ימים נוראים (עגנון)
| הוצאה | |
|---|---|
| מספר עמודים | 407 |
| קישורים חיצוניים | |
| היברובוקס | ימים נוראים, מהדורה ג (תש"ז), באתר היברובוקס |
ימים נוראים היא אנתולוגיה שליקט וערך הסופר ש"י עגנון. בכותרת המשנה נכתב: ספר מנהגים, מדרשות (=מדרשים) ואגדות לימי הרחמים והסליחות – לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שבינתיים (=שביניהם).
חיבור הספר
את הבקשה מעגנון לערוך את הספר, הגה ד"ר משה שפיצר - המנהל של הוצאת שוקן בגרמניה בשנות השלושים. בעבודתו נעזר עגנון רבות ברב ד"ר שמואל ביאלובלוצקי, שהיה בעל ידע עצום במקורות היהדות, ועגנון אף מודה לו בהקדמה.
בהקדמה לספר ציין עגנון את מגוון המקורות שבהם השתמש – תנ"ך, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, מדרשי אגדה ומדרשי הלכה וכן מדרשים מספר הזוהר. בנוסף השתמש עגנון בספרים רבים של ראשונים ואחרונים ובספרי מעשיות וספרי חסידות. במשך כשנתיים וחצי עבד עגנון על הכנתה של האנתולוגיה באינטנסיביות רבה ובמשך שעות ארוכות מדי יום. על פי עדותו של עגנון, לצורך ליקוט המקורות בדק כאלף ספרים, ומתוכם בחר את הסיפורים, המדרשים והאגדות לספר. הוא לא הסתפק בליקוט מקורות אלא עיבד אותם תוך השוואת נוסחים. עבודת העריכה הקפדנית של עגנון כללה תרגום מקורות מארמית לעברית, עיבוד, קיצור ותיקוני לשון. בנוסף הכניס מספר קטעים ממדרש קדום כביכול, שלמעשה היו דברים שכתב בעצמו; למדרש זה הוא קרא "מדרש קול דודי".[1] ש. שלום סיפר כי כשהופיע הספר אמר לו ש"י עגנון: "זוהי היצירה הגדולה ביותר שיצרתי".[2]
הספר נחלק לשלושה חלקים (שלושה "ספרים" בלשון העורך). ספר ראשון והוא ספר ראש השנה. ספר שני - והוא ספר בין כסה לעשור (כולל ערב יום הכיפורים) וספר שלישי הוא ספר יום הכיפורים.
מהדורה ראשונה של הספר, ובה 5,000 עותקים, יצאה לאור בקיץ ה'תרצ"ח (1938), והעותקים חולקו בין השאר לצירי הקונגרס הציוני ה-20 שהתכנס חודש לאחר מכן. פרקים מן הספר התפרסמו בעיתון "הארץ", והעיתון חילק את הספר למנוייו כשי לראש השנה. במקביל יצאה לאור בלייפציג מהדורה מוגבלת של 40 עותקים על נייר מיוחד.
החל מהמהדורה השנייה נוספה רשימה ביבליוגרפית של מקורות הקטעים שהביא המחבר. במהדורה זו, שיצאה בתש"ז (1947) הוסיף עגנון הקדמה ציורית, שבה הוא מתאר את חוויותיו כילד מימים נוראים:
השמיים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות.
כך המשיך עגנון לתאר את רגש הרוממות והקדושה, שהוא כילד קטן הרגיש בתפילת ימים נוראים בבית הכנסת. בהמשך, מספר עגנון, נפסקה אט אט התפילה והוא עצמו געה בבכי. הסיבה לפריצתו בבכי הייתה זו:
אותה שעה שנפסקה התפילה - נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות היום. ועל זה היה דווה לבי ועל זה געיתי בבכייה.
אותה "נפילה" ממצב של קדושה נשגבה למצב חולין שבו אנשים מפטפטים זה עם זה כביום חול, היא זו שגרמה למחבר לחבר את ספרו, וזאת על מנת שבהפסקות שבין התפילות יוכלו המתפללים לעיין ולהגות בספר שמביא את המנהגים, הרעיונות וההלכות של הימים הנוראים. הספר אכן זכה לתגובות חמות ואוהדות הן בקרב בציבור החילוני והן בקרב הציבור הדתי, שראה בו ספר מתאים לארון הספרים היהודי. מרבית המבקרים ראו בספר הצלחה לפריצת החיץ "המבדיל בין הספרות העתיקה והחדשה".
קישורים חיצוניים
- ימים נוראים, מהדורה ג (תש"ז), באתר היברובוקס
- רשימת מאמרים על ימים נוראים באתר רמב"י
- פינחס פלאי, "אומן שנותנים לו משי" ..., מעריב, 14 בספטמבר 1956
- עמיחי חסון, סיפור פשוט: כך השתחל ספרו של עגנון לקאנון התפילה של הימים הנוראים, באתר בית אבי חי, 27 בספטמבר 2014
הערות שוליים
- ^ פרופ' גרשם שלום סיפר על אנתולוגיה זו: "בחוש ההומור הסרקסטי קמעא שלו, כלל עגנון ב'ימים נוראים' כמה קטעים מצוינים משל עצמו, שייחס לספר הדמיוני 'קול דודי', אשר נזכר בתמימות גמורה בביבליוגרפיה ככתב יד שברשות המחבר." (גרשם שלום, "ש"י עגנון - אחרון הקלסיקאים העבריים?", באוסף כתביו עוד דבר, הוצאת עם עובד, 1989).
- ^ ש. שלום, על ש"י עגנון, מעריב, 18 בדצמבר 1959.
24714085ימים נוראים (עגנון)