מלאך המות והשוחט
"מלאך המות והשוחט" הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, המספר על שוחט זקן שמלאך המוות בא לקחתו. השוחט ביקש פעמים אחדות ארכה של שעות אחדות לשם השלמתה של מצווה, ומלאך המוות נענה לבקשות אלה, ובסופו של דבר זכה השוחט לעוד שנות חיים רבות עם אשתו.
הסיפור פורסם לראשונה ב-30 בספטמבר 1955 (או 1953) של "הארץ", ופעם נוספת באותו עיתון בספטמבר 1961, ולבסוף נכלל בכרך "האש והעצים" שיצא לאור בשנת ה'תשכ"ב, הכרך האחרון של כתבי עגנון שיצא לאור בחייו. במעבר בין הגרסאות התרחב הסיפור וכמעט הוכפל.[1]
תקציר העלילה
השוחט הזקן הלך לבית המטבחיים לשחוט שור. בדרכו פגש את מלאך המוות שבא לקחתו. ביקש השוחט דחייה של שתים-שלוש שעות בביצוע הגזירה, בנימוק: "חמישי בשבת היום, ואני הולך לבית המטבחיים להכין לאנשי עירי בשר לשבת, ואם אתה מניחני עד לאחר שחיטת השור ואחר בדיקתו אתה מסייע לענג את השבת שאין שמחה אלא בבשר ואף הבהמה נשכרת שנשחטת בסכין כשרה ומברכין על שחיטתה ובשרה נאכל בשבת".[2] נענה מלאך המוות לבקשה.
לאחר שסיים השוחט את מלאכתו, שוב פגש את מלאך המוות, ושוב ביקש דחייה, בנימוק: "המתן לי עד שאסעוד תחילה ואעלה על מיטתי ואפשוט רגלי ואמות כדרך שרוב בני האדם מתים ולא אמות בשוק כבהמה".[2] נענה מלאך המוות לבקשה.
הלך הזקן לבית הכנסת והתפלל, שנה פרק משניות וקרא את פרשת השבוע, ומשם המשיך לביתו, ואכל את ארוחת הערב שהכינה לו אשתו. "לאחר שהתוודה פשט את בגדיו ועלה על מטתו וקרא קריאת שמע והמתין לזה שרגיל לבוא אפילו אין ממתינים לו".[3] הגיע מלאך המות, ובמידת הרחמים נענה לבקשתו של השוחט לדחות את המיתה עד לאחר חצות היום, לאחר שהשוחט ציין את שאמרו:[4] "מת בערב שבת סימן יפה לו".
לאחר שהתעורר משנתו הלך השוחט לבית הכנסת והתפלל. לאחר מכן עסק בהכנות לשבת. לקראת כניסת השבת הגיע מלאך המות. ביקש ממנו השוחט לגרום הנאה לעצם לוז שבגופו, שאינה נהנית אלא מסעודת מלווה מלכה, והוסיף: "ואם ירצה השם לאחר שהאכלתיה כזית המוציא הריני ממציא עצמי בידיך לעשות בי כשם שציווך אלוקינו".[5] נענה מלאך המות לבקשה, אך הזהיר: "לכשאחזור אצלך לאחר סעודת מלווה מלכה אל תשטה בי ואל תאמר לי לך ושוב".
קיים השוחט את מצוות השבת, ובמוצאי שבת ערך הבדלה. הגיעו לביתו לסעודת מלווה מלכה "בניו ובנותיו וחתניו וכלותיו הם ובניהם ובנותיהם". לאחר שפרשו האורחים עלה השוחט על מיטתו וקרא קריאת שמע ונרדם. עלתה נשמתו אל הקדוש ברוך הוא וביקשה רחמים עליו. "ולפי שחביבים על הקדוש ברוך הוא תורה ומצוות ומעשים טובים שאדם עושה בעולם הזה, הניחו בחיים. ולא עוד אלא שהוסיף לו ימים ושנים. ולא עוד אלא שהיה כל השנים בריא. ואף אשתו כמותו בריאה היתה".[6] את מלאך המות פייס ה"קדוש" ברוך הוא "בעוברי עבירה חייבי מיתה מן התורה".
פרשנות
מקורות לסיפור
תבנית הסיפור מושפעת מהמדרשים העוסקים במותו של משה רבנו, ובהם המדרשים בדברים רבה לפרשת "ואתחנן" ובמדרש תנחומא.
ראשיתו של הסיפור במפגש בין שלושה מגיבורי "חד גדיא" - השור, השוחט ומלאך המות, שבו מצטט מלאך המות את השורה "ואתא מלאך המות ושחט לשוחט דשחט לתורא". אזכור שורה זו חוזר בהמשך הסיפור, בחלום מסויט של השוחט, שבו חושב השוחט: "ואלמלא לא שחטתי אותו היה רובץ ברפת וישן ואף אני הייתי ישן ולא אירע לי כל שאירעני עם מלאך המות שמבקש ליטול את נשמתי."[7]
מלאך המות
מלאך המות מתגלה בסיפור זה כתלמיד חכם הבקי בתנ"ך, בתלמוד ובמדרשים, וציטוט ממקורות אלה מהווה חלק ניכר משיחתו עם השוחט (המרבה אף הוא להסתמך על מקורות אלה). אופיו זה של מלאך המות ניכר כבר בדבריו הראשונים לשוחט,[8] שנבהל למראהו:
- בכל שנה ושנה אתה אומר בהגדה של פסח ואתא מלאך המות ושחט לשוחט דשחט לתורא, ועכשיו שאני בא אתה נבעת, כעניין שנאמר (איוב ד) תגע עדיך ותבהל. אם על מיתתך אתה מצטער, כבר אמר שלמה, טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו,[9] שכיון שאדם מת שוב אינו חוטא,[10] ולא עוד אלא שמיתתו מביאה אותו לידי חיים שאין אחריהם מיתה.[11]
זהו מלאך מוות פחות אלים ונחוש מהמקובל באגדות העוסקות בו, ויש בדמותו "שמץ ממידת המתינות והסלחנות ביחס לקורבנו, המקבל כביכול על עצמו את עול שלטונו והנתון לחסדיו".[12]
מלאך המוות מרובה עיניים - תחילה הוא מבהיק ב-455 עיניו, ואחר הוא עוצם אחדות מהן, כך שנראות 446 מהן, וניתן הסבר לכך: "שכן ארבע מאות וארבעים ושש בגימטריא מות".[3]
השם "מלאך המות" מופיע בשם הסיפור ובמהלכו, אך בנוסף לכך ההתייחסות אליו היא בשלל כינויים:
- זה שאנו מתבקשים ממנו ואין אנו מבקשים אותו.[2]
- זה שרגיל לבוא אפילו אין ממתינים לו.[3]
- זה שאנו מסיחים דעתנו ממנו והוא אינו מסיח דעתו ממנו.[3]
- זה שדרכו לבוא אפילו אין ממתינין לו.[13]
- זה שאיני רוצה להזכירו.[13]
- אותו בעל עיניים.[14]
זמן הסיפור
עלילת הסיפור מתרחשת במשך פחות משלושה ימים: החל מיום חמישי, שבו התקיים המפגש הראשון בין מלאך המות לשוחט, ועד ליום ראשון בבוקר, שבו חזרה הנשמה לגופו של השוחט. חלק ניכר מזמן זה הוא השבת, וגם הפעילות בימים הסובבים אותה מכוונת אליה. את בקשת הארכה הראשונה נימק השוחט: "חמישי בשבת היום, ואני הולך לבית המטבחיים להכין לאנשי עירי בשר לשבת, ואם אתה מניחני עד לאחר שחיטת השור ואחר בדיקתו אתה מסייע לענג את השבת שאין שמחה אלא בבשר ואף הבהמה נשכרת שנשחטת בסכין כשרה ומברכין על שחיטתה ובשרה נאכל בשבת".[2] בליל שישי קורא השוחט את פרשת השבוע, כחלק מההכנות לשבת. לאחר מכן, כאשר השוחט מספר למלאך המות שהוא מחכה למשיח, עונה לו מלאך המות: "שכחת תלמודך זקן או שמא שכחת שהלילה הזה ליל ערב שבת הוא, הרי גמרא מפורשת היא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות".[15] בתום תפילתו הבאה חזר השוחט וקרא בפרשת השבוע, "שנים מקרא ואחד תרגום". כאשר התקרבה כניסת השבת "הרהר הזקן בלבו, אם אינו נוטל את נשמתי מיד יטול אותה בליל שבת ונמצא אני מוטל בבית הכנסת עד אחר השבת".[16] הוא מסתיר מבני ביתו את מותו הקרוב, משום "שאם ידעו יניחו צורכי השבת ונמצא שולחנם חסר בשבת".[17] עם צאת השבת עשה השוחט הבדלה וסעד סעודת מלווה מלכה עם משפחתו ועם העניים שבאו לביתו.
תשובה, תפילה וצדקה
בפיוט "ונתנה תוקף", הנאמר בתפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים, נאמר:[18] ”וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה, מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה”. ברוח גישה זו מנצל השוחט הזקן את הארכות הקצרות שהעניק לו מלאך המות. הוא מקפיד על תפילותיו וברכותיו, ומתאמץ בהן כמי שיודע שזמנו קצוב. שמואל ורסס ציין כי "התפילות וזמנן משמשים ציוני דרך של אותו מאבק דרוך לחיים".[19] תוך כדי התפילה ובזמנים שבין התפילות עולים בו הרהורי תשובה, כגון: "התחיל הזקן משתומם על כל השנים שהיה חי, שהיה כבהמה בבקעה, רועה ואוכלת ואינה נותנת דעתה לשם מה היא אוכלת ומה אכילתה מחייבת אותה".[20] בנוסף, הוא מניח מכספו לצדקה על הקבר שקנה לעצמו, ומארח עניים בביתו לסעודת מלווה מלכה.
מוסר השכל
סיפור זה הוא סיפור יראי מובהק. לאורך כל הסיפור לומד הקורא את שבחן של המצוות, המצילות אפילו ממוות. הסיפור מסתיים במוסר השכל, המסביר מדוע זכה השוחט לאריכות ימים:
- בשביל שהיה מאכיל את אנשי עירו בשר כשר ובשביל שהיה תמים בכל ארחותיו ובשביל שכיבד את השבת בכל כחו, ובשביל שלא שח בתפילתו אפילו שיחה קלה, שכל העושה חסד עם הבריות ומדקדק עם עצמו שלא תצא תקלה על ידו לגבי כשרות ומשים ארחותיו בתמימות ואינו שח בתפילתו ומכבד את השבת, ואין צריך לומר שומר שבת כהלכתו, מלאך המות מניח ממנו והקדוש ברוך הוא מרבה ימיו ומוסיף לו שנות חיים."[21]
אסתר פוקס שוללת מוסר השכל יראי זה ומציינת: "תיאור הדחייה החוזרת ונשנית הודות לעורמתו של השוחט הזקן והודות לרחמיו של מלאך המוות והשתדלותה של הנשמה לפני הבורא, אינו מתאים לפירוש היראי שמציע המספר בסוף הסיפור, לפיו זכה השוחט לדחות את מותו בשל יראתו הרבה וצדקנותו היתרה, שכן הללו מתוארים בסיפור כפועל יוצא מיראת מותו."[22]
פער אירוני בין דברי המספר ומשמעותם
אסתר פוקס, בספרה אמנות ההיתממות: על האירוניה של ש"י עגנון,[22] מוצאת פער אירוני בין דברי המספר, שלהם מטרה דידקטית, לבין משמעותם. כך, למשל, השוחט מדבר בסעודתו על חלות, טשולנט וקיגל, והמספר מייחס לדיבורים אלה משמעות מיסטית. אומרת על כך פוקס:
- ייחוס משמעות מיסטית נעלה לדבריו הפרוזאיים למדי של גיבור הסיפור חיוני מנקודת ראותו של המספר היראי, המבקש להוכיח שמעשים טובים וצדיקות יתרה מסוגלים לעמוד אפילו בפני חרבו החדה של מלאך המוות בכבודו ובעצמו. אלא שמטרתו של המספר אינה עולה בידו בשל הפער האירוני בין הנושא הארצי של השיחה (חלות, שמרים, חמין) לבין הפירוש הנשגב שהוא מציע."
לקריאה נוספת
- שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו : קריאה בכתביו, מוסד ביאליק, תש"ס, עמ' 152-146.
- אפרים צורף, בשולי סיפורת ושירה : מסות על ש"י עגנון, ח"נ ביאליק וש’ שלום, הוצאת בינאור, תשל"ה.
הערות שוליים
- ^ שמואל ורסס, "במאבק לחיים - עיון ב'מלאך המות והשוחט'", בספרו ש"י עגנון כפשוטו, מוסד ביאליק, תש"ס, עמ' 146
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ש"י עגנון, "מלאך המות והשוחט", בכרך האש והעצים, הוצאת שוקן, 1966, עמ' רמג
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 "מלאך המות והשוחט", עמ' רנא
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ג עמוד ב'
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רס
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רע
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רסז
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רמב
- ^ מגילת קהלת, פרק ז', פסוק א'
- ^ פרפרזה על דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח עמוד ב')
- ^ בהתאם לפירושו של רד"ק לספר תהלים, פרק ל"ו, פסוק י': "כמו מי המקור שלא יפסקו כמו שפוסקים המים המכוכסים, כן חיי העולם הבא בלא הפסק, והם חיים שאין אחריהם מיתה".
- ^ ש"י עגנון כפשוטו, עמ' 149
- ^ 13.0 13.1 "מלאך המות והשוחט", עמ' רנז
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רסח
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רנב
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רנח
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רמח
- ^ בעקבות תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה א' (דפוס וילנא: דף דף "ח, עמוד ב')
- ^ ש"י עגנון כפשוטו, עמ' 77.
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רנ
- ^ "מלאך המות והשוחט", עמ' רעא
- ^ 22.0 22.1 אסתר פוקס, אמנות ההיתממות: על האירוניה של ש"י עגנון, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ה, עמ' 49-48
