מעשה העז

כריכת "מעשה העז" (1925) בעיצוב זאב רבן

מעשה העז הוא מעשייה קצרה (מעט יותר משני עמודים) מאת ש"י עגנון. זהו עיבוד למעשייה עממית, העוסקת בעז שמצאה מערה המאפשרת קפיצת הדרך מפולין לארץ ישראל.

חוקרת הספרות זיוה שמיר אפיינה את המעשייה: "סיפורו הקצר של עגנון 'מעשה העז' הוא סיפור ש'פני יאנוס' לו: מצד אחד לפנינו סיפור למבוגרים, שמסריו הפוליטיים דקים ומורכבים, ומצד שני, לפנינו אגדה לילדים שאינם מסוגלים להבין את הרעיונות המופשטים הטמונים בה."

פרסום המעשייה

שמואל יוסף עגנון, מחבר הסיפור "מעשה העז". תמונה משנת 1945

המעשייה פורסמה לראשונה בשנת ה'תרפ"ה (1925), בשם "מעשה העז או פי המערה" בכתב העת "הדים", ובהמשך אותה שנה כסיפור למבוגרים בקובץ "פולין: סיפורי אגדות" שיצא לאור בהוצאת "הדים", וכסיפור לילדים בהוצאת "הגינה" שבעריכת יחיאל היילפרין, בחוברת בשם "מעשה העז", בלוויית איוריו של זאב רבן, כחלק מסדרה בת חמש חוברות (רק אחת מהן מאת עגנון) שנקראה "ספורים ציורים לתינוקות". על מכירת הסיפור ליחיאל היילפרין סיפר עגנון במכתב לאשתו:

את מעשה העז מכרתי היום בחמש עשרה לירות מצריות. מאוד מאד חפצתי כי יוציאו את המעשה לי' תמוז, ליום ההולדת של בתנו, אמונה תחי, אפס כי קשה הדבר לעשותו, וכנראה אך לראש השנה יוציאו, גם זה לטובה!

— אסתרליין יקירתי, מכתב מיום 3 ביוני 1925

"מעשה העז" פורסם זמן קצר לאחר עלייתו השנייה של עגנון לארץ ישראל, כך שיש בו סמליות אוטוביוגרפית.

ב"כל כתבי עגנון" נכללת המעשייה בכרך "אלו ואלו", במקבץ "פולין / סיפורי אגדות".

בשנת 2008 יצא לאור הספר קליפת תפוח זהב - שלושה סיפורים מאת ש"י עגנון. בספר, המיועד לילדים, נכללים הסיפורים "מאויב לאוהב", "מעשה העז" ו"קליפת תפוח זהב", והוא מלווה באיורים מאת לי קורצווייל ובהערות וביאורים מאת שי רודין.

תרגום לאנגלית של הסיפור, בשם "The Fable of the Goat", הופיע בגיליון דצמבר 1966 של כתב העת "קומנטרי".

בתחילת המאה ה-21 נוצר סרטון אנימציה ביידיש, בשם "די מעשה פון די ציג", המבוסס על הסיפור "מעשה העז".

הקריקטוריסט שי צ'רקה צייר את המעשייה כקומיקס בעיתון "אותיות" במסגרת סדרת הקומיקס שצייר, "שי ועגנון". הקומיקס יצא לאור גם כספר.

העלילה

מעשה בזקן חולה, הגר בפולין, שרשמו לו רופאיו שישתה חלב עזים. קנה עז, וזו נהגה להיעלם מפעם לפעם, וכשחזרה "היו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גילה הזקן לבנו את רצונו לדעת לאן הולכת העז. קשר הבן משיחה (חבל דק) לזנבה של העז, וכאשר עמדה ללכת תפס את המשיחה בידיו והלך אחריה. נכנסה העז למערה, והבן אחריה, "וכך היו הולכים שעה או שתים, ואולי יום או יומים" ויצאו מהמערה במקום הרים וגבעות. שאל הבחור עוברי דרכים היכן הוא, ונענה שהוא סמוך לצפת. נח הבחור מעט והתכוון לחזור לביתו כדי להביא את הוריו לארץ ישראל, אך התברר לו שהזמן הוא ערב שבת, ולכן, בשל קדושת השבת, אין מספיק זמן כדי לחזור.

לקח הבחור פתק ובו כתב: "מכנף הארץ זמירות אשמיע כי הגעתי בשלום לארץ ישראל והנה אנכי יושב סמוך לצפת עיר הקדושה ומתבשם מקדושתה. ואל תשאלני איך הגעתי לכאן אלא אחוז במשיחה שקשורה בזנבה של העז וצא לך בעקבי העז אז תלך לבטח דרכך ותבוא לארץ ישראל". את הפתק שם הבחור באוזנה של העז, בהניחו שכאשר העז תחזור אל אביו ילטף האב את ראשה, העז תנענע את אוזניה ויפול הפתק, האב יקרא את תוכנו ויקיים את הכתוב בו.

"חזרה העז אצל הזקן, אבל באזניה לא נענעה והפתק לא נפל". הזקן הבין מחזרתה של העז לבדה שבנו נטרף, וכיוון שהעז הזכירה לו את האסון, הורה לשחוט אותה. לאחר השחיטה פשטו את עורה, ונגלה הפתק. קרא האב את הפתק, והבין את אשר עולל, ואמר "אוי לי שהייתי יכול לעלות לארץ ישראל בקפיצה אחת ועכשיו אקפח את ימי בגלות הזאת".

כדרכן של מעשיות רבות, המעשייה מסתיימת במילים "ואותו בחור אם לא מת, עוד ינוב בשיבה דשן ורענן, בארצות החיים שקט ושאנן".

מקורות לעלילה

"נכנסה העז למערה"

גרשם שלום ציין כי ”סיפורי עגנון מרובים בהם גלגולי מוטיבים שבאו לידו מדברי ראשונים, פשטו צורה ולבשו צורה ונעשו דבר חדש ואחיד בידיו. סיפורי האגדה הקטנים שלו הם חטיבות ספרותיות מושלמות, ששלמות צורתם משכיחה את גלגוליהם ברוחו של האמן מעניין לעניין”. דברים אלה יפים גם לסיפור שלפנינו.

הרעיון של חלב עזים כמרפא למי שגונח מלבו מופיע בברייתא המופיעה בתלמוד הבבלי: ”מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית”. פתיחת הסיפור "מעשה העז" נוטלת לא רק את הרעיון מהברייתא, אלא גם את המילים: "מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים".

הרעיון של בהמה המאפשרת את קפיצת הדרך מופיע בתלמוד הירושלמי (מסכת מעשר שני, פרק ה', הלכה ב'), שם מסופר על רועה מארץ ישראל שרץ אחר שורו ומצא עצמו בבבל. המוטיב של מערה או מחילה המובילה מהגולה לארץ ישראל מופיע בסיפורי עם יהודיים רבים.

בשלושה קובצי מעשיות נכללות מעשיות הקרובות לעלילתו של "מעשה העז". הקבצים אמנם יצאו לאור לאחר "מעשה העז", אך הם מכילים מעשיות עממיות שמקורן קדום יותר:

• בקובץ "יידישער פאָלקלאָר" (יידיש: "פולקלור יהודי") בעריכת י"ל כהן נכללת מעשייה המספרת על מערה המובילה מפולין לארץ ישראל.
• בקובץ "סיפורי בעלי חיים בעדות ישראל" שבעריכת דב נוי נכללת מעשייה המספרת על פרה שידעה דרך סתרים לירושלים. אנשי ירושלים שמו באוזנה מכתב המספר על סגולתה זו, אך המכתב התגלה רק לאחר שבעלי הפרה שחטו אותה.
• בקובץ Folktales of Israel שבעריכת דב נוי נכללת מעשייה המספרת על זוג יהודים זקנים שלהם עז הנעלמת מפעם לפעם, ושבה עם חלב משובח. הזקן הולך בעקבות העז, ודרך מערה מגיע בקפיצת הדרך לארץ ישראל. הוא שולח איגרת לאשתו באוזנה של העז, אך האישה לא ראתה את האיגרת ושחטה את העז, ובעקבות זאת התגלתה האיגרת.

מקורות לטקסט

מכלול יצירתו של עגנון מתאפיין בקשרים אינטרטקסטואליים. מאפיין זה בולט במעשייה הקצרה שלפנינו.

מקורות מקראיים

• "לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז, יצאו לבקשה ולא מצאוה" - על פי ”בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו” (מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוק א').
• "נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" - הזקן ציטט כלשונו פסוק מספר משלי: ”בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי” (ספר משלי, פרק כ"ג, פסוק ט"ו).
• "כיון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים" והעז "שותה ממעיין גנים" - שני תיאורים אלה נסמכים על הפסוקים ”שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים” (מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק י"ג) ו”מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים; וְנֹזְלִים, מִן-לְבָנוֹן” (מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק ט"ו).
• "עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים" מרמז לביטוי המופיע שלוש פעמים בשיר השירים: ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם”.
• "אמר לעצמו, עד שיפוח היום ונסו הצללים" נלקח ישירות משיר השירים: ”עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים” (מגילת שיר השירים, פרק ד', פסוק ו').
• "והעז עולה באילן ואוחזת בסנסניו." משיר השירים :”אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו” (מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוק ט'). קישור הרומז לעלייה לארץ ישראל: עליית אעלה בתמר - עליית יהודי תימן בשנת תרמ"ב (1882).
• "וכתב מכתב לאביו, מכנף הארץ זמירות אשמיע" - בעקבות הפסוק ”מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ” (ספר ישעיהו, פרק כ"ד, פסוק ט"ז).
• הבחור כותב בפתק: "צא לך בעקבי העז, אז תלך לבטח דרכך" - חציו הראשון של המשפט הוא בעקבות ”צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן” (מגילת שיר השירים, פרק א', פסוק ח'), וחציו השני בעקבות ”אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ, וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף” (ספר משלי, פרק ג', פסוק כ"ג).
• הזקן המתאבל על בנו אומר "בני מי יתן מותי אני תחתיך, בני בני", בעקבות דוד המלך שאמר על אבשלום ”בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי” (ספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק א'). הזקן ממשיך ואומר: "חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף בני", וכך אומר יעקב, כאשר בניו מביאים לו את כתונת יוסף הטבולה בדם: ”חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף” (ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ג). גם הביטוי "וימאן להנחם ויאמר, ארד אל בני אבל שאולה" לקוח מדברי יעקב: ”וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה” (ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ה).
• הסיום "עוד ינוב בשיבה דשן ורענן" נגזר מהפסוק ”עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ” (ספר תהלים, פרק צ"ב, פסוק ט"ו). המזמור שבו נכלל פסוק זה, "מזמור שיר ליום השבת", נכלל בקבלת שבת, שלה מקום מרכזי בהתפתחות המעשייה (בגלל התקרבות השבת שלח הבחור את העז לבדה).

על בחירתם של מקורות אלה מעירה פנינה שירב:

קטעי הפסוקים משיר השירים מעניקים אופי אידילי-רומנטי לתיאור הארץ, ומרמזים על הוויה של הרמוניה ושלמות בין העם לאלוקיו, בהתאם למסורת הפרשנות האלגורית של שיר השירים. רישומם של זכרי הלשון מקינת דויד על אבשלום ומקינת יעקב על יוסף שונה לחלוטין. לבד מכאב השכול הם מעלים על הדעת מצבים של שבירה. הן מותו של אבשלום והן היעלמותו של יוסף הם סיפורים המשקפים את פגימת השלמות המשפחתית.

מירי ברוך מוצאת רמז אפי באזכור של קינת יעקב, ”שהרי גם בנו של הזקן, כמו גם יוסף, לא מת, אלא שסופו של יוסף, בסיפור המקראי, מוביל אותו לפגישה מחודשת עם אביו ואחיו, ואילו בסיפורו של עגנון, גם כשהזקן מגלה את הפתק הנופל מאוזן העז, לאחר השחיטה - שמחה אין בלבו”.

מקורות מהתלמוד ומהתפילה

• "תלה הבחור עיניו למרום ואמר, ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל" - הנוסח "ברוך המקום ברוך הוא" מקורו בהגדה של פסח.
• "שמע כרוז בואו ונצא לקראת שבת המלכה" - במסכת שבת, דף קי"ט עמוד א' מסופר על רבי חנינא שהיה מתעטף ועומד בערב שבת ואומר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". הפיוט "לכה דודי", שחובר על ידי שלמה אלקבץ, ממקובלי צפת במאה ה-16, מבוסס על מנהג זה.
• הזקן המתאבל על בנו אומר "אוי לו לאב שהגלה את בנו", בעקבות המסופר במסכת ברכות, דף ג' עמוד א' כי הקב"ה אומר "אוי לו לאב שהגלה את בניו".
• "נענע לו הזקן בראשו" - שאוב ממסכת ברכות, דף ז' עמוד א' שם מספר ישמעאל כהן גדול שאלהים נענע לו בראשו.

הסיפור כמעשייה

ל"מעשה העז" מאפיינים מקובלים של מעשייה:

• היותו מבוסס על עלילה קיימת ומפורסמת (כאמור לעיל בסעיף "מקורות לעלילה").
• תחילתו "מעשה בזקן אחד".
• סיומו, המהווה גרסה עגנונית לסיום השגרתי של מעשיות רבות: "ואם לא מתו הם חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה".
• שילוב חריזה בטקסט, כדוגמת "כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה", וכן "מני אז פי המערה סמוי מן העין, ודרך קצרה עוד אין".
• התבססות על פלאים: עז פלאים ומערת פלאים המאפשרות קפיצת הדרך. הפלאים אינם מתרחשים לכל אחד, אלא רק למי שראוי לכך.

פרשנות

האב והבן

דבורה ברגמן רואה ב"מעשה העז" סיפור של שכר ועונש, ושואלת מדוע זכה הבן לנס שהביאו לארץ ישראל, ואילו האב לא זכה לכך. היא רואה את הסיבה לכך בעובדה ”שהאב והבן שונים מאוד באופיים, בהתייחסותם לחיים ובתגובותיהם”. הבן תמים ואופטימי ופעולותיו ספונטניות ועל כן מאפשרות לו לנצל את שעת הכושר שהזדמנה לידו. האב, לעומתו, הוא אדם הגיוני וחקרן. ”החקירה המבררת סיכויים וסיכונים לפני מעשה איננה מתיישבת עם ההיענות המהירה והספונטאנית לנס, המתרחש וחולף כהרף עין”, מסבירה ברגמן.

פנינה שירב, לעומתה, רואה את האב והבן כמשלימים זה את זה:

הבן פועל מתוך נכונות תמימה למלא את משאלתו של אביו ולהשביע את סקרנותו. האב הוא אפוא המניע הראשון לפעולה. לולא חקרנותו של האב, שלא הסתפק במרפא שהביא חלב העז לעצמותיו אלא ביקש לדעת מהו מקורו, לא היה הבן מגיע לארץ ישראל.

היא מוסיפה ומציינת:

החמצתו של האב אף היא פרי צירוף של תכונות השניים: הפעם חוברת תמימותו של הבן, המנסה לחזות את תגובות אביו ואת התנהגות העז, אל ייאושו הנמהר של האב. שניהם שותפים אפוא שלא בידיעתם, כמובן, ביצירת התנאים להתרחשות הנס, ושניהם גם שותפים שלא בידיעתם בסיכול האפשרות הזאת בשנית.

את ההבדלים בין האב לבן היא מייחסת לעיצובם ”באורח סטריאוטיפי כזקן וכצעיר”, ומבהירה:

יותר משהסיפור חושף את ההנמקה להתרחשות הפלאית ולסיכולה בשנית, הוא מציגה כתופעה, שרב בה הנסתר על הגלוי והמפורש... לפי תפיסה זאת אין לראות ב'מעשה העז' סיפור דידקטי, המציג מופת של התנהגות חיובית מול מופת של התנהגות שלילית.

הלל וייס מציג מסקנה מהסיפור:

אין דרך קצרה לגאולה, אין קפיצת דרך. קיצור דרך לארץ ישראל גורם לניתוק בין דור האבות לדור הבנים, המגששים דרכם זה אל זה בשפות שונות ובמקצבי חיים אחרים כמו הרפתקנות מול חששות וחרדות. עדיין רחוקה הדרך עד ישוב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

יסוד מיסטי

דבורה ברגמן מוצאת בסיפור גם יסוד מיסטי, וכותבת: ”הסיפור שלפנינו הוא לא רק מעשה-פלאים, וגם לא רק סיפור דידקטי תמים המטיף להתנהגות מוסרית מקובלת או לשמירת מצוות 'כפשוטה', אלא בנוי גם על יסוד מיסטי, ומטיף להתנהגות ברוח המיסטיקה היהודית, אשר לפיה לא די שיהיה אדם שומר מצוות, אלא צריך שיהיה קשוב לקולות ולרמזים מגבוה, ויהיה נכון לעשות כל מה שמוטל עליו באמצעותם”.

ברגמן מציגה במאמרה איתותים אחדים המבצבצים מהעלילה ונקשרים במיסטיקה היהודית. בין השאר היא מציגה זיקה הדוקה בין "מעשה העז" ובין אגדת רבי שמעון בר יוחאי שהסתתר במערה, כפי שהיא מופיעה בספר האגדה (סימן רכ"א).

המילה "משיחה", שפירושה חבל דק, מופיעה בסיפור קצר זה שמונה פעמים. פנינה שירב רואה בכך רמז למשיח. ”החזרה המרובה על מילה בעלת כוח אסוציאטיבי כזה ודאי שאינה מקרית, והיא מתפקדת כאיתות לקורא. ברוב המקרים נקשרת מילה זו לשיח הפנימי של הבן או לדיבורו בפועל”, מציינת שירב, ומוסיפה כי ”הבן, באופן בלתי-מודע ובלתי-מתוכנן, נוהה אחר איזו בשורה משיחית ומגיע לארץ ישראל”.

חוקר הקבלה משה חלמיש אף מוצא בסיפור מוטיבים קבליים שונים.

כיצד ישראל נגאלין?

ברגמן רואה ב"מעשה העז" התייחסות למחלוקת המתקיימת ביהדות עד היום (ראו אתחלתא דגאולה), האם שיבת ציון תבוא בדרך נס או בפעולה אנושית לא פלאית, וכותבת:

בהדגישו את האספקט הפלאי של הסיפור, ובעיקר של הגאולה, מקבל עגנון את הגישה המסורתית של אמונה בגאולה פלאית. אבל בריבוי האיתותים על תורת הח"ן הוא מרמז גם על קבלת טענתה של תורה זאת, שבכוחם של בני אדם, ואפילו בודדים, לזרז תהליכים היסטוריים, ותהליך הגאולה הפלאית בכלל זה. את האמונה בגאולת-נס מקשר עגנון דווקא לעשייה, ולעשייה דחופה אפילו, ואילו את הציפייה הפסיבית למשיח הוא מציג כעיכוב הגאולה. על פי ראייה זאת קורא הסיפור לשומעיו להיות מוכנים לגאולה פלאית כאן ועכשיו, להקשיב לאותותיה ולהזדרז בניצול שעות הכושר, שבהן הפעלת הפלא כמו גם דחייתו היא בידינו.

בסיפור אחר שלו, "בלבב ימים", מספר עגנון על חבורה של חסידים שקמה ועלתה לארץ ישראל, בלי להמתין לנס. עם זאת גם בסיפור זה לנס ולהשגחה האלוקית מקום מרכזי:

• נס גלוי אירע לאחד מבני החבורה, חנניה, שאיחר להגיע לספינה, ולכן שט לארץ ישראל על גבי מטפחתו.
• כאשר נחלצה ספינתם מסערה עזה שאליה נקלעה, מתאר המספר: "תפילתם עשתה מחצה ומשמשי הספינה עשו מחצה והקדוש ברוך הוא ברחמיו יתברך עשה הכל".

זיוה שמיר מציינת שבסיפור

מקופלים כבקליפת אגוז כל תולדות הציונות בשנים שקדמו לעלייתו הראשונה של עגנון ארצה ומקופלים בו גם כל הוויכוחים שהתנהלו ברמה בדבר הדרך הנכונה בדור של "על פרשת דרכים", שעל ראשו מרחפת שאלת "לאן?"

והיא מסכמת שהסיפור הוא משל שנמשלו:

רק צעירים אופטימיים, שאינם שואלים שאלות מיותרות והולכים אחרי צו לבבם, יגשימו את חלום ארץ ישראל, רומז כאן עגנון לקוראיו, ואילו הזקנים הדעתניים והחקרנים יישארו ספונים בבתיהם, וקול פעמוני הגאולה לא יגיעו לאוזניהם.

ההיסטוריה היהודית

פרשנות נוספת שניתנה למעשייה שלא בדרך הניתוח הביקורתית היא פרשנות אומנותית, באיורים המלווים את הסיפור ב'שי ועגנון', מאת שי צ'רקה. בשלב המעבר במנהרה, הקומיקס נפרד מן הטקסט ובסדרת איורים מתואר המעבר במנהרה כהיסטוריית עם ישראל מתחילתה ועד ימינו, בדגש על הגלויות שפקדו את העם.

האיורים כוללים את עקדת יצחק (עם האיל שנאחז בסבך בקרניו), שעבוד מצרים ויציאת מצרים (עם שה הנלקח כקרבן פסח), הגזירות ההלניסטיות (עם צפיר עזים, המסמל לפי ספר דניאל את מלכות יוון), הרדיפות והגירושים באירופה של ימי הביניים (עם 'חד גדיא' מההגדה של פסח, והומאז' להגדת הציפורים מאותה התקופה), האינקוויזיציה הספרדית (עם דמות בפומט במגן דוד, שמציגה את פני היהדות בראייתו של אינקוויזיטור), והאנטישמיות הנאצית (בתחילת התיאור המאויר, שמסמל את רדיפות היהודים שקדמו לשואה, עם גזיזת זקנה של העז).

שני איורים התוחמים לפניה ואחריה את הסדרה ההיסטורית-סמלית של ציורים 'אילמים', ומלווים את מעט הטקסט של עגנון על ההליכה במנהרה, כוללים שני מוטיבים של ימים נוראים: שילוח השעיר לעזאזל (שבו העז עצמה היא המשולחת, והבחור עוקב אחריה כשהוא אוחז במשיחה. צ'רקה צובע את המשיחה באדום, רמז ללשון של זהורית שהיו קושרים את חציה לשעיר וחציה לדלתות העזרה בבית המקדש, כדי לראות אם תלבין כשלג), ושופר - שנכרת מאחת מקרני העז על ידי הצורר הנאצי.

הפרשנות הזו של יצירה אמנותית מילולית, באמצעות יצירה אמנותית חזותית, אינה מפורשת וספציפית כביאורים אחרים של המעשיה. בעקבות כך לפירוט שלה באופן מילולי תידרש פרשנות שניונית על טיבה.

המעשייה כסיפור לילדים

מרבית הפרשנים מתייחסים ל"מעשה העז" כאל סיפור למבוגרים, ומנתחים אותו בהתאם. כאמור לעיל, "מעשה העז" פורסם, באותו הנוסח אך בלוויית איורים, גם כמעשייה לילדים. מירי ברוך בחנה את הסיפור מנקודת מבטו של הקורא הצעיר, ומנקודת מבט זו היא רואה בו סיפור חניכה, מעשיית התבגרות, שבמסגרתו רוצה הבן להיות עצמאי וליזום דברים חדשים. היא מציינת:

מבחינתו של הקורא הצעיר, יש כאן אומנם מעשייה, עם עז (בתפקיד הפיה) ואין כאן תיאור של מצוקות קשות שצריך הגיבור לעבור בשלב "הספרציה אינדיבידואציה", אבל יש בסיפור מסר אופטימי מאוד לילד הקטן הקשור כל כך להוריו, נותני לחמו (נותני חלב), שהוא יכול להסתדר גם בלעדיהם, וראיה: הבן בסיפור מאושר במקומו החדש גם בלי ההורים, וגם בלי העז והמשיחה. מבחינתו של הילד השומע, זהו סיפור של תהליך הספרציה (הפרדה) של הילד מהוריו, וככזה הוא סיפור אופטימי מאוד, ונסגר כך במהודק על ידי משפט הסיום של הסיפור.
באמצעות הצגת שלוש נקודות תצפית שונות בסיפור (של האב, של הבן ושל המספר, הזהה כאן עם הקורא) מאפשר עגנון לשומע להשלים פערים ולשמוע בסיפור מה שרלוונטי לתקופה ולמצבו הנפשי של הקורא בשלב הקריאה. הקורא המבוגר יטעין את הסיפור באלוזיות המקראיות, באידאולוגיות וביחס השונה אל הציונות, ואילו הקורא התמים, חסר המידע המרומז בסיפור - עשוי לשמוע כאן סיפור מרגיע על ילד שהצליח להסתדר בכוחות עצמו, ולהיות מאושר בחייו גם אחרי הניתוק מן הקן ההורי.

עיבוד לתיאטרון

בשנת 2007 העלה "תיאטרון מראה" את ההצגה "מעשיות ומעשים", על פי שלושה סיפורים של עגנון: "הפרוטה", "מעשה העז" ו"מאויב לאוהב".

לקריאה נוספת

• דבורה ברגמן, מעשה העז, בתוך: מלכה שקד, דבורה ברגמן ופנינה שירב, עיונים בסיפורי ש"י עגנון: מדריך למורה, הוצאת מעלות, האגף לתכנון ולפיתוח תוכניות לימודים, משרד החינוך, תשמ"ו.
• אילנה אלקד-להמן, הקסם שבקשר: אינטרטקסט, קריאה ופיתוח חשיבה (בסדרה: תמה – תאוריה ומעשה בהכשרת מורים), מכון מופ"ת, 2007, לקרוא מחדש ב"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עמ' 221-215.
• מירי ברוך, מה שומע הילד? מה קורא המבוגר?, מאזנים 77 (3), דצמבר 2003, עמ' 8-6. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• זיוה שמיר, על יונה ועל נער: החתירה לשלום בספרות הילדים העברית, ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, פרק רביעי: למען הדורות הבאים, עמ' 110–130.
• הלל וייס, "מעשה העז", אחרית דבר לספר מאויב לאוהב ועוד סיפורים, הוצאת שוקן, תשנ"ב, עמ' 113–115.

קישורים חיצוניים

• ש"י עגנון, מעשה העז, דבר, 10 באוקטובר 1947 - הטקסט המלא של המעשייה, בגרסה מנוקדת
• ש"י עגנון, מעשה העז, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים
• ש"י עגנון ונכדיו - קריאה במעשה העז, בערוץ יוטיוב של בית עגנון
• פנינה שירב, מעשה העז: סיפור עממי כמסכה, באתר משרד החינוך
• גאולה ‫ שני, בעקבות מקורות: קווים להוראת 'מעשה העז' לש"י עגנון, עלי עשור ועלי נבל, תשס"ה, עמ' 274-262. (באתר "המרכז הארצי להשתלמויות עובדי הוראה במקצועות היהדות, הרוח והחברה" בבית יציב)
• יואב‫ אלשטיין, רקע מדרשי סמוי ביצירת עגנון (עיון בסיפור 'מעשה העז'), הפועל הצעיר, כרך לט, שנה 61, גל' 43, תשכ"ח (פורסם גם בתוך: הנ"ל, עיגולים ויושר: על הצורה המחזורית בסיפור, הוצאת אל"ף, תל אביב, תש"ל, עמ' 130-118)
• נהוראי מאיר שטרית,‫ מסע הגאולה של עגנון בסיפורו 'מעשה העז',‫ ירושלים כג-כד, תשס"ז, עמ' 308-297.
• זיוה שמיר, ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק שמיני: בין אביב העלומים לכפור הזקנה, עמ' 245-230
• דינה שטיין, בחיפוש אחר עזים תועות: דגמי גלות וגאולה, מדעי היהדות 51, תשע"ו
• אילנה גולדשטיין, “משל המערה” נוסח עגנון, הדואר, 1989
• משה גולצ'ין, מעשה השור: עגנון על הטרוטופיה ושמה 'אבי השור', עי"ן גימ"ל, 2012

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26233392מעשה העז