אורח נטה ללון
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ש"י עגנון |
| תורגם לשפות | אנגלית, גרמנית, ספרדית |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת שוקן |
| תאריך הוצאה | 1939 |
| מספר עמודים | 352 |
"אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן" הוא רומן מאת ש"י עגנון שפורסם ב-1939, שעלילתו מתרחשת ב"שבוש", שלימים הבהיר עגנון שהיא למעשה בוצ'אץ', עיירת הולדתו.
הגיבור, האורח שנטה ללון, בא מארץ ישראל לביקור בעיירה המתפוררת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובסופו של הסיפור הוא חוזר לירושלים.
יש הרואים את הסיפור כמבוסס על ביקורו של עגנון בבוצ'אץ' בשנת 1930.
מקור השם הוא בפסוק בספר ירמיה: ”מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן” (יד, ח).
עגנון עסק בכתיבת הרומן באינטנסיביות במשך כשנה וחצי. ב-18 באוקטובר 1938 החל הרומן להתפרסם כסיפור בהמשכים בעיתון "הארץ". הסיפור פורסם על גבי 139 גיליונות של העיתון, ופרקו האחרון פורסם ב-7 באפריל 1939. לאחר מכן עמל עגנון על פרסום הרומן כספר, השביעי בסדרת כל סיפוריו, וכהרגלו תיקן ושינה את הסיפור, חרף מחאותיו של המו"ל, גרשום שוקן. הספר יצא לאור בספטמבר 1939, זמן קצר לאחר כיבוש פולין בתחילתה של מלחמת העולם השנייה.
בטקס הענקת פרס נובל לספרות לעגנון אמר יו"ר ועדת הפרס, אנדרס אסטרלינג, שהספר הוא אולי הישגו הגדול ביותר של עגנון.[1] חוקר הספרות דן לאור הוסיף כי יצירה זו: "אינה רק מיטבו של עגנון, אלא, קרוב לוודאי, נקודת הגובה של הסיפורת העברית במאה העשרים בכללותה".[2]
תוכן
האורח, המוצג כיהודי מארץ ישראל, יליד העיירה שבוש שבגליציה (ובעת ביקורו – בתחומי המדינה הפולנית הצעירה), חוזר אל ארצו ועירו שנים רבות לאחר שעקר ממנה. בינתיים התחוללה מלחמת העולם הראשונה, וזו שינתה באופן ניכר את פניו של מחוז הילדות: רבים נהרגו או נפצעו במלחמה, אחרים נעקרו מסביבתם או היגרו ממנה בעקבות המלחמה, האוכלוסייה התרוששה, נגרם הרס פיזי רב, משפחות שלמות התפוררו. כבר בתחנת הרכבת, אליה מגיע האורח, נגלה לעיניו פקיד תחנת הרכבת גומובייץ, שיד שמאל שלו עשויה גומי, לאחר שנקטעה במלחמה.
בדרכו מתחנת הרכבת אל העיר מבחין האורח בבתים שנהרסו, ועשבים שוטים מבצבצים מתוך שברי לוח השיש שהציב יאן סובייסקי מלך פולין בעת שחנה בשבוש לאחר ניצחונו על הטטרים. "כיכר העיר ריקה" במזרח ירושלים בהעדרם של היהודים ובהתעלמות מהערבים במילותיה של נעמי שמר בירושלים של זהב, כדימוי של מרחב עירוני נטוש בהעדר ממנו יהודיו, נמצא גם בתיאורו של עגנון את כניסתו לבוצ'אץ' שעות ספורות בטרם התקדש יום הכיפורים: "מרוקנים עמדו רחובות העיר וכן השוק. כבר שבתה העיר מעסקים של חול וננעלו החנויות...מלבד קול האדמה שענתה על קול פעמותי לא נשמע קול אחר", וכל זאת כאשר לפחות מחצית מאוכלוסיית העיר היו פולנים ורותנים ולא סביר שנהגו מנהג חמיס אבולעפיה ביפו בחג הפסח. בחיפושיו אחר מקום לינה מוזהר האורח שלא לגור אצל "הגרושה", אשתו לשעבר של ר' חיים, שהאכסניה שברשותה הפכה לבית כינוס לעוברי עבירה. ר' חיים עצמו, יהודי ירא שמים וידען מופלג, נלקח בשבי על ידי הצבא הרוסי, וממקום שביו שלח גט לאשתו כדי שלא תהיה עגונה, ומאז אין יודעים אם הוא חי או מת.
במקום זאת הוא מובל לבית מלון על ידי אחד מתושבי העיר, דניאל ב"ח שמו, שנכרתה רגלו שעה שקפץ לתוך רכבת והחליק תחת גלגליה (כמובא בסיפורו בפרק השביעי). ומה שנגלה למספר בלילה הראשון נגלה לו מחדש בשאר הימים: שבוש של היום איננה שבוש מלשעבר. חלפו הימים שבהם התנהלו חיי העיירה בשקט ובבטחה בצל מלכות החסד האוסטרו-הונגרית. האוכלוסייה דלילה, העיר מבכה את מתיה, התושבים שרויים בעוני, בעלי מום משוטטים ברחובות ההרוסים, בתי המדרש שהיו הומים מאדם נתרוקנו, הצעירים עזבו ברובם לחוץ לארץ, ואלה שנותרו אינם הולכים עוד בדרכי אבותיהם. בעל המלון סובל מפוסט- טראומה קשה בעקבו המלחמה. סיפור חייה הטרגי של המיילדת פריידא, המכונה "הקיסרית" אומר הכל: שלושה מבניה נהרגו במלחמה, אחד נהרג בפרעות, ושתי בנותיה עונו ונרצחו על ידי חיילים בעת שיצאו לחפש מזון, ובנה אלימלך, היחיד מבין שבעת ילדיה שנותר בחיים, עזב את העיירה ונסע לאמריקה. לכשתמות, כך היא אומרת, ועיניה זולגות דמעות, לא ימצא בקרבתה אף קרוב ומודע, ואז יבואו בני אדם זרים ויעצמו את עיניה.
את סיפורה של שבוש בשקיעתה, מגולל האורח בעצמו: בהיקף חסר תקדים בכתביו מפעיל כאן עגנון את הטכניקה של מספר בגוף ראשון, הגורם לסיפור להישמע מהימן מאד, שכן הוא מסופר על ידי הדובר כמי שחווה את הדברים בעצמו. רושם המהימנות מקבל חיזוק ניכר על ידי ההקבלה הנוצרת ברומן בין דמות המספר לבין הסופר עצמו: המספר נקרא בשם שמואל, הוא ארצישראלי, בן ארבעים ואחת בעת כתיבת הסיפור, נשוי ואב לשני ילדים, והוא מתואר כסופר במקצועו. למרות שהספר כתוב בגוף ראשון, יש ריחוק מסוים בין המספר לעצמו, מעין ניכור, הוא מכנה את עצמו פעמים רבות "אותו איש".
עלילת הסיפור מיוסדת על מאורע שאכן אירע: ביקור שערך עגנון בבוצ'אץ', עיר הולדתו, בקיץ 1930. אולם בעוד עגנון שהה בעירו שבוע אחד, לוח הזמנים של הרומן שונה לגמרי: האורח מגיע אל העיירה בערב יום הכיפורים, והוא עוזב אותה בחזרה בדרכו לארץ ישראל אחרי תשעה באב. משך הסיפור הוא אפוא כעשרה חודשים, וכך ניתנה הזדמנות ל"אורח" לחזור ולהתנסות בחיי העיירה לאורך תקופה של כמעט שנה. במשך הזמן הזה הוא מתוודע מחדש אל עשרות דמויות ועוקב אחר גורלן לאורך זמן, מאזין לדברי זכרונות על תקופת המלחמה והשנים שאחריה, וקולט את הלכי הרוח השוררים ברחוב היהודי. מלחמת העולם מסמלת את קצו של הסדר הישן, והדור שהיה קורבנה של מלחמה זו אינו מוצא לו עוד מסגרת בסדר החדש. כך המחיש עגנון במלוא חומרתו את המשבר שבו היו נתונים יהודי פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושהגיע לשיאו בשנות השלושים.
