סחר הפרוות באמריקה הצפונית
סחר בפרוות באמריקה הצפונית היה תעשייה ופעילויות הקשורות לרכש, סחר, חילופין ומכירה של פרוות בעלי חיים ביבשת אמריקה הצפונית. הילידים של קנדה (האומות הראשונות והאינואיטים) והאינדיאנים בארצות הברית מהאזורים השונים סחרו בפרוות ביניהם בתקופה הפרה-קולומביאנית, אבל היקף הסחר גבר כשהגיעו האירופאים לאמריקה הצפונית והם הרחיבו אותו לאירופה. הצרפתים החלו לסחור במאה ה-16, האנגלים הקימו תחנות סחר במפרץ הדסון בקנדה של ימינו במאה ה-17, וההולנדים החלו לסחור בפרוות באותה תקופה בהולנד החדשה. הסחר בפרוות באמריקה הצפונית במאה ה-19, התקופה שבה הגיעה התעשייה לשיא חשיבותה הכלכלית, כלל פיתוח של רשתות מסחר נרחבות והקמת חברות סחר גדולות.
הסחר בפרוות הפך לאחת ההשקעות הכלכליות העיקריות באמריקה הצפונית, והוא גרם, בזמנים שונים, לתחרות בין צרפתים, בריטים, הולנדים, ספרדים ורוסים. למעשה, בהיסטוריה המוקדמת של ארצות הברית נחשבו הפקת רווחים מסחר זה, וסילוק אחיזת החנק של הבריטים מעליו, כמטרה כלכלית ראשונה במעלה. חברות שבטיות של אינדיאנים לרוחב היבשת נעשו תלויות בסחר בפרוות כמקור העיקרי בהכנסתם. עם זאת, השינויים באופנה באירופה באמצע המאה ה-19 גרמו להתמוטטות מחירי הפרוות. חברות דוגמת חברת הפרוות האמריקנית (American Fur Company) ואחרות פשטו את הרגל. קהילות של ילידים שקעו בעוני שנמשך שנים ארוכות ועקב כך איבדו את מרבית ההשפעה הפוליטית שהייתה להם קודם.
שורשים
הילידים של קנדה (האומות הראשונות והאינואיטים) והאינדיאנים בארצות הברית מהאזורים השונים סחרו בפרוות ביניהם בתקופה הפרה-קולומביאנית אף על פי שלא הייתה תשתית מסחר בדמות תחנות מסחר. המסחר בפרוות בין הילידים התנהל במשך זמן רב כשהוא מתבסס על רשת של נהרות ודרכים וכשהגיע האדם הלבן הוא שולב ברשת מסחר זו.
מגלה הארצות הצרפתי ז'אק קרטייה ביצע בשלושת מסעותיו לתוך מפרץ סנט לורנס בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-16 כמה מעסקות סחר הפרוות הראשונות בין אירופאים לילידים מהאומות הראשונות. קרטייה יזם סחר בפרוות הן במפרץ סנט לורנס והן לאורך הנהר סנט לורנס. הוא התמקד בסחר בפרוות שנועדו לשמש כקישוט או לעטר את שולי הבגד. הוא החמיץ את הפרווה שעתידה להיות הכוח המניע של הסחר בפרוות בצפון, פרוות הבונה הקנדי, שעתידה להיות אופנתית באירופה.[1]
הסחר האירופאי המוקדם בפרוות בונים קשור לתעשיית דיג השיבוט האטלנטי (Gadus morhua) שהתפשטה אל האזור הימי העשיר בדגה ממזרח לאי ניופאונדלנד המכונה גרנד בנקס (Grand Banks) במאה ה-16. שיטות השימור החדשות (יבוש והמלחה) של הדגים אפשרו לדייגים, בעיקר בסקים, לדוג בסמוך לחוף האי ניופאונדלנד ולשנע את הדגים בחזרה לאירופה למכירה. ייבוש הדגים הניב רווחים גדולים, שהצדיקו את העלות הכלכלית ואת הזמן הארוך של המסעות לרוחב האוקיינוס האטלנטי. הדייגים חיפשו נמלים מתאימים שבהם שפע עצים על מנת לייבש כמויות גדולות של שיבוטים. כך התרחשו המפגשים הראשונים עם הילידים המקומיים, שאיתם החלו הדייגים לסחור בקנה מידה קטן.
תמורת חפצי מתכת קיבלו הדייגים גלימות של בונים שנתפרו ביחד, שנצבעו על ידי הילידים. הם השתמשו בגלימות על מנת לשמור על חום גופם במסע הארוך והקר לרוחב האוקיינוס האטלנטי. במחצית השנייה של המאה ה-16 החלו יצרני כובעים אירופאים להעריך גלימות אלו, שכונו על ידי הצרפתים castor gras ("שומן בונה"), כאשר הפכו את הפרוות ללבד של פרווה. התגלית של שלפרוות בונה יש איכויות מעולות לשמש כלבד, בנוסף לפופולריות הגדלה של אופנת כובעי בונה, הפכו סחר מקרי של דייגים במאה ה-16 לסחר גדל בטריטוריות של צרפת ובריטניה באמריקה הצפונית במאה שבאה אחר-כך.
צרפת החדשה במאה ה-17
האירוע המסמן את המעבר מסחר מזדמן לאורך החוף לסחר פרוות קבוע בפנים הארץ היה ייסודו של היישוב קוויבק על נהר הסנט לורנס ב-1608 על ידי סמואל דה שמפלן. יישוב זה סימן את התחלת התנועה מערבה של הסוחרים הצרפתיים מהיישוב הקבוע טדוסק (Tadoussac) שבשפך הנהר סאגניי (Saguenay) במפרץ סנט לורנס, במעלה הנהר סנט לורנס לתוך "הארץ העליונה" (pays d'en haut) שסביב הימות הגדולות. האירועים שהתרחשו בעקבות כך במחצית הראשונה של המאה ה-17 היו צעדים אסטרטגיים הן מצד הצרפתים והן מצד הילידים מהאומות הראשונות במטרה לקדם את השאיפות הכלכליות והגאופוליטיות שלהם.
את ההתפשטות מערבה הוביל סמואל דה שמפלן תוך ריכוז המאמץ הצרפתי. כיוון שלילידים היה תפקיד ראשי באספקת פרוות למסחר יצר שמפלן במהרה בריתות עם האלגונקין (Algonquin), האינו (Innu - שכנו באזור סביב טדוסק), והברית החשובה ביותר עם בני עם ההורון (Huron או גם Wyandot) שבמערב. האחרונים, קבוצה אתנית דוברת שפה אירוקוית, שימשו כמתווכים בין הצרפתים על הסנט לורנס והעמים ב"ארץ העליונה". שמפלן סייע לקבוצות הצפוניות במאבקם הצבאי כנגד הקונפדרציה של האירוקוי מדרום. הוא אבטח את הנתיב של נהר האוטווה למפרץ ג'ורג'יאן (Georgian Bay), והרחיב בצורה ניכרת את הסחר. שמפלן גם שלח גברים צרפתים צעירים לחיות ולעבוד בין הילידים, הבולט בהם היה אטייאן ברולה (Étienne Brûlé), לחקור את הארץ, השפה, והמנהגים, כמו גם לקדם סחר.
שמפלן שינה את שיטות המסחר בפרוות, והקים את הארגון הראשון הבלתי רשמי בתחום ב-1613 בתגובה להפסדים מצטברים בשל תחרות. הארגון הפך מאוחר יותר לרשמי עם קבלת אמנה מלכותית, והוביל להקמת סדרה של מונופולים בתקופת צרפת החדשה. המונופול הידוע ביותר היה חברה של מאה שותפים (Compagnie des Cent-Associés, רשמית Compagnie de la Nouvelle France – "החברה של צרפת החדשה"), כשמדי פעם קיבלו המתיישבים הצרפתים זיכיונות בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-17, שאפשרו להם סחר מוגבל. בעוד שהמונופולים שלטו במסחר, הם היו מחויבים על פי אמנת ההקמה שלהם לתשלום שנתי קבוע לממשלה, לממן הוצאות הצבא, וציפיות שהם יעודדו התיישבות בצרפת החדשה המיושבת בדלילות.
העושר הגדול שהיה גלום בסחר בפרוות גרם למונופול קשיים ביישום אכיפה. סוחרים עצמאיים נטולי רישיון, הידועים כמבריחי היערות (coureurs des bois), החלו לעשות עסקים פרטיים בשלהי המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. עם הזמן, הצטרפו רבים מבני המטיס (Métis) למסחר העצמאי. הם היו צאצאים של ציידי פרוות צרפתיים ונשים ילידות. השימוש הגובר בכסף, כמו גם החשיבות של קשרים אישיים וניסיון בסחר בפרוות, העניק יתרון לסוחרים העצמאיים מול המונופולים הביורוקרטיים. המושבות האנגליות החדשות שהוקמו מדרום הצטרפו במהרה לסחר הרווחי, כשהם פושטים על עמק הנהר סנט לורנס וכובשים ושולטים בקוויבק מ-1629 עד 1632.
במקביל לעושר שהעניק הסחר בפרוות לקבוצה קטנה נבחרת של סוחרים צרפתיים ולשלטון הצרפתי, הוא גם גרם לשינויים עמוקים בחברות השבטיות שחיו לאורך הסנט לורנס. סחורות אירופאיות, כדוגמת ראשי גרזן וסכינים מברזל, סירי פליז, בדים וכלי ירייה הוחלפו תמורת פרוות בונים ופרוות אחרות. המנהג הנפוץ של סחר בפרווה תמורת רום וויסקי הובילו לבעיות הקשורות בשכרות ואלכוהוליזם.[2] השמדת האוכלוסיות של הבונה הקנדי לאורך נהר הסנט לורנס עקב כך הגדילה את התחרות העזה בין האירקווי להורון לגישה לאדמות העשירות בבונים של השילד הקנדי. התחרות על שדות הציד הייתה ככל הנראה הסיבה להשמדה קודמת של אומת האירוקוואנים של הסנט לורנס בעמק בשלהי המאה ה-16, ככל הנראה בידי שבט המוהוק, ששכן קרוב אליהם, היה חזק יותר מההורון, ויצא הנשכר הגדול ביותר משליטה על חלק זה של העמק.[3]
הגישה של האירוקוי לכלי נשק שרכשו מסוחרים הולנדים ומאוחר יותר מסוחרים אנגלים לאורך נהר ההדסון הגדילו את כמות האבדות במלחמות. שפיכות דמים מוגברת זו, שטרם נראתה במלחמות של האירקווי, הגבירה את הנוהג של מלחמת האבל.[א] האירקווי פשטו על שבטים שכנים כדי לקחת אסירים שאומצו אחר-כך טקסית והחליפו אירקווי שמתו. משום כך הייתה הסלמה במעגל האלימות והמלחמה. גורם קטלני יותר היו מחלות מידבקות שהצרפתים הביאו שקטלו ילידים רבים שלא היו מחוסנים מהן וחיסלו קהילות. השילוב בין מלחמות למגפות הוביל להשמדה כמעט מוחלטת של ההורון סביב 1650.
התחרות בין הצרפתים לבריטים
ערך מורחב – המלחמות הבין-קולוניאליות בין בריטניה לצרפת
התקופה מבערך 1660 ועד 1763 התאפיינה ביריבות עזה שהלכה וגדלה בין צרפת לבריטניה הגדולה, כאשר כל אחת מהמעצמות האירופאיות נאבקה להרחיב את השטחים בשליטתה שבהם התנהל הסחר בפרוות. שתי המעצמות האימפריאליות ובני בריתם הילידים התמודדו בסדרת עימותים שהגיעה לשיאה במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, חלק ממלחמת שבע השנים באירופה.
מסעם של הסוחרים פייר-אספרי רדיסון (Pierre-Esprit Radisson; 1710-1636) ומדר שואר דה גרוסיליאר (Médard Chouart des Groseilliers; 1696-1618) בשנים 1660-1659 לשטחים צפונית ומערבית לימת סופיריור פתחו סמלית תקופה חדשה של התפשטות. מסע הסחר שלהם הוכח כרווחי מאוד בפרוות. חשוב יותר, הם למדו על קיומו של אגם קפוא מצפון שאפשר גישה קלה לפנים הארץ העשיר בפרוות. כאשר חזרו לצרפת החדשה החרימו פקידי הממשל הצרפתים את הפרוות של מבריחי יערות (coureurs des bois) חסרי רישיון אלו. רדיסון וגרוסיליאר הגיעו לבוסטון ואז ללונדון במטרה לארגן מימון ושתי ספינות לחקור את מפרץ הדסון. הצלחתם הובילה להענקת כתב זכויות מטעם אנגליה להקמת חברת מפרץ הדסון ב-1670, חברה שתהפוך לשחקן מרכזי בסחר בפרוות במהלך מאתיים השנים אחר-כך.
חקר הארצות של הצרפתים והתפשטותם מערבה המשיכו עם דמויות כדוגמת לה-סאל וז'אק מארקט שחקרו ותבעו בעלות בשם צרפת על הימות הגדולות כמו גם על עמקי הנהרות אוהיו ומיסיסיפי. על מנת לחזק את תביעות טריטוריאליות אלו בנו הצרפתים סדרה של מבצרים קטנים החל בפורט פרונטנק (Fort Frontenac) על ימת אונטריו ב-1673. יחד עם בניית הספינה לה גריפון (Le Griffon) ב-1679, ספינת המפרש בגודל מלא ששטה בימות הגדולות, פתחו המבצרים את חלקם הצפוני של הימות הגדולות לשיט צרפתי.
במהלך שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-17 כפו מלחמות אירוקוי[ב] תמורות דמוגרפיות גדולות כאשר השבטים השכנים לאירוקוי ממערב נסו בשל האלימות. הם חיפשו מפלט מערבית וצפונית לימת מישיגן. שבטים נוספים שמעו על הסחורות של האירופאים והפכו למתווכים במסחר, בייחוד בני האוטווה. ההשפעה התחרותית של חברת מפרץ הדסון החדשה הורגשה כבר ב-1671, בהקטנת הרווחים לצרפתים ובצמצום תפקידם של המתווכים הילידים. תחרות חדשה זו עוררה התפשטות צרפתית לצפון-מערב על מנת להשיב אליהם לקוחות ילידים. עקב כך חלה התפשטות מתמשכת צפונה ומערבה מימת סופיריור. הצרפתים השתמשו במשא ומתן דיפלומטי עם הילידים על מנת להשיב אליהם את המסחר ובמדיניות צבאית תוקפנית על מנת לחסל זמנית את התחרות מצד חברת מפרץ הדסון. במקביל הלכה והתחזקה הנוכחות האנגלית בניו אינגלנד. בו בזמן היו הצרפתים עסוקים במאבק במבריחי היערות ובבני בריתם האינדיאנים במטרה למנוע הברחת פרוות לאנגלים שהציעו מחירים גבוהים יותר וסחורות באיכות גבוהה יותר ממה שהצרפתים היו יכולים להציע.
ההתיישבות של הפליטים הילידים ממלחמות האירוקוי במערב וצפון הימות הגדולות יחד עם ירידת כוחם של המתווכים מבני האוטווה יצרו שווקים גדולים חדשים עבור הסוחרים הצרפתים. מלחמות האירוקוי שפרצו שוב בשנות השמונים של המאה ה-17 עוררו מחדש את הסחר בפרוות כאשר בני בריתם של הצרפתים רכשו כלי נשק. השווקים החדשים המרוחקים והתחרות העזה מצד האנגלים החניקה סחר ישיר בין צפון מערב למונטריאול. המערכת הישנה של מתווכים ילידים ו"מבריחי היערות" המגיעים לירידי סחר במונטריאול או המוכרים באופן בלתי חוקי לשווקים של האנגלים התחלפה ברשת מסחר עתירת עובדים שהלכה והסתעפה. צרפתים קנדים שפעלו ברישיון המכונים וויאז'ר (voyageurs), פעלו מטעם הסוחרים במונטריאול והשתמשו בנתיבי המים על מנת להגיע לפינות הרחוקות ביותר של צפון המערב בסירות קאנו עמוסות בסחורות. מיזמים מסוכנים אלו דרשו השקעה התחלתית גדולה, והרווחים ממנה הגיעו אחרי זמן רב. הרווחים הראשונים ממכירת הפרוות באירופה הגיעו ארבע שנים או יותר מההשקעה הראשונית. עובדות כלכליות אלו ריכזו את הסחר בפרוות בידיהם של מספר מצומצם של סוחרים ממונטריאול שלהם היה ההון הנדרש. מגמה זו התרחבה במאה ה-18 והגיעה לשיאה עם הקמת חברות סחר הפרוות הגדולות של המאה ה-19.
התגובה של הילידים לתחרות בין הצרפתים לאנגלים – ניצול יתר והתמעטות הבונים
השפעת התחרות בין האנגלים לצרפתים על אוכלוסיות הבונים הייתה הרסנית. מצבם של הבונים השתנה דרמטית כשהם הפכו ממקור למזון ולבוש עבור הילידים לסחורה חיונית בסחר החליפין עם האירופאים. הצרפתים חיפשו כל הזמן פרוות זולות יותר וניסו להיפטר מהמתווכים הילידים, מה שהוביל אותם לחקור את פנים הארץ כל הדרך עד אגם ויניפג והמישורים הגדולים. אף שיש היסטוריונים החולקים על הטענות שהתחרות הייתה הסיבה הראשית לניצול היתר של אוכלוסיות הבונים, השתמשו אחרים בניתוחים אמפיריים על מנת להדגיש את השינוי בתמריצים הכלכליים של הילידים ואת תפקידם של האירופאים בכך.[4] בספרו "סחר הפרוות בקנדה" (The Fur Trade in Canada) טען הרולד איניס שאוכלוסיות הבונים קטנו בצורה דרסטית עוד בטרם החלה היריבות במאה ה-18, ושמספר הולך וגדל של בונים ניצודו באזורים המרוחקים במערב בטרם החלה תחרות משמעותית בין האנגלים לצרפתים. עם זאת, יש הסכמה נרחבת בנושא בספרות האתנוהיסטורית שהילידים הם שכילו את המשאב. קלווין מרטין (Calvin Martin) סובר שחל שינוי בערכים של הילידים ונוצר נתק ביחסים בין האדם לחיה שגרם להם להאיץ בצורה דרסטית את ניצול העתודות.[5]
מבנה חברות הפרוות האנגלית והצרפתית היה שונות מאוד. לחברת מפרץ הדסון האנגלית היה טכנית מונופול על הסחר בפרוות בונים באגן הניקוז של מפרץ הדסון בעוד של-Compagnie d'Occident ("חברת המערב") הצרפתית היה מונופול על הסחר בפרוות בונים דרומית משם. האנגלים ארגנו את הסחר שלהם בצורה היררכית קשיחה, בעוד שהצרפתים חילקו רישיונות לחכור את השימוש בתחנות שהקימו. משמעות שיטה זו הייתה שהצרפתים תמרצו את הרחבת המסחר, ואכן סוחרים צרפתים הסתננו למרבית אזור הימות הגדולות. הצרפתים הקימו תחנות על חופי אגם ויניפג, אגם הערבות (Lac des Praires) ואגם ניפיגון שהציגו איום רציני על משלוח הפרוות לתחנת יורק (York Factory), המטה של חברת מפרץ הדסון. החדירה ההולכת ומתרחבת בסמוך לנמלים האנגלים העמידה בפני הילידים את האפשרות למכור את סחורתם ביותר ממקום אחד.
התחרות בין האנגלים לצרפתים הלכה וגברה בתחילת המאה ה-18, אבל עדיין מרבית הפרוות ניצודו בידי הילידים שפעלו כמתווכים. התגובה לתחרות הגוברת הובילה לציד פרוע של בונים מעבר ליכולתם להתרבות. מידע משלוש תחנות המסחר של חברת מפרץ הדסון הראה מגמה זאת.[6] הסימולציה של אוכלוסיות הבונים סביב תחנות המסחר נעשה תוך התחשבות בכמות הבונים שפרוותם הגיעה לכל תחנת מסחר, עדות ביולוגית על הדינמיקה של אוכלוסיות בונים והערכות בנות זמננו של צפיפות מספר הבונים. אף שהדעה שהתחרות הגוברת בין האנגלים לצרפתים הובילה לניצול יתר של אוכלוסיות הבונים על ידי הילידים שנויה במחלוקת, מרבית ההיסטוריונים מאמינים כי הילידים שיחקו תפקיד ראשי בהקטנה הדרסטית של מספר הבונים בטבע. עם זאת, טרם נערך דיון ביקורתי על גורמים אחרים כדוגמת הדינמיקה של אוכלוסיות הבונים, מספר הבונים שניצודו, אופי זכויות הרכוש, מחירים, תפקידם של האנגלים והצרפתים בנושא.
ההשפעה העיקרית של התחרות הצרפתית הגוברת הייתה שהאנגלים העלו את המחירים שהיו מוכנים לשלם לילידים תמורת פרוות. התוצאה הייתה תמריץ נוסף לילידים להגביר את הציד. מחירים גבוהים מובילים לפער בין הביקוש להיצע ולנקודת שווי משקל גבוהה יותר במונחי היצע. מידע מתחנות המסחר הראה שההיצע של פרוות בונים מהילידים היה תלוי מחיר ועקב כך הסוחרים הגיבו בכמות גדולה יותר של פרוות ככל שהמחיר עלה. כמות הפרוות גדלה גם משום שלאף שבט לא היה מונופול מוחלט בסמוך לכל תחנת מסחר ומרביתם התחרו זה בזה על מנת להשיג את התועלת המרבית מנוכחותם של האנגלים והצרפתים.
בנוסף לכך, הטרגדיה של נחלת הכלל הייתה בולטת במקרה זה. גישה חופשית למשאבים הובילה לחוסר תמריץ לשמור על אוכלוסיות הבונים, ושחקנים המנסים לשמר מפסידים בהשוואה לאחרים כשהמטרה היא להשיג את הרווח המקסימלי. משום כך נראה כאילו השבטים של האומות הראשונים הראו חוסר עניין בקיימות של המסחר בפרוות. הבעיה של ניצול היתר הוחמרה בשל המאמצים של הצרפתים לסלק את המתווכים כדוגמת בני ההורון שהתמרמרו יותר ויותר בשל השפעתם. כל הגורמים הללו תרמו לתבנית מסחר בפרוות שאינה בת קיימא שדלדלה את אוכלוסיות הבונים במהירות רבה.
מחקר אמפירי שנעשה על ידי אן קרלוס ופרנק לואיס הראה שמלבד ההתאמה לרמה הנמוכה של אוכלוסייה יציבה, ירידות נוספות נגרמו בשל ניצול-יתר בשתיים מתוך שלוש תחנות מסחר אנגליות (אולבני ויורק). המידע מתחנת המסחר השלישית מעניין מאוד בכך שהתחנה, שלא עמדה באיום של תחרות מצד הצרפתים הייתה לכן מוגנת מסוג ניצול היתר של אוכלוסיות בונים כפי שהתרחש בתחנות האחרות. בפורט צ'רצ'יל (Fort Churchill) הייתה התאמה בין גודל אוכלוסיות בונים לרמה המקסימלית שהייתה בת קיימא. המידע מצ'רצ'יל מחזק את הטענה שניצול היתר של אוכלוסיות בונים נגרם מהתחרות בין האנגלים לצרפתים.[6]
סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19
לקראת סוף המאה ה-18 היו ארבע תחנות סחר הפרוות העיקריות של הבריטים פורט ניאגרה במדינת ניו יורק של ימינו, פורט דטרויט ופורט מיצ'ילימקינק (Fort Michilimackinac) במישיגן שח ימינו וגרנד פורטג' (Grand Portage) במינסוטה, כולם שכנו באזור הימות הגדולות. המהפכה האמריקאית וקביעת הגבולות הלאומיים בעטיה אלצו את הבריטים להעתיק את מרכזי המסחר שלהם צפונה ארצות הברית שזה עתה קמה החלה ניסיונות להפיק תועלת מהסחר בפרוות, תחילה בהצלחה מסוימת. עם זאת, בהגיע שנות ה-30 של המאה ה-19 חלה הידרדרות תלולה בסחר בפרוות. הפרוות חדלו להיות המיזם הרווחי כפי שהיו בעבר.
בימינו
ציד חיות פרווה וסחר בפרווה באמריקה הצפונית הוא חלק מתעשיית הפרוות העולמית המגלגלת 15 מיליארד דולרים בשנה, שבה פרוות של חיות בר מהוות רק 15% מסך כל הפרוות הנמכרות.
המשבר הכלכלי שהחל בשנת 2008 פגע קשה בתעשיית הפרוות ובציידים בשל ירידת מחירים דרסטית הודות לירידה במכירות של מעילי פרווה וכובעי פרווה. ירידה זו במחירי הפרוות משקפת מגמות של משברים כלכליים קודמים.[7]
ב-2013 הוקמה קבוצת התקשורת של תעשיית הפרוות באמריקה הצפונית (North American Fur Industry Communications בראשי תיבות NAFIC) כתוכנית חינוך ציבורית משותפת עבור תעשיית הפרוות בקנדה ובארצות הברית. הארגון מפיץ מידע באינטרנט בשם "האמת על פרוות" (“Truth About Fur”).[8]
לקריאה נוספת
- Brehaut, Harry Baker (1971). "The Red River Cart and Trails: The Fur Trade". MHS Transactions. Series. Manitoba Historical Society. 3 (28). נבדק ב-2008-12-27.
- Calloway, Colin G. (1997). First Peoples: A Documentary Survey of American Indian History. Baltimore: The Johns Hopkins University Press. ISBN 0-8018-5959-X.
- Calloway, Colin G. (2004). New Worlds for All: Indians, Europeans, and the Remaking of Early America. Boston: Bedford/St. Martin's. ISBN 0-312-39889-1.
- Campbell, Marjorie Wilkins (1957). The North West Company. New York: St. Martin's Press.
- Dolan, Eric Jay (2010). Fur, Fortune, and Empire: The Epic History of the Fur Trade in America. W. W. Norton & Company. ISBN 978-0393067101.
- Gilman, Rhoda R.; Carolyn Gilman; Deborah M. Stultz (1979). The Red River Trails: Oxcart Routes Between St. Paul and the Selkirk Settlement, 1820-1870. St. Paul: Minnesota Historical Society Press. ISBN 0-87351-133-6.
- Huck, Barbara (2002). Exploring the Fur Trade Routes of North America. Winnipeg: Heartland. ISBN 1-896150-04-7.
- Morse, Eric W. (1969). Fur Trade Canoe Routes of Canada / Then and Now. Minocqua, WI: NorthWord Press. ISBN 1-55971-045-4.
- "The North West Company". HBC Heritage. Our History: Acquisitions, Fur Trade. Hudson's Bay Company. 2007. נבדק ב-2008-12-27.
- Nute, Grace Lee (1955). The Voyageur. St. Paul: Minnesota Historical Society. ISBN 0-87351-012-7.
- Podruchny, Carolyn (2006). Making the Voyageur World: Travelers and Traders in the North American Fur Trade. Lincoln: University of Nebraska Press. ISBN 978-0-8032-8790-7.
- White, Bruce M. (2005). Grand Portage as a Trading Post: Patterns of Trade at "the Great Carrying Place" (PDF). Grand Marais, Minnesota: Grand Portage National Monument, National Park Service.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
קישורים חיצוניים
- Economic history of the North American fur trade, 1670 to 1870
ביאורים
- ^ באנגלית Mourning War, פשיטות שנהגו לבצע לוחמים משבט אחד על יישובים של שבט אחר לשם נקמת דם. ראו Native American Warfare in the East: Mourning Wars
- ^ סדרה של מלחמות שיזמו שבטי האירוקוי כנגד שבטים שכנים וכנגד הצרפתים במטרה להרחיב בצורה משמעותית את השטח בשליטתם
הערות שוליים
- ^ Innis, Harold A. (2001) [1930]. The Fur Trade in Canada: An Introduction to Canadian Economic History (Revised and reprint ed.). Toronto: University of Toronto Press. pp. 9–12. ISBN 0-8020-8196-7.
- ^ White, Richard (2011) [1991]. The Middle Ground: Indians, Empires, and Republics in the Great Lakes Region, 1650–1815. Cambridge studies in North American Indian history (Twentieth Anniversary ed.). Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-00562-4. נבדק ב-5 באוקטובר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Trigger, Bruce G. (2000) [1976]. "The Disappearance of the St. Lawrence Iroquoians". The People of Aataenstic: A History of the Huron People to 1660. Carleton library series. Vol. 2 (reprint ed.). Montreal, Quebec & Kingston, Ontario: McGill-Queen's University Press. pp. 214–218. ISBN 978-0-7735-0627-5. נבדק ב-2 פבר' 2010.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Ray, Arthur J. (2005) [1974]. "Chapter 6: The destruction of fur and game animals". Indians in the Fur Trade: Their Role as Trappers, Hunters, and Middlemen in the Lands Southwest of Hudson Bay, 1660-1870 (reprint ed.). Toronto: University of Toronto. נבדק ב-5 באוקטובר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Martin, Calvin (1982) [1978]. Keepers of the Game: First Nations-animal Relationships and the Fur Trade (reprint ed.). Berkeley, California: University of California Press. pp. 2–3. נבדק ב-5 באוקטובר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 Carlos, Ann M.; Lewis, Frank D. (בספטמבר 1993). "Aboriginals, the Beaver, and the Bay: The Economics of Depletion in the Lands of the Hudson's Bay Company, 1700-1763". The Journal of Economic History. The Economic History Association. 53 (3): 465–494. doi:10.1017/S0022050700013450.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Modern fur trappers caught in economic steel jaws". National Post. 2008-12-18. ארכיון מ-2008-12-22. נבדק ב-2009-01-03.
- ^ "Home". Truth About Fur. North American Fur Industry Communications group (NAFIC). נבדק ב-5 באוקטובר 2015.
{{cite web}}: (עזרה)
33528200סחר הפרוות באמריקה הצפונית