה אחת", עמ' 605
- ^ שנת ה'תש"ח
- ^ הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג
- ^ "בשעה אחת" בקטלוג הספרייה הלאומית
27920733בשעה אחת