טלינגיט
 | |
| צ'יף משבט הטאקו, צולם בג'ונו (אלסקה) בשנת 1913 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 15,000 |
טלינגיט (אנגלית: Tlingit) הם עמים ילידים ביבשת אמריקה שמוצאם באזור הפסיפיק נורת' וסט של צפון אמריקה. שפתם היא שפת הטלינגיט (Tlingit language), מילה שפירושה "אנשי גאות ושפל". הטלינגיט חיו בשארות מטריליניאלית, שבה הרכוש מורש מאם לבת, והילדים נקראים על שם האם. הם חיו ביערות גשם ממוזגים בחוף הדרום מזרחי של אלסקה ובארכיפלג אלכסנדר, בחברה של ציידים לקטים נוודית-למחצה המתמחה בדיג. תת-קבוצה נוספת שלהם בתוך היבשת אכלסה את האזור הצפון מערבי של קולומביה הבריטית ודרום טריטורית היוקון בקנדה.
גאוגרפיה
האזור העיקרי שהיה מאוכלס על-ידי הטלינגיט נמשך מתעלת פורטלנד (Portland Canal), מפרץ של האוקיינוס השקט בחוף המערבי של קולומביה הבריטית, צפונה לאורך החוף עד הדלתה של נהר קופר באלסקה. הטלינגיט אכלסו כמעט את כל ארכיפלג אלכסנדר, פרט לקצה הדרומי ביותר של אי הנסיך מוולס (Prince of Wales Island (Alaska)). השבטים בחוף היבשת שלטו באחד ממעברי ההרים לטריטוריית יוקון. הם התחלקו לשלושה שבטים:
- הטלינגיטים הצ'יקלאטים: לאורך נהר צ'יקלאט (Chilkat River) וחצי האי צ'יקלאט.
- הטלינגיטים הצ'יקלוטים.
- הטלינגיטים של טאקו, לאורך נהר טאקו (Taku River).
תעלת גאסטינו שימשה כאתר דיג מרכזי של האינדיאנים משבטי הטלינגיט (שבט האאוקה (אנ') ושבט הטאקו) שהתגוררו במקום במשך אלפי שנים.
טלינגיט יישבו גם את סיטקה, וב-1802 נלחמו במתיישבים רוסים באזור.
בקטצ'יקן נמצא תת שבט הטונגס.
כיום מחולקים הטלינגיט בין קנדה ואלסקה. בניגוד לשבטים אינדיאנים רבים בארה"ב, הם אינם מוגבלים כיום לשמורות, ושטח המחיה שלהם חופף בחלקו לאלו של ילידים אחרים, כגון אלו ממשפחת שפות אתבסקה. רובם חיים כיום במשפחות גרעיניות בבתים בבעלות פרטית, בדומה לאזרחי קנדה וארה"ב ממוצא אירופי.
תרבות
תרבותם של הטלינגיט אופיינית לתרבות של שאר ילידי אזור הפסיפיק נורת' וסט, ומאופיינת בדגש על קשרי משפחה ושארות, ומעמד הקשור ברכוש וכוח כלכלי. לטלינגיט מסורת בעל-פה מפותחת, אמנות ורוחניות הקשורים לכל תחומי החיים. אפילו כלי יומיום כגון כפיות וארגזי אחסון מקושטים בסמלים בעלי משמעות רוחנית והיסטורית.
החברה התחלקה לשתי מערכות שארות נפרדות או קלאנים, שנקראו על שם רוחות בעלי חיים: קלאן העורב, וקלאן של חיה אחרת כלשהי, בדרך-כלל העיט או הזאב, המכונה לעתים "לא-עורב". לפי המנהג העתיק של הטלינגיט, נישואים נערכו בין בן או בת קלאן העורב לקלאן הלא-עורב. עם זאת, מנהגים אלו כבר אינם נשמרים בדבקות בחברה המודרנית, ולפיכך ניתן למצוא זוגות נשואים מאותו קלאן, הקרויים "עורב כפול" או "עיט כפול".
בדומה לחברות ילידים אחרות באזור, חברת הטלינגיט התבססה על שארות מטריליניאלית. האב מילא תפקיד קטן יחסית בחיי ילדיו, בעוד רבים מן התפקידים הגבריים שבחברה האירופית ייחשבו כתפקידיו המסורתיים של האב – מפרנס, מדריך ומופקד על משמעת – מולאו על-ידי אחיה של האם. בצירוף המנהג העתיק של הטלינגיט להנשא לבן-זוג מן הקלאן האחר, התוצאה הייתה שהילדים גדלו תמיד בקלאן של האם.
התכנסויות טקסיות הנקראות "פוטלאש" (Potlatch) אופייניות לתרבות הטלינגיט ושאר שבטי האזור, לציון לוויות, אזכרות, לידות, הענקת שמות, חתונות, חלוקת רכוש והקמת עמודי טוטם. המאפיין את חגיגת הפוטלאש הוא שמארגניה מחלקים מתנות למתכנסים, ובכך מדגימים את עושרם, עוצמתם ונדיבותם. משנת 1885 ועד 1951 נאסר המנהג על-ידי ממשלת קנדה, אך היו ילידים שהמשיכו לקיים אותו למרות עונש של לפחות חודשיים בכלא לכל משתתף שנתפס, ולבסוף הותר המנהג מחדש. מנהג הפוטלאש נחקר רבות על-ידי אנתרופולוגים כמנגנון תרבותי לחלוקה מחדש של רכוש.
תרבות חומרית ואמנות
הטלינגיט בנו בתים מלוחות עצי ארז, בצורה מרובעת או מלבנית, עם חללי אחסון מתחת לרצפות. הלוחות חוברו זה לזה ללא מסמרים או דבק. בתים אלו נקראו בתי השבט, וחזיתם הכילה עמודי טוטם מגולפים מעץ וצבועים, המייצגים את הקלאן של דיירי הבית.
דת
הדת ומערכת האמונות הטלינגיטית המסורתית הועברה בעל-פה, ולא נוסחה בכתב. הטלינגיטים היו אנימיסטים, וציידים נהגו לטהר את עצמם לפני הריגת בעלי-חיים. שמאנים עסקו בריפוי מחלות, השפעה על מזג האויר, עזרה בציד, ניבוי עתידות, והגנת אנשים מפני הטלת כישוף.
בסוף המאה ה-19, עם כשלונם של השמאנים לרפא מחלות זיהומיות רבות שהועברו מן המתיישבים מן העולם הישן, בעיקר אבעבועות שחורות, רבים מן הטלינגיט המירו את דתם לנצרות אורתודוקסית בהשפעת מיסיונרים ומתיישבים רוסים באלסקה. הוצע שנצרות אורתודוקסית נתפסה על-ידי הטלינגיטים כדרך להתנגד ל"דרך החיים האמריקנית", שקושרה עם נצרות פרסביטריאנית.
כיום, טלינגיטים רבים מחפשים דרכים לפשר בין נצרות ואמונותיהם המסורתיות.
קישורים חיצוניים