המפגש עם עיר הולדתו, שממנה רחק זמן רב, מעורר במספר פרץ של נוסטלגיה: קולו של גומבייץ המכריז "שבוש", הריח של הדוחן המבושל בדבש, מראה הנהר סטריפא והגשר השחור שמעליו, הפגישה עם פריידא הקיסרית, הביקור בבית הקברות שבעיר. אולם יותר מכל נמשך לבו אל בית המדרש הישן הניצב שומם בלב העיירה. בבית הזה, בין הכתלים האלה, מנסה האורח להשיב עטרה ליושנה: לאחר שקנה חזקה על המפתח עושה לו האורח נוהג קבוע לבוא אל בית המדרש מדי יום כדי ללמוד גמרא. בעקבותיו באים אחרים, ובמקום מתקבץ מניין. ר' חיים, שחזר מן השבי הרוסי, חוסה גם הוא בצל בית המדרש. התנור בוער, הנר דולק, הצללים גורשו, ומן הבית בוקע קולם של הלומדים והמתפללים. לרגע אף נדמה כי עלה בידי האורח לכונן מחדש, בזעיר אנפין, את העולם של אתמול. אולם כל זה אינו אלא בגדר אחיזת עיניים: לא עובר זמן רב והמספר בעצמו עוזב את בית המדרש הישן, נפרד מתושבי עיירת הולדתו ועושה דרכו חזרה לירושלים.
סוף הרומן אינו הפתעה: לאורך הסיפור כולו מודגשת זיקת המספר לארץ ישראל. הוא המחזק את ידיו של הנוער הציוני בשבוש ובסביבתה, ולא אחת נשמעים מפיו דברים בזכות המפעל הציוני. כיוון שמיצה את חשבון הנפש שלו, ולאחר שבחן מחדש את יחסו לגולה ולארץ ישראל, מחליט האורח לחתום את ביקורו ולשוב לארץ ישראל, אלא שבזה לא תם סיפור המעשה: לאחר שובו הביתה נמצא במפתיע בילקוטו מפתח בית המדרש הישן משבוש שאבד לו בזמן הביקור, ושבמקומו נאלץ להשתמש במפתח חדש שהותקן במיוחד עבורו. הצעתה של אשתו לשלוח את המפתח המקורי בחזרה לשבוש נדחית על הסף, ובמקום זה מחליט המספר לנצור אותו בביתו שבירושלים. הנימוק להחלטה זו מנוסח באמצעות מאמר חז"ל, המובא במסכת מגילה, דף כט: "נפל לתוך פי מאמרם זיכרונם לברכה: עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ שיתקבעו בארץ ישראל. אמרתי לי לכשיקבעו עצמם בארץ ישראל, אותו אדם המפתח בידו".
היצירה מהווה עבור עגנון ניתוק חבל הטבור ממקורותיו ומעירו מתוך מטרה להתערות בעירו החדשה, ירושלים.
לאחר חורבן הקהילה היהודית בעיר, השיב לה עגנון את שמה המקורי וכתב לזכרה את "עיר ומלואה".
הרומן מכיל רמיזות אינטרטקסטואליות ליצירות ספרות אחרות, הן של עגנון עצמו והן של סופרים אחרים ושל הקאנון היהודי. כך למשל הערת אגב על הרטמן וגרושתו מרמז על הסיפור "פנים אחרות", מעשה האדרת רומז לסיפור המפורסם של גוגול, הערה קטנה אודות בלומה נאכט רומזת לרומן הגדול "סיפור פשוט" של עגנון אשר אף הוא מתרחש בשבוש. השמות של חלק מהדמויות סימבולים: "רחל ביתו הקטנה" כמובן מרמז לרחל המקראית, וכך גם חנוך שאיננו "כי לקח אותו האלקים".
דרך הרומן נפרשות בפנינו האידאולוגיות של התקופה: ציונות, קומוניזם, אנרכיזם. עגנון מתעמת בספר עם שאלות אמונה קשות - אובדן האמונה של חלק מהדמויות בעקבות טראגדיות פרטיות וציבוריות, שאלת ההשגחה הפרטית , ההתערבות האלוקית המתרחש, עולה כל הזמן ומבצבצת מבין השורות, בתוכחה לשמיים.
גדולתו של הרומן מתבטאת בין היתר בהתמקדותו דווקא באנשי השוליים, בסיפורים שהולכים נגד הזרם של ההיסטוריה. לא אנשי העלייה השנייה שהצליחו הם המוקד אלא דווקא ירוחם חפשי שעלה ארצה, התאכזב, ניסה את הקומוניזם ולבסוף חוזר לשבוש ועושה שם עבודות של פועל
גדולתו של עגנון מתגלה דרך מורכבותו של המספר:המספר ניחן מצד אחד בעיניים מאד חדות לראות חולשות אנוש ומגרעותיו ומצד שני בסלחנות ואהבת האדם, שבסופו של דבר הם שמכריעים את הכף לצד זכות ועגנון מתפייס עם עיר מולדתו, בנגוד לסיפור פשוט שם הביקורת החריפה על שבוש איננה מרוככת. . העליבות של העיר היא הדבר הבולט ביותר: אין חסידות אמיתית, אין חכמה אמיתית, אין מוסר גדול, אין רוממות רוח, תושבי העיר מתעסקים כל הזמן בקטנות. הם קטנוניים וערמומיים ולכן אינם מאמינים לאנשים שאומרים אמת פשוטה (כמו המספר) ומצד שני אינם מסוגלים להבחין ולהיזהר מנוכלים של ממש (כמו הליטאי, אביו של ירוחם חפשי) ואם יש בקרבתם צדיק אמיתי כמו יעקב מילך הם צוחקים עליו.
אך אף על פי כן, זוהי מולדו של המספר- הוא אוהב אותה למרות עליבותה. אין ברירה, הוא אומר לנו, זוהי עירי. הרומן נפתח במילים "באתי עירי" משפט שמזכיר מאד את "באתי לגני "משיר השירים - משפט שמכוון כמובן לאהבה..
המספר מאד ביקורתי גם כלפי עצמו : על כך שעזב את בית המדרש, לא נפגש עם חבריו, לא נותן צדקה בעין יפה מספיק, ועל כך שלכאורה הוא איננו עושה דבר.
לקריאה נוספת
- "חקרי 'אורח נטה ללון' וסביביו – בין מלחמות עולם ושואה", בתוך: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון - עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1994, עמ' 261–312.
- אריה וינמן, רמיזות ומשמעותן: הערות קצרות על "אורח נטה ללון", הספרות 26, 1978, עמ' 107-104.
- ציפורה כגן, "אורח נטה ללון" – בין צופן למפתח, דפים למחקר בספרות 6-5, 1989, עמ' 42-29. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
- יעל פלדמן, בין מפתח למנעול – קריאה חוזרת באירוניה עגנונית אחת, הספרות 32, 1983, עמ' 154-148.
- ברוריה שוחט, יום הכיפורים ב"אורח נטה ללון", מכלול 13, 1996, עמ' 93-85.
- רועי שופן, טראומה ועדות: הרהורים פסיכואנליטיים על "אורח נוטה ללון" מאת עגנון, מארג 2, 2011, עמ' 152-139.
- גרשון שקד, מספר כסופר: לשאלת דמות המספר ב"אורח נטה ללון" מאת ש"י עגנון, הספרות 1 (1), 1968, עמ' 35-17.
- גרשון שקד, סופר בדברי תורה: על 'אורח נטה ללון' מאת ש"י עגנון, מחקרי ירושלים בספרות עברית כ, תשס"ו-2005, עמ' 252-238. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
קישורים חיצוניים
- דן מירון, האם עגנון קרא את פרוסט, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2012
- דן מירון, בין עגנון לפרוסט: זיכרון מאושר, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2012
- דן מירון, ספק ספקו של הריח, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2012
הערות שוליים