מלחמת האזרחים האמריקנית

The American Civil War
	מימין לשמאל ומלמעלה למטה:; אברהם לינקולן – נשיא ארצות הברית; קרב צ'קמוגה, הקרב על אי מספר 10; קרב שילה, קרב המפטון רודס; ג'פרסון דייוויס – נשיא הקונפדרציה
	מימין לשמאל ומלמעלה למטה:; אברהם לינקולן – נשיא ארצות הברית; קרב צ'קמוגה, הקרב על אי מספר 10; קרב שילה, קרב המפטון רודס; ג'פרסון דייוויס – נשיא הקונפדרציה
תאריכים	12 באפריל 1861 – 9 במאי 1865 (4 שנים)
מקום	ארצות הברית
עילה	עבדות בארצות הברית, נאמנויות מקומיות למדינות ולא לאומה ברמה הפדרלית, פערים כלכליים ועוד.
תוצאה	ניצחון של האיחוד, תקופת השיקום, ביטול העבדות, פירוק הקונפדרציה, רצח לינקולן
שינויים בטריטוריות	ארצות הברית: בעיקר מדינות הגבול ודרום ארצות הברית.
הצדדים הלוחמים
ארצות הברית של אמריקה (האיחוד)	קונפדרציית המדינות של אמריקה (הקונפדרציה)
מנהיגים
אברהם לינקולן	ג'פרסון דייוויס
מפקדים
אדווין סטנטון; וינפילד סקוט; ג'ורג' מקללן; הנרי האלק; יוליסס ס. גרנט; ויליאם שרמן	יהודה פיליפ בנימין; רוברט אי. לי; אלברט סידני ג'ונסטון; תומאס ג'ונתן ג'קסון; ג'וזף א' ג'ונסטון; פ.ג.ט. בורגארד
כוחות
2,200,000 איש	1,064,000 איש
אבדות
360,000 הרוגים; 275,000 פצועים	258,000 הרוגים; 137,000 פצועים

מלחמת האזרחים האמריקנית (באנגלית: The American Civil War) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בשנים 1861–1865. 11 מדינות בדרום ארצות הברית שתמכו בעבדות הכריזו על פרישה מארצות הברית שהתנגדה לעבדות, והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, הידועה יותר בשמה המקוצר "הקונפדרציה".

הקונפדרציה, בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס, לחמה על עצמאותה מארצות הברית, והציגה את מלחמת האזרחים כמלחמת העצמאות של הקונפדרציה. הממשל הפדרלי בארצות הברית נתמך בידי עשרים מדינות, רובן מצפונה של ארצות הברית, שבהן בוטלה העבדות, וממערבה (שבאותם הימים היה מדולל אוכלוסין), ובידי חמש מדינות שבהן העבדות עדיין הותרה, אשר נודעו כמדינות הגבול.

בין המניעים למלחמה היו הפערים הכלכליים בין 25 המדינות המוכרות בשמן המקוצר "האיחוד", שהיו בעלות אוכלוסייה רבה יותר ותעשייה מפותחת,^[2] לבין מדינות הדרום, אשר כלכלתן נשענה על חקלאות, ובעיקר גידול הכותנה, מוצר הייצוא העיקרי, אשר חייב שימוש בכוח אדם רב - שהיה מבוסס על עבדים. בעקבות המלחמה, המשק התעשייתי הפך לנתח השוק הגדול ביותר של ארצות הברית על חשבון משק החקלאות.^[3] לאחר ארבע שנים של לחימה קשה ועקובה מדם (שרובה התרחשה בשטחי דרום ארצות הברית ומדינות הגבול), נכנעה הקונפדרציה והעבדות בוטלה בכל רחבי ארצות הברית. הטיפול בבעיות שהובילו למלחמה החל בתקופת השיקום, לאחר תום המלחמה. תקופת השיקום ארכה 12 שנים (בין 1865 ל-1877). בעקבות המלחמה העביר ממשל האיחוד את התיקון ה-13, ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860, ערכה המפלגה הרפובליקנית בהנהגתו של אברהם לינקולן קמפיין נגד הרחבת העבדות מעבר למדינות בהן התקיימה עד אז וביטולה בטריטוריות של ארצות הברית.^[4] על אף שלינקולן לא דרש את ביטול העבדות במדינות הדרום באותה עת, חששו מדינות העבדות מכך שצעדים אלה יינקטו בהמשך בהסתמך על התקדימים שיצר. הרפובליקנים היו חסידים נלהבים של פטריוטיות ולאומיות, ובמצע הבחירות שלהם ב-1860 קבעו כי כל איום לפירוק האיחוד ייראה כבגידה. לאחר ניצחונם בבחירות, ולפני שהממשל החדש נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1861, הכריזו שבע מדינות הכותנה על פרישתן מהאיחוד ויצרו יחד את הקונפדרציה. הן הממשל היוצא של הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן והן הממשל הנכנס של הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן, דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והכריזו עליו כמרד. שמונה מדינות נוספות שבהן התקיימה עבדות דחו את רעיון הפרישה בשלב זה, אך בהמשך שלוש מתוכן פרשו גם כן והצטרפו לקונפדרציה. הקונפדרציה לא זכתה להכרה דיפלומטית מאף מדינה זרה.

פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל 1861, כשכוחות הקונפדרציה תקפו את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינות האיחוד כדי לכבוש מחדש את השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות תומכות עבדות נוספות. שני הצדדים גייסו צבאות; האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה, הטיל סגר ימי על מדינות הקונפדרציה, שמנע מהן ייצוא כותנה עליו התבססה כלכלתן, וחסם את מרבית הייבוא אליהן. במזרח נותרה הלחימה היבשתית ללא הכרעה בשנים 62–1861, בהן הצליחה הקונפדרציה להדוף את התקפות האיחוד, שניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד שבווירג'יניה. על אף המרד והעימות האלים עם הדרום, נמנע לינקולן מהגדרת סיום העבדות בדרום כאחת ממטרות המלחמה במשך מעל לשנה.

כשנה וחצי לאחר תחילת פעולות האיבה הדרומיות, בחודש ספטמבר 1862, הפכה הצהרת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן, אשר הורתה על סיום העבדות במדינות הדרום, לאחת ממטרות המלחמה,^[5] והניאה את הבריטים מלהתערב בנעשה,^[6] על אף האינטרסים הכלכליים שהיו להם באזור. המפקד הצבאי של הקונפדרציה, רוברט לי, ניצח בקרבות בווירג'יניה, אך בשנת 1863, לאחר קרב גטיסברג, נעצרה התקדמותו צפונה והוא החל לסגת דרומה, תוך כדי אבדות כבדות. במערב השיג האיחוד שליטה על נהר המיסיסיפי, לאחר תפיסתה של ויקסבורג, ובכך חילק את הקונפדרציה לשניים. בשנת 1864 הצליח האיחוד בהובלת יוליסס ס. גרנט לממש את יתרונו בציוד ובכוח אדם, מול הקונפדרציה בהובלת הגנרל רוברט לי. גנרל ויליאם שרמן מצבא האיחוד כבש את העיר אטלנטה וצעד אל הים. התנגדותה הצבאית של הקונפדרציה פסקה לאחר כניעתו של לי בפני גרנט בקרב אפומטוקס ב-9 באפריל 1865.

מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אחת ה"מלחמות הטכנולוגיות" הראשונות. מסילות רכבת, טלגרף, ספינות קיטור ונשק בייצור המוני, היו בשימוש נרחב במהלכה. התרגול במלחמה כוללת, שפותח על ידי שרמן בג'ורג'יה, ומלחמת החפירות שנערכה סביב פטרסבורג (אנ') בווירג'יניה, בישרו את אופייה של מלחמת העולם הראשונה ביבשת אירופה כחצי מאה לאחר מכן. מלחמת האזרחים האמריקנית נותרה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית. נהרגו בה כ-620,000 חיילים ומספר לא ידוע של אזרחים. 10% מקרב הגברים בטווח הגילים 20–45 במדינות הצפון נהרגו או נפצעו, וכ-30% מכלל הגברים הלבנים בטווח הגילים 18–40 במדינות הדרום.^[7] ניצחונו של הצפון הביא לקיצה של הקונפדרציה ושל העבדות בארצות הברית, וחיזק את כוחו של הממשל הפדרלי. ההיבטים החברתיים, הפוליטיים, והכלכליים של המלחמה עיצבו את תקופת השיקום שנמשכה עד שנת 1877.

הסיבות לפרישה

שורשיה של התנועה לביטול העבדות בארצות הברית טמונים בהצהרת העצמאות של ארצות הברית. האבות המייסדים של ארצות הברית, במטרה למנוע מכך שחלק מבין שלוש עשרה המושבות לא יצטרפו לאיחוד, נמנעו מלקבוע הסדר בדבר העבדות עם הקמתה של ארצות הברית.^[8] במאה ה-18 המאוחרת הייתה הערכה כי עם הזמן העבדות תיעלם מעצמה כיוון שעם הזמן הפכה פחות ופחות רווחית, במיוחד ביחס לבתי החרושת שהחלו לצמוח בערים הגדולות, בעיקר בצפון, וסימנו את בואה של המהפכה התעשייתית. שינוי בגל כלכלי זה הגיע בדמותם של כלים לייצור המוני של כותנה,^[9] שלצד צמיחה אקספוננציאלית בביקוש אפשרו למספר רב של בעלי עבדים ובעלי אדמות בדרום להתעשר במהירות ולהפוך לאליטה כלכלית דרך השימוש שלהם בעבדים. ייצור הכותנה הגיע לכמויות כאלו שארצות הברית הפכה לספקית הכותנה הגדולה ביותר לאירופה, ובכך היא עקפה את שוקי הכותנה במזרח התיכון של האימפריה העות'מאנית.

העבדות נאסרה בטריטוריות הצפון-מערביות באמצעות תקנות צפון-מערב של שנת 1787. עד שנת 1804 פרסמו כל המדינות הצפון-מערביות חוקים האוסרים עבדות. אולם מרבית הכלכלה במדינות שבדרום ארצות הברית נשענה על חקלאות, שהצריכה כמות רבה של ידיים עובדות, ולכן באזור זה נותר מוסד העבדות על כנו. כאמור, במיוחד בלט ענף גידול הכותנה שהתרחב באופן משמעותי לאחר המצאת המנפטה ונהיה למוצר הייצוא העיקרי של מדינות הדרום. הקונגרס האמריקאי הטיל בשנת 1808 איסור על ייבוא עבדים לארצות הברית. עם זאת, תודות לסחר פנימי בשילוב עם גידול טבעי של אוכלוסיית העבדים, העבדות המשיכה לצמוח במדינות החדשות שהוקמו עמוק בדרומה של ארצות הברית. האיחוד נחלק לאורך קו מייסון-דיקסון למדינות הצפון החופשיות מעבדות, ולמדינות הדרום בהן נותרה העבדות חוקית.^[10] אף על פי שהושגו פשרות בנושא העבדות, כגון פשרת מיזורי מ-1820 ופשרת 1850, חל משבר בנושא בשנות ה-50 של המאה ה-19. לינקולן לא הציע חוקים פדרליים נגד העבדות במקומות שבהם התקיימה, אך בנאום הבית המחולק שנשא בספרינגפילד שבאילינוי עם קבלתו את מינוי המפלגה הרפובליקנית כסנאטור המדינה, הביע את רצונו ש"המתנגדים לעבדות יאסרו התפשטות נוספת שלה, ויגבילו אותה למקומות בהם הדעה הציבורית תנוח בשל האמונה כי העבדות נמצאת במסלול של הכחדה מוחלטת".^[11] רובו של המאבק הפוליטי בשנות ה-50 של המאה ה-19 התמקד בשאלת הרחבתה של העבדות אל הטריטוריות החדשות שנוצרו.^[12]^[13] גם הדרום וגם הצפון הניחו כי אם לא תורחב העבדות היא תדעך ותיפסק.^[14]^[15]

בין 1846 ל-1848 נערכה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, ועל אף הכיבוש של כל צפון מקסיקו ונתחים גדולים במרכזה ואפילו בירתה ניו מקסיקו, הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה קבע את קו גבול ארצות הברית–מקסיקו עם נסיגה אמריקאית משמעותית משטח הכיבוש הכולל במקסיקו.^[16] תוצאות ההסכם ותוואי הגבול נקבעו לאחר מאבק מריר בין תומכי ומתנגדי העבדות בקונגרס, כאשר התומכים רצו לספח כמה שיותר שטח ממקסיקו, שלפיהם היה עתיד להפוך למדינות שבהן תותר העבדות, בדומה לטקסס. נגד חזון זה של תומכי העבדות בדרום עמדו מתנגדי עבדות בקונגרס כמו גם מתיישבים אמריקאים בחלק מהטריטוריות שסופחו, כגון קליפורניה.^[17] עיקר המתיישבים בקליפורניה התנגדו לעבדות, ומעמדה הוסיף להתערער בעקבות בהלה לזהב שתרמה ליישוב המוני באזור ומכאן גם לפיתוח התעשייתי שלו על חשבון המשק החקלאי. מעבר לכך, עיקר דרום-מערב ארצות הברית מדבריות ורכסי הרים תלולים, שאינם פוריים עבור חקלאות ומכאן שאינם רווחיים עבור טיפוח משק עבדים חקלאי בדומה לזה הקיים בדרום-מזרח.

חששו של הדרום מאיסור עבדות בידי הממשל הפדרלי, והתרעומת שהועלתה בצפון על השפעתו של כוח העבדות, אותו החזיק בממשל, הביאה את המשבר לנקודת רתיחה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19. חילוקי דעות בין התנועה לביטול העבדות ואחרים לגבי מוסריותה של העבדות, היקפה של הדמוקרטיה וערכה הכלכלי של עבודה חופשית לעומת עבדות המטעים, גרמה להתמוטטותן של המפלגה הוויגית ושל מפלגות תנועת "שאינם יודעים דבר", ומפלגות חדשות תפסו את מקומן (מפלגת האדמה החופשית בשנת 1848, המפלגה הרפובליקנית בשנת 1854, מפלגת האיחוד החוקתי בשנת 1860). בשנת 1860 גם המפלגה הדמוקרטית, שהייתה המפלגה הארצית האחרונה שנותרה, התפצלה לאורך קווים מקומיים. צפוניים, שדעותיהם התפרסו בין תומכים בביטול העבדות כוויליאם גאריסון ועד רפובליקנים מתונים כאברהם לינקולן הדגישו את הצהרתו של תומאס ג'פרסון כי "כל האנשים נבראו שווים".^[18] לינקולן הזכיר הצהרה זו פעמים רבות, בהן בנאום גטיסבורג בשנת 1863.

כמעט כל המשברים הפנים אזוריים הקשורים בעבדות החלו בדיונים על פשרת שלוש החמישיות והארכה בת עשרים השנים של הסחר בעבדים אפריקנים בוועידה החוקתית של שנת 1787. המצאת כלי עיבוד הכותנה, המנפטה, בשנת 1793 בידי אלי ויטני הגדילה פי חמישים את כמות הכותנה הניתנת לעיבוד מדי יום, וכך הגבירה משמעותית את הביקוש לעובדים בדרום. היו חילוקי דעות בנוגע להצטרפותה של מדינת מיזורי התומכת בעבדות לאיחוד, דבר שהוביל לפשרת מיזורי בשנת 1820. חוק מרסן מנע דיונים בקונגרס על עתירות המבקשות לסיים את העבדות בין השנים 1835–1844, בעוד הייעוד הגלוי הפך לוויכוח בכל הקשור להשגת טריטוריות חדשות, שבהן תוכל העבדות להתרחב. צירופה לארצות הברית של רפובליקת טקסס בשנת 1845, כמדינה בה מותרת העבדות, יחד עם טריטוריות נוספות בסיום מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) הביאה לפשרת 1850. הפשרה קבעה שקליפורניה היא מדינה חופשית ושמלבדה כלל הטריטוריות המסופחות יאורגנו לכדי מדינות ואז יחליטו על דעת עצמן האם לאשר או לאסור עבדות בתחומן. בנוסף נקבע חוק העבד הנמלט: עבדים נמלטים הוכרזו פושעים פדרליים, ומי שמחביאם הוא פושע. לשם אכיפת החוק הוקמו יחידות מיוחדות של לוכדי עבדים בכל ארצות הברית. החוק העלה את חמת אפם של הצפוניים מתנגדי העבדות ופעל לייצג אינטרסים של דרומיים שרצו למנוע את בריחת עבדיהם. מאז חוק ביטול העבדות 1833, האימפריה הבריטית אסרה על קיום העבדות בכל מושבותיה ולכן עבדים נמלטים רבים ברחו מהדרום צפונה עד למושבות הבריטיות בקנדה. תושבים צפוניים הקימו על דעת עצמם את מסילת הרכבת המחתרתית להבריח עבדים נמלטים לקנדה.^[19]

הנשיא בעת הפשרה היה מילרד פילמור מהמפלגה הוויגית, שאמנם התנגד לעבדות אך העריך כי הפשרה היא המוצא היחיד לשימור האיחוד ובנוסף לכך העריך שלו, בהיותו נשיא, כמו גם לכלל הממשל הפדרלי, אין הסמכות או היכולת להביא לביטול העבדות. פילמור ניסה לקדם את הפשרה גם במטרה לקבל תמיכה בנושאי מדיניות שונים של המפלגה בקונגרס, אך בתמורה גרם לפיצולה בפועל ולפירוקה' על אף הערכתו כי דרך הפשרה יוכל לתרום לאיחוד המפלגה תחת מצע שנטה לעבר המרכז הפוליטי.^[20] בעקבות ההפסד המוחץ של הוויגים בבחירות לנשיאות ב-1852, המפלגה התמוססה וחלק רחב מבסיס תומכיה עבר למפלגה הרפובליקנית שרק קמה.

סעיף וילמוט בפשרת 1850 היה ניסיון של פוליטיקאים צפוניים לשלול את העבדות בשטחים שנכבשו ממקסיקו במלחמה ואחריה. ספרה הפופולרי של הארייט ביצ'ר סטואו "אוהל הדוד תום" (1852), הגביר את ההתנגדות בצפון לחוק העבד הנמלט 1850.^[21]

מנשר אוסטנד משנת 1854 היה ניסיון כושל של הדרום לרכוש ולספח את קובה מספרד כמדינת עבדים. מערכת המפלגות השנייה התפרקה לאחר שחוק קנזס נברסקה נחקק בשנת 1854. חוק זה החליף את האיסור בפשרת מיזורי על העבדות בריבונות עממית, המאפשר לתושבי הטריטוריות להצביע בעד או נגד העבדות. מחלוקת "קנזס המדממת", על מעמדה של העבדות בטריטוריית קנזס, כללה זיוף הצבעות מסיבי שבוצע על ידי תומכי העבדות שכונו "פרחחי הגבול". תרמית ההצבעות הביאה את הנשיא תומך הדרום פרנקלין פירס ואת מזכיר המדינה שלו ג'יימס ביוקנן להגדיר את טריטוריית קנזס כמדינת עבדות. ביוקנן אף תמך בחוקה התומכת בעבדות, חוקת לקומפטון (Lecompton Constitution).

האלימות סביב מעמדה של העבדות בקנזס התפרצה עם מלחמת וקרוסה, בזיזתה של לורנס, הלקאתו של צ'ארלס סאמנר (הרפובליקני) בידי פרסטון ברוקס (הדרומי), הטבח בפוטווטומי, קרב בלאק ג'ק, קרב אוסווטומי, וטבח מאראיס נס סייגנס. פסיקתו של בית המשפט העליון בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד משנת 1857 התירה את העבדות גם בטריטוריות שבהן מרבית האוכלוסייה התנגדה לעבדות, כדוגמת קנזס.

עימותי לינקולן-דאגלס בשנת 1858 כללו את דוקטרינת פריפורט (Freeport) שנהגתה על ידי מנהיג האגף הצפוני של המפלגה הדמוקרטית סטיבן דאגלס (אשר התמודד לנשיאות מול לינקולן שנתיים מאוחר יותר, והפסיד לו). דוקטרינה זו טענה כי זכותה של כל מדינה בארצות הברית לקבוע, לפי העדפת הרוב בה, את יחסה לעבדות, וכי לבית המשפט אין סמכות להחליט בעניין זה באופן הסותר את החקיקה המקומית בה בחרו אזרחי המקום. דוקטרינה זו הועלתה בתגובה לפסיקת דרד סקוט אשר, יחד עם כישלונו של דאגלס עם חוקת לקומפטון, פיצלה את המפלגה הדמוקרטית בין הצפון לדרום. בשנת 1859 נעשתה פשיטה על נשקיית הארפרס פרי (Harpers Ferry) על ידי מתנגד העבדות ג'ון בראון, בניסיון לגרום למרד עבדים. הפיצול בין הצפון לדרום במפלגה הדמוקרטית בשנת 1860, עקב דרישת הדרום לקוד עבדות בטריטוריות, השלים את הקיטוב בין הצפון לדרום.

עבדות

ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

תמיכת מדינה בפרישה מהאיחוד התאימה ביחס ישר למספר חוות המטעים שבה. מדינות הדרום העמוק, שבהן היה הריכוז הגבוה ביותר של מטעים, היו הפורשות הראשונות. מדינות הדרום הצפוניות יותר של וירג'יניה, צפון קרוליינה, ארקנסו וטנסי, שבהן היה מספר קטן יותר של מטעים, דחו את הפרישה עד שמשבר פורט סאמטר כפה עליהן בחירה באחד הצדדים. מדינות הגבול בין הצפון לדרום, שבהן היה מספר מועט של מטעים, לא פרשו כלל מהאיחוד.

החל משנת 1860 נאמד מספרן של המשפחות הדרומיות שהחזיקו בעבדים ב-43% בדרום התחתון, 36% בדרום העליון, ו-26% במדינות הגבול, שלחמו בעיקר עבור האיחוד. מחצית מבעלי העבדים החזיקו 1–4 עבדים. 8,000 בעלי מטעים החזיקו כ-50 עבדים ויותר בשנת 1850, ו-1,800 בעלי מטעים החזיקו מעל 100 עבדים; 85% מהעבדים התגוררו בדרום התחתון, בניגוד לאחוז אחד בלבד שהתגוררו במדינות הגבול. לפי מפקד האוכלוסין של שנת 1860, 393,975 תושבים, המייצגים כ-8% מכלל המשפחות בארצות הברית, החזיקו ב-3,950,528 עבדים.^[22]

95% מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארצות הברית התגוררה במדינות הדרום, והיוותה כשליש מהאוכלוסייה באזורים אלה (לעומת אחוז אחד מכלל האוכלוסייה בצפונה של ארצות הברית, שהתרכזו במיוחד בערים הגדולות כגון ניו יורק ופילדלפיה). עובדה זו הגבירה את הפחד משחרור עבדים בדרום.^[23] החלטתו של בית המשפט העליון משנת 1857 במקרה דרד סקוט, עבד שחור שתבע את אדונו ודרש את שחרורו, החריפה את המחלוקת. החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, רוג'ר טוני, קבעה כי "עבדים נחותים כל כך עד כי אין להם כל זכויות אותן חייב האדם הלבן לקיים". בהחלטה זו הפך טוני את החלטת פשרת מיזורי, שאסרה את העבדות בטריטוריות הנמצאות צפונית לקו '36°30. הוא הצהיר, "חוק הקונגרס אשר אסר על אזרחים להחזיק ולהיות בעלים [לאדם משועבד] בטריטוריות של ארצות הברית מצפון לקו אינו מחויב בזאת על ידי החוקה ולכן מבוטל".^[24] הדמוקרטים שיבחו את החלטת משפט דרד סקוט, אך הרפובליקנים סימנו אותה כ"סילוף זדוני" של החוקה. טוני טען כי סקוט, בהיותו עבד, אינו אזרח אמריקאי, וככזה לא יכול היה להגיש תביעה בבית משפט פדרלי. יתר על כן, אף על פי שכלל לא נדרש להחליט בנושא, הוסיף טוני פסק דין שקבע כי פשרת מיזורי, אשר הועברה בקונגרס, מנוגדת לתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית המונע הפקעת רכוש על ידי השלטון ללא פיצוי נאות, ולכן מבוטלת. לינקולן הזהיר כי "החלטת דרד סקוט הבאה"^[25] עלולה לאיים על מדינות הצפון בהתפשטות העבדות.

נושא העבדות התחבר לתחרות אזורית על השליטה בטריטוריות,^[26] ודרישת הדרום לקוד עבדים בעבור הטריטוריות שימשה פוליטיקאים דרומיים לפיצול המפלגה הדמוקרטית לשתיים, מצב שהביא לבחירתו של אברהם לינקולן הרפובליקן ולפרישת מדינות הקונפדרציה. כאשר עלה נושא הפרישה, אמר סנאטור דרום קרוליינה ובעל המטעים ג'ון טוונסנד כי "אויבינו עומדים לנקוט עמדה שלטונית, ובכוונתם לשלוט לפי גחמות התאוריות הפנטיות שלהם, ולפי המטרה המוצהרת של ביטול העבדות".^[27] דעות דומות הובעו בכל רחבי הדרום במאמרי מערכת, בנאומים פוליטיים, ובהצהרות על סיבות לפרישה מהאיחוד.

חששות הדרום לא היו כלכליים בלבד, אלא נבעו גם מהחשש משוויון גזעי.^[28]^[29] הצהרתה של טקסס על פרישתה מהאיחוד אמרה כי המדינות שלא החזיקו בעבדים הצדיקו את עצמן באמצעות "טיעון הדוקטרינה הפגומה על אודות שוויון כל האנשים, ללא התחשבות בצבע או בגזע", וזו של הגזע האפריקאי, "בו אנו מחזיקים באופן מוצדק ונחשב כגזע נחות ומשועבד". אדמונד דרגאן, בדלן מאלבמה, הזהיר כי לבנים ושחורים משוחררים אינם יכולים לחיות יחדיו; אם העבדים ישוחררו ויישארו בדרום, "אנו עצמנו נהפוך לתליינים של עבדינו שלנו. עד מצב כזה מביאה אותנו המדיניות של אויבינו מהצפון, וכך לא רק נידלדל לכדי עוני, אלא אף נידחק לכדי פשע, ולביצוע חטא".^[30]

החל משנות ה-30 של המאה ה-19, סירב ראש שירות הדואר של ארצות הברית להעביר לדרום דברי דואר שהכילו פרסומים בנושא שחרור מעבדות. מורים מהצפון שנחשדו בקשרים עם התנועה לשחרור מעבדות גורשו מהדרום, ודברי ספרות מטעם תנועה זו נאסרו לפרסום. דרומיים דחו את טענות הרפובליקנים כי אינם תומכי התנועה. הצפוניים הרגישו מאוימים אף הם, כדברי ההיסטוריון האמריקני אריק פונר, "הצפוניים הגיעו להשקפה כי העבדות מהווה אנטיתזה לחברה טובה, כמו גם איום על האינטרסים והערכים הבסיסיים שלהם".

במהלך שנות ה-50 עזבו עבדים את מדינות הגבול עקב מכירה, שחרור ובריחה, ובמדינות הגבול שהו יותר אפרו-אמריקנים חופשיים ומהגרים מאירופה מאשר במדינות הדרום התחתון, מצב שהגביר את חששותיהם של הדרומיים כי העבדות מאוימת בהכחדה מהירה באזור זה. חששות אלה הגבירו את מאמצי הדרום להפוך את קנזס למדינת עבדות. בשנת 1860 צנח מספר המשפחות הלבנות שבבעלותן עבדים לכדי 16% מכלל האוכלוסייה. עבדים שנמכרו לדרום התחתון היו בבעלות של משפחות עשירות מועטות, ומחיר העבדים עלה.

אף כי לינקולן הסכים לתיקון קורווין, שהגן על העבדות במדינות בהן התקיימה, טענו תומכי הפרישה כי הביטחונות לכך חסרי משמעות. מלבד אובדנה של קנזס לתומכי השחרור, חששו תומכי הפרישה כי אובדן העבדים במדינות הגבול יביא לשוויון זכויות, וכי מדינות הדרום העליון עלולות להיות הבאות בתור. הם חששו כי הרפובליקנים ייתנו חסות להסתת עבדים ומתנגדי עבדות דרומיים כמו הינטון הלפר. העבדות במדינות הדרום התחתון, "כמו עקרב המכותר על ידי אש, תחנוק את עצמה למוות".

לפי ההיסטוריונית צ'נדרה מאנינג, גם חיילי האיחוד וגם חיילי הקונפדרציה, שלחמו בפועל, האמינו כי העבדות היא הסיבה למלחמת האזרחים. רובם של חיילי הקונפדרציה לחמו כדי להגן על העבדות, אותה ראו כחלק אינטגרלי מהכלכלה והתרבות בדרום. חיילי האיחוד האמינו כי הסיבה האמיתית למלחמה היא הבאה לשחרור העבדים. למרות זאת, רבים מחיילי האיחוד לא אימצו את הרעיון של הקזת דמם למען העבדים האפרו-אמריקנים, אותם ראו כנחותים. מחקרה של מאנינג כלל קריאה של עלוני מחנות צבא, והתכתבויות בין חיילים לבני משפחותיהם במהלך מלחמת האזרחים. מאנינג מציינת כי הוויכוח העיקרי בין מדינות הקונפדרציה על הפרישה לא היה על זכויותיהן כמדינות, אלא על "כוחו של הממשל הפדרלי להשפיע על מוסד העבדות, ובמיוחד על ההגבלות על צירופן של טריטוריות חדשות".^[31]

נאמנות לאינטרסים מקומיים

הכוונה בנאמנות לאינטרסים מקומיים היא להבדלים בין הכלכלות, המבנה החברתי, מנהגים, וערכים מדיניים בין הצפון לדרום.^[32] היא התגברה באופן יציב בין השנים 1800–1860 בשעה שהצפון ביטל בשלבים את קיומה של העבדות, הפך למתועש, לעירוני, ובנה חוות משגשגות, בעוד שבדרום העמוק התרכזו מטעים חקלאים המבוססים על כוח העבודה של העבדים, לצד חוות של לבנים עניים. הדרום התפשט אל שטחים חדשים ועשירים בדרום מערבה של היבשת (מאלבמה לטקסס). מצד שני, העבדות הצטמצמה במדינות הגבול ושרדה בקושי בערים ובאזורים תעשייתיים (היא דעכה בערים כמו: בולטימור, לואיוויל וסיינט לואיס), אז בעוד הדרום התבסס על העבדות באזורים הכפריים והלא תעשייתיים. מאידך, עם התגברות הדרישה לכותנה האמיר מחירם של העבדים. היסטוריונים התווכחו האם ההבדלים הכלכליים בין הצפון המתועש לדרום החקלאי תרמו לגורמי המלחמה. רוב ההיסטוריונים של ימינו אינם מסכימים עם הדטרמיניזם הכלכלי של ההיסטוריון צ'ארלס ברד משנות ה-20 של המאה ה-20 ומדגישים כי הכלכלות הצפוניות והדרומיות היו משלימות מעיקרן.

פחד מפני מרידות עבדים ומתעמולה לביטול העבדות הפכו את הדרום לעוין לתנועה לביטול העבדות.^[33]^[34] הדרומיים התלוננו כי הצפון השתנה והחליף את האידאולוגיה שלו, בעוד שהדרום שמר על הערכים הרפובליקניים ההיסטוריים של האבות המייסדים (רבים מהם היו בעלי עבדים, לרבות ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, וג'יימס מדיסון). לינקולן אמר כי הרפובליקנים הלכו בעקבות המסורת של מתכנני מסגרת החוקה (כולל חוק הצפון-מערב, ופשרת מיזורי) שנועדו למנוע את התפשטותה של העבדות.^[35] נושא קבלת העבדות (במסווה של דחיית בישופים בעלי עבדים ומיסיונרים) פיצל את הזרמים הגדולים בדת (המתודיסטים, בפטיסטים, והכנסיות הפרסביטריאניסטיות) לשני זרמים נפרדים, צפוני ודרומי. התיעוש גרם לכך ששבעה מתוך שמונה מהגרים אירופאים התיישבו בצפון. היקף תנועת המהגרים מהדרום לצפון היה כפול מהתנועה ההפוכה ותרמה לחשש בדרום.

לאומנות וכבוד

לאומנות הייתה כוח חזק בתחילת המאה ה-19, עם דוברים מפורסמים כמו: אנדרו ג'קסון ודניאל ובסטר. בעוד למעשה כמעט כל הצפוניים תמכו באיחוד, הדרומיים היו מפוצלים בין אלה שהיו נאמנים לארצות הברית כולה (אלה כונו "אחדותנים"), ואלו שהיו נאמנים בעיקר לאזור הדרום ולאחר מכן לקונפדרציה. ההיסטוריון האמריקני סי. ואן וודווארד אמר, ”חברת עבדים גדולה... גדלה ובאורח פלא פרחה בליבה של בורגנות מעמיקה ורפובליקה פוריטנית בחלקה. היא ויתרה על מקורותיה הבורגניים ובאופן מכאיב הצדיקה ופיתחה את מוסדותיה, חוקיותה, מופשטותה, והגנותיה הדתיות... כאשר המשבר הגיע היא בחרה להילחם. זה הוכח כמאבקה למוות של חברה, שנפלה בחורבות”.^[36] עלבונות לכבוד הדרומי כללו את הספר אוהל הדוד תום (1854) ואת הפשיטה של ג'ון בראון על נשקיית הארפרס פרי.

בעוד הדרום פנה ללאומנות דרומית, כיוונו גם מנהיגי הצפון לאידאולוגיות לאומניות, ודחו את הרעיון להתנתקות. מצע הרפובליקנים של שנת 1860 הזהיר כי פירוק האיחוד הוא בגידה ויהיה בלתי נסבל:

אנו מגנים את האיומים הללו של פירוד... כסותרים את העקרונות החיוניים של ממשל חופשי, ורואים כחובה לנזוף ולהשתיק איום זה לנצח.

— מצע המפלגה הרפובליקנית בשנת 1860

זכויות המדינות

ערך מורחב – זכויות המדינות בארצות הברית

מוסכם היה כי יש למדינות זכויות לאוטונומיה מוגבלת, ורוב הציבור גם הכיל עבדות בגבולות שנקבעו בפשרת מיזורי, אך פשרה זו הותירה סימני שאלה חוקיים ביחס לעבדים ואזרחים אשר נעים ממדינה למדינה. האם בעלים ועבדיהם שיעברו ממדינה מתירת עבדות למדינה אוסרת עבדות יאבדו את זכותם עליהם? ומה בדבר עבדים נמלטים שיגיעו למדינה שאוסרת עבדות? הצפוניים דחו "זכות" זו כי היא פגעה בזכותם האוטונומית לאסור על קיום עבדות בשטחם. רפובליקנים המחויבים להביא לקץ התפשטותה של העבדות היו מאלו שהתנגדו נחרצות לזכות להביא את העבדים כרכוש אל מדינות וטריטוריות החופשיות מעבדות. החלטת בית המשפט העליון בנושא דרד-סקוט משנת 1857 תמכה וחיזקה את טיעוני הדרום.

הדרום גם טען כי לכל מדינה יש זכות לפרוש מהאיחוד בכל עת, חוקת ארצות הברית הייתה תאוריית קומפקט או הסכם בין המדינות החברות. צפוניים (כולל הנשיא ביוקנן) דחו רעיון זה כמנוגד לרצונם של האבות המייסדים שאמרו כי הם מקימים "איחוד נצחי". ההיסטוריון ג'יימס מקפרסון כותב בנוגע לזכויות המדינות והסברים אחרים שאינם קשורים לנושא העבדות:

בעוד אחת או יותר מפרשנויות אלה נותרת פופולרית בקרב בניהם של ותיקי הקונפדרציה וקבוצות מורשת דרומיות אחרות, מעט היסטוריונים מקצועיים תומכים בהן. מכל פרשנויות אלה, הטיעון של זכויות המדינות הוא החלש ביותר. הוא לא הצליח לשאול את השאלה, זכויות המדינות לאיזו מטרה? זכויות המדינות, או ריבונות, הייתה תמיד יותר אמצעי מאשר מטרה, כלי להשגת מטרה מסוימת יותר מאשר עיקרון.^[37]

התנועה לשחרור העבדות ונושאי אדמה חופשית

טבח מאראיס נס סייגנס של מתנגדי עבדות אשר התרחש בקנזס. 19 במאי 1858.

כוחות המתנגדים לעבדות בצפון זיהו את "כוח העבדות" כאיום ישיר על הערכים הרפובליקנים. הם טענו כי בעלי עבדים עשירים השתמשו בכוח פוליטי כדי לתפוס את הנשיאות, הקונגרס, ובית המשפט העליון, ובכך מאיימים על זכויות האזרחים בצפון.^[38]

"אדמה חופשית" הייתה דרישה של הצפון כי האדמות החדשות שנפתחו בפני מתיישבים במערב יהיו זמינות בעבור איכרים חופשיים (Yeoman – מונח היסטורי, איכר שעיבד את אדמותיו שלו), ולא ירכשו בידי בעלי עבדים עשירים שישתלטו על האדמות הטובות ביותר ויעבדו אותן באמצעות עבדים, וישאירו בידי אותם איכרים לבנים אדמות פחות טובות. נושא זה היווה את הבסיס למפלגת האדמה החופשית של שנת 1848, ונושא מרכזי במפלגה הרפובליקנית.

חברי מפלגת האדמה החופשית והרפובליקנים דרשו חוק נחלה שיחלק אדמות פדרליות למתיישבים. חוק זה נדחה בידי דרומיים שחששו כי חוק זה יעודד הגירה למערב של מהגרים אירופאים ולבנים דרומיים עניים.

התנגדות לעבדות הייתה קיימת גם מטעמים דתיים מצפוניים. ההתנגדות המפורסמת בעניין זה היא הפשיטה של ג'ון בראון על מפעלי הנשק והארסנל בהארפרס פרי שבווירג'יניה המערבית דהיום. יש היסטוריונים הרואים פשיטה זו, שנכשלה בסופו של דבר, כאחד הגורמים המיידיים לפרוץ מלחמת האזרחים.^[39]

מכס מגן ומשבר כלכלי

מכס המגן של שנת 1828 היה מכס מגן גבוה או מס על יבוא שעבר בקונגרס בשנת 1828. הוא תוייג כ"מכס מגן מאוס"^[40] בידי משמיציו הדרומיים וזאת בעקבות השפעתו על כלכלת הדרום. מכס המגן של שנת 1828 בוטל לאחר מחאה עזה מצידה של דרום קרולינה ואיום בביטול תוקפו של החוק בתחומה.

הדמוקרטים בקונגרס, שנשלטו בידי הדרום, כתבו את חוקי מכס המגן בשנות ה-30, ה-40 וה-50 והמשיכו להפחית את שיעורי המס, כך ששיעורי המס של שנת 1857 היו הנמוכים מאז שנת 1816. לדרום לא היו כל תלונות אך שיעורי המס הנמוכים הכעיסו את התעשיינים ופועלי המפעלים בדרום, בעיקר בפנסילבניה, שדרשו הגנה על תעשיית הברזל הצומחת שלהם. הוויגים והרפובליקנים תמכו במיסוי גבוה כדי לעודד את הצמיחה התעשייתית, והרפובליקנים קראו להעלאת מיסי המגן בבחירות של שנת 1860. העלאת המיסים התבצעה לבסוף בשנת 1861 לאחר שהדרומיים התפטרו ממושביהם בקונגרס.

בעשורים האחרונים היסטוריונים המעיטו בערכו של נושא מיסי המגן, כשהם מציינים כי אנשים מעטים בשנים 61–1860 טענו כי היה זה נושא בעל חשיבות מרכזית עבורם. מסמכים בדלניים ספורים אכן מציינים את נושא מיסי המגן, אך לא באותה התדירות של נושא שימור העבדות. בכל אופן, כמה כלכלנים ליברטריאנים מיחסים חשיבות רבה יותר לנושא מיסי המגן.

ב-1857 הירידה הכללית של הכלכלה הבינלאומית, התרחבות המשק המקומי, הנפקת שטרות מחוץ לתקן הזהב (יחס של פי שמונה), ופשיטת רגל של מספר בנקים היו בין הגורמים שהובילו לפרוץ משבר כלכלי שנודע בכינוי הפאניקה של 1857. ספקולנטים בלתי זהירים גרמו להרחבת המשק באופן חסר פרופורציה. מלבד המצב הכלכלי המעורער מה, נוספה ירידה מורגשת בייבוא ומחירי התבואה האמירו. על מצב כלכלי רגיש זה התווסף המאבק הפוליטי סביב שאלת העבדות. האזרחים חששו על כספם וחסכונותיהם שבבנקים ומיהרו למשוך אותם, ופיקוחו הקלוש של הממשל הפדרלי על אספקת הכספים, לא היה בו כדי להתמודד מול הבעיה המחריפה. קריסתה של חברת הביטוח והנאמנות אוהיו לייף (אנ') היוותה שלב מכריע לבוא הפאניקה. עם בוא השמועה על טביעתה של סנטרל אמריקה כשעל סיפונה זהב בשווי 1.6 מיליון דולר שאליו המתינו הבנקים בניו יורק, הומט הגורל על הכלכלה האמריקאית. אנשים נהרו אל הבנקים למשוך את כל כספם, והבנקים שלא עמדו בסחרור הפיננסי - קרסו, וב-13 באוקטובר נסגרו והפאניקה החלה במלוא עוזה. הבנקים נותרו סגורים כחודשיים, עד 12 בדצמבר. תעשיית הרכבת שחוותה צניחה פיננסית פיטרה עובדים רבים, ומניותיה שצנחו הביאו למשבר פיננסי חמור באירופה. המשקיעים הרבים שסיכנו את כספם בתקופה שלפני כן, חוו את הפאניקה במהירות. השפל הכלכלי אליו הידרדרה ארצות הברית הטיל את השלכותיו אל רחבי העולם.^[41]^[42]

הפאניקה נמשכה כשנתיים, אך הכלכלה האמריקאית לא התאוששה ממנה במשך כעשור, עד לאחר מלחמת האזרחים.

בחירתו של לינקולן

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860

הבחירות לנשיאות ב-1860 עמדו בסימן אופוזיציה מפולגת לרפובליקנים. הדמוקרטים התפצלו לשלושה מועמדים: מועמד האגף הצפוני דאגלס, מועמד האגף הדרומי ג'ון ברקינרידג', סגן הנשיא של ביוקנן ומועמד מטעם המרכז הפוליטי שניסה לאחות את הקרעים ולמנוע פרישה ג'ון בל (מפלגת האיחוד החוקתי). הרפובליקנים מצידם החליטו למנות את אברהם לינקולן למועמדם לנשיאות, שכן מעבר לכך שלינקולן היה כוכב פוליטי עולה, הוא נחשב מתון יותר בעמדותיו מאשר ויליאם סיוארד או סלמון צ'ייס.^[43] על אף מאמציהם של הרפובליקנים להעמיד מועמד פשרה מתון, מצע מפלגתם שהתנגד נחרצות לעבדות הוחשב בידי רבים בדרום העמוק לסכנה ממשית לזכויות ולחירויות שלהם. לינקולן הרפובליקני ניצח על האופוזיציה המפולגת כאשר, כצפוי, עיקר התמיכה בו הגיעה מהצפון ומהמערב הרחוק (קליפורניה ואורגון). לינקולן לא השיג רוב מצביעים מקרב העם, אך השיג את רוב האלקטורים הנדרש לבחירה (180 מתוך 303 אלקטורים לעומת 39.8% מכלל קולות המצביעים).^[43]

בחירתו של לינקולן באוקטובר 1860 הייתה הגורם האחרון לתחילת הפרישה. ניסיונות להגיע לפשרה, ובהם תיקון קורווין ופשרת קריטנדן, נכשלו. בתיקון קורווין ניסה ציר בית הנבחרים תומאס קורווין להעביר תיקון חוקתי לפיו: ”החוקה לא תתוקן באופן שיסמיך את הקונגרס לבטל או להתערב במוסדות הפנימיים של מדינה מן המדינות, ובפרט באלה העוסקים באנשים העובדים או המשרתים בהתאם לחוקי כל מדינה מן המדינות.” על אף שההצעה עברה ברוב דחוק בקונגרס ונתמכה בידי הנשיא היוצא והנשיא הנכנס, מדינות הדרום הפורשות התעלמו ממנה ורק שלוש מדינות צפוניות אישרו אותה.^[44] בפשרת קריטנדן ניסה הסנאטור ג'ון קריטנדן להביא לאישורם של סדרת תיקונים בחוקה ותיקונים לחוקים קיימים ובהם גם החייאה של קו פשרת מיזורי מ-1820. ההצעה התקבלה באהדה בין חברי סנאט ממדינות הדרום, אולם רוב חברי המפלגה הרפובליקנית דחו את עיקריה מתוך עמדה שאין להתיר לעבדות להתפשט. לינקולן גינה את ההצעה וטען שאיננה מתמודדת עם עתיד העבדות בארצות הברית. הרפובליקנים הצהירו כי קבלת ההצעה משמעותה "ברית עולמים למלחמה נגד כל אדם, שבט ומדינה המחזיקים ברגל אדמה בין מקום הימצאנו לבין ארץ האש."^[45]

מנהיגי הדרום חששו כי לינקולן יעצור את התפשטות העבדות ויתווה מסלול להכחדתה, על אף הבטחותיו כי ימנע מלפעול באופן קיצוני וחד צדדי. מדינות העבדים, שהפכו למיעוט בבית הנבחרים, עמדו עתה בפני עתיד של מיעוט תמידי בסנאט ובמועצה האלקטורלית כנגד צפון הולך ומתחזק. לפני השבעתו לתפקיד של לינקולן במרץ שנת 1861, הכריזו שבע מדינות עבדים על פרישתן מהאיחוד והתקבצו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה.

תחילת הפרישה

ג'פרסון דייוויס, נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה (1861–1865)

פרישתה של דרום קרולינה

בחירתו של לינקולן גרמה לדרום קרולינה להקים ועידה מדינתית לשקילת פרישה מהאיחוד. טרם המלחמה, פעלה דרום קרולינה יותר מכל מדינה דרומית אחרת לקידום הטענה לפיה מדינה באיחוד יכולה להתעלם מחקיקה פדרלית, ואף לפרוש מהאיחוד ולחזור לעצמאות. הוועידה שהוקמה הצביעה פה אחד על פרישה מהאיחוד ב-20 בדצמבר 1860 ואימצה את ה"הכרזה על הגורמים המיידיים המביאים ומצדיקים את פרישת דרום קרולינה מהאיחוד הפדרלי^[46]". הוועידה טענה בזכות סמכותן של מדינות האיחוד לאישור עבדות, התנגדה לחוק העבד הנמלט 1850 וקבעה כי מדינות הצפון אינן ממלאות את חובתן החוקתית כלפיה.

שש "מדינות הכותנה" הנוספות מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וטקסס הלכו בעקבותיה ופרשו בחודשים ינואר ופברואר של שנת 1861, מספר שבועות לאחר פרישתה של דרום קרולינה.

חורף הפרישה

פרישת 7 המדינות התרחשה לפני כניסתו לתפקיד של לינקולן. המדינות ייסדו ממשל פדרלי דרומי, בשם מדינות הקונפדרציה של אמריקה, ב-4 בפברואר 1861. המדינות הפורשות השתלטו על מבצרים ונכסים פדרליים אחרים בתחומן, תוך התנגדות מועטה מצידו של הנשיא המכהן ג'יימס ביוקנן, שכהונתו הסתיימה ב-4 במרץ 1861. ביוקנן אמר כי ההחלטה בעניין דרד-סקוט מוכיחה כי לדרום אין כל סיבה לפרישה, וכי האיחוד "נועד להיות נצחי", אך כי "הסמכות לכפות בכוח על מדינה להיוותר באיחוד" אינו בין "הסמכויות שהוענקו לו על ידי הקונגרס".^[47] רבע מצבא ארצות הברית, כל חיל המצב במדינת טקסס, נכנע במהלך חודש פברואר 1861 לכוחותיה של טקסס בראשות הגנרל דייוויד טוויגס, אשר הצטרף לאחר מכן אל הקונפדרציה.

כאשר התפטרו הדרומיים ממושביהם בסנאט ובבית הנבחרים, היו יכולים הרפובליקנים להעביר חוקים שקודם לכן נחסמו בידי הסנטורים הדמוקרטים לפני המלחמה, בהם "מס מוריל", מועצת חלוקת האדמה, (חוק מוריל), חוק הנחלה, חוק מסילות הרכבת חוצות היבשת (Pacific Railroad Acts), חוק הבנקים הלאומי, ואישורם של ניירות הכסף, עליהם הודפס המטבע האמריקני, חוק ההילך החוקי 1862. חוק ההכנסה של שנת 1861 (Revenue Act of 1861) הציג את מס ההכנסה שנועד לממן את המלחמה.

הקונפדרציה

ערך מורחב – קונפדרציית המדינות של אמריקה

שבע המדינות הפורשות הקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה ב-4 בפברואר 1861, ובחרו לנשיאה את ג'פרסון דייוויס. מבנה הממשל בקונפדרציה היה דומה מאוד למודל הנקבע בחוקת ארצות הברית.

לאחר ההתקפה על מבצר סאמטר, קרא הנשיא לינקולן לגיוס צבא מתנדבים מכל מדינה. בתוך חודשיים נוספים, הכריזו ארבע מדינות עבדים דרומיות נוספות על פרישתן מהאיחוד והצטרפותן אל קונפדרציית המדינות: וירג'יניה, ארקנסו, צפון קרולינה וטנסי. כתוצאה מכך פרש חלקה הצפון מערבי של מדינת וירג'יניה ממדינת וירג'יניה, והצטרף אל האיחוד כמדינה החדשה מערב וירג'יניה ב-20 ביוני 1863. עד לסוף שנת 1861, היו מיזורי וקנטקי תחת שלטונו של האיחוד, כאשר ממשלת המדינות מטעם הקונפדרציה שהתה בגלות.

מדינות האיחוד

ערך מורחב – האיחוד

עשרים ושלוש מדינות נותרו נאמנות לאיחוד: קליפורניה, קונטיקט, דלאוור, אילינוי, אינדיאנה, איווה, קנזס, קנטקי, מרילנד, מיין, מסצ'וסטס, מישיגן, מינסוטה, מיזורי, ניו המפשייר, ניו ג'רזי, ניו יורק, אוהיו, אורגון, פנסילבניה, ורמונט, ויסקונסין ורוד איילנד. במהלך המלחמה הצטרפו וירג'יניה המערבית ונבדה לאיחוד כמדינות חדשות. טנסי ולואיזיאנה הוחזרו לאיחוד תחת שלטון צבאי כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה.

הטריטוריות קולורדו, דקוטה, נברסקה, נבדה, ניו מקסיקו, וושינגטון ויוטה לחמו לצד האיחוד. כמה שבטי אינדיאנים שהחזיקו בעבדים תמכו בקונפדרציה, והביאו על הטריטוריה האינדיאנית (אוקלהומה), מלחמת אזרחים קצרה, אך עקובה מדם.^[48]

מדינות הגבול

ערך מורחב – מדינות הגבול

מדינות הגבול באיחוד היו מערב וירג'יניה (שנפרדה מווירג'יניה והפכה למדינה עצמאית), וארבע מחמש מדינות העבדים הצפוניות ביותר (מרילנד, דלאוור, מיזורי וקנטקי).

למרילנד היה מספר רב של פקידים תומכי הקונפדרציה שהתירו את מהומות בולטימור נגד האיחוד ושריפת גשרים. לינקולן הגיב בכרזה על ממשל צבאי ושלח כוחות מיליציה מהצפון.^[49] לפני שממשלת הקונפדרציה הספיקה להגיב, הצליח לינקולן לתפוס שליטה איתנה במרילנד ובמחוז קולומביה, על ידי מעצרם של כל הפורשים החשובים והחזקתם ללא משפט (מאוחר יותר הם שוחררו).

במיזורי הצביעה האספה המחוקקת בנושא הפרישה והחליטה להישאר באיחוד. כאשר המושל תומך הקונפדרציה קלייבורן ג'קסון קרא לכוחות המיליציה, הם הותקפו בידי כוחות פדרליים תחת פיקודו של נת'ניאל ליון שרדף אחרי המושל ושארית משמר המדינה לפינה הדרום מערבית של המדינה. בחלל שנוצר, התכנסה שוב האספה המחוקקת של מיזורי ולקחה לידיה את השלטון במדינה כממשל הזמני של מיזורי.

קנטקי לא פרשה, אך הכריזה על עצמה בתחילה כנייטרלית. קנטקי חדלה מנייטרליות עם פלישת כוחות הקונפדרציה למדינה בספטמבר 1861, על אף שניסתה לשמר את העבדות בתחומה. בזמן הפלישה הקצרה של כוחות הקונפדרציה, ארגנו תומכי הקונפדרציה בקנטקי ועידת פרישה, מינו מושל חדש, וקיבלו הכרה מצידה של הקונפדרציה. במהרה יצאה ממשלה מורדת זו לגלות ומעולם לא שלטה בקנטקי.

לאחר פרישתה של וירג'יניה, תומכי האיחוד בעיר וילינג שבמערב וירג'יניה כינסו ועידה וביקשו מ-48 מחוזות המדינה להצביע על צו להקמת מדינה חדשה באוקטובר 1861. רק 34% מהבוחרים נכחו באספה, אך אישרו ברוב מוחץ של 96% את החוק (18,408 בעד 781 נגד).^[50] הכללתם של 24 מחוזות בדלנים במדינה החדשה ותחילתה של מלחמת גרילה העסיקה כ-40,000 חיילים פדרליים במשך רוב שלבי המלחמה.^[51] הקונגרס אישר את קבלתה של מערב וירג'יניה לאיחוד ב-20 באוגוסט 1863. מערב וירג'יניה סיפקה בין 22,000–25,000 חיילים,^[52] ולפחות 16,000 חיילי קונפדרציה.

במזרח טנסי, אשר הצטרפה לקונפדרציה, נעשה ניסיון להצטרף לאיחוד, אך הניסיון דוכא בידי הקונפדרציה, שאסרה 3,000 גברים החשודים כנאמנים לאיחוד, על אף שלא נשפטו.

קרב פורט סאמטר

ערך מורחב – קרב פורט סאמטר

ממשלו של לינקולן, כמו ממשלו של ביוקנן לפניו, סירב למסור את מבצר סאמטר הממוקם בליבו של נמל צ'רלטון שבדרום קרולינה. ג'פרסון דייוויס הורה על כניעתו של המבצר לאחר שכוחות האיחוד התבצרו בתוכו כדי להימנע מעימותים עם כוחות הקונפדרציה. מייג'ור האיחוד אנדרסון מסר את תשובתו המותנית אותה דחה ממשל הקונפדרציה, ודייוויס הורה לבריגדיר ג'נרל פ.ג.ט. בורגארד לתקוף לפני הגעתו של כוח סיוע. לאחר הפצצה כבדה בין 12–13 באפריל 1861 (שהסתיימה ללא נפגעים בכוונה תחילה), נכנע המבצר. ב-15 באפריל גייס לינקולן כוח של 75,000 חיילים ממדינות האיחוד כדי לכבוש מחדש את המבצר ושטחים פדרליים אחרים.^[53] מדינות וירג'יניה, דרום קרולינה, טנסי, וארקנסו בחרו להצטרף לפרישה במקום לגייס חיילים, לציידם ולהצעידם להתקפה נגד חבריהם הדרומיים. תגובתם של הצפון והדרום לאירועים בפורט סאטמר הייתה דרישה מוחצת למלחמה כדי לשמור על הכבוד הלאומי. רק קנטקי ניסתה להישאר נייטרלית. מאות אלפים של צעירים בכל רחבי ארצות הברית מיהרו אל לשכות הגיוס כדי להתגייס.

מהלך המלחמה

המלחמה כללה למעלה מ-10,000 היתקלויות צבאיות, 40% מהם היו בווירג'יניה ובטנסי.

תחילת המלחמה, 1861

ב-7 בפברואר אימצו שבע המדינות הפורשות חוקה זמנית וייסדו את בירתן הזמנית במונטגומרי שבאלבמה. בחודש פברואר שקדם למלחמה נערכה בוושינגטון ועידת השלום של שנת 1861 בניסיון כושל לפתור את המשבר. שמונה מדינות העבדים הנותרות דחו את הבקשות להצטרף לקונפדרציה וכוחות הקונפדרציה תפסו את רוב המבצרים הפדרליים בתחומיהן. הנשיא ביוקנן מחה על כך, אך לא עשה כל צעד צבאי לבד מניסיון כושל להעביר אספקה מחודשת למבצר פורט סאמטר באמצעות הספינה כוכב המערב, אשר ספגה אש מידי כוחות דרום קרולינה ונסוגה לפני שהגיעה אל המבצר.^[54] מושלי מדינות מסצ'וסטס, ניו יורק ופנסילבניה החלו לרכוש נשק בחשאי ולאמן יחידות מיליציה.

ב-4 במרץ 1861 הושבע אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית. בטקס ההשבעה שלו טען כי המבוא לחוקת ארצות הברית היה איחוד מושלם יותר מאשר תקנון הקונפדרציה שקדם לו, וכי חוקה זו היא הסכם מחייב, וככזו כל הכרזה על פרישה היא "חסרת תוקף חוקי".^[55] הוא ציין כי אין בכוונתו לפלוש אל המדינות הדרומיות, וגם כי אין בכוונתו לסיים את העבדות היכן שהיא כבר מתקיימת, אך כי הוא ישתמש בכוח כדי להמשיך ולהחזיק ברכוש הפדרלי. נאומו הסתיים בהפצרה כלפי המדינות הפורשות לשוב לאיחוד.

הדרום שלח משלחות לוושינגטון והציע לשלם בעבור הרכוש הפדרלי שנתפס, ולהגיע להסכם שלום עם ארצות הברית. לינקולן דחה כל משא ומתן עם אנשי הקונפדרציה, והיה נחוש לשמור על שליטתו במתקנים שנכבשו. על פי פקודותיו של נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס, הפציצו חיילי ממשלת הקונפדרציה את מבצר סאמטר ב-12 באפריל ואילצו אותו להיכנע. הצפוניים נענו לקריאתו של לינקולן לשלוח חיילים לתפיסה מחודשת של המבצרים שנפלו ולשמור על האיחוד,^[56] כשהוא נוקב כמקור לסמכותו בחוק המיליציה של שנת 1792. היות שהמרד נראה קטן ונקודתי באותה העת, הסתפק לינקולן בגיוסם של 75,000 מתנדבים לתקופה של 90 יום.^[57] עוד לפני כן, בעת שלטונו של ביוקנן, החלו כמה מושלים צפוניים בהכשרה חשאית של מיליציות עבור מדינותיהם; מושלים אלה החלו להניע את כוחותיהם יום למחרת. כמה מחסידי הקונפדרציה תפסו ב-20 באפריל את מחסן הנשק ליברטי בעיר ליברטי שבמיזורי, שמונה ימים לאחר הקרב בפורט סאמטר. ב-3 במאי 1861, גייס לינקולן עוד 42,034 מתנדבים לתקופה של שלוש שנים.^[58]

בתגובה לגיוס הכריזו על פרישה ארבע מדינות הדרום העליון (טנסי, ארקנסו, צפון קרולינה, ווירג'יניה), שסירבו עד אותה העת לפרוש מהאיחוד, עקב סירובן לתקוף את שכנותיהן, והצטרפו אל הקונפדרציה. כדי לגמול לווירג'יניה על מעשיה העבירה הקונפדרציה את בירתה לריצ'מונד, וירג'יניה,^[59] והעיר הייתה לסמל הקונפדרציה. מיקומה של ריצ'מונד גרם להארכת קווי האספקה ארוכים; לכן על אף ביצורה הכבד, הדלדלה האספקה אל העיר לאחר שכוחותיו של שרמן כבשו את אטלנטה, ופסקה כמעט לחלוטין לאחר שגרנט הטיל מצור על פיטסבורג ומסילות הרכבת שלה, אשר הזינו את בירת הדרום.

תוכנית אנקונדה והסגר, 1861

ערך מורחב – תוכנית אנקונדה

כרזה משנת 1861 המתארת את תוכנית אנקונדה של סקוט

וינפילד סקוט, מפקד צבא ארצות הברית, הגה את תוכנית אנקונדה לניצחון במלחמה תוך שפיכות דמים מועטה ככל האפשר. התוכנית כללה הסגר ימי על הנמלים המרכזיים של הקונפדרציה, ובכך חניקת כלכלתה, המבוססת על יצוא כותנה ויבוא מוצרי תעשייה, ובשלב השני תפיסת נהר המיסיסיפי, על מנת לפצל את הדרום. לינקולן אימץ את ההסגר על נמלי הדרום, אך בעקבות דעת הקהל במדינות הצפון שדרשה פעולה צבאית מיידית, לא שעה לאזהרתו של סקוט שמגויסי האיחוד החדשים עדיין אינם בשלים לפעולות התקפיות.

בחודש אפריל 1861, הכריז לינקולן על הסגר ימי על כל נמלי הדרום; ספינות מסחריות לא יכלו עוד לקבל ביטוח וכמעט כל התנועה הימית פסקה. הדרום שגה בהטלת אמברגו על יצוא כותנה במהלך 1861, עוד לפני שהסגר נכנס לתוקף. כאשר הבינו את הנזק שנגרם להם מכך כבר היה מאוחר מדי, ומדינות אירופה מצאו מקורות חלופיים בעולם לייבוא כותנה. לאחר הטלת הסגר ירד ייצוא הכותנה בדרום לשיעור של 10% מהכותנה המיוצרת בלבד. משקיעים בריטים בנו ספינות מהירות שהצליחו לפרוץ באופן נקודתי את הסגר, וסחרו בנשק ומותרות מברמודה, קובה, והבהאמס תמורת כותנה, שמחירה האמיר מאוד, וטבק. במקרים בהם תפס צי האיחוד ספינה כזו מטענה הוחרם ונמכר, והתמורה ניתנה למלחי הצי; אנשי הצוות שנתפסו היו ברובם בריטים והם שוחררו מיידית. כלכלת הדרום כמעט וקרסה במהלך המלחמה, כתוצאה ממחסור במזון ואספקה, כישלון מערכת הרכבות, אובדן השליטה על הנהרות הגדולים, החרמת רכוש ויבולים על ידי צבאות הקונפדרציה, ולקראת סוף המלחמה גם על ידי צבאות הצפון הפולשים. רמת החיים ירדה, בעיקר לאחר הדפסה רחבת היקף של שטרות כסף שגרמה לעלייה באינפלציה ולחוסר אמון במטבע. עד לשנת 1864, התרסקה תוכנית אספקת המזון המקומית, הותירה את ערי הדרום ללא מזון מספיק והביאה למהומות לחם ברחבי הקונפדרציה.

ב-8 במרץ 1862, ניסה צי הקונפדרציה לשבור את הסגר הימי באמצעות האונייה מחופת השריון וירג'יניה, אשר תקפה את אוניות העץ של צי האיחוד. ביום הראשון של המתקפה דומה היה כי וירג'יניה בלתי-ניתנת לעצירה, אך ביום המחרת היא נאלצה ללחום באונייה מחופת שריון חדשה של האיחוד, מוניטור, בקרב המפטון רודס.^[60] הקרב ביניהן הסתיים ללא הכרעה, אך סימן את המעבר העולמי לאוניות מחופות שריון. הקונפדרציה נאלצה לבסוף להטביע את וירג'יניה כדי להימנע מלכידתה. לאחר קרב זה בנה האיחוד ספינות רבות נוספות מדגם המוניטור, בעוד הקונפדרציה חסרה את הטכנולוגיה לבניית ספינות מלחמה יעילות, וניסתה להשיג ספינות מבריטניה. ניצחון האיחוד בקרב פורט פישר השני בחודש ינואר, 1865, סגר את הנמל הראשי האחרון של הקונפדרציה וסיים באופן מעשי את ניסיונותיה לשבור את הסגר הימי.

גיוס ועריקה

בשנה הראשונה למלחמה, היו לשני הצדדים מתנדבים רבים יותר משיכלו לאמן ולצייד. לאחר דעיכת ההתלהבות הראשונית, לא הספיקה כמות המתנדבים שהגיעו לגיל הגיוס, ונחקקו חוקי גיוס חובה בשני הצדדים כדי לכפות גיוס גם על התושבים שלא היו מעוניינים בו. בפועל, רק מעטים גויסו. הקונפדרציה העבירה את חוק הגיוס באפריל 1862 עבור גברים בגילאים 18–35, והעניקה פטור למשגיחי עבדים, פקידי ממשלה וכמרים.^[61] הקונגרס של ארצות הברית העביר חוק ביולי, המאפשר גיוס מיליציה במדינות בהן לא עמדו במכסת המתנדבים.

עם כניסת הצהרת שחרור העבדים לתוקף בינואר 1863, גויסו עבדים לשעבר באופן נמרץ על ידי המדינות, ושימשו לעמידה במכסות. מדינות וקהילות מקומיות הציעו סכומי כסף הולכים וגדלים עבור מתנדבים לבנים. הקונגרס הידק את החוק במרץ 1863: גברים שנבחרו לגיוס יכלו לספק מחליפים במקומם, או לחילופן עד לאמצע שנת 1864, לשלם כופר במקום זאת. הוקמו קרנות ביטוח רבות במדינות אלה בהן השתתפו גברים כשירים לגיוס, אשר צרפו את כספם כדי לכסות את עלות הכופר של מי מביניהם שגויס. משפחות ניצלו את האופציה החליפית כדי לקבוע מי מביניהם ילך לצבא ומי יישאר בבית. הייתה התחמקות והתנגדות רבה לגיוס, במיוחד באזורים הקתוליים. בחודש יולי 1863 פרצו מהומות גיוס גדולות בניו יורק בהשתתפותם של מהגרים אירים שהוחתמו כאזרחים כדי לנפח את מכונת ההצבעות לבחירות, וגילו כי בכך שנרשמו כאזרחים חשפו עצמם לגיוס חובה. מתוך 168,649 החיילים שהשיג האיחוד באמצעות הגיוס, הוחלפו 117,986 ונותרו רק 50,663 שגויסו בכפייה וביצעו שירות צבאי בפועל כתוצאה מכך.

הן בצפון והן בדרום לא היו חוקי הגיוס פופולריים. מוערך כי 120,000 גברים השתמטו מגיוס בצפון כשרבים מהם נמלטו לקנדה, ועוד 280,000 חיילים מהצפון שערקו במהלך המלחמה.^[62] בנוסף ל-100,000 דרומיים לפחות, ובסך הכל כ-10% מהיקף הצבאות הלוחמים. בכל אופן, עריקה הייתה נפוצה מאוד במאה ה-19; כ-15% מהחיילים ערקו בכל שנה. בדרום ערקו גברים רבים באופן זמני כדי לטפל במשפחותיהם, ולאחר שהסדירו את ענייניהם חזרו ליחידותיהם. בצפון היו כאלה שניצלו את הבונוס הנדיב שקיבלו בעת הגיוס, ערקו מהצבא, והתגייסו שנית בלשכת גיוס אחרת תחת שם בדוי. מבין עשרות אלפי עריקים, רק 141 נתפסו והוצאו להורג.^[63]

הזירה המזרחית: 1861–1863

עקב ההתנגדות העזה של כמה כוחות ראשונים של הקונפדרציה במנסאס, וירג'יניה, ביולי 1861, נעצרה התקדמותם של חיילי האיחוד, תחת פיקודו של מייג'ור ג'נרל אירווין מק'דואל, בקרב בול ראן הראשון.^[64] כוחותיו של מקדואל נאלצו לסגת חזרה לוושינגטון די. סי., על יד כוחות הקונפדרציה תחת פיקודם של הגנרלים ג'וזף ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד. בקרב זה קיבל הגנרל תומאס ג'קסון את הכינוי "חומת אבן" עקב עמידתו האיתנה נגד כוחות האיחוד.^[65]

הקונגרס האמריקאי המודאג מההפסד, ובניסיון למנוע ממדינות עבדים נוספות לפרוש מהאיחוד, קיבל ב-25 ביולי אותה השנה את החלטת קריטנדן-ג'ונסון (Crittenden–Johnson Resolution), שקבעה כי המלחמה נועדה לשמור על איחוד ארצות הברית ולא לבטל את העבדות.

מייג'ור ג'נרל ג'ורג' מקללן לקח את הפיקוד על צבא האיחוד בפוטומק ב-26 ביולי (לזמן קצר הוא כיהן בתפקיד הגנרל המפקד של צבא האיחוד, אך לאחר מכן הוחלף בתפקיד לטובת מייג'ור ג'נרל הנרי האלק), והמלחמה החלה לצבור תאוצה בשנת 1862. לאחר שהנשיא לינקולן דרבן את הצבא לנקוט פעולות התקפיות, תקף מקללן את וירג'יניה דרך חצי האי וירג'יניה בין נהר יורק לנהר ג'יימס דרום מזרחית לריצ'מונד. אף על פי שצבאו של מקללן הגיע אל שערי ריצ'מונד מערכת חצי האי,^[66] עצר ג'ונסטון את התקדמותו בקרב שבעת האורנים, ולאחר מכן הובס בידי ג'נרל רוברט לי והכפופים לו ג'יימס לונגסטריט ותומס ג'ונסון בקרב שבעת הימים והכריחו אותו לסגת. מערכת צפון וירג'יניה שכללה את קרב בול ראן השני, הסתיימה בניצחון נוסף לדרום.^[67] מקללן התנגד לפקודת מחליפו, הגנרל האלק לשלוח תגבורת לצבאו של ג'ון פופ ארמיית וירג'יניה, דבר שהקל על כוחות הקונפדרציה בפיקודו של לי להביס פעמיים נוספות את צבא האיחוד.

מפגינים מתפרעים תוקפים בניין בשדרות לקסינגטון במהלך מהומות הגיוס בניו יורק בשנת 1863.

מעודדים מקרב בול ראן השני, ביצעה הקונפדרציה את פלישתה הראשונה לצפון. ג'נרל לי הוביל, ב-5 בספטמבר, 45,000 חיילים של ארמיית צפון וירג'יניה לאורך נהר הפוטומק לתוך מרילנד. באותו הזמן השיב לינקולן למקללן את חייליו של פופ. מקללן ולי נפגשו בקרב אנטיאטם^[68] ליד שרפסבורג, מרילנד ב-17 בספטמבר 1862, קרב זה היה ליום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית.^[69] צבאו של לי נבלם סוף סוף, חזר לווירג'יניה לפני שמקללן יכול היה להשמידו. קרב אנטיאטם נחשב לניצחון של הצפון עקב כך שהצליח לעצור את פלישתו של לי לצפון ונתן ללינקולן את ההזדמנות להכריז על הצהרת האמנציפציה חמישה ימים לאחר מכן.^[70]

עקב זהירותו נמנע מקללן מרדיפה אחר צבאו של לי לאחר המערכה באנטיאטם, והוחלף בידי מייג'ור ג'נרל אמברוז ברנסייד. ברנסייד הובס במהרה בקרב פרדריקסברג^[71] ב-13 בדצמבר 1862, כאשר יותר מ-12,000 חיילי האיחוד נהרגו או נפצעו בניסיונות חסרי תועלת, חוזרים ונשנים, לתקוף חזיתית את חיילי הקונפדרציה המבוצרים בגבעות הסמוכות. לאחר הקרב (שהיה לאחד מהחד צדדיים במלחמה), הוחלף ברנסייד בידי מייג'ור ג'נרל ג'וזף הוקר. מסתבר שגם הוקר, כקודמיו, לא היה מסוגל להביס את צבאו של לי; אף על פי שכוחותיו עלו במספרם על כוחות הקונפדרציה ביחס של יותר משניים לאחד, הוא הושפל בקרב צ'נסלורסוויל^[72] בחודש מאי, 1863. הוא הוחלף בידי מייג'ור ג'נרל ג'ורג' מיד במהלך פלישתו השנייה של לי לצפון, במהלך חודש יוני. מיד הביס את לי בקרב גטיסברג,^[73] בין 1–3 ביולי 1863. היה זה הקרב העקוב מדם ביותר במלחמה, והוא נחשב לנקודת המפנה במלחמה. הסתערותו של פיקט ב-3 ביולי נחשבת לעיתים קרובות לנקודה הקרובה ביותר אליה הצליחו חיילי הקונפדרציה להגיע אל מול שדרת המגננה של חיילי האיחוד במהלך קרב גטיסברג. צבאו של לי סבל מ-28,000 נפגעים (לעומת 23,000 של מיד).^[74] למרות זאת, רגז לינקולן על כך שמיד כשל ביירוט נסיגתו של לי, ולאחר מערכת הסתיו של מיד, שהסתיימה ללא הכרעה, פנה לינקולן אל החזית המערבית כדי למצוא הנהגה חדשה. באותו זמן מעוזה של הקונפדרציה בויקסבורג נכנע, ובכך נתן לאיחוד את השליטה על נהר המיסיסיפי, ואיפשר לבודד לצמיתות את חלקה המערבי של הקונפדרציה, ולהציב את המנהיג הצבאי החדש לו נזקק לינקולן, יוליסס גרנט.

הזירה המערבית 1861–1863

ערך מורחב – הזירה המערבית במלחמת האזרחים האמריקנית

בעוד שכוחות הקונפדרציה זכו פעמים רבות להצלחה בחזית המזרחית, הם הובסו פעמים רבות בזירה המערבית. כוחות הקונפדרציה סולקו ממדינת מיזורי בתחילת המלחמה כתוצאה מקרב פי רידג'.^[75] פלישתו של ליאונידס פולק לקולומבוס, קנטקי, סיימה את מדיניות הנייטרליות של קנטקי, והמדינה פנתה כנגד הקונפדרציה. נאשוויל ומרכז טנסי נפלו בידי האיחוד בשלב מוקדם של שנת 1862, אירוע אשר הוביל לשחיקה באספקת המזון והבקר ולשבירת הסדר החברתי.

נהר המיסיסיפי נפתח לתנועת כוחות האיחוד עד לגבולותיה הדרומיים של טנסי עם נפילתם של אי מספר 10 וניו מדריד שבמיזורי ולאחר מכן כיבוש ממפיס, טנסי. בחודש אפריל 1862, תפס צי האיחוד את ניו אורלינס, לואיזיאנה,^[76] ללא קרב מרכזי, דבר שאיפשר לכוחות האיחוד להתחיל לנוע במעלה המיסיסיפי. רק העיר המבוצרת בוויקסבורג, מיסיסיפי, מנעה מהאיחוד את השליטה בנהר כולו.

פלישתה השנייה של הקונפדרציה לקנטקי, תחת פיקודו של ג'נרל ברקסטון בראג, הסתיימה בניצחון חסר משמעות על מייג'ור ג'נרל דון קרלוס ביואל בקרב פריוויל.^[77] למרות זאת נאלץ בראג לסיים את ניסיונו לפלוש לקנטקי ולסגת עקב חוסר תמיכה בקונפדרציה במדינה זו. בראג נוצח בקושי ביידי מייג'ור ג'נרל ויליאם רוזקרנס בקרב סטונס ריבר^[78] בטנסי.

האסטרטג והטקטיקן הראשי של האיחוד בזירה המערבית היה יוליסס גרנט, שזכה לניצחונות בקרבות פורט הנרי ופורט דונלסון (פברואר 1862), בהם זכה האיחוד בשליטה על נהר טנסי ונהר קמברלנד. גרנט ניצח בקרב שילה (אפריל 1862),^[79] ולאחר מכן הוביל את מערכת ויקסבורג (דצמבר 1862 – יולי 1863), שהסתיימה בכניעת חייל המצב בעיר לאחר מצור ממושך, אירוע אשר השלים את אחיזתו של הצפון בנהר המיסיסיפי ונחשב לאחת מנקודות המפנה במלחמה.^[80]

קרב צ'יקמוגה היה לאחד מהקרבות עקובי הדם של החזית המערבית.

ניצחונה הברור היחיד של הקונפדרציה במערב היה בקרב צִ'יקָמוֹגָה (ספטמבר 1863). בראג, מתוגבר בידי כוחותיו של לוטננט ג'נרל ג'יימס לונגסטריט (מכוחותיו של רוברט א' לי במזרח), הנחיל מפלה לרוזקרנס, וזאת למרות עמידתו האיתנה של מייג'ור ג'נרל ג'ורג' הנרי תומאס. רוזקרנס נסוג לצ'טנוגה, טנסי, עליה הטיל בראג מצור. גרנט, אשר מונה למפקד כוחות האיחוד במערב, צעד לעזרתו של רוזקרנס והביס את בראג בקרב צ'טנוגה השלישי,^[81] הניס את כוחות הקונפדרציה מחוץ לטנסי, ופתח את הנתיב לאטלנטה ולליבה של הקונפדרציה.

הזירה הטרנס-מיסיסיפית 1861–1865

את הזירה הטרנס-מיסיסיפית אפיינה פעילות גרילה נרחבת, מכיוון שלקונפדרציה היו חסרים חיילים ותמיכה לוגיסטית על מנת לקרוא תיגר על השליטה של האיחוד באזור. כנופיות משוטטות של הקונפדרציה, כגון "הפושטים של קוואנטריל", הטילו טרור על האזור, בפיגועים במתקני צבא וישובים אזרחיים. קבוצות "בני החירות" ו"מסדר האבירים האמריקאי" תקפו את תומכי האיחוד, נבחרי ציבור, וחיילים לא חמושים במדים. פעילות הפרטיזנים במיזורי לא נפסקה לגמרי עד אשר דיוויזיית חיל רגלים סדירה של האיחוד הופעלה באזור.

בשנת 1864, פעולות אלימות אלה פגעו בתנועה הלאומית נגד המלחמה אשר התארגנה נגד הבחירה מחדש של לינקולן. מדינת מיזורי לא רק שנשארה באיחוד, אלא שלינקולן זכה בה ב-70 אחוז מן הקולות בהיבחרו מחדש.

מדרום וממערב למיזורי נערכו מספר רב של פעולות צבאיות בקנה מידה קטן, על מנת להוסיף את הטריטוריה האינדיאנית ואת טריטוריית ניו מקסיקו לשליטת האיחוד. פלישתה של הקונפדרציה לניו מקסיקו נהדפה בשנת 1862, וממשלת אריזונה הגולה נסוגה לטקסס. בטריטורייה האינדיאנית פרצה מלחמת אזרחים בין שבטים. כ 12000 לוחמים אינדיאנים לחמו למען הקונפדרציה, ומספר קטן מזה בעבור האיחוד. המנהיג הצ'ירוקי הבולט ביותר היה בריגדיר ג'נרל סטנד וואטי, אשר היה גנרל הקונפדרציה האחרון שנכנע לאיחוד.

אחרי נפילת ויקסבורג וביסוס שליטת האיחוד על נהר המיסיסיפי ביולי 1863, מצב אשר פיצל את שטח הקונפדרציה לשניים, הודיע ג'פרסון דייוויס לגנרל קירבי סמית' אשר פעל בטקסס, שאל לו לצפות לעזרה ממזרח לנהר המיסיסיפי. אף על פי שחסרו לו משאבים לניצחון על צבא האיחוד, בנה קירבי סמית' מאגר נשק מרשים בעיר טיילר, כלכלה עצמאית, ויצר מעין ממלכה עצמאית בראשותו, אשר כללה בניית מסילות ברזל והברחה בין-לאומית. האיחוד לא תקף אותו ישירות. בשנת 1864 מערכת הנהר האדום של האיחוד לכיבוש שריבפורט, לואיזיאנה, נחלה כישלון, וטקסס נשארה בידי הקונפדרציה לכל אורך המלחמה.

כיבוש וירג'יניה וסוף המלחמה 1864–1865

בתחילתה של שנת 1864, מינה לינקולן את גרנט למפקד כל צבאות האיחוד. גרנט קבע את מפקדתו יחד עם ארמיית הפוטומק, ומינה את מייג'ור ג'נרל ויליאם שרמן למפקד רוב צבאות המערב. גרנט הבין את הרעיון של מלחמה כוללת והאמין יחד עם לינקולן ושרמן, כי רק תבוסתם המוחלטת של כוחות וכלכלת הקונפדרציה יביאו לסיומה של המלחמה. זאת הייתה מלחמה כוללת לא במונחים של הרג אזרחים אלא במונחים של הרס בתים, חוות ומסילות רכבת. גרנט רקם אסטרטגיה מתואמת שתכה בקונפדרציה כולה מכיוונים רבים. הגנרלים ג'ורג' מיד ובנג'מין בטלר קיבלו פקודה לנוע מול לי בקרבת ריצ'מונד; הגנרל פרנץ סיגל (ומאוחר יותר פיליפ שרידן) תואמו לפעול במערכה על עמק שנאנדואה בווירג'יניה; על הג'נרל שרמן הוטל לכבוש את אטלנטה ולצעוד לעבר הים (האוקיינוס האטלנטי). הגנרלים ג'ורג' קרוק וויליאם אברל קיבלו פקודה לעצור את קווי האספקה מבוססי הרכבת בווירג'יניה המערבית, ומייג'ור ג'נרל נתניאל בנקס קיבל את הפקודה לכבוש את מובייל, אלבמה.

בשלב זה של המערכה המזרחית ניסו כוחות האיחוד לתמרן אל מעבר לקווי ההגנה של גנרל לי ונלחמו בכמה קרבות במסגרת ניסיונות אלה (מערכת אוברלנד של גרנט). מלחמת ההתשה של גרנט בווילדרנס, ספוטסילבניה, וקולד הארבור^[82] הסבו אבדות כבדות לאיחוד, אך אילצו את כוחות הקונפדרציה של לי לסגת שוב ושוב. ניסיון לאגף את לי מדרום נכשל תחת פיקודו של בטלר, שנלכד בתוך עיקול נהר הברמודה האנדרד. גרנט התעלם מהאבדות הכבדות (יותר מ-65,000 נפגעים בשבעה שבועות)^[83] אותן ספג והמשיך ללחוץ את ארמיית צפון וירג'יניה של לי לכיוון ריצ'מונד. הוא הצליח לסגור על צבא הקונפדרציה במצור על פיטרסבורג, בו ניהלו שני הצבאות לוחמת שוחות במשך תשעה חודשים.

לבסוף הצליח גרנט למצוא מפקד, ג'נרל פיליפ שרידן, שהיה אגרסיבי מספיק וגבר במערכה השננדואה. שרידן הביס את לוטננט גנרל ג'ובל ארלי בסדרה של קרבות כולל קרב מכריע וסופי בסידר קריק. שרידן המשיך לאחר מכן והרס את הבסיס החקלאי של עמק שננדואה,^[84] אסטרטגיה דומה לזו אותה נקט שרמן בג'ורג'יה בשלב מאוחר יותר.

בינתיים תמרן שרמן מצ'אטנוגה לאטלנטה, תוך שהוא מביס בדרכו את הגנרלים ג'וזף ג'ונסטון וג'ון הוד של צבא הקונפדרציה. נפילתה של אטלנטה ב-2 בספטמבר 1864, הבטיחה את בחירתו מחדש של לינקולן.^[85] הוד עזב את אזור אטלנטה, נע סביב כוחותיו של שרמן, הטריד את קווי האספקה שלו ופלש לטנסי במערכה על נאשוויל-פרנקלין.^[86] מייג'ור גנרל האיחוד ג'ון סקופילד ניצח את הוד בקרב פרנקלין, וג'ורג' תומאס הנחיל להוד תבוסה ניצחת בקרב נאשוויל, ולמעשה הרס את צבאו של הוד.

גופות חייליו של גנרל אוול מצבא הקונפדרציה שתקף את קווי האיחוד בקרב ספוטסילבניה, 19 במאי 1864.

בעוזבו את אטלנטה, ואת בסיס האספקה שלו, צעד צבאו של שרמן ליעד לא ידוע, מחריב בדרכו 20% מהחוות בג'ורג'יה בצעדה אל הים. הוא הגיע אל חופי האוקיינוס האטלנטי בסוואנה בדצמבר 1864. אל צבאו של שרמן נלוו אלפי עבדים משוחררים; לא היו קרבות גדולים לאורך הצעדה. שרמן פנה צפונה דרך דרום וצפון קרוליינה, התקרב אל קווי הקונפדרציה בווירג'יניה מכיוון דרום^[87] והגדיל את הלחץ על צבאו של לי.

באוגוסט 1864 כבש הצי האמריקני, בפיקודו של דייוויד פראגות', את נמל הקונפדרציה האחרון לחופי מפרץ מקסיקו.

צבאו של לי, שהצטמק עקב נפגעים ועריקים, היה עתה קטן בהרבה מזה של גרנט. כוחות האיחוד זכו לניצחון מכריע בקרב פייב פורקס ב-1 באפריל, וכפו על לי לפנות את פיטרסבורג וריצ'מונד לאחר פריצת קווי ההגנה בקרב פיטרסבורג השלישי. בימים האחרונים של קרבות סביב פיטרסבורג נהרג תומאס אלפרד סמית' שהיה הגנרל האמריקאי האחרון שנהרג במהלך המלחמה. בירת הקונפדרציה נפלה^[88] בידי הקורפוס ה-25 של צבא האיחוד, המורכב מחיילים שחורים. כוחות הקונפדרציה הנותרים נמלטו מערבה ולאחר שהובסו בקרב סיילרס קריק, היה ברור ללי כי המשך המלחמה נגד האיחוד אינו אפשרי טקטית ולוגיסטית.

כניעת הקונפדרציה

לי נכנע עם צבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית מקלין בכפר אפומטוקס קורט האוס. במחווה שאינה מסורתית וכסימן לכבוד אותו רחש גרנט ללי ובציפייה לחזרתן השלווה של מדינות הקונפדרציה אל האיחוד, הורשה לי לשמור על חרבו ועל סוסו טרוולר. תנאי הכניעה שהכתיב גרנט גם כלפי צבאו של לי היו נדיבים, במטרה למנוע לחימת גרילה מצד אנשי הדרום. ב-14 באפריל 1865 נרצח הנשיא לינקולן בידי ג'ון וילקס בות', אוהד הדרום, שתכנן לרצוח שורה של אנשי ממשל בכירים. לינקולן נפטר למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, ואנדרו ג'ונסון הפך לנשיא, בינתיים, נכנעו כוחות הקונפדרציה לאורך הדרום עם הגעת החדשות על כניעתו של לי.

שחרור העבדות במהלך המלחמה

ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

בתחילתה של המלחמה, חשבו חלק ממפקדי האיחוד כי עליהם להחזיר עבדים נמלטים לבעליהם. בשנת 1862, כשהתברר כי המלחמה תארך זמן רב, הפכה השאלה לגבי גורלה של העבדות לכללית יותר. צבא וכלכלת הדרום היו תלויים בכוח העבדים. נדמה היה כי בלתי סביר להגן על העבדות בשעה שמוטל סגר על המסחר עם מדינות הדרום ותוצרתן נהרסת. כפי שציין חבר קונגרס, העבדים "...אינם יכולים להיות נייטרליים. כפועלים, אם לא כחיילים. הם יהיו בני ברית למורדים או לאיחוד."^[89] אותו חבר קונגרס, יחד עם חבריו הרפובליקנים הרדיקלים – לחצו על לינקולן – בעוד שרפובליקנים מתונים החלו להסכים לשחרור, פיצוי, ויישוב הדרגתי.^[90] כמה מחסידי המפלגה הדמוקרטית שנקראו בפי הרפובליקנים קופרהדס (Copperheads-סוג של נחש ארסי) ודמוקרטים של המלחמה התנגדו לאמנציפציה, אף על פי שמאוחר יותר הם קיבלו אותה כחלק מהצורך במלחמה כוללת כדי להציל את האיחוד. הקתולים האיריים התנגדו באופן כללי לאמנציפציה, וכאשר החל הגיוס בשנת 1863, הם עוררו מהומות עזות בעיר ניו יורק שדוכאו בידי הצבא, כמו גם מהומות בקנה מידה קטן יותר בערים אחרות. קתולים רבים התנדבו להילחם בשנת 1861, שלחו אלפי חיילים אל החזית וספגו אבדות כבדות, במיוחד בקרב פריקסבורג; כמות המתנדבים פחתה לאחר שנת 1862.^[91]

בשנת 1861, חשש לינקולן כי יחלו ניסיונות נמהרים לאמנציפציה אם תוכניתו ההדרגתית המבוססת על פיצויים והתיישבות התנדבותית תדחה. רק מחוז קולומביה קיבל את תוכניתו ההדרגתית של לינקולן שחוקקה בידי הקונגרס. כאשר לינקולן הודיע לקבינט על תוכניתו להצהרת האמנציפציה, מזכיר המדינה ויליאם הנרי סיוורד ייעץ לנשיא להמתין לסיומה של המלחמה לפני שיצא עם ההצהרה, כי התנהלות אחרת תיתפש כ"צווחה אחרונה בנסיגה". בחודש ספטמבר 1862 סיפק קרב אנטיטאם את ההזדמנות, וועידת המלחמה של המושלים סיפקה תמיכה להצהרה. לינקולן כבר פרסם מכתב^[92] המעודד במיוחד את מדינות הגבול לקבל את האמנציפציה כצורך להציל את האיחוד. לינקולן אמר מאוחר יותר כי העבדות הייתה "בדרך כלשהי הסיבה למלחמה".^[93] לינקולן הגיש את הצהרת האמנציפציה המקדמית ב-22 בספטמבר 1862, ואת הצהרת האמנציפציה הסופית ב-1 בינואר 1863. במכתבו להודג'ס, מסביר לינקולן את אמונתו כי "אם העבדות אינה שגויה, שום דבר אינו שגוי... אך עדיין מעולם לא הבנתי כי הנשיאות הקנתה לי זכות בלתי מוגבלת לפעול רשמית לפי שיפוט ותחושות אלה... אינני מתיימר לשליטה בהתרחשויות, אך מתוודה מפורשות כי האירועים שלטו בי."^[94]

כיוון שהצהרת האמנציפציה התבססה על זכויותיו המלחמתיות של הנשיא, היא כללה רק את הטריטוריות שהיו בידי הקונפדרציה באותו הזמן. בכל אופן, ההצהרה הפכה לסמל למחויבותו הגוברת של האיחוד להוסיף את האמנציפציה להגדרת החירות של האיחוד. לינקולן שיחק גם תפקיד מרכזי בהצבעת הקונגרס על התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שהפכה את ההצהרה לכללית ותמידית.

עבדים אפרו-אמריקאים משועבדים לא המתינו לפעולתו של לינקולן לפני שברחו וחיפשו חופש מעבר לקווי האיחוד. משנותיה המוקדמות של המלחמה, נמלטו מאות אלפי אפרו-אמריקאים לקווי האיחוד, במיוחד באזורים כבושים כנאשוויל, נורפוק, ובאזור הפטון רודס בשנת 1862, טנסי משנת 1862 והלאה, קווי צעדתו של שרמן, וכדומה. אפרו-אמריקאים רבים כל כך ברחו לקווי האיחוד עד כי מפקדים יצרו מחנות ובתי ספר למענם, בהם למדו מבוגרים וילדים לקרוא ולכתוב. אגודת המיסיונרים האמריקנית נכנסה למאמץ המלחמתי באמצעות שליחת מורים דרומה למחנות הברחה שכאלה: לדוגמה נוצרו בתי ספר בנופולק ובמטעים שסביבה. בנוסף, קרוב ל-180,000 או יותר גברים אפרו-אמריקאים שירתו כחיילים ומלחים עם גייסות האיחוד, רובם עבדים נמלטים. קרוב לוודאי שיחידת החיילים האפרו-אמריקאים החשובה ביותר היא גדוד המתנדבים הרגלים ה-54.

הקונפדרציה שיעבדה חיילים שבויים שחורים, וחיילים שחורים נורו באופן מיוחד כאשר ניסו להיכנע בטבח בפורט פילו. מקרה זה הוביל להפסקת התוכנית לחילופי שבויים ודואר^[95] ולהרחבת מחנות שבויים כדוגמת אנדרסונוויל בג'ורג'יה, בו מתו כמעט 13,000 שבויי מלחמה מצבא האיחוד עקב רעב ומחלות.

למרות מחסור בחיילים בדרום, התנגדו רוב מנהיגי הדרום עד ל-1865 לגיוס עבדים בהם השתמשו כעובדים לתמיכה במאמץ המלחמתי. הוול קומב צוטט באומרו "אם עבדים יהפכו לחיילים טובים כל התאוריה שלנו לגבי העבדות שגויה." גנרלים של הקונפדרציה פטריק קלייבורן ורוברט לי טענו בזכות גיוסם של השחורים בשלב מאוחר של המלחמה, והנשיא ג'פרסון דייוויס שוכנע לבסוף לתמוך בחימוש עבדים בתקווה למנוע תבוסה צבאית, אך הקונפדרציה נכנעה באפומטוקס לפני שהתוכנית יצאה אל הפועל.^[96]

ההיסטוריון ג'ון וינטרס, בספרו מלחמת האזרחים בלואיזיאנה (1963), מתייחס לחדוות העבדים כאשר צבא האיחוד עבר דרך לואיזיאנה: "כאשר החיילים עברו לאלכסנדריה, השחורים התאספו בצידי הדרכים כדי לצפות בצבא החולף. הם כולם היו מטורפים מאושר, חלקם בכו, חלקם ברכו, וחלקם רקדו עם שפע רגשותיהם. כולם נמשכו בהתרגשות אל המחזה מרהיב העין של הצבא. אחרים הריעו כי הם ציפו לחופש לבזוז ולעשות כרצונם עתה כאשר החיילים הפדרליים היו במקום.

הצהרת האמנציפציה^[97] הפחיתה באופן ניכר את תקוותיה של הקונפדרציה לקבל עזרה מבריטניה או צרפת. גישתו המתונה של לינקולן הצליחה לקבל את מדינות הגבול, קבוצה של נאמני המפלגה הדמוקרטית, ועבדים משוחררים להילחם באותו צד למען האיחוד. מדינות הגבול בהן שלט האיחוד (קנטקי, מיזורי, מרילנד, דלאוור, ומערב וירג'יניה) לא נכללו בהצהרת האמנציפציה. כולן ביטלו את העבדות בעצמן, למעט קנטקי ודלאוור.^[98] רוב גדול מארבעה מיליון העבדים שוחרר בהצהרת האמנציפציה כאשר צבאות הדרום עברו דרומה. התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית,^[99] אושרר ב-6 בדצמבר 1865, הפך סופית את העבדות לבלתי חוקית בכל רחבי ארצות הברית, ושחרר את 65,000 העבדים הנותרים בקנטקי (החל מ-1865),^[100] 1,800 הנותרים בדלאוור, ו-18 הנותרים בניו ג'רזי החל משנת 1860.^[101]

ההיסטוריון סטפן אוטס אמר כי מיתוסים רבים אפפו את לינקולן: "איש העם", "נוצרי אמיתי", "נבל ראשי", וגזען. האמונה כי לינקולן היה גזען נגרמה עקב התמונה הבלתי שלמה של לינקולן, כמו התרכזות רק במספר סלקטיבי של הצהרות וציטוטים אותם נתן לינקולן כדי לזכות בתמיכת מדינות הגבול ודמוקרטים דרומיים, והתעלמות מדברים רבים אותם אמר נגד הגזענות, וההקשרים המדיניים והצבאיים בהם נאמרו הצהרות אלה. אוטס אמר כי המכתב ששלח לינקולן להוראס גרילי "לא הובנו ויוצגו שלא כהלכה באופן עקבי" לרעיונות אלה.^[102]

חסימת התערבות בינלאומית

תקוותיה הטובות ביותר של הקונפדרציה היו התערבות צבאית במלחמה נגד האיחוד מצידן של בריטניה וצרפת.^[103] מזכיר המדינה של האיחוד בהנהגת לינקולן, ויליאם סיוארד, פעל כדי לעצור התערבות כזאת, ואיים במלחמה על כל מדינה שתכיר באופן רשמי בקונפדרציית המדינות של אמריקה. המהלך צלח, ואף מדינה לא הכירה בקונפדרציה. בשנת 1861 הטילו הדרומיים סגר ביוזמתם על משלוחי כותנה בתקווה לגרום למיתון כלכלי באירופה, שיאלץ את בריטניה להצטרף למלחמה כדי להשיג כותנה. דיפלומטיית הכותנה הובסה מאחר שלאירופה היו ייתרות רבות של כותנה, בעוד שכישלון תוצרת התבואה באירופה הביא לכך שייבוא התבואה מהאיחוד הפך לחשוב ביותר. נאמר על כך כי "מלך התירס היה חזק יותר ממלך הכותנה", כאשר תוצרת התבואה האמריקנית עלתה מרבע לחצי מסך הייבוא הבריטי.^[104]

כאשר ניצבה בריטניה בפני מחסור בכותנה, הוא היה זמני בלבד, והוחלף על ידי עיבוד אדמות במצרים והודו. בינתיים, יצרה המלחמה עבודה לייצרני נשק, פועלי ברזל, ולספינות בריטיות שהעבירו את אמצעי הלחימה.^[105] מסתבר שבריטניה לא רצתה לקרוא תיגר על הסגר. הקונפדרציה רכשה ספינות מלחמה ספורות מכמה בוני ספינות מסחריים בריטים. המפורסמת מכולן הייתה אלבמה (ספינת קונפדרציה), שגרמה לנזק רב והובילה לחילוקי דעות חריפים. למרות זאת, דעת הקהל נגד העבדות יצרה חופש מדיני למדינאים האירופאים, במיוחד בבריטניה (שביטלה בעצמה את העבדות במושבותיה בשנת 1834). המלחמה הפציעה (באופן מעורפל) בשלהי שנת 1861 בין ארצות הברית לבריטניה בעקבות פרשת טרנט, כאשר ספינת צי ארצות הברית עלתה על ספינת דואר בריטית כדי ללכוד שני דיפלומטים של הקונפדרציה. אך למרות זאת לונדון ווושינגטון הצליחו להחליק את הבעיה לאחר שלינקולן שחרר את השניים.

בשנת 1862, שקלו הבריטים לנסות ולתווך, אף על פי שגם הצעה שכזו הייתה כרוכה בסכנת מלחמה בארצות הברית. הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה, כפי שנמסר, קרא את הספר אוהל הדוד תום שלוש פעמים לפני שהחליט החלטה זו. ניצחונו של האיחוד בקרב אנטיאטם גרם להם לעכב החלטה בעניין הצעה זו. הצהרת האמנציפציה המשיכה וחיזקה את החופש המדיני לתמיכה בקונפדרציה. פלמרסטון ניבא רעות ליחסי ארצות הברית ובריטניה, וחשש מפני פרוץ מלחמה, כפי שניבא במכתב שלו לשר החוץ ג'ון ראסל: ”קשה שלא להגיע למסקנה שהשנאה הקנאית כלפי אנגליה שמלהיבה את המהגרים האירים ששולטים כמעט בכל העיתונים בצפון, תצליח לעורר את ההמונים ולמנוע מלינקולן וסיוארד להיעתר לדרישותינו ועלינו לפיכך להתכונן למלחמה כאפשרות סבירה.” למעשה, לא היה אף אירי ששלט על עיתון כלשהו בצפון וארצות הברית החליטה לשחרר את שני העצורים כדי להימנע מהסתכנות במלחמה. פלמרסטון היה משוכנע שנוכחותם של הכוחות הבריטים בקנדה גרמה לאמריקאים להסכים לכך. המלחמה הביאה לכך שמקבלי החלטות בלונדון שקלו מחדש את ההתייחסות לקנדה, שהייתה בפועל פגיעה מפני פלישה מצידו של צבא האיחוד במצב של מלחמה. דרך כך מלחמת האזרחים האמריקאית האיצה את תהליך איחוד קנדה.

הקיסרות הצרפתית השנייה, בהנהגתו של נפוליאון השלישי, ניצלה את מלחמת האזרחים כדי להשיג דריסת רגל אירופית חדשה באמריקה הלטינית. מאז כינונה של דוקטרינת מונרו מנעה ארצות הברית כל התערבות קולוניאלית של מעצמות אירופיות ביבשת אמריקה ופעלה לשמור על ריבונותן של מדינות אמריקה הלטינית. לנוכח המשבר בתוך ארצות הברית, הניח נפוליאון כי וושינגטון לא תוכל להכפיף את עמדותיה ומדיניותה על צרפת. מתוך כך החלה האחרונה בפלישה וניסיון כיבוש של מקסיקו, שהייתה בחובות עמוקים למדינות אירופה, אותם התקשתה לשלם. עקב חובותיה של מקסיקו למדינות כמו ספרד ובריטניה בנוסף לצרפת, אלו גם כן תמכו במאמץ המלחמה הצרפתי. במהלך המלחמה ממשל לינקולן תמך בהעברת נשק ואספקה דרך גבול ארצות הברית–מקסיקו לאנשי המיליציות הליברליות שנלחמו נגד הפלישה הצרפתית. בנוסף, האיחוד תמך בהתנדבותם של אזרחים לשירות במקסיקו לשמען שימור ריבונותה. לקראת סיומה של מלחמת האזרחים, האיחוד העביר יותר אספקה ונשק לידי המקסיקנים והמשיכו בכך גם לאחר סיום המלחמה.

אחרוני הכוחות הצרפתים נסוגו ממקסיקו ב-1867, לאחר שבשיא ניצחונותיהם שלוש שנים קודם לכן שלטו בעיקר הערים הגדולות, כולל מקסיקו סיטי, ובחופיה של המדינה מהאוקיינוס האטלנטי ועד לשקט. שיתוף הפעולה נגד הפלישה הצרפתית אפשרה חיזוק של יחסי ארצות הברית–מקסיקו. למרות הסימפתיה לקונפדרציה, ההתערבות הצרפתית במקסיקו מנעה הצטרפות צרפתית למלחמה נגד האיחוד, כיוון שעיקר מאמציה של צרפת הופנו למלחמה במקסיקו עצמה. הצעותיה של הקונפדרציה, בשלביה המאוחרים של המלחמה, לסיים את העבדות בתמורה להכרה בינלאומית לא נשקלו ברצינות על ידי לונדון או פריז.

ניצחון במלחמה ותוצאותיה

השוואה בין האיחוד לקונפדרציית המדינות של אמריקה^[106]
	איחוד	קונפדרציה
סה"כ אוכלוסייה	22,100,000 (71%)	9,100,000 (29%)
אוכלוסייה חופשית	21,700,000	5,600,000
אוכלוסיית עבדים, 1860	400,000	3,500,000
חיילים	2,100,000 (67%)	1,064,000 (33%)
אורך מסילות רכבת	35,064 ק"מ (71%)	14,223 ק"מ (29%)
ייצור פריטים	90%	10%
ייצור אמצעי לחימה	97%	3%
צרורות כותנה ב-1860	זניח	4,500,000
צרורות כותנה ב-1864	זניח	300,000
אחוז מהייצור בארצות הברית לפני המלחמה	30%	70%

ההיסטוריונים התווכחו האם הקונפדרציה הייתה יכולה לנצח במלחמה. המלומדים הטעימו כי לאורך זמן היה לאיחוד יתרון בלתי ניתן לביטול על הקונפדרציה במונחים של כוח תעשייתי ואוכלוסין. לטענתם פעולותיה של הקונפדרציה רק דחו את התבוסה. היסטוריון מלחמת האזרחים שלבי פוט מביע את השקפה זו באופן תמציתי: "אני חושב שהצפון נלחם את המלחמה ההיא עם יד אחת מאחורי הגב...אם היו יותר ניצחונות של הדרום, ורבים יותר, הצפון היה מוציא גם את היד הזו מאחורי גבו. אני לא חושב שלדרום היה אי פעם סיכוי לנצח במלחמה ההיא." הדרום ביקש לזכות בעצמאות על יד כך שיאריך ימים אחרי לינקולן; אולם לאחר נפילת אטלנטה וניצחונו של לינקולן על מקללן בבחירות של שנת 1864, נמוגו כל תקוות הדרום לניצחון מדיני. באותה הנקודה, הצליח לינקולן לזכות בתמיכתן של מדינות הגבול, של קבוצת חברי המפלגה הדמוקרטים שכונתה "דמוקרטים של מלחמה", עבדים משוחררים, בריטניה וצרפת. על ידי הבסת הדמוקרטים ומקללן, הוא גם ניצח את הקופרהאדס ומצע השלום שלהם.^[107] לינקולן מצא מפקדים צבאיים כדוגמת גרנט ושרמן שתרגמו את יתרונו המספרי של צבא האיחוד לניצחונות בשדה המערכה על צבא הקונפדרציה. אלה היו גנרלים שלא נרתעו משפיכות דמים כדי לנצח במלחמה, ומשנת 1864 והלאה לא נשארה עוד כל תקווה לקונפדרציה.

מצד שני, ג'יימס מקפרסון טען כי יתרונו של הצפון באוכלוסין ובמשאבים הפך את ניצחון האיחוד לצפוי, אך לא לבלתי נמנע. לפיו, לא הייתה צריכה הקונפדרציה לפלוש ולאחוז באדמת האויב כדי לנצח, אלא רק להתבצר על מנת לשכנע את הצפון כי מחיר הניצחון יהיה גבוה מידי. הצפון היה צריך לכבוש ולהחזיק בשטחים עוינים נרחבים לאורך זמן ולגבור על צבאות הקונפדרציה כדי לנצח.^[108]

חשיבות נודעה גם ליכולתו של לינקולן להצדיק בלשון צחה את המטרה הלאומית, ויכולתו לשמור את מדינות הגבול מחויבות למטרות האיחוד. אף על פי שהתייחסותו של לינקולן לאמנציפציה הייתה איטית, הצהרת האמנציפציה הייתה שימוש יעיל בסמכויות המלחמתיות של הנשיא.^[109]

הקונפדרציה נכשלה בניסיונה לערב את אירופה באופן צבאי במלחמה, במיוחד את בריטניה ואת צרפת. מנהיגי הדרום נזקקו לגייס את המעצמות האירופאיות כדי לקבל עזרה בשבירת הסגר אותו הטיל האיחוד על נמלי וערי הדרום. הסגר שלינקולן הטיל הצליח לעצור 95% מהמסחר והתוצר; כתוצאה מכך, צנחו הייצוא והייבוא של הדרום באופן משמעותי. השפע בכותנה האירופאית ועוינותה של בריטניה למוסד העבדות, יחד עם הסגר שהטיל לינקולן מהאוקיינוס האטלנטי וממפרץ מקסיקו, הקטינו באופן משמעותי את הסיכוי למעורבות בריטית או צרפתית. היתרון התרחב באופן משמעותי במהלך המלחמה, כאשר כלכלת הצפון גדלה, ושטחי הדרום הצטמקו וכלכלתו נחלשה. בשנת 1861 מנתה אוכלוסיית האיחוד 22 מיליון ושל הדרום 9 מיליון. אוכלוסיית הדרום מנתה יותר מ 3.5 מיליון עבדים ו-5.5 מיליון לבנים, ומכאן שיתרונו המספרי של הצפון היה של 4 ל-1.

הכלכלה המתועשת יותר של הצפון סייעה בייצור נשק, חימוש, ואספקה, כמו גם במימון הובלתם. הטבלה מראה את היתרון היחסי של האיחוד על קונפדרציית המדינות של אמריקה בתחילתה של המלחמה. השוני גדל כאשר האיחוד השתלט על כמות גדלה והולכת של שטחים על חשבונה של הקונפדרציה עם עוצבותיו, וקטע את החלק הטרנס-מסיסיפי של הקונפדרציה. בתחילה שלט האיחוד על 80% מהמספנות, ספינות הקיטור, ספינות הנהר והצי. הוא הגדיל פער זה באמצעות תוכנית בנייה מאסיבית של ספינות. זה איפשר לאיחוד להשתלט על מערכת הנהרות בכללותה ולהטיל סגר על כל קו החוף של הדרום.^[110] ערי האיחוד היו מקושרות ברשת ענפה של מסילות רכבת שאיפשרה תנועה זולה ומהירה של חיילים ואספקה. התחבורה הייתה איטית וקשה בהרבה בדרום שלא היה מסוגל להגדיל את מערכת הרכבות הקטנה יחסית שלו, לתקן נזקים, או אפילו לבצע תחזוקה שוטפת.^[111] אי הצלחתו של ג'פרסון דייוויס לתחזק קשרים טובים וחיוביים עם מושלי המדינות (במיוחד עם ג'וזף בראון מושל מדינת ג'ורג'יה וזבולון ואנס מושל מדינת צפון קרוליינה) פגעה ביכולתו לשאוב ממשאבים אזוריים.^[112] הקונפדרציה טעתה בתפיסתה העצמית כ"מלך הכותנה", הפריזה בהערכת חשיבותה שלה לכלכלה העולמית, מה שהוביל אותה להחלטות אשר גרמו לה יותר נזק מאשר תועלת כדוגמת הסירוב לשלוח כותנה עוד טרם החל הסגר. הצהרת האמנציפציה איפשרה לאפרו-אמריקאים, הן החופשיים והן העבדים הנמלטים, להצטרף אל צבא האיחוד. בסביבות 190,000 התנדבו,^[113] חיזוק נוסף ליתרון המספרי שממנו נהנו צבאות האיחוד על פני הקונפדרציה, שלא העזה לנסות ולגייס את תושביה השחורים, כיוון שחששה לערער את יסודות הלגיטימיות של העבדות. עבדים משוחררים התעסקו בדרך כלל במשימות גדודיות, ונלחמו במספר קרבות בין השנים 1864–1865. מהגרים אירופאים הצטרפו אל צבא האיחוד במספרים גדולים, בהם 177,000 ילידי גרמניה ו-144,000 ילידי אירלנד.^[114] תעשיית הרכבת הפכה למעסיקה הגדולה ביותר במדינה לאחר החקלאות. לאחר מלחמת האזרחים החלה תנופה רבה בבניית רשת רכבות, שתרמו לבהלה של שנת 1873.^[115]

תוצאות

עבדותם של כ-3.5 מיליון השחורים שחיו במדינות הקונפדרציה הסתיימה עם הגעת צבאות האיחוד; כמעט כולם שוחררו עקב הצהרת האמנציפציה. עבדים במדינות הגבול ואלה שנמצאו בכמה טריטוריות של הקונפדרציה שנכבשו לפני הצהרת האמנציפציה שוחררו על ידי פעולה מצד המדינה או (ב-18 בדצמבר 1865) על ידי התיקון ה-13 לחוקה. השבת האיחוד לקדמותו הייתה כתוצאה מעבודה פולמוסית עיקשת בתקופה שלאחר המלחמה, הנודעת כתקופת השיקום. המלחמה גרמה לכ-1,030,000 נפגעים (3% מהאוכלוסייה), בהם 620,000 חיילים הרוגים – כשני שלישים מהם עקב מחלות.^[116] המלחמה גבתה, בהערכה גסה, מספר הרוגים הגבוה מכל שאר מלחמותיה של ארצות הברית יחדיו.^[117]

הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית, הסיבות לתוצאותיה, ואפילו הכינויים למלחמת האזרחים האמריקנית הם נושאים למאבקים וויכוחים הנמשכים עד היום. לפי מספרי מפקד האוכלוסין של שנת 1860, 8% מכל הגברים הלבנים בין הגילאים 13–43 מתו במלחמה, 6% מהצפון, ו-18% מהדרום.^[118] כ-56,000 חיילים מתו בבתי הכלא במהלך מלחמת האזרחים.^[119] אחת הסיבות למספר הנפגעים הגבוה בקרבות היה השימוש בשיטות קרב נפוליאוניות, כמו הסתערות. עם המצאתם של יכולות טעינה מדויקות יותר לרובים, כדורים קטלניים יותר (כמו המינייה בצבא האיחוד בשלהי המלחמה), כלי נשק בעלי ירי חוזר כמו רובה ספנסר, חיילים נהרגו כשרק עמדו בשורות בשדה הפתוח. דבר זה הובילו לאימוץ לוחמת שוחות, סגנון לחימה שהגדיר את חלקה העיקרי של מלחמת העולם הראשונה.

המלחמה הרסה את מרבית העושר שהיה קיים בדרום. ההכנסה הממוצעת לאדם צנחה בדרום לכ-40% מזו של אדם בצפון, נתון שנותר בעל השפעה גם עמוק בתוך המאה ה-20. השפעתו של הדרום בממשל הפדרלי, שהייתה ניכרת בעבר, הפכה למצומצמת עד למחצית השנייה של המאה ה-20.^[120]

שיקום

ערך מורחב – תקופת השיקום בארצות הברית

הבנייה מחדש החלה עוד במהלך המלחמה (ונמשכה עד 1877) כדי לפתור את הבעיות שנוצרו עם האיחוד מחדש, במיוחד את מצבן החוקי של 11 המדינות הפורשות, הנהגת הקונפדרציה, ושל העבדים המשוחררים. מנהיגי הצפון הסכימו כי ניצחון ידרוש יותר מאשר הפסקת הקרבות. עליו להקיף את שתי מטרות המלחמה: יש להתכחש לפרישה ויש לחסל את כל צורותיה של העבדות. קיים היה חוסר הסכמה בין לינקולן לרפובליקנים הקיצוניים לגבי מידת יישומן של מטרות אלה. הם גם לא הסכימו על השליטה הפדרלית שיש לאכוף על הדרום, ועל התהליך בו מדינות הדרום ישולבו מחדש לתוך האיחוד. חילוקי דעות אלה הפכו למרכזיים בדיונים המדיניים לאחר התמוטטותה של הקונפדרציה.

זיכרון והיסטוריוגרפיה

מצעד גטיסבורג 1963

ב-19 בנובמבר 1963 נערך מצעד בגטיסבורג, פנסילבניה לכבוד נאום גטיסבורג של אברהם לינקולן שאותו נשא שישה חודשים לאחר קרב גטיסברג. לינקולן נשא את הנאום 100 שנה קודם לכן במהלך מלחמת האזרחים בגטיסבורג בשנת 1863. שיירת המכוניות עברה באותו המסלול אותו עברו הנשיא לינקולן והמושל אנדרו קורטין מאה שנים קודם לכן. הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר השתתף מלווה במושל ויליאם סקרנטון. מספר המשתתפים באירוע ההנצחה היה נמוך מאלה שהשתתפו בנאום המקורי (בין 20,000–30,000 במקור). אלפי צלמים נכחו באירוע בשעה שמטוסי חיל האוויר האמריקני חלפו מעל. המצעד הסתיים בכניסה האחורית של בית העלמין הלאומי בגטיסבורג.

השקפה ונקודת מבט היסטורית

ברחבי ארצות הברית ציינו בשנת 2011 150 שנה למלחמת האזרחים. רבים בדרום מנסים לשלב בין נקודות מבט והשקפות של אפרו-אמריקנים ולבנים. בעוד סרטים אמריקנים מסורתיים מציגים את הנושא של "אחד נגד אח", סרטים המטפלים בנושא מלחמת האזרחים מתפתחים ומציגים דמויות אפרו-אמריקאיות. אך אפרו-אמריקאי אחד, בנארד סימלטון, נשיא האגודה הלאומית לקידום הצבעונים באלבמה (NAACP), אמר כי לחגוג את מלחמת האזרחים כמוה כמו לחגוג את השואה. בהקשר העבדות אמר סימלטון כי "זכויות (השחורים) נלקחו מהם" וכי התייחסו לשחורים "כפחותים מבני אנוש". החוקר ההיסטורי בוב סאטון אמר כי העבדות הייתה "הסיבה העקרונית" למלחמה. עוד טען סאטון כי נושא זכויות המדינות שולב על ידי הקונפדרציה כצידוק למלחמה כדי להשיג הכרה על ידי בריטניה. סאטון המשיך וציין כי במהלך יובל ה-100 למלחמת האזרחים הלבנים מהדרום התרכזו בציון גאונותם הטקטית של הגנרלים הדרומיים, במקום בעבדות. בווירג'יניה במהלך סתיו שנת 2010, נערכה ועידה בנושא העבדות.

החל משנת 2017 בוצע הסרת אנדרטאות לזכר מנהיגי הקונפדרציה מהמרחב הציבורי.

היהודים במלחמת האזרחים

היהודים, אשר נטמעו בקהילות בהן חיו, שרתו הן בצבא האיחוד והן בצבא הקונפדרציה, בהתאם למיקום מגוריהם, וראו עצמם כשייכים לישות המדינית המקובלת באזור בו חיו. בתקופת המלחמה התגוררו כ-150,000 יהודים ברחבי ארצות הברית, והיוו כ-0.5% מהאוכלוסייה. הערכה אקדמית אחת הייתה כי לפחות 8,000 יהודים השתתפו במלחמת האזרחים למען האיחוד או הקונפדרציה.^[121] דונלד אלטשילר מעריך כי לפחות 10,000 יהודים שרתו במהלך המלחמה, כ-7,000 למען האיחוד ו-3,000 למען הקונפדרציה, כאשר 600 יהודים לערך נהרגו במהלך הקרבות.

היהודים מילאו גם תפקידי פיקוד בשני הצדדים, כאשר תשעה יהודים הגיעו לדרגת גנרל ו-21 הגיעו לדרגת קולונל במלחמה. יהודה פיליפ בנימין, שימש כמזכיר המדינה וכמזכיר המלחמה בפועל בקונפדרציה.

היהודים והאיחוד

במהלך המלחמה, לחמו כ-10,000 יהודים^[122] (מתוך אוכלוסייה של 150,000 ברחבי ארצות הברית) לצד האיחוד. שתי יחידות צבאיות הוקמו, ובכללן מחלקה 3 של גדוד 82 ממילציית המתנדבים של אילינוי, שהורכבה בעיקרה ממהגרים אירופאים שהגיעו זמן קצר לפני כן לארצות הברית, ו"רובאי פרקינס" מסירקיוז שבניו יורק. אך רוב היהודים שרתו במהלך המלחמה יחד עם חיילים נוצרים, רבים ביחידות כמו פלוגה די (D) בגדוד השמיני של המשמר הלאומי של ניו יורק וחיל רגלים קל מריצ'מונד.^[123] ארבעה יהודים (בנימין לוי ולאופולד קרפלס) קיבלו מדליית כבוד עבור השתתפותם בלחימה.

במהלך מלחמת האזרחים, השתלבו המתחים הגזעיים כמו גם אלה הקשורים להגירה, תחרות כלכלית בין יהודים ללא יהודים, ויצרו את ההתפרצויות האנטישמיות החריפות ביותר עד לאותו זמן. אמריקנים משני צידי המתרס (תומכי עבדות ומתנגדיה) הוקיעו את היהודים כלא נאמנים וכספסרים, והאשימו אותם בפגיעה בעסקים של נוצרים, ובסיוע לאויב.

מייג'ור ג'נרל יוליסס גרנט, מוביל צבא האיחוד, הושפע מרגשות אלה וב-17 בדצמבר 1862 הוציא את צו מספר 11 שהורה על גרושם של היהודים מהאזורים בהם שלט צבאו במערב טנסי:

"היהודים כמעמד המפר את כל תקנות הסחר שהונחו על ידי משרד האוצר וגם פקודת המחוז, מגורשים בזה מן האזור בתוך עשרים וארבע שעות מקבלת הפקודה.
מפקדי תחנות הצבא ישגיחו, שכל מעמד האנשים האלה יקבל רישיונות מעבר ויידרש לעזוב. אם ישוב אחד מהם לאחר הודעה זו, ייאסר ויוחזק בכלא עד שתזדמן אפשרות לשלחו החוצה כאסיר. אלא אם יהא מצויד ברישיון מן המטה הראשי.
שום רישיונות מעבר לא יינתנו לאנשים אלה, שירצו לבקר במטה הראשי כדי לבקש רישיונות מסחר.
בפקודת מייג'ור ג'נרל יו.ס. גראנט."

— הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו^[124]

מנהיגי הקהילה היהודית מחו על הפקודה בפני נשיא האיחוד, אברהם לינקולן, וזה ביטל אותו בהוראה שהוציא ב-4 בינואר 1863, אם כי לא לפני שנאכף בכמה עיירות.^[125]

מאוחר יותר הוציא גרנט צו "כי אין להתיר ליהודים לנוע בדרכים מערבה." עוזרו, קולנל ג'ון דה-בוייס, הורה כי "על כל ספסרי הכותנה, יהודים, נוודים, ללא כוונות ישרות של תמיכה", לעזוב את המחוז. "בייחוד יש להרחיק את העבריים... הם כאלה מטרד בלתי נסבל."

היהודים והקונפדרציה

במהלך המלחמה, כ-3,000 יהודים לערך (מתוך אוכלוסייה של 150,000 בארצות הברית ובקונפדרציה) לחמו לצד הקונפדרציה.^[126] על אף שהאנטישמיות הייתה נפוצה בדרום, וחרף תיוגם של היהודים לעיתים קרובות כמתחלים (כדי לחמוק משירות) וכספסרים חסרי עקרונות וחסרי מצפון, שירתו יהודים רבים בצבא הקונפדרציה.^[127]

הקבינט המקורי של ממשל הקונפדרציה, יהודה בנימין (יושב) ראשון משמאל.

ככל הנראה, הדמות היהודית הידועה ביותר הייתה יהודה פיליפ בנימין (ג'ודה בנג'מין, 1811–1884), שהיה לפני מלחמת האזרחים לחבר הקבינט היהודי הראשון בממשל כלשהו בצפון אמריקה. בנימין נולד כנתין בריטי באי סנט קרואה לפיליפ בנימין, יהודי אנגלי, ולאשתו רבקה מנדס, יהודיה פורטוגזית.^[128] הוא היגר עם הוריו לארצות הברית כמה שנים מאוחר יותר וגדל בצפון ודרום קרולינה. הוא נחשב "למוח של הקונפדרציה", כששירת בתפקידים בכירים לאורך המלחמה: כתובע הכללי של הקונפדרציה בשנת 1861, כמזכיר המלחמה בשנים 1861–1862, ומזכיר המדינה של הקונפדרציה משנת 1862 ועד לקריסתה של הקונפדרציה בשנת 1865. נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס כינה את בנימין כ"מדינאי המוכשר ביותר שאי פעם הכרתי",^[129] אך הוא היה נתון ל"התקפות אנטי יהודיות אכזריות" כמושא לחוסר שביעות ציבורית לאחר שמונה למזכיר המלחמה בשנת 1861.^[130] הוא התווכח עם מפקדי צבא הקונפדרציה פ.ג.ט. בורגארד ותומאס ג'קסון על מדיניות אסטרטגית. בשנת 1864, כאשר עמדותיו הצבאיות של הדרום הפכו לנואשות ביותר, תמך בנימין בתוכנית שחרור עבדים אשר יסכימו להתגייס לצבא הדרום, אך הצעתו נתקלה בהתנגדות נחושה מצידם של אלה הדבקים במסורת הדרום. תוכניתו לא אושרה עד לחודש מרץ 1865, אז כבר לא הייתה רלוונטית.

דמויות בולטות נוספות של יהודים בקונפדרציה כללו את קולונל אברהם מאיירס מצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה, שהחזיק בתפקיד קצין אפסנאות ראשי של צבא הקונפדרציה והיה אחראי על אספקת הציוד לכלל הצבא^[131] ודוקטור דוויד דלאון, קצין הרפואה הראשי של הצבא.^[132] הרופא המנתח סימון ברוך, אביו של איל ההון ברנרד ברוך, ששירת בצוותו האישי של הגנרל רוברט לי. אלמנתו הפכה לאחת החברות הראשונות של ארגון בנות הקונפדרציה, ארגון הנצחה לחללי וחיילי הקונפדרציה.

מייג'ור רפאל מוזס, איש עסקים מג'ורג'יה שהפך מאוחר יותר לנציג בבית הנבחרים של המדינה, היה קצין ההספקה של מדינת ג'ורג'יה. עם התבוסה, ביצע את ההוראה האחרונה של ממשלת הקונפדרציה, כאשר קיבל לידיו 40,000 דולר במטבעות זהב וכסף, להזנה והלבשה של חיילי הקונפדרציה המובסים בדרכם הביתה. כל שלושת בניו של מוזס שירתו בצבא הקונפדרציה, ואחד מהם נהרג בקרב שבעת האורנים.

מלחמת האזרחים בתרבות

סרטים

ספרים

צללים של אפור (על מלחמת האזרחים בורג'יניה) - ג'סיקה ג'יימס
כבוד ותהילה - קים מרפי
מחיר הכלה - טרייסי ג'קסון
צללי השחר - דברה דיאז
קולד מאונטן - צ'ארלס פרייזר
קונפדרייטס - תומאס קנילי
ג'ובילי - מרגרט ווקר
גטיסבורג:רומן של מלחמת האזרחים - ויליאם פורסטצן וניוט גינגריץ'
אנדרסוויל (ספר) - מקינלי קנטור
קלאודספליטר - ראסל בנקס
חלומו של מלך (ספר) - דייוויס גרוב
אש על ההר - טרי ביסון • אלים וגנרלים - ג'ף שארה
חלף עם הרוח (ספר) - מרגרט מיטשל
גרנט מגיע מזרחה - ויליאם פורסטצן וניוט גינגריץ'
ניצחון אפור - רוברט סקימין
צפון ודרום (טרילוגיה) - ג'ון ג'ייק
מלאכי ההרג - מייקל שארה
לי וגרנט באפוצטוקס - מקינלי קנטור
נשים קטנות - לואיזה מיי אלקוט
מארץ' - ג'רלדין ברוקס
תג הגבורה האדום (ספר) - סטפן קרנה
סקרלט (ספר) - אלכסנדרה ריפלי
יצורים יפהפיים - קאמי גרסייה
הצפון נגד הדרום - ז'ול ורן

משחקי מחשב

ראו גם

מזמור הקרב על הרפובליקה

לקריאה נוספת

ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, תרגם שמשון ענבל, הוצאת מערכות, תל אביב, תשל"ט 1979
דרו גילפין פאוסט, רפובליקה של סבל - המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית, תרגם יוסי מילוא, מוסד ביאליק, 2017
דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 158–189

Gugliotta, Guy. New Estimate Raises Civil War Death Toll, הניו יורק טיימס, April 3, 2012, p. D1 (of the New York edition), and April 2, 2012, on NYTimes.com. Retrieved 2012-04-03 online
Jean Edward Smith, Grant, Simon & Shuster, New York, 2001
Tidball, John Caldwell. The Artillery Service in the War of the Rebellion 1861-1865 (reprint 2011) Westholm Publishing מסת"ב 978-1594-16-1490
Weeks, Michael. The Complete Civil War Road Trip Guide: More than 500 Sites from Gettysburg to Vicksburg Countryman Press 2016
Shaara, Jeff. Civil War Battlefields: Discovering America's Hallowed Ground Ballantine Books 2006
Edwards, F Laura. A Legal History of the Civil War and Reconstruction: A Nation of Rights Cambridge University Press 2015
McPherson, M James. The War That Forged a Nation: Why the Civil War Still Matters Oxford University Press 2017

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת האזרחים האמריקנית בוויקישיתוף

ח"ג ווידאווער הלוי, אמעריקא: פילאדעלפיא, המגיד, 18 באפריל 1861, אמעריקא: פילאדעלפיא, המגיד, 24 באפריל 1861 (המשך)
על המדינות בו יאמר: המלחמה..., המגיד, 19 ביוני 1861 (בעמ' השני)
אמעריקא, המגיד, 12 בפברואר 1863 (גירוש היהודים של גרנט; בסוף)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על סיום מלחמת האזרחים האמריקנית‏, 9 באפריל 2012
ידיעות מעיתוני התקופה על הקרבות הימיים במלחמת האזרחים, בתוך: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה, התחייה והיישוב, 1856–1948
מלחמת האזרחים האמריקנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אוקיינוס, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ (בהצהרה נשיאותית) "The Belligerent Rights of the Rebels at an End. All Nations Warned Against Harboring Their Privateers. If They Do Their Ships Will be Excluded from Our Ports. Restoration of Law in the State of Virginia. The Machinery of Government to be Put in Motion There". The New York Times. Associated Press. 10 במאי 1865. נבדק ב-13 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
^ ארנון גוטפלד, ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה, ישראל. משרד הבטחון, 1989
^ ברוס קאטון, תרגום: שמשון ענבל, 1: בית הנפלג על נפשו, מלחמת האזרחים האמריקנית, תל אביב: הוצאת מערכות, 1960 (באנגלית), 1979 (בעברית), עמ' 62
^ הטריטוריות היו אזורים בארצות הברית שלא היו שייכים לאף אחת ממדינות ארצות הברית, ונשלטו ישירות בידי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית
^ פרנק ל. ויליאמס, לעשות פחות ולעשות יותר: הנשיא וההצהרה—חוקית, צבאית, ופוליטית", עמ' 5–74
^ הווארד ג'ונס, אברהם לינקולן ולידתו המחודשת של החופש: האיחוד והעבדות בדיפלומטיה של מלחמת האזרחים, עמ' 154
^ ג'ון הדלסטון, אדמת הקטל: תמונות ממלחמת האזרחים ושינוי הנוף האמריקני, הוצאת אוניברסיטת ג'ון הופקינס, עמ' 3
^ The Founding Fathers Views of Slavery (עמדותיהם של האבות המייסדים על העבדות), באתר American Battlefield Trust (תאגיד שדה הקרב האמריקאי)
^ The Cotton Kingdom - An insatiable hunger for cotton (ממלכת הכותנה - הרעב שלא ידע שובע לכותנה), באתר Khan Academy (אקדמיית קהאן)
^ אלברט בושנל הארט, עבדות וביטול העבדות 1831–1841, עמ' 152–155
^ נאום הבית המחולק שנשא אברהם לינקולן ב-16 ביוני 1858, בספרינגפילד, אילינוי
^ מכתבו של אברהם לינקולן לאליהו וושבורן, 13 בדצמבר 1860
^ מכתבו של אברהם לינקולן לליימן טרומבול 10 בדצמבר 1860
^ הצהרתה של מדינת ג'ורג'יה על הסיבות לפרישה
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 241, 253
^ Treaty of Guadalupe Hidalgo (1848), הארכיון הלאומי של ארצות הברית
^ Susan Anderson, California, a “Free State” Sanctioned Slavery (קליפורניה, "מדינה חופשית" הטילה עיצומים על עבדות), באתר California Historical Society
^ נאומו של לינקולן בשיקגו, 10 בדצמבר 1856
^ Underground Railroad - United States history (מסילת הרכבת המחתרתית - היסטוריה אמריקאית), באתר אנציקלופדיה בריטניקה
^ MILLARD FILLMORE - KEY EVENTS (מילרד פילמור - אירועי מפתח), באתר מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 88–91
^ תוצאות מפקד האוכלוסין של שנת 1860
^ ג'יימס מקפרסון, משך בחרב, עמ' 15
^ פסק דין דרד סקוט נ. סנדפורד
^ ויכוח לינקולן דאגלס הראשון שהתקיים באוטווה
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 195
^ "אובדנה של העבדות באיחוד", נאומו של ג'ון טאונסנד, 29 באוקטובר 1860
^ הצהרת הסיבות שהובילו את טקסס לפרוש מהאיחוד, 2 בפברואר 1861
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 243
^ נאומו של אדגר דרגאן בפני ועידת הפרישה של אלבמה, 11 בינואר 1861
^ מאמר מאת לארי אסקרידג', בעיתון קנטון דיילי, אילינוי
^ צ'ארלס ס. סיידנור, התפתחותה של הנאמנות לאינטרסים מקומיים בדרום
^ ג'ון הופ פרנקלין, הדרום המילטנטי 1800–1861
^ קלמנט איטון, חופש המחשבה בדרום הישן
^ נאומו של אברהם לינקולן, ניו יורק, 27 בפברואר 1859
^ סי. ואן וודווארד, נקודת מפגש אמריקנית עבדות וגזענות בדיאלוג הצפוני-דרומי, הוצאת גלאקסי, 1971, עמ' 281
^ הרצאתו של ההיסטוריון ג'יימס מקפרסון, מרכז ההיסטוריה אטלנטה, 5 במרץ 2007
^ לפני שנת 1850, שלטו תומכי העבדות בנשיאות ארצות הברית במשך 50 שנה, בכיסא יושב ראש בית הנבחרים במשך 41 שנה, יושב ראש ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים במשך 42 שנה. 18 מתוך 31 נשיאי בית המשפט העליון היו בעלי עבדים.
^ Horwitz, T., 2011. The toll from the raid on Harpers Ferry - Midnight rising : John Brown and the raid that sparked the Civil War. Henry Holt and Co.
^ אתר רשומות בית הנבחרים של ארצות הברית
^ CHARLES W. CALOMIRIS AND LARRY SCHWEIKART, The Panic of 1857: Origins, Transmission, and Containment, עמ' 807 - 834
^ James L. Huston, The Panic of 1857, Southern Economic Thought, and the Patriarchal Defense of Slavery, The Historian Vol. 46, No. 2, Taylor & Francis, Ltd., 1984, עמ' 163-186
^ ^43.0 ^43.1 ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת מערכות, 1979, עמ' 71
^ A proposed Thirteenth Amendment to prevent secession, 1861 - A Spotlight on a Primary Source by the US Congress
^ Kennedy,Lizabeth Cohen,Thomas A. Bailey, The American Pageant, Volume I: A History of the American People, p. 458
^ הצהרת הפרישה של דרום קרולינה
^ פנייתו השנתית הרביעית של הנשיא ג'יימס ביוקנן לקונגרס על מצב האיחוד
^ ארכיון מלחמת האזרחים-חיילים אינדיאנים מתנדבים
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 284–287
^ הקמתה של מערב וירג'יניה
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 303
^ נתונים לגבי מספר החיילים במערב וירג'יניה
^ קריאתו של לינקולן למלחמה
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 234–266
^ נאום ההשבעה הראשון של אברהם לינקולן, 4 במרץ 1861
^ קריאתו של לינקולן לחיילים
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 274
^ הכרזה 83 – הגדלת גודלו של הצבא והצי
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 276–307
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 373–377
^ אלברט מור, גיוס ומחלוקת בקונפדרציה
^ כתבה על ממדי העריקה בניו יורק טיימס, 28 במאי 1894
^ Cashin, Joan E., Editor. 2002. The War was You and Me: Civilians in the American Civil War. Princeton: Princeton University Press, Page 270
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 339–345
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 342
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 424–427
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 528–533
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 538–544
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 543–545
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 557–558
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 571–574
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 639–645
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 653–663
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 664
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 404–405
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 418–420
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 419–420
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 480–483
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 405–413
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 637–638
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 677–680
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 724–735
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 741–742
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 778–779
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 773–776
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 812–815
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 825–830
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 846–847
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 495
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 355, 494–496, ציטוט מפיו של ג'ורג' וושינגטון ג'וליאן
^ קרייג' וורן, הו אלוהים, כמה חבל!: הבריגדה האירית בפריקסבורג ויצירת המיתוס, הוצאת היסטוריה של מלחמת האזרחים, ספטמבר 2001, עמ' 193–221
^ מכתבו של לינקולן לגריילי
^ נאום ההשבעה השני של לינקולן, 4 במרץ 1865 בו ציין לינקולן "שמינית מכלל האוכלוסייה היא עבדים צבעוניים, לא מחולקים באופן שווה על פני האיחוד, אלה מיושבים בחלקו הדרומי. עבדים אלה אינטרס חזק ומיוחד. כולם ידוע כי אינטרס זה היה בדרך כלשהי הסיבה למלחמה. כדי לחזק, להנציח, ולהרחיב אינטרס זה היה המטרה שלשמה המורדים קרעו את האיחוד אפילו על ידי מלחמה, בעוד הממשלה לא טענה לזכויות ייתר מאשר להגביל את ההרחבה הטריטוריאלית שלה."
^ מכתבו של לינקולן להודג'ס, 4 באפריל 1864
^ נושאים במלחמת האזרