הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס

הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס

הר סנט-אליאס, ההר השני בגובהו באמריקה הצפונית
הר סנט-אליאס, ההר השני בגובהו באמריקה הצפונית
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1979, לפי קריטריונים 7, 8, 9, 10 חלק מתוך קלואן, ראנגל-סנט אליאס, גליישר ביי, טאטשנשיני-אלסק הערות אונסק"ו הרחיב את שטח ההכרזה ב-1992 וב-1994
מידע כללי
תאריך הקמה	2 בדצמבר 1980
מבקרים בשנה	79,450 (נכון ל־2018)
גוף מנהל	שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
נתונים ומידות
שטח	53,321 (הפארק והשמורה), מתוך זה 33,683 (הפארק בלבד) 19,638 (השמורה בלבד) קמ"ר
מיקום
מדינה	אלסקה בארצות הברית
קואורדינטות	61°0′0″N 142°0′0″W
(למפת אלסקה מוגדלת)   ג'ונו אנקורג' פיירבנקס סיטקה קטצ'יקן אנאלסקה בארו נום קוצביו קנדה רוסיה האוקיינוס השקט ים ברינג ים צ'וקצ'י ים בופור ראנגל-סנט אליאס (למפת אלסקה רגילה)   ג'ונו אנקורג' פיירבנקס סיטקה קטצ'יקן אנאלסקה בארו נום קוצביו קנדה רוסיה האוקיינוס השקט ים ברינג ים צ'וקצ'י ים בופור ראנגל-סנט אליאס

הר סנפורד

מפת הפארק

הפארק והשמורה הלאומיים ראנגל-סנט אליאס (באנגלית: Wrangell–St. Elias National Park and Preserve) הם פארק ושמורת טבע המנוהלים על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית שהוכרזו כיחידה אחת ב-1980 בדרום-מזרח אלסקה, ארצות הברית. שטח הפארק כלול בתוך שמורה ביוספרית בינלאומית, והוא חלק מאתר מורשת עולמית "קלואן, ראנגל-סנט אליאס, גליישר ביי, טאטשנשיני-אלסק" שהוכרז על ידי אונסק"ו ב-1979. הפארק והשמורה מהווים את השטח הגדול ביותר בארצות הברית המנוהל על ידי שירות הפארקים, והוא משתרע על פני 53,321 קמ"ר, שטח גדול פי 6 מהפארק הלאומי ילוסטון. הפארק כולל חלקים גדולים מהרי סנט אליאס, הכוללים את מרבית הפסגות הגבוהות ביותר בארצות הברית ובקנדה, ועם זאת הם במרחק של כ-15 קילומטרים מהחוף בשיא הגאות, הפרש גובה בין הגדולים בעולם. הפארק גובל ממזרח בפארק והשמורה הלאומיים קלואן של קנדה וקרוב לפארק לאומי אמריקאי נוסף מדרום, הפארק הלאומי גליישר ביי. ההבדל העיקרי בין הפארק לאדמות השמורה הוא שציד למטרות ספורט אסור בפארק ומותר בשמורה. בנוסף, שטח בן 36,740 קמ"ר מהפארק והשמורה מוגדרים אזור טבע בראשיתי שהוא הגדול ביותר מסוגו בארצות הברית.

הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס הוקם כאחד מ-15 הנכסים החדשים ששירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית קיבל כתוצאה מ"חוק שימור האדמות של אלסקה" (Alaska National Interest Lands Conservation Act), בראשי תיבות ANILCA בשנת 1980. הוא הוכרז לראשונה כמונומנט לאומי על ידי הנשיא ג'ימי קרטר ב-1 בדצמבר 1978 באמצעות סמכותו במסגרת חוק העתיקות, כאשר הדיונים בקונגרס על הצעת חוק ה-ANILCA המוצעת הגיעו למבוי סתום. חוק ה-ANILCA הועבר לבסוף בשנת 1980, ונחתם על ידי קרטר ב-2 דצמבר 1980.

החורפים בפארק ארוכים וקרים במיוחד ועונת הקיץ קצרה. טקטוניקת הלוחות היא הגורם להתרוממות רכסי ההרים החוצים את הפארק. המקום הגבוה ביותר בפארק הוא הר סנט אליאס (Mount Saint Elias), שבגובה של 5,489 מטרים הוא ההר השני בגובהו באמריקה הצפונית. הפארק עוצב על ידי הכוחות המתחרים של געשיות והתקרחנות. הר ראנגל (Mount Wrangell) הוא הר געש פעיל, אחד מכמה הרי געש במערב הרי ראנגל. באזור רכס הרי סנט אליאס התפרץ הר צ'רצ'יל (Mount Churchill) בהתפרצות מתפוצצת במהלך 2,000 השנים האחרונות. מאפייני הקרחונים של הפארק כוללים את קרחון מלספינה (Malaspina Glacier), קרחון ההדום הגדול ביותר באמריקה הצפונית, קרחון האברד (Hubbard Glacier), קרחון הנשפך לים הארוך ביותר באלסקה, וקרחון נבסנה (Nabesna Glacier), קרחון העמקים (קרחון המצטבר בעמק קרחוני) הארוך בעולם. שדה הקרח של בייגלי (Bagley Icefield) מכסה חלק ניכר מחלקו הפנימי של הפארק, הכולל 60% מהשטח המכוסה לצמיתות בקרח באלסקה. במרכז הפארק ניצלה עיירת הרפאים קנקוט (Kennecott) את אחד ממרבצי הנחושת העשירים בעולם משנת 1903 עד 1938, שנחשפו, ובחלקם שולבו, בקרחון קניקוט (Kennicott Glacier). בנייני המכרות הנטושים הם נפה של אתר היסטורי לאומי (חלק מהמרשם הלאומי של מקומות היסטוריים).

גאוגרפיה

הפארק והשמורה הלאומיים ראנגל-סנט אליאס כוללים את כל רכס הרי ראנגל, החלק המערבי של הרי סנט אליאס ואת החלק המזרחי של הרי צ'וגאץ' (Chugach Mountains). רכסים קטנים יותר בפארק או בשמורה כוללים את הרי נוצוטין (Nutzotin Mountains), המהווים שלוחה של רכס אלסקה (Alaska Range), רכס גרניט (Granite Range) והרי רובינסון (Robinson Mountains). נהרות רחבים זורמים בעמקים קרחוניים בין הרכסים, כולל הנהרות צ'יטינה (Chitina), צ'יסנה (Chisana) ונבנסנה (Nabesna). כולם, מלבד הצ'יסנה והנבסנה, הם יובלים של הנהר קופר, הזורם לאורך השוליים המערביים של הפארק ושמקורותיו בתוך הפארק, בקרחון קופר (Copper Glacier). הפארק כולל עשרות קרחונים ושדות קרח. שדה הקרח בייגלי מכסה חלקים מרכסי ההרים של סנט אליאס וצ'וגאץ', וקרחון מלספינה מכסה את רוב ההרחבה הדרומית-מזרחית של הפארק, כאשר קרחון האברד בגבול הדרום-המזרחי הקיצוני של הפארק הוא הקרחון הגדול ביותר הנשפך לים באמריקה הצפונית. גבולו המזרחי של הפארק הוא גבול אלסקה עם קנדה, ושם צמודים אליו פארק והשמורה הלאומיים קלואן.

בדרום-מזרח הפארק גובל במפרץ יקוטאט (Yakutat Bay), היער הלאומי טונגס ומפרץ אלסקה. יתרת הגבול הדרומי עוקבת אחר קו הרכס של הרי צ'וגאץ', צמוד ליער הלאומי צ'וגאץ'. הגבול המערבי הוא הנהר קופר, והגבול הצפוני עוקב אחר הרי מנטסטה (Mentasta Mountains) וגובל במקלט חיות הבר הלאומי טטלין (Tetlin National Wildlife Refuge).

הר סנט אליאס, השוכן על הגבול בין הפארק לבין פארק והשמורה הלאומיים קלואן, הוא הההר השני הגבוה ביותר הן בקנדה והן בארצות הברית בגובה של 5,489 מטרים. בסך הכול תשע מתוך 16 הפסגות הגבוהות ביותר על אדמת ארצות הברית ממוקמות בפארק, יחד עם שדה הקרח הגדול ביותר של אמריקה הצפונית מתחת לחוג הקוטב, קרחונים, נהרות, הר געש פעיל ומכרות הנחושת ההיסטוריים של קנקוט. הן ברכס סנט אליאס והן ברכס ראנגל נצפתה פעילות געשית. הרי הגעש בסנט אליאס נחשבים כבויים, אך חלק מהרי הגעש ברכס ראנגל היו פעילים בימי קדם. עשרה הרי געש נפרדים תועדו באזור רכס הראנגל המערבי, מהם הר בלקברן (Mount Blackburn) הוא הגבוה ביותר והר ראנגל הוא הפעיל ביותר לאחרונה.

קרוב ל-66% משטחי הפארק והשמורה מוכרזים כאזור טבע בראשיתי. אזור הטבע הבראשיתי ראנגל-סנט אליאס הוא אזור הטבע הבראשיתי הגדול ביותר בארצות הברית.

אזור הפארק מחולק בין אדמות הפארק הלאומי, המאפשרות רק ציד לשם קיום על ידי התושבים המקומיים, ואדמות השמורה, המאפשרות ציד ספורט לקהל הרחב. אדמות השמורה כוללות את עמק צ'יטינה שמצפון לנהר, שני חלקים בעמק נחל קופר ממזרח לנהר, רוב עמקי צ'יסנה ונבסנה, ואדמות לאורך מפרץ יקוטאט.

הפארק נגיש בכביש מהיר מאנקורג'. שתי דרכי חצץ קשות (דרך מקארתי ודרך נבסנה) מתפתלות דרך הפארק ומנגישות אזורים מהחלק הפנימי של הפארק למחנאות ולטיולים רגליים. אפשר גם להגיע במטוסים שכורים לפארק. בפארק יש מעט יישובים קטנים, נבסנה וצ'יסנה הם בחלק הצפוני של הפארק. קניקוט ומקארתי (McCarthy) קרובים יחסית במרכז הפארק. היישוב המשמעותי ביותר באזור הפארק הוא צ'יטינה על הנהר קופר, שבהיותו יושב על מפגש כביש אדגרטון עם דרך מקארתי, שיחד עם דרך נבסנה הן הדרכים היחידות ללב הפארק, הוא נקודת הכניסה לפארק.

הידרולוגיה וקרחונים

קרחון מלספינה

שדה הקרח בייגלי ורכס וקסל

ראנגל-סנט אליאס הוא אזור טבע בראשיתי המאופיין בתנאי טמפרטורה נמוכה ופני שטח סלעיים. אחד המאפיינים הבולטים של האזור הוא אגן נהר קופר, המשפיע על אופי הקרקע ומספק תמיכה למערכת האקולוגית של הפארק.

זרמי מים קרים נובעים מפסגות ההרים הגבוהות, שבהן הם קפואים במשך כל החורף ונמסים לקראת הקיץ. זרם המים הולך ומתגבר, ונושא עמו חול, סלעים ושברי קרחונים. הנהרות יוצרים לעיתים רשת מורכבת של נתיבי מים ואיים. הנהרות עשויים להיות מסוכנים עבור מטיילים בגלל הטמפרטורה הנמוכה שלהם, עומקם וכמות המשקעים הגדולה הנמצאת בהם.

בתוך גבולות הפארק נמצאת אחת ממערכות הקרחונים הגדולות ביותר בארצות הברית. הקרחונים משתרעים על פני 25% בקירוב משטח הפארק. בקיץ הם מהווים מקור משמעותי לזרימת המים החזקה בנהרות ולהעברת משקעים. במהלך החורף נפסקת ההתמוססות שלהם, וברוב הנהרות זורמים מים נקיים.

גושי אוויר בעלי אחוזי לחות גבוהים נעים מהאוקיינוס, ונאלצים "להתרומם" כאשר הם מתנגשים עם החלקים העליונים של רכסי ראנגל וסנט אליאס. עליית האוויר גורמת להתקררותו, ולשחרור הלחות בצורה של שלג. שכבות השלג החדשות גורמות להפעלת לחץ על שכבות השלג והקרח הקיימות. הצטברות השלג במשך השנים היא אחת הסיבות להיווצרותם של שדות הקרח. שדה הקרח בייגלי, המשתרע לאורך רכס צ'וגאץ', הוא שדה הקרח הגדול ביותר באמריקה הצפונית שאינו בקוטב הצפוני. שדה באגלי משתרע על פני החלק העיקרי של הרי צ'וגאץ', וממנו "ניזונים" רוב העמקים הקרחוניים המנקזים את שני צידי הרכס.

רכסי ההרים של ראנגל-סנט אליאס מהווים 60% מהקרח ממקור קרחוני באלסקה, כשהם מכסים יותר מ-4,400 קילומטרים רבועים. במהלך השנים הקרחונים התקדמו ונסוגו שוב ושוב, כשהם מגיעים עד הים וממלאים את העמק של נחל קופר. קרחונים שסכרו את העמק יצרו את אגם אטנה (Lake Atna) במהלך התקרחנות ויסקונסין (Wisconsin glaciation). הניקוז של האגם שחק את קרקעית נחל ברמנר (Bremner River) עד סלע האם. כמה קרחונים באזור מחזיקים בשיאים. קרחון מלספינה הוא קרחון ההדום הגדול ביותר באמריקה הצפונית, באורך 121 קילומטרים קרחון האברד הוא הקרחון הנשפך לים (tidewater glacier) הארוך ביותר באלסקה, ובאורך 85 קילומטרים קרחון נבסנה הוא קרחון העמקים (קרחון המצטבר בעמק קרחוני) הארוך בעולם.

מרבית הקרחונים בראנגל-סנט אליאס נמצאים בנסיגה. שדה הקרח בייגלי הולך ונעשה דק והקרחונים שלו נסוגו, כולל החלקים שהזינו את קרחון מלספינה, קרחון שהוא קפוא או נסוג. האונות המערבית והמזרחיות של מלספינה מילאו את מפרץ אייסי (Icy Bay) ואת מפרץ יקוטאט (Yakutat Bay) בהתאמה, לפני כאלף שנים, וכל אחד מהקרחונים גויו (Guyot), טינדול (Tyndall) ויאהצה (Yahtse) נסוגו לתחילת מפרץ אייסי. לעומת זאת, קרחון האברד התקדם מאז 1894, וסכר את פיורד ראסל (Russell Fjord).

אקלים

אף על פי שהפארק שוכן בקרבת החוף של אלסקה, ההרים הגבוהים ושדות הקרח יוצרים "מחסום" בפני ההשפעות האקלימיות של האוקיינוס. התוצאה היא שלמעט אזור החוף מפרץ יקוטאט האקלים בפארק הוא אקלים תת-ארקטי המאופיין על ידי עונת חורף ארוכה וקרה מאוד, ומנגד בעונת קיץ יבשה מאוד. מזג האוויר עשוי להשתנות במהירות בכל אחת מעונות השנה.

לפי מערכת סיווג האקלים על פי שיטת קפן יש בפארק ובשמורה הלאומיים שלושה סוגי אקלים של אקלים תת-ארקטי:

אגם סילבר בשעת דמדומים

1. אקלים תת-ארקטי עם קיץ קר ויבש (Dsc). אקלימים מסוג Dsc מאופיינים על ידי החודש הקר ביותר שלהם שממוצע הטמפרטורות בו מתחת לנקודת הקיפאון (0°C)‏, 1–3 חודשים שטמפרטורה הממוצעת מעל 10°C, לפחות פי שלושה משקעים בחודש הגשום ביותר של החורף מאשר בחודש השחון ביותר בקיץ, ובחודש השחון ביותר בקיץ יורדים פחות מ-30 מילימטרים.
2. אקלים תת-ארקטי עם קיצים קרים וחורפים יבשים (Dwc). אקלימים מסוג Dwc מאופיינים על ידי החודש הקר ביותר שלהם שממוצע הטמפרטורות בו מתחת לנקודת הקיפאון (0°C)‏, 1–3 חודשים שטמפרטורה הממוצעת בהם מעל 10°C, וש-70% או יותר מכמות המשקעים השנתית הממוצעת יורדים בששת החודשים החמים ביותר.
3. אקלים תת-ארקטי עם קיצים קרים וגשם כל השנה (Dfc). אקלימים מסוג Dfc מאופיינים על ידי החודש הקר ביותר שלהם שממוצע הטמפרטורות בו מתחת לנקודת הקיפאון (0°C)‏, 1–3 חודשים שהטמפרטורה הממוצעת בהם מעל 10°C, ובלי הבדלים משמעותיים בכמות המשקעים בין העונות.

עונת החורף היא ארוכה ומעוטת שעות אור לאורך היממה. הטמפרטורה הממוצעת היא בין 13°C- ל-14°C- בשיא, ובלילות היא עשויה לרדת עד ל-45°C-. הטמפרטורות הללו שוררות לעיתים במשך יותר מחמישה חודשים. בשעות היום השמים בהירים בדרך, ובלילה ניתן לצפות לעיתים בזוהר הקוטב. במקומות שבהם מצטברת שכבת שלג היא עשויה להגיע לעובי של שלושה מטרים. באביב הימים הולכים ומתארכים, והטמפרטורה עשויה להגיע עד ל-10°C, אך מנגד לרדת עד ל-18°C-. יוני ויולי הם החודשים החמים ביותר, ולעיתים הטמפרטורה מגיעה עד ל-27°C. אולם, למרות זאת באזורים הגבוהים עשוי לרדת שלג בכל ימות השנה. סופות גשמים מתרחשות גם בקיץ, וכמות הגשמים הכללית עולה לקראת אוגוסט וספטמבר. הסתיו מתחיל מוקדם יחסית, ומינים אחדים של עצים משנים את צבעם כבר באמצע אוגוסט. השלגים הראשונים מתחילים לרדת בספטמבר.

לדברי מחלקת החקלאות של ארצות הברית אזור העמידות של הצמחים במרכז המבקרים קניקוט (בגובה 605 מטרים) הוא 3a כשהטמפרטורה המינימלית הקיצונית הממוצעת היא 38.8°C-.

גאולוגיה

קרחון נבסנה

הר בלקבורן

הר סנפורד (שמאל) והר ראנגל

הר ראנגל

הרי הגעש של הרי ראנגל

החלק הדרומי של אלסקה מורכב מסדרה של פיסות קרום שנדחקו כנגד הגוש היבשתי של אמריקה הצפונית עקב פעולת טקטוניקת הלוחות. הלוח הפסיפי נע לצפון-מערב ביחס ללוח הצפון-אמריקאי בקצב שבין 5 ל-6.5 סנטימטרים בשנה ונפגש עם הגוש היבשתי במפרץ אלסקה. הלוח הפסיפי נוחת תחת אדמת אלסקה, דוחס את הסלעים היבשתיים ויוצר סדרה של רכסי הרים. פיסות קרום או קשתות איים הנישאות על הלוח הפסיפי נדחקות כנגד שטח האדמה של אלסקה, והן עצמן נדחסות ומתקמטות, ובניגוד ללוח הפסיפי הן אינן נוחתות במלואן לתוך פנים כדור הארץ. כתוצאה מכך נדחפה סדרה של פיסות קרום, המכונה "פיסת הקרום המורכבת של ראנגליה" (Wrangellia composite terrane), אל מול החוף הדרומי של אלסקה, ואחריה "פיסת הקרום המורכבת של השוליים הדרומיים" (Southern Margin composite terrane) מדרום למערכת ההעתקים של רכס בורדר (Border Ranges fault system). תוצאת לוואי של תהליך ההפחתה היא היצירה של הרי הגעש במרחק מאזור ההפחתה. בימינו נדחפת "פיסת הקרום יקוטאט" (Yakutat Terrane) מתחת לחומר בעל צפיפות דומה, וכתוצאה מכך מתרחשת התרוממות ושילוב של הצטברות (accretion) והפחתה. כמעט כל אלסקה מורכבת מסדרת פיסות קרום שנדחקו נגד אמריקה הצפונית. אזור החוף פעיל סייסמית ומתרחשות לאורכו רעידות אדמה גדולות תכופות. רעידות אדמה התרחשו בשנת 1899 (ארבע רעידות בעוצמות 7 ו-8 בסולם מגניטודה לפי מומנט) ובשנת 1958 (7.7), ואחריהן ב-1964 רעידת האדמה של יום שישי הטוב (1964) (9.2). רעידת האדמה של סנט אליאס ב-1979 הגיעה לעוצמה של 7.9.

פעילות געשית

השדה הגעשי ראנגל, הקרוי על שם הר ראנגל, שהוא חרוט מגן פעיל, משתרע מרכס ראנגל שבמזרח אלסקה ועד רכס הרי סנט אליאס ודרום-מערב טריטוריית יוקון שבקנדה. בשדה זה שוכנים ארבעת הרי הגעש הגבוהים בארצות הברית: הר בונה, הר בלקברן, הר סנפורד והר צ'רצ'יל, שגובהו של כל אחד מהם הוא מעל 4,600 מטרים. השדה נוצר כתוצאה מגעשיות בקצה המזרחי של השקע האלאוטי, אזור הפחתה בו נוחת הלוח הפסיפי אל מתחת ללוח הצפון-אמריקאי.

אורכו של השדה מכיוון מזרח למערב הוא כ-320 קילומטרים, ואילו רוחבו במרכז רכס ראנגל הוא כ-130 קילומטרים. השדה כולל מספר חרוטים געשיים: חרוטי מגן, הרי געש שכבתיים, וחרוטי אפר. בנוסף מצויים בשדה מתחמי קלדרה וכן זרמי לבה שהתפרצה לאורך השנים, האזורים שמעל 1,500 מטרים מכוסים בדרך כלל בקרחונים ובשדות קרח, ובעיקר בצד של הרכסים הפונה לכיוון דרום.

מרבית הרי הגעש בשדה הגעשי ראנגל שוכנים בקצה המערבי של הרי ראנגל. החלק הקנדי של השדה מאופיין בשרידים מפוזרים של זרמי לבה וסלעים פירוקלסטיים עתיקים. אולם, שכבות אחדות מאותה תקופה הושפעו על ידי פעילות טקטונית מאוחרת, שבעקבותיה נוצרו בהם מעוותים שהניבו העתקים וקמטים סימטריים. התרוממות משמעותית שהתרחשה בשלבים מאוחרים ולוותה בסחיפה מהירה צמצמה באופן משמעותי את המבנים הגעשיים לשרידים מבודדים. הפאזה הגעשית האחרונה התרחשה לפני כ-2,000 שנה.

רוב הרי הגעש במערב רכס ראנגל שונים מהרי הגעש האחרים שבשולי טבעת האש של האוקיינוס השקט, בכך שנוצרו כחרוטי מגן מזרמי לבה ולא כהרי געש שכבתיים הנוצרים בהתפרצויות מתפוצצות. עם זאת, רק בהר ראנגל הצעיר ניתן להבחין בצורה דמוית החרוט המגן, בעוד צורתם המקורית של הרי הגעש האחרים, שהייתה עדינה ומעוגלת המאפיינת הרי געש צעירים מטיפוס חרוט מגן, טושטשה על ידי תהליכי בליה ושחיקה קרחונית. מרבית הרי הגעש הם מטיפוס חרוט מגן גדול באופן יוצא דופן והם צמחו לגודלם הנוכחי במהירות מזרמים עבים של לבה אנדזיטית שפרצו מלועות רבים. צמיחתם קשורה בהגעה של פיסת הקרום של יקוטאט לאזור, יחד עם פעילות ניכרת, כאשר תנועה לאורך ההעתקים של דנאלי-טוטשונדה ופיירוודר (Denali-Totchunda and Fairweather faults) ספגה חלק מתנועת הלוח הפסיפי. מסיבה זו, זרמים מאגמתיים גדולים מאוד נחשבים כבלתי סבירים בימינו. מרבית הרי הגעש של ראנגל הם חרוטי מגן שהקלדרה הגדולה בפסגותיהם התמוטטה. חרוטי המגן מוקפים על ידי חרוטי אפר שנוצרו לאחר שנוצר הר הגעש הראשי.

עשר הפסגות הגבוהות ביותר בהרי ראנגל הן כולן ממקור געשי, וכמה מהן נמנות עם הרי הגעש בעלי הנפח הגדול ביותר בעולם. הר ראנגל, בגובה 4,317 מטרים, הוא הר הגעש היחיד בהרי ראנגל שנחשב פעיל. הוא נבנה בסדרה של זרימות לבה גדולות. דווח על שלושה אירועי התפרצות קלים יחסית בשנת 1784, 1884–85 ו-1900. הכיפה המשופעת מעדנות כוללת קלדרה מלאת קרח שמידותיה 5.8 על 4.0 קילומטרים. שלושה לועות המכילים פומרולות מייצרים תימרות קיטור שיכולות להיראות ממרחק בימים שקטים וצלולים. הפסגה מייצרת מדי פעם התפרצויות פריאטיות שיכולות לכסות את הקרח באפר געשי. במהלך שנות השמונים של המאה ה-20 הספיק שטף החום של הפסגה כדי להמיס 100 מיליון מטרים מעוקבים קרח, ולייצר אגם לוע קטן. פעילות זו שככה מאז 1986 והקרח הצטבר מאז. ההתפרצות הגדולה האחרונה של מאגמה מהר ראנגל הייתה בימי קדם, הר זאנטי בגובה 3,965 מטרים הוא חרוט אפר גדול על המדרון הצפון-מערבי של הר ראנגל.

הר דראם (Mount Drum) הוא הר הגעש המערבי ביותר בהרי ראנגל. בגובה 3,660 מטרים הוא שולט בנוף המקומי יותר מהרים גבוהים הרבה יותר. הר דראם הוא או חרוט מגן או הר געש שכבתי שנשחק בצורה נרחבת על ידי פעילות קרחונית, שקדמה לה פעילות געשית מתפוצצת שהרסה את הפסגה, שייתכן שהייתה פעם בגובה 4,300 עד 4,900 מטרים. התפרצויות אלו יצרו זרמי בוץ נרחבים (להארים) וייצגו את הפעילות האחרונה בהר דראם. משדה הקרח שבפסגת הר דראם זורמים לפחות אחד עשר קרחונים.

הר סנפורד הוא הגבוה מבין הרי הגעש המערביים של הרי ראנגל בגובה 4,949 מטרים, הפסגה ה-13 בגובהה באמריקה הצפונית. זהו חרוט מגן מורכב. כמו בהר דראם, יש לסנפורד שדה קרח גדול מעל גובה 2,400 מטרים המזין סדרת קרחונים.

רשימה של ההרים הגבוהים ביותר בתחומי הפארק
שם ההר	גובה (מטרים)	רכס
הר בונה	5,005	סנט אליאס
הר בלקבורן	4,996	ראנגל
הר סנפורד	4,949	ראנגל
הר צ'רצ'יל	4,766	סנט אליאס
הר ראנגל	4,317	ראנגל
פסגות אטנה	4,225	ראנגל
הר רגאל	4,220	ראנגל
הר ג'רוויז	4,091	ראנגל
הר דראם	3,661	ראנגל

הר קפיטל (Capital Mountain) שוכן בסמוך להר סנפורד, אך הוא קטן בהרבה בגובה 2,356 מטרים. זהו חרוט מגן, בקוטר 15 קילומטרים. פסגתו קרסה ויצרה קלדרה בקוטר של 4 קילומטרים. הוא נשחק מאוד בשל פעילות קרחונית. פסגת טנדה (Tanada Peak) השכנה עתיקה יותר וגדולה יותר מהר קפיטל, גובהה 2,852 מטרים ובראשה קלדרה שממדיה 6 על 8 קילומטרים. חרוט המגן נחתך על ידי קרחונים. הר הגעש סוקום קריק (Skookum Creek Volcano) הוא מרכז געשי שנשחק מאוד. הוא היה פעיל בעבר הרחוק. גובהו בפסגה הגבוהה ביותר שלו הוא 2,172 מטרים, חרוט המגן העתיק עבר סחיפה גדולה. הקלדרה שלו מוקפת בכיפות דקיט וריוליט. הר ג'רוויז (Mount Jarvis) הוא הר געש מטיפוס חרוט מגן בגובה 4,091 מטרים, שבפסגתו קלדרה אחת או יותר. הוא מכוסה בקרח. הר בלקברן (Mount Blackburn) בגובה 5,000 מטרים הוא המקום הגבוה ביותר בהרי ראנגל, הפסגה ה-12 בגובהה באמריקה הצפונית והר הגעש העתיק ביותר ברכס. זהו חרוט מגן הכולל קלדרה שהתמלאה. הר בלקברן מכוסה בקרח והוא המקור לקרחון קניקוט ולקרחון נבסנה ולקרחונים נוספים. הר הגעש בומרנג (Boomerang volcano) הוא חרוט מגן קטן מאוד, בגובה 1,204 מטרים. הוא כוסה במשקעים מהר קפיטל. הר גורדון הוא חרוט אפר, אחד הגדולים בהרי ראנגל בגובה 2,760 מטרים.

כמה מעיינות חמים או הרי געש של בוץ בסמוך להר דראם פולטים מים מלוחים חמימים טעונים בפחמן דו-חמצני. הגדולים שבהם קרויים שרב (Shrub), אפר קלאווסי (Upper Klawasi) ולואר קלאווסי (Lower Klawasi). הפליטות שלהם של בוץ שעבר שינוי הידרותרמי בנו חרוטים בגובה בין 45 ל-90 מטרים ובקוטר 2,400 מטרים.

הרי הגעש העיקריים ברכס הרי סנט אליאס הם הר בונה והר צ'רצ'יל בגובה 5,005 ו-4,766 מטרים בהתאמה, הם הר הגעש הגבוה ביותר והרביעי בגובהו בארצות הברית והרביעי והשביעי באמריקה הצפונית, והר בונה הוא הפסגה העשירית בגובהה מכל סוג באמריקה הצפונית. הר צ'רצ'יל נחשב לעיתים כשלוחה של בונה. שניהם הם הרי געש שכבתיים מכוסים בקרח. צ'רצ'יל הוא המקור ל"אפר הגעשי הנהר הלבן" (White River Ash). הוא התפרץ בין שנת 100 לשנת 700 לספירה, ופיזר אפר געשי מעל מרבית אלסקה וצפון-מערב קנדה.

בחלק הקנדי של השדה נמצאים הר פלסייט שגובהו 2,530 מטרים, והר ראביט שגובהו 2,090 מטרים.

המערכת האקולוגית

צמחייה

יערות שפלה

צמחייה תת-אלפינית

טונדרה אלפינית

פרחי בר באזור ברמנר

אזור הרי ראנגל הוא בית גידול ל-936 מינים של צמחים וסקולריים, המהווים 54% מהמגוון המינים בפלורה של אלסקה, ו-69% ממגוון המינים בפלורה של טריטוריית יוקון שבקנדה.

המגוון הביולוגי הגדול של קהילות הצמחים התת-ארקטיות בפארק נובע בחלקו מגודלו העצום, שלושת אזורי האקלים שבהם הוא נמצא (ימי, מעבר ופנים יבשתי), המגוון הגדול של תצורות קרקע והמבנה הטופוגרפי המורכב של הפארק. חלק מאזורי הפארק מושפעים מתנאי החוף. תופעת צמיחת הקרחונים בימי קדם השפיעה במידה רבה על התפוצה ועל ההרכב של הצמחייה בפארק, שרובה קפאה במהלך עידן הקרח האחרון.

אזורי השפלה בפארק משתרעים בין יערות אשוחית סיטקה שבאזור החוף, ועד ליערות הטייגה שבפנים הפארק. אזורי המישורים הנמצאים מעל קפאת-עד באגן הניקוז שבמדרונות הפונים לכיוון צפון הם בית גידול לאשוחית שחורה. השיחים הקרקעיים הנפוצים באזור זה הם אלמון, שדר ננסי, Empetrum (סוג של אברשיים), מספר ערבות וכדומה. טחבי העלים הנפוצים הם Hylocomium splendens‏, Pleurozium schreberi, וכבולית (Sphagnum). בשל שרפות יער תדירות נדיר למצוא פרטים של אשוחית שחורה שגילם הוא מעל 100 שנים.

הקרקעות הלחות אופייניות בעיקר לאזורי השפלה בחוף, באגני נהרות קופר וצ'יטינה, מסביב לאגם אטנה, וצפונית לרכס אלסקה. הצמחייה האופיינית לאזור זה היא טחבי עלים ודגניים, עשבים ושיחים המפוזרים במקומות שונים. המינים הדומיננטיים בקרקעות הלחות כוללים את הדגניים: Arctagrostis latifolia‏, Arctophila fulva ו-Calamagrostis canadensis, הגמאיים: Carex aquatilis‏, C. canescens‏, C. limosa‏, C. saxatilis‏, C. utriculata‏, ומספר מינים של הצמח Eriophorum ממשפחת הגמאיים. המינים הדומיננטיים בקרקעות הלחות נפוצים ברחבי הפארק, אך ישנם הבדלים בתפוצה של המינים הפחות שכיחים בין החלק הצפוני לחלק הדרומי של הפארק.

ערוצי הנהרות והאזורים הגבוהים עם תנאי ניקוז טובים הם בית גידול יותר יציב בהשוואה לקרקעות הקפואות. האזורים הגבוהים מאופיינים ביערות אשוחית לבנה, עם אזורים נקודתיים שבהם גדלים שדר הנייר (Betula papyrifera) על מורדות הגבעות בצפון הפארק, וצפצפה רעדנית באזורים יבשים או אזורים שנפגעו משרפת יער. בחלק הדרומי של הפארק יערות האשוחית הולכים ומוחלפים בהדרגתיות בעצי צפצפה, ואילו המדרונות והאזורים היבשים שבתוך היערות מאופיינים בצמחיית ערבה יבשה.

אוכלוסיות הצמחים היבשים הגדלים באזורים הגבהות מורכבות ממספר מינים נדירים. הטקסונים הדומיננטיים פזורים על פני שטח רחב בדרך כלל, אך בין החלק הדרומי והחלק הצפוני של הפארק יש הבדלים בדפוס הפיזור של הצמחייה.

גובה קו העצים משתנה בהתאם לתנאי השטח. בקרבת עמק סקולאי ועמק צ'יטיסטון האשוחית הלבנה התת-אלפינית עשויה לצמוח גם בגובה של 1,100 מטרים. קו העצים נמוך יותר באזור רכס צ'וגאץ', ובעיקר בעמקים הקטנים שבהם היער צעיר מדי. אחת הסיבות לכך היא ככל הנראה היא התמוססות הקרחונים הטרייה באזור זה, כאשר לתנאי האקלים יש השפעה פחותה. באזורים גבוהים יותר מקילומטר אחד העצים הופכים ליותר נמוכים, יערות האשוחית פחות צפופים, אך מנגד יש שכיחות גבוהה יותר של צמחיית טונדרה. שיחי טונדרה ודשא גבוה מכסים את המדרונות בגובה שבין 1,100 מטרים ל-1,700 מטרים, באופן התלוי במבנה המדרון.

שיחי הטונדרה והאחו שבדרום הרי ראנגל והרי צ'וגאץ' כוללים קבוצת מינים שאינה נמצאת בחלק הצפוני של הפארק. הטקסונים הללו נפוצים בדרך כלל באזורי החוף, המשתרעים לכיוון האזור הממוזג שצפון-מערב האוקיינוס השקט. הגידול בשכיחות צמחיית החוף נובע ככל הנראה מאקלים המעבר החם והלח, האופייני לאזורים הללו ומנוגד לאקלים הקר והיבש של פנים הפארק.

אופי הצמחייה בטונדרה האלפינית משתנה באופן התלוי במאפייני האזור הגאוגרפי שבו גדל הצמח. תופעה זו מתרחשת בעיקר באזורים היבשים והסלעיים בגובה שמעל 1,100 מטרים, ובאזורים שבהם תנאי הגדילה נוחים יותר התופעה מתרחשת החל מקו הגובה שבו נפסקת צמיחת שיחי הטונדרה, הנע בין 1,400 ל-1,800 מטרים. באזורים המושלגים ובמדרונות הפונים לכיוון צפון באזור האלפיני יש צמחייה אופיינית של אברשים גבוהים, הסוגים Dryas ו-Geum ממשפחת הוורדיים והערבות Salix polaris ו-Salix reticulata.

באזורים מבודדים שבהם יש איזון ברמת הלחות גדלים בעיקר צמחים כמפיטיים. שיחים נמוכים מכוסי חזזיות נפוצים ברכסים חשופים לרוח, ולעיתים גדלים ביניהם מספר מינים של צמחים וסקולריים. המקומות היבשים שבאזורים התת-אלפיניים והאלפיניים הם בית גידול למגוון קהילות צמחים המתחלקים לדשאים וצמחים שאינם דשאים הגדלים באופן לא רציף, ועד לצמחיית טונדרה עשבונית רציפה התלויה בתנאי הגידול.

קהילות הצמחים הגדלים באזורים האלפיניים היבשים כוללות מספר מינים נדירים ואנדמיים. המינים האנדמיים הנפוצים כוללים את ה-Astragalus nutzotinensis (משפחת הקטניות), Erigeron purpuratus (משפחת המורכבים), Saxifraga reflexa (מין בסוג בקעצור) והסביון Senecio ogoturukensis. בחלקו הצפוני של הפארק גדלים מספר מינים ארקטיים-אלפיניים נדירים של קסרופיטים, הכוללים בין השאר את ה-Douglasia arctica (משפחת הרקפתיים), Erysimum pallasii (משפחת המצליבים) ומספר מינים של Phlox sibirica (סדרת האברשאים). בדרום הפארק יש מספר קטן יותר של אוכלוסיות צמחים אנדמיות-קסרופיטיות לא נפוצות.

הצוקים הפונים דרומה שליד הנהרות וייט, נבסנה, צ'יטינה וקופר, דומים במידה מסוימת לאלה שנמצאים בשמורה הלאומית יוקון-ריברס. על הצוקים הללו גדלים מספר מינים אנדמיים ונדירים. ישנן קהילות צמחים נדירות נוספות המאופיינות במינים עם תפוצה לא אחידה, וקשורות לסוגי קרקע כגון דיונות חול, בוץ געשי, אפר געשי, אבן גיר, אגמים וקרקעות לחות.

המינים האנדמיים לאזור אלסקה-יוקון נפוצים בעיקר ברכס אלסקה ובחלק הצפוני של הרי ראנגל.

בעלי חיים

דגים

בפארק ישנם שני אגני ניקוז עיקריים: אגן הניקוז של נהר קופר, המוביל את המים אל מפרץ אלסקה, ואגן הניקוז של נהר יוקון, המוביל את המים לים ברינג. אופי אוכלוסיית הדגים משתנה בהתאם לקו פרשת המים שבו הם נמצאים. לדוגמה, הדג זאב נהרות צפוני ממחלקת מקריני סנפיר גדל באופן טבעי באגן הניקוז יוקון, אך לא באגן הניקוז קופר, טרוטת עין-הקשת גדלה באופן טבעי באגן קופר ולא באגן יוקון.

בין 2001 ל-2003 נערך סקר של דגי מים מתוקים בראנגל-סנט אליאס ובשני פארקים נוספים (דנאלי ויוקון צ'ארלי). בסקר זה תועדו מיני הדגים בתוך גבולות הפארק. נכון ל-2019 תועדו 21 מינים של דגי מים מתוקים, ורשויות הפארק מעריכות כי ישנם מינים נוספים שלא התגלו.

מינים אחדים, כגון טרוטת עין-הקשת, משמשים גם כמטרה לדיג למטרות פנאי.

דו-חיים וזוחלים

האקלים הקר כמעט שאינו מאפשר בית גידול ליצורים בעלי דם קר, ולכן אין בפארק זוחלים בכלל, ורק שני מינים של דו-חיים: קרפדה מערבית (Bufo boreas) וצפרדע העץ.

עופות

פרושיים מהמין Pinicola enucleator

ראנגל-סנט אליאס הוא בית גידול מגוון עבור מינים רבים של עופות בזכות היערות, האגמים, הנהרות, אזורי החוף, החורשות, הערבות, האזורים הקפואים וכדומה.

עופות רבים נודדים בכל אביב דרך עמק נהר קופר ולאורך החופים הסלעיים, ומנצלים את הימים הארוכים בקיץ, את המרחבים הפתוחים, ואת המזון הרב, ועופות רבים נשארים בפארק על מנת לקנן. עופות ימיים מתחילים להגיע בראשית אפריל, לפני שהשלג נמס. בתחילת מאי מגיעים ליערות הפארק מינים רבים של ציפורי שיר, ותוך זמן קצר הם קובעים את גבולות הטריטוריות שלהם. עופות רבים מתחילים את נדידתם דרומה באוגוסט. עם זאת, 34 מינים נשארים בשטח הפארק כל השנה.

בין העופות הנפוצים בפנים הפארק ניתן למנות את השכווי האירופי ושכווי השלג מתת-משפחת השכווים, הינשופיים אוח וירג'יניה, Aegolius funereus (באנגלית Boreal owl) וכוס ניצי, נקריים, עורבני אפור (Perisoreus canadensis), עורב שחור, קיכלי חלוד-זנב וקיכלי אדום-חזה. בימים הקרים ביותר ניתן לשמוע את הירגזיים המשחרים למזון ו-Pinicola enucleator (באנגלית Pine grosbeak) ממשפחת הפרושיים.

אזורי החוף של ראנגל-סנט אליאס הם בית גידול עבור מספר מינים נוספים. אייסי ביי (המפרץ הקפוא) וקרחון מלספינה הם בית גידול חשוב עבור אוכלוסייה מקומית של מורלט קיטליצי (Brachyramphus brevirostris) ממשפחת האלקיים, שהוא מין הנתון בסכנת הכחדה חמורה ומועמד להיכנס לרשימת המינים המוגנים לפי חוק המינים בסכנת הכחדה של הממשל הפדרלי.

העופות בפארק נסקרים במסגרת "סקר העופות המתרבים של צפון אמריקה".

יונקים

אייל קורא בפארק

ראנגל-סנט אליאס הוא בית גידול עבור מינים רבים של יונקים, ובו נמצאת אחת מאוכלוסיות כבש דאל הגדולות ביותר בצפון אמריקה, המונה כ-13,000 פרטים. האזורים הסמוכים לחלק מהאגמים ולביצות הערבה הם בית גידול עבור אייל קורא. מיני יונקים גדולים נוספים הם צפיר הקורדילרים, אייל הצפון, זאב מצוי, ושני עדרים של ביזון אמריקאי.

אוכלוסיות דוב שחור אמריקני ודוב גריזלי נפוצות ברחבי הפארק והשמורה. הדובים הללו ניזונים בעיקר ממרמיטות, ולפי העונה הם ניזונים גם מדשאים, שורשים, פירות יער, אגוזים, חרקים, סלמון, מכרסמים, ולעיתים גם יונקים גדולים כגון כבש דאל. דובי הגריזלי יכולים להסוות את עצמם בין השיחים הנמוכים הגדלים על מורדות הגבעות. הם תוקפים בני אדם אם קדמה לכך התגרות.

ברחבי הפארק ניתן למצוא גם יונקים קטנים יותר כגון שונר, גרגרן, בונה, דלק, שועל, זאב ערבות, מרמיטה, לוטרה צפון-אמריקאית, פיקה, ונברן השדה.

אזורי החוף של הפארק הם בית גידול עבור יונקים ימיים כגון אריות ים, פוקת המפרץ, לוטרת הים, פוקניים ולווייתנים. שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית הכריז על 11 מינים באלסקה כמינים בסיכון. היונקים היחידים הנמצאים בשטחי ראנגל-סנט אליאס הם היונקים הימיים הנמצאים בתחומי השיפוט של רשות שטחי הדיג הלאומית והמקלט הימי הלאומי של ארצות הברית. בפארק יש אוכלוסייה של אריה ים שטלר הנתונה לאיום סביבתי כתוצאה מפעילות שיט בבית הגידול שלה.

היסטוריה

פרהיסטוריה

באלסקה יש ארבע קבוצות אינדיאנים הקשורות לאדמות הפארק. לא ידוע בבירור מתי הגיעו בני האדם הראשונים לאזור אגן הניקוז של הנהר קופר בחלק הפנימי של אלסקה, אך לפני אלפי שנים הגיעו הציידים הראשונים לאזור אגמי טאנגל (Tangle Lakes), השוכנים בקצה הנהר גולקאנה (Gulkana River), הנמצא במרחק 80 קילומטרים בכיוון צפון-מערב לגבול הפארק. לאחר נסיגת הקרחונים בני האדם החלו לשהות גם בהרי ראנגל. לפי העדויות הארכאולוגיות שנתגלו באזור אגן הנהר קופר יש בו התיישבות רצופה מזה אלף שנים, אם כי סביר להניח שההתיישבות הראשונה התרחשה זמן רב לפני כן.

אוכלוסיית בני האהטנה (Ahtna) באגן הנהר קופר הייתה קטנה בגלל תנאי השטח שלא אפשרו את קיומן של אוכלוסיות גדולות. לפני הגעתם של האירופים לאזור נדדו בני האהטנה באזור הרי ראנגל במשך מאות שנים. הם התגוררו במחנות ארעיים לתקופות שנמשכו לפעמים עד שבועות אחדים, וניצלו את הזמן על מנת לאסוף פירות יער, עצי שדר ומשאבי טבע אחרים. באותה תקופה הוקמו גם דרכים לצורך סחר עם שבטים אחרים. הנחושת, הנמצאת ליד העיירה מק'קארתי של ימינו, שימשה לצורך הכנת כלים ומסחר עם שבטים אחרים. ברוב הכפרים התגוררו עשרים עד שלושים חברים מאותה משפחה שבטית, והם שכנו בסמוך לאחד מהנחלים שזרמו אל הנהר קופר. שני הכפרים הגדולים ביותר היו טאגהילדן (Taghaelden) ששכן בסמוך למוצא הנהר צ'יטינה, ונאטלדה (Nataelde) ששכן על גדת הנחל טאנאדה קריק (Tanada Creek), לאורך הנתיב שהוביל צפונה אל הנהרות טנאנה (Tanana River) ויוקון.

אינדיאנים משבט הטנאנה העליון (Upper Tanana) התיישבו בקצה הצפוני של הרי ראנגל, והקימו מספר כפרים קטנים לאורך הנהרות נבסנה וצ'יסנה. המומחים מעריכים כי מוצאו של שבט הטלינגיט (Tlingit) הוא מהאזור שממזרח להרי החוף (קולומביה הבריטית של ימינו). השבט היגר מאזור זה, נע לאורך הנהר לכיוון הים, ולבסוף הגיע עד לאזור של קייפ יקטגה (Cape Yakataga). שבט האייאק (Eyak) נדד לכיוון מוצא הנהר קופר, ומשם דרומה לאורך קרחון ברינג לאזור החוף שבין יקטגה וקייפ פיירוות'ר (Cape Fairweather). מספר הכפרים שלהם פחת לשניים בעקבות מאבקים עם קבוצות אינדיאנים נוספות מהאזור.

כיום, הקבוצות שהוזכרו לעיל מתגוררות בתוך או בסמוך לכפרים ההיסטוריים, והן מחזיקות באדמותיהן באמצעות תאגידים. לפי התנאים שנקבעו ב"חוק יישוב התביעת של ילידי אלסקה" של 1971 (Alaska Native Claims Settlement Act of 1971), התאגידים הללו רכשו אדמות בתוך גבולות הפארק. כמו כן, חלק מהכפרים מקיימים קשרים עם שירות הפארקים הלאומיים של הממשל הפדרלי. בזכות הקשרים הללו יכולים תושבי הכפרים להמשיך להתגורר בפארק וללמד את צאצאיהם על מסורות הקשורות למקום המגורים שלהם.

המפגש הראשון

החוקרים האירופים הראשונים הגיעו לאזור אגן הנהר קופר בתחילת העשור השמיני של המאה ה-18. לאורך תקופה ארוכה חצו סוחרים רוסים את חופה הדרומי של אלסקה בחיפוש אחר מקורות פרווה חדשים, לאחר שקודם לכן פעלו באזור האיים האלאוטיים וחצי האי קינאי. תוך זמן קצר הם גילו את הנהר קופר, והתיעוד הראשון של אגן הניקוז של הנהר הוא משנת 1783. לא ידוע בבירור מתי הרוסי הראשון שט במעלה הזרם של הנהר, אך ידוע כי דמיטרי טרחנוב (Dmitri Tarkhanov) הגיע למוצא הנהר צ'יטינה בשנת 1796. הוא ביצע באזור מפקד אוכלוסין, והתיישב באחד מכפרי האינדיאנים. בשנת 1819 הוקמה באזור עמדת המסחר הרוסית הראשונה.

החברה הרוסית-אמריקאית ניסתה לחקור את החלקים האחרים של אגן הנהר קופר בין 1847 ל-1848. חברי המשלחת שבראשה עמד רוף סרברניקוב (Ruf Serebrennikov) נרצחו בקיץ 1848 על ידי אינדיאנים בני האהטנה, באירוע שהתרחש בסמוך לכפר בטזולנטאס (Batzulnetas). אין עדויות לכך שלאחר האירוע הרוסים ניסו לחקור את האזור פעם נוספת, ובכל מקרה ב-1867 מכרה רוסיה את אלסקה לארצות הברית.

הסקר הגאוגרפי הראשונה במערב הרי ראנגל נערך ב-1885 על ידי לוטננט הנרי טורמן אלן (Henry T. Allen) מצבא ארצות הברית. בחודש מרץ של אותה שנה אלן הגיע למוצא הנהר קופר ביחד עם שלושה ממלוויו, והחל את אחד מהמסעות הידועים בהיסטוריה של המחקר באלסקה. המשלחת מיפתה את האזורים שבהם שהתה, והעפילה במעלה הנהר קופר בסמוך לקצה המערבי של הרי ראנגל, חצתה את רכס אלסקה במעבר סוסלוטה (Suslota Pass), ומשם המשיכה לכיוון ים ברינג, שם הצליחה לעלות על אחת הספינות האחרונות שעזבו את חוף אלסקה לפני שמי הים קפאו בתחילת ספטמבר. אלן והמשלחת שבראשה עמד היו הראשונים לחצות את רכס אלסקה מכיוון מפרץ אלסקה אל הנהר יוקון.

אלן חקר את האזור העליון של אגן הנהר קופר, עמק נהר צ'יטינה ומערב הרי ראנגל, ולאחר מכן המשיך לכיוון צפון, חצה את קו פרשת המים של רכס אלסקה והגיע על עמק הנהר טנאנה. אלן העניק לנהרות צ'יטינה וצ'יטיסטון (Chitistone) את שמם (פירוש המילה צ'יטי בשפות אתבסקיות הוא נחושת), וייסד מערכת יחסים טובה עם הצ'יף ניקולאי והאינדיאנים שהונהגו על ידו. במהלך השהות שלו באזור בחודשי הקיץ הוא מדד את הגבהים של רוב פסגות ראנגל ואף העניק להן שם, כולל הר בלקברן, הר דראם והר סנפורד.

האזור נחקר על ידי מספר משלחות מחקר מדעיות לאחר זו של אלן. קבוצת המחקר נוספת, בראשותם של לוטננט פרדריק שווטקה (Frederick Schwatka) מצבא ארצות הברית והגאולוג ס. ו הייז (C.W. Hayes) מסוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, הגיעה אל עמק נהר צ'יטינה ב-1891 לאחר שחצתה את הנהר הלבן ואת מעבר סקולאי (Skolai Pass).

לאחר משלחות המחקר השונות והבהלה לזהב בנהר קלונדייק הגבירו סוכנות הסקר הגאולוגי ומחלקת המלחמה את מאמציהן למפות את אלסקה מבחינה טופוגרפית וגאולוגית. הגאולוג פ. ס שראדר (F.C. Schrader) מסוכנות הסקר הגאולוגי ליווה משלחת של צבא ארצות הברית בפיקודו של קפטן ויליאם אברקרומבי (William Abercrombie), שב-1898 נעה במעלה הנהר קופר לתוך הרי ראנגל. גאולוג נוסף בשם ו. ס מנדנהול (W.C. Mendenhall) הצטרף למשלחת הצבאית של קפטן אדווין גלן (Edwin Glenn), שנעה ממפרץ קוק במעלה נהר מאטאנוסקה (Matanuska River) לתוך אגן הנהר קופר. ב-1899 פעלו בצד הצפוני של הרי ראנגל שתי משלחות מחקר: הראשונה בראשותם של ויליאם פיטרס (William Peters) ואלפרד ברוקס (Alfred Brooks) מסוכנות הסקר הגאולוגי, והשנייה בראשותם של אוסקר רוהן (Oscar Rohn) וא. ה מק'ניר (A.H. McNeer) ממחלקת המלחמה.

כרייה

תחנת הכוח שבעיירה קנקוט, על רקע קרחון קניקוט

מחנה הכרייה ברמנר כיום

מסעות המחקר הללו הובילו בסופו של דבר לפיתוח תעשיית המינרלים המקומית. הפעם הראשונה שבה התגלה זהב בצפון הרי ראנגל התרחשה ב-1899 בנחל ג'אקסינה (Jacksina Creek), הנמצא בסמוך למוצא הנהר נבסנה. באותה שנה אוסקר רוהן והמשלחת שלו גילו מרבצים עשירים של עפרות כלקוציט במורנה של קרחון קניקוט. שנה אחת לאחר מכן התברר כי מאגרי הכלקוציט הם חלק ממאגר גדול ברכס בוננזה (Bonanza Ridge), שהפך למכרה גדול שהיה אחד מחמשת המכרות שסיפקו נחושת וכסף למפעל קנקוט.

יכולת הייצור של הכורים בקנקוט הגיעה לשיאה רק ב-1911, לאחר שהושלמה בנייתה של מסילת רכבת באורך 320 ק"מ מקורדובה (Cordova) שעל מוצא הנהר קופר. במהלך 27 השנים שבהן המכרה היה פעיל הובלו דרך המסילה כמויות גדולות של עפרות, ששוויין הכולל הוא כ-100 עד 300 מיליון דולר.

ב-1913 פקדה בהלה לזהב את אזור צ'יסנה, והייתה זו הבהלה לזהב האחרונה באלסקה. המכרה והמסילה ננטשו ב-1938 לאחר שמאגרי העפרות נוצלו עד תום ובשנת 1942 הופסקה לחלוטין הכרייה באזור. לאורך המסילה, בלב הפארק והשמורה, עוברת כיום דרך בשם צ'יטינה-מק'קארתי. דרך נבסנה, שנבנתה בשנות ה-30, עוברת לאורך הצד הצפוני של הרי ראנגל לכיוון פנים הפארק. שטחי המכרות בפארק פתוחים לקהל הרחב וניתן לטייל בהם, אולם שירות הפארקים הלאומיים בארצות הברית מתריע בפני המטיילים כי יש לנקוט משנה זהירות עקב סכנות רבות שנותרו באזורים אלה עד היום; לרבות חומרי נפץ וחומרים כימיים שיכולים להיות עדיין פעילים, וכן פתחים שהיו במקור פתחי כניסה או אוורור של מכרות וקיימת סכנת נפילה אליהם.

הקמת הפארק

לאחר שמכרות קנקוט נסגרו נעשו מאמצים להגביר את העניין באזור, בין השאר בתחום התיירות. מספר חברות אמריקניות פרסמו את הכביש המהיר ריצ'רדסון כחלק המרכזי של "קו חגורת הזהב". כביש זה משתרע בין קורדובה לסווארד, ולאורך הדרכים ומסילות הרכבת של פנים אלסקה. ארנסט גרונינג (Ernest Gruening), שכיהן כמושל אלסקה וכסנאטור, היה הראשון שהמליץ על הפיכת האזור לפארק לאומי או למונומנט לאומי. לאחר שטס מעל האזור ב-1938 הוא כתב מכתב למזכיר מחלקת הפנים של ארצות הברית. במכתב נאמר:

אזור זה מפורסם בזכות יופיו הרב, והוא עומד באופן מלא בדרישות להפיכתו למונומנט לאומי ומאוחר יותר לפארק לאומי. דעתי האישית היא שמנקודת מבט של נוף מרהיב מדובר באזור הטוב ביותר באלסקה. נסעתי רבות בשווייץ, טסתי מעל הרי האנדים, ואני מכיר את עמק מקסיקו וחלקים אחרים של אלסקה. לעניות דעתי מדובר בנוף היפה ביותר שהייתה לי את הזכות לצפות בו.

אלסקה הפכה לאחת ממדינות ארצות הברית ב-1959. אירוע זה כמעט ולא השפיע על אגן הנהר קופר, שהאוכלוסייה הקטנה שהתגוררה בו לא זכתה לתשומת לב משמעותית מהממשל המדינתי או הממשל הפדרלי.

הממשל הפדרלי קיבל סמכות להפקיע ולחקור קרקעות באלסקה לצורך שימוש עתידי לאחר חקיקתו של חוק יישוב התביעות של ילידי אלסקה ב-1971 (Alaska Native Claims Settlement Act). הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס הוקם כאחד מ-15 הנכסים החדשים ששירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית קיבל כתוצאה מ"חוק שימור האדמות של אלסקה" (Alaska National Interest Lands Conservation Act), בראשי תיבות ANILCA בשנת 1980. הוא הוכרז לראשונה כמונומנט לאומי על ידי הנשיא ג'ימי קרטר ב-1 בדצמבר 1978 באמצעות סמכותו במסגרת חוק העתיקות, כאשר הדיונים בקונגרס על הצעת חוק ה-ANILCA המוצעת הגיעו למבוי סתום. חוק ה-ANILCA הועבר לבסוף בשנת 1980, ונחתם על ידי קרטר ב-2 דצמבר 1980. החוק קבע שהרי ראנגל הפכו לחלק מהפארק והשמורה הלאומיים ראנגל-סנט אליאס, המשתרעים על פני שטח של כ-52,800 קמ"ר ומהווים את הפארק הלאומי הגדול ביותר בארצות הברית.

ראנגל-סנט אליאס הוא אחד מבין ארבעה אזורי שימור ששטחם הכולל הוא כ-100,000 קמ"ר, ושהוכרו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. ההכרזה המקורית מ-1978 כללה את ראנגל-סנט אליאס ואת הפארק והשמורה הלאומיים קלואן שבפרובינציית יוקון הקנדית. ההכרזה הורחבה ב-1993 עם הכללתם של הפארק והשמורה הלאומיים גליישר ביי ופארק טאטשנשיני-אלסק השוכן בפרובינציית אלברטה שבקנדה. ארבעת הפארקים הם בין אזורי השימור הבינלאומיים הגדולים ביותר בכדור הארץ.

תיירות

תיירים על מעבר ההרים בין הר סנפורד והר דראם

מחנאות בשטח הפארק

בשל ריחוקו ממרכזי אוכלוסייה מבקרים בפארק בממוצע רק כ-73,000 תיירים מדי שנה. ניתן להגיע אל הפארק באמצעות כביש מהיר המתחיל באנקורג', או מואלדז באמצעות כביש אדגרטון (Edgerton Highway) שמסלולו עובר לאורך העמק של הנהר קופר על הגבול המערבי של הפארק. שתי דרכי חצץ עוברות דרך הפארק, דרך מק'קרתי (McCarthy Road) באורך קרוב ל-100 קילומטרים ודרך נבסנה (Nabesna Road) באורך קרוב ל-70 קילומטרים. לעיירת המכרות הנטושה קנקוט אפשר להגיע מגשר להולכי רגל בקצה של דרך מקקרתי.

ניתן להגיע לתוך הפארק גם באמצעות טיסות פרטיות. בפארק יש שלושה מסלולי המראה משופרים במק'קרתי, מאי קריק (May Creek) וצ'יסנה, ויש עוד כמה מסלולי המראה בלתי משופרים מפוזרים ברחבי הפארק. מוניות אוויר מספקות שירותי צפייה בנוף והסעת מבקרים בתוך הפארק. שירותים אלו קיימים בגלנאלן (Glennallen), צ'יטינה, נבסנה ומקקרתי. מוניות אוויר מאפשרות גישה לסיורים בקיאקים הפועלים במפרץ אייסי. מזרחה משם על חוף הפארק נוהגות אוניות תענוגות לבקר לעיתים תכופות במפרץ יקוטאט על מנת לצפות בקרחון האברד.

מטה הפארק ומרכז המבקרים נמצאים על כביש אדגרטון במייל 106.8 סמוך ליישוב הקטן קופר סנטר (Copper Center). בנוסף למרכז המבקרים בקופר סנטר הפארק מפעיל מרכז מבקרים בקנקוט ותחנת מידע במייל 59 על דרך מק'קרתי. יש תחנות של שומרי הפארק בסלנה (Slana), על דרך נבסנה, בצ'יטינה בקצה כביש אדגרטון וביקוטאט. תחנת שומרי היער ביקוטאט משותפת לפארק הלאומי גליישר ביי.

הפארק פתוח כל השנה, אבל מרבית המתקנים בפארק פועלים ממאי עד ספטמבר בלבד, וחלקם רק מסוף מאי ועד אמצע אוגוסט. לעומת זאת, מרכז המבקרים העיקרי פתוח כל השנה, אבל הוא סגור בחורף בסופי השבוע. האקלים בפנים הפארק נשלט על ידי חורפים ארוכים וקרים שבהם הטמפרטורות עשויות להישאר מתחת לנקודת הקפאון למשך חמישה חודשים. הטמפרטורות הנמוכות בלילה יכולות לרדת עד ל-46°C-, וטמפרטורות שבין 14°C-. ל-15°C- הם המצב הרגיל בשעות היום. הקיץ נמשך חודשיים, בין יוני ויולי, ומביא בכנפיו פריחה מרהיבה וחרקים עוקצים, עם טמפרטורות מקסימליות של 27°C. בשלהי הקיץ יכול להיות טפטוף. מזג האוויר מתחיל להתקרר באוגוסט, והשלגים הראשונים יורדים בספטמבר. התנאים מתונים יותר לאורך החוף, ובהרים הגבוהים השלג נשמר כל השנה.

אתר המחנאות קנדסניי (Kendesnii) על דרך נבסנה הוא אתר המחנאות היחיד בפארק המנוהל על ידי שירות הפארקים. יש כמה אתרי מחנאות פרטיים ואכסניות על דרכי מק'קרתי ונבסנה, ויש ארבעה עשר בקתות לשימוש הציבור. מרבית בקתות אלו זמינות בדרך האוויר בלבד. חלקן נגישות בדרך סמוך לתחנת שומרי הפארק סלנה (Slana Ranger Station) ומרביתן באמצעות מסלול למטוסים. לינה בשטח מותרת ללא צורך בקבלת אישור. יש כמה שבילי הליכה שנסללו והם מתוחזקים.

אופני הרים מוגבלים בעיקר לדרכים בעיקר בשל תנאי השטח הביצתיים בקיץ. מצד שני, שיט בנהרות קופר, ניזינה (Nizina), קניקוט וצ'יטינה הוא דרך פופולרית לראות את הפארק. משום שהפארק והשמורה כוללים כמה מהפסגות הגבוהות ביותר באמריקה הצפונית, הן יעד פופולרי לטיפוס הרים. מתוך 70 הפסגות הגבוהות ביותר באלסקה, 35 נמצאות בפארק, כולל שבע מתוך עשר הפסגות הגבוהות ביותר. הטיפוס על פסגות אלו מאותגר טכנולוגית, ודורש השתתפות במשלחות על מנת לעבור בשטח המרוחק והמסוכן.

ציד לשם ספורט והנחת מלכודות לבעלי חיים מותרים רק בתחומי השמורה. ציד לשם קיום מותר עבור האוכלוסייה המקומית הן בשמורה והן בפארק. הציד מנוהל במשותף על ידי שירות הפארקים הלאומיים, ומחלקת הדגה וחיות הציד של אלסקה שמנפיקה רישיונות ציד. השימוש ברכב שטח (off-road vehicles או בראשי תיבות ORV) מוגבל למסלולים מסוימים והשימוש ברכבים כאלו בשמורה דורש קבלת היתר.

לקריאה נוספת

• Eppinger, R.G., et al. (2000). Environmental geochemical studies of selected mineral deposits in Wrangell-St. Elias National Park and Preserve, Alaska [U.S. Geological Survey Professional Paper 1619]. Reston, VA: U.S. Department of the Interior, U.S. Geological Survey.
• Winkler, G.R. (2000). A geologic guide to Wrangell-Saint Elias National Park and Preserve, Alaska : a tectonic collage of northbound terranes [U.S. Geological Survey Professional Paper 1616]. Denver: U.S. Department of the Interior, U.S. Geological Survey.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס
• הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)

הערות שוליים

תצפית על הנהר קופר

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36634709הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס