צפצפה רעדנית
 צפצפה רעדנית
| |
|---|---|
חורש של צפצפה רעדנית, קניון למואיל (Lamoille Canyon), נבדה
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | מלפיגאים |
| משפחה: | ערבתיים |
| סוג: | צפצפה |
| מין: | צפצפת רעדנית |
| שם מדעי | |
 Populus tremuloidesמישו, 1803[1] | |
| תחום תפוצה | |
| |
צפצפה רעדנית (שם מדעי: Populus tremuloides) היא מין עץ נשיר שתחום תפוצתו באזורים הקרים של אמריקה הצפונית. גזע העץ גבוה, עד 25 מטרים, כשקליפתו חלקה בהירה עם צלקות שחורות. בסתיו מקבלים עליו הירוקים המכוסים במעטה זגוגיתי, שמתחתיו גונם עמום, גוון זהוב עד צהוב, לעיתים רחוקות אדום. מין זה מתרבה לעיתים קרובות באמצעות שורשיו ובהתרבות המבוססת על קנה שורש בודד יכול העץ לייצר חורשות נרחבות.
הצפצפה הרעדנית היא העץ הנפוץ ביותר באמריקה הצפונית כשתחום תפוצתו נע בין קנדה בצפון ועד מרכז מקסיקו בדרום.[2] זהו גם המין המגדיר את הביומה אספן פארקלנד (aspen parkland, מילולית "אדמת פארק הצפצפה") בערבות קנדה (Canadian Prairies),[3] והוא העץ הרשמי של מדינת יוטה.[4]
אטימולוגיה
הרעד או הרטט של העלים הוא שנתן למין את שמו. רעד זה מתאפשר בשל הפטוטרת השטוחה והגמישה של מין זה. תכונה זו מאפיינת מינים רבים בסוג צפצפה, כאשר בחלק מהמינים הפטוטרת שטוחה למלוא אורכה ובחלק המינים רק חלק מהפטוטרת שטוח. את השם המדעי למין (Populus tremuloides) נתן הבוטנאי הצרפתי אנדרה מישו (André Michaux; 1802-1746) ב-1803 בספרו Flora Boreali-Americana (הפלורה של אמריקה הצפונית). סיומת השם המדעי tremuloides פירושה דומה ל-tremula, שפירושו בלטינית רועד, מתייחסת לדמיון שבין עץ זה, הייחודי לאמריקה הצפונית, למין Populus tremula (צפצפה מצויה) אותו הכיר מישו קודם.[1] למין זה, המכונה גם הוא צפצפה רועדת בכמה שפות אירופאיות, תחום תפוצה נרחב באירופה ובאסיה (ולכן קרוי גם צפצפה אירופית או צפצפה אירואסייתית).
תיאור
_in_Elko,_Nevada.JPG)
עץ גבוה הצומח במהירות, בדרך כלל לגובה שבין 20 ל-25 מטרים בבגרותו, כשקוטר הגזע בין 20 ל-80 סנטימטרים. השיאן הוא עץ בגובה 36.5 מטרים וקוטר גזע 1.37 מטרים.
קליפת הגזע חלקה בגוון לבן-ירקרק עד אפור, מצולקת בצלקות שחורות אופקיות וקשרים שחורים בולטים. צלקות מאונכות מקבילות הן סימנים המעידים על פעילות של אייל קורא הנוהג לפשוט את קליפת הצפצפה בשיניו הקדמיות.
העלים על עצים בוגרים כמעט עגולים בקוטר שבין 4 ל-8 סנטימטרים משוננים בשיניים קטנות בקצותיהן המחוברים לפטוטרת שטוחה באורך שבין 3 ל-7 סנטימטרים. לעצים צעירים (כולל נבטים מהשורש) יש עלים גדולים הרבה יותר בין 10 ל-20 סנטימטרים וצורתם משולשת.
הפרחים הם עגילים באורך 6-4 סנטימטרים הפורחים באביב לפני שהעלים של העץ הנשיר צומחים מחדש, כאשר העגילים הזכריים והנקביים צומחים על עצים שונים (צמח דו-ביתי). הפרי הוא שרשרת מתנדנדת של הלקטים באורך 6 מילימטרים. כל הלקט מכיל כעשרה זרעים זעירים מוטמעים במוך דמוי צמר גפן, המסייע בהפצת הזרעים בערך כשהם הם מבשילים בתחילת הקיץ.
תפוצה
גבול התפוצה הצפוני של העץ נקבע על ידי אי יכולתו לגדול בקרקע של קפאת-עד.[5] הוא גדל בכל רחבי קנדה בכל הפרובינציות והטריטוריות של קנדה, למעט אולי נונאווט. בארצות הברית ניתן למצוא את העץ גדל הרחק בצפון עד למדרונות הדרומיים של רכס ברוקס (Brooks Range) באלסקה, והוא צומח בגבהים נמוכים יחסית הרחק דרומה עד צפון נברסקה ומרכז אינדיאנה. במערב ארצות הברית העץ שורד לעיתים רחוקות בגבהים מתחת ל-450 מטרים בשל החורפים הקלים יחסית מתחת לגובה זה, ובדרך כלל ניתן למוצאו בגבהים שבין 1,500 ל-3,700 מטרים. בגובה רב הוא צומח הרחק דרומה עד מדינת גואנחואטו במרכז מקסיקו.
עצים ננסיים קיימים בשוליים הקרים או הצחיחים מדי של הסביבה המאפשרת גידול עצים בגודל מלא, לדוגמה בתחום הגובה העליון של המין ברכס ההרים הלבנים (White Mountains) בקליפורניה.
אקולוגיה
העץ מתרבה ברבייה וגטטיבית באמצעות נצרים מקנה שורש ומושבות נרחבות של עצים משובטים הן תופעה נפוצה. כל מושבה מבוססת על עץ אחד, ולכל העצים במושבה יש תכונות זהות והם משתפים מערכת שורשים אחת. כל העצים במושבה אחת יכולים לשנות את צבע העלים בסתיו ביחד, מוקדם או מאוחר יותר מעצים במושבות שכנות. צבע העלים בסתיו הוא בדרך כלל צבעים בהירים של צהוב. בחלק מהאזורים יכולים לראות מדי פעם כתמים אדומים. מכיוון שכל העצים במושבה מסוימת נחשבים חלק מאותו אורגניזם, אזי מושבה מסוימת של העץ ביוטה המכונה פנדו (Pando, מלטינית "אני מתפשט") נחשבת לאורגניזם החי הכבד ביותר (6,000 טון),[6] והזקן ביותר (80,000 שנים).[7] הצפצפות אמנם גם מייצרות זרעים, אבל עצים חדשים גדלים מהם לעיתים רחוקות. ההאבקה מוגבלת בשל העובדה שהצפצפות הן או זכריות או נקביות, וחורשות גדולות הן בדרך שיבוטים של עץ אחד מאותו מין. גם לאחר ההאבקה הזרעים הזעירים (7 מיליון זרעים לקילוגרם) הם ברי קיימא לזמן קצר בלבד מכיוון שאין להם מקורות מזון נלווים או כיסוי מגן.[8]
גוויעה המונית
החל ב-1996 הבחינו מדענים שונים בצפון אמריקה שחל גידול במספר עצי הצפצפה שגוועו או שבשלבי גוויעה. תהליך זה התעצם בשנת 2004, וכשהשמועה התפשטה החל דיון בגורמים לכך. טרם זוהה חרק, מחלה או תנאי סביבה כגורם המשותף למוות ההמוני. לעיתים עצים סמוכים נפגעים או שלא. במקרים אחרים מתו חורשות שלמות של עצי צפצפה.
אזורים רבים במערב ארצות הברית התנסו במוות מתגבר של עצים שיוחסו לעיתים קרובות למרעה של פרסתנים או לשיטות של מניעת שריפות. בגובה רב שבו עשב נמצא בדלילות יכולים פרסתנים ללחך נצרים צעירים של צפצפות ומונעים מעצים צעירים אלו מלהגיע לבגרות. עקב כך, בחלק מחורשות הצפצפה שבקרבה למרעה של בקר או חיות מרעה אחרות, כמו איילים יש מעט מאד עצים צעירים ואז פולשים לתחומן מחטניים, מיני עצים שחיות מרעה אינן אוכלות בדרך כלל. גורם אפשרי נוסף המונע התחדשות של הצפצפות הוא השיטות בשימוש נרחב שנועדו למנוע שריפות. צפצפות הן עצים המתחדשים במהירות לאחר שריפות. אפילו במצב שבו כל החלק מעל לקרקע של האורגניזם מת בשריפת יער, השורשים, המוגנים בדרך כלל מהטמפרטורות הקטלניות במהלך השריפה, יצמיחו עצים חדשים זמן קצר לאחר השריפה. הפרעות דוגמת שריפות הן לכן אירוע אקולוגי הכרחי על מנת שהצפצפות יתחרו במחטניים, הנוטים להחליף צפצפות אם יש תקופות ארוכות שבהן אין שריפות. לכן ייתכן שהגורם למותם של העצים הוא מדיניות מחמירה של מניעת שריפות במערב ארצות הברית. מצד שני ההכחדה הנרחבת של יערות המחטניים בשל החיפושית מהמין Dendroctonus ponderosae (באנגלית mountain pine beetle) עשויה לתרום בתנאים המתאימים להזדמנויות מרובות לחורשות הצפצפות להתרבות.[9]
בשל הרבייה הווגטטיבית של עצי הצפצפה שבגינה קבוצות שלמות של עצים הן בפועל שיבוטים, קיים חשש שמשהו שיפגע בעץ אחד יהרוג את כל העצים, בהנחה שהם פגיעים באותו אופן. בספטמבר 2006 נערך ביוטה כנס על מנת לשתף מחקרים ולהכין מתודולוגיה של מחקר הבעיה.[10]
שימושים
קליפת הצפצפה מכילה חומר שהילידים של צפון אמריקה והמתיישבים מאירופה נהגו למצות כתחליף לכינין.[8]
כמינים אחרים של צפצפות מהווים עצי צפצפה רעדנית עצי הסקה גרועים, כיוון שהם מתייבשים באיטיות, נרקבים במהירות, ומפיקים מעט חום. עם זאת מרבים להשתמש בהם באתרי קמפינג בגלל זמינותם ועלותם הנמוכה ולא נעשה בהם שימוש רב כעץ לבניין. החלוצים במערב אמריקה הצפונית השתמשו בהם לבקתות הבנויות מגזעי עצים או למחסות, אם כי הם לא היו בין המינים המועדפים.
העלים של הצפצפה הרעדנית ומינים נוספים בסוג צפצפה הם מקור מזון לזחלים של עשים ופרפרים ממינים שונים.
בקנדה משתמשים בעץ כמקור למוצרי עיסת עץ כדוגמת ספרים, עיתונים, ונייר הדפסה משובח. הצפצפה טוב במיוחד לייצור לוחות כדוגמת הלוח המכונה באנגלית oriented strand board[11] או waferboard. הקרשים מהצפצפה קלים ומשמשים לבניית רהיטים וארגזים, מקור לעץ בעץ לבוד ולוחות עץ לחיפוי קירות.
כריתת העצים להסקה, בנייה, להכנת עיסת עץ או לפינוי שטחים לחקלאות הקטינה דרמטית את השטחים שבהם צמחה הצפצפה במאות ה-19 וה-20.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Aspens
- ^ Aspen, Quaking (Populus tremuloides)
- ^ אזור נרחב של ערבה במערב קנדה המשתרע בתחומי הפרובינציות אלברטה, ססקצ'ואן ומניטובה
- ^ S.B. 41 State Tree Change
- ^ באנגלית Permafrost, פני שטח הנשארים קפואים במשך תקופה ארוכה ואינם מפשירים גם בקיץ
- ^ Genetic Variation and the Natural History of Quaking Aspen, Jeffry B. Mitton; Michael C. Grant
- ^ Quaking Aspen
- ^ 8.0 8.1 Ewing, Susan. The Great Alaska Nature Factbook
- ^ How will aspen respond to mountain pine beetle? A review of literature and discussion of knowledge gaps
- ^ Emblem of the West Is Dying, and No One Can Figure Out Why
- ^ הסבר על הנושא