ליפקאני
| מדינה |
 מולדובה |
|---|---|
| מחוז | בריצ'ני |
| חבל ארץ | בסרביה |
| ראש העיר | אאוגן דומנקו (Eugen Dumenco) |
| שפה רשמית | רומנית |
| תאריך ייסוד | 1429 |
| שטח | 11.87 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 5,500 (2012) |
| ‑ צפיפות | 463.2 נפש לקמ"ר (2012) |
| קואורדינטות | 48°16′N 26°48′E / 48.267°N 26.800°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
ליפקאני (ברומנית: Lipcani; ברוסית: Липканы; ביידיש: ליפקאַן) היא עיירה במחוז בריצ'ני, מולדובה. העיירה שוכנת על מעבר גבול בין מולדובה לרומניה ומרוחקת כ-30 קילומטרים מבריצ'ני, בירת המחוז. לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה היו רוב תושביה יהודים.
היסטוריה
היישוב תועד לראשונה בכתב ב-1429. מאוחר יותר הורשו טטרים של ליפקה, שהגיעו מאזור קמניץ פודולסק להתיישב במקום בתקופה העות'מאנית, כפרס על נאמנותם לסולטן. היישוב נקרא על שמם. בשנת 1812 הפכה העיירה, כמו שאר בסרביה לחלק מן האימפריה הרוסית. במהלך המאה ה-19 הפכה העיירה למרכז סחר אזורי בצפון בסרביה. בשווקים השבועיים, אליהם הגיעו סוחרים גם מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, נמכרו בקר, עורות, צמר, חבלים, דגים, דגנים וחמאה. בשנת 1893 חוברה העיירה למסילת הברזל בקו צ'רנוביץ-אוקניצה (Ocnița).
העיירה כונתה על ידי ביאליק "אולימפוס הבסרבי".[1] כמה דמויות חשובות בספרות היידיש כמו יהודה שטינברג, יעקב שטרנברג ומשה אלטמן יצאו ממנה. הסופר היידי אליעזר שטיינברג אף ניהל בית ספר פרטי חילוני בליפקאני, שבו שפת הלימוד הייתה עברית. בקיץ 1918 הפכה העיירה לחלק מממלכת רומניה, לאחר שבאפריל אותה שנה החליטה בסרביה להסתפח לרומניה. לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בעיירה 4,698 יהודים והיו בה כעשרה בתי כנסת.
ביוני 1940 נכנס הצבא האדום לבסרביה וזו צורפה לברית המועצות באוגוסט אותה השנה. רומנים רבים ברחו לרומניה והסובייטים אסרו על פעילות בתי הכנסת וה"חדרים". ב-22 ביוני 1941 נכנס הוורמאכט לעיירה והקים בה מפקדה עורפית. ביולי גורשו היהודים מליפקאני בשני גלים - חלקם לבריצ'ני והשאר (כ-1200 איש) ישירות ברגל בצעדת מוות למחנות בטרנסניסטריה.
לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה העיירה כמרכז תעשייתי - הוקמו מפעל להכנת לחם, חמאה, מבשלת בירה, ומפעל שימורים. שטח העיירה אינו כולל שטחים חקלאיים כלל.
הגשר מעל נהר הפרוט שבין ליפקאני לרדאוץ (רדאוץ על הפרוט), השוכנת ברומניה מעבר לגבול, נבנה בשנת 1937 ונהרס על ידי הצבא האדום בעת נסיגתו מבסרביה בשנת 1941, במהלך הפלישה הגרמנית. הוא נבנה מחדש אך נהרס שוב בשנת 1944 במהלך הפצצה במלחמת העולם השנייה. בשנת 2000 הקציבה הנציבות האירופית 11 מיליון יורו למולדובה ולרומניה לשיחזור הגשר. הבנייה הושלמה בשנת 2005. הגשר הוא בעל אורך של 246 מטרים ורוחב של 10.5 מטרים. בפברואר 2010 נחנך הגשר ומעבר הגבול בו לתנועה.
בשנת 1998 חתמה העירייה על הסכם לשיתוף פעולה עם העיר סירט ברומניה.
ארגון יוצאי ליפקאני בישראל ישב ברחוב ליפקני בשכונת רמת השקמה ברמת גן. מאוחר יותר שונה שם הרחוב לבניהו.
אוכלוסייה
| שנה | אוכלוסייה |
|---|---|
| 1900 | 4,410 |
| 1940 | 5,726 ב-1,218 בתי אב |
| 2004 | 5,465 |
החלוקה האתנית בעיר על פי מפקד האוכלוסין של 2004 הייתה:
- מולדובנים 49.3 אחוזים
- אוקראינים 37.3 אחוזים
- רוסים 10.9 אחוזים
- יהודים (27) 0.5 אחוזים
- אחרים 2.0 אחוזים
קישורים חיצוניים
- משה זילברמן-סילון ויעקב ברגר-תמיר (עורכים), קהילת ליפקאני ספר זיכרון, 1963
- אהרן שוסטר, ליפקאן פון אמאל
- תמונות מרחובות ליפקאני לפני השואה באתר JewishGen
הערות שוליים
22099134ליפקאני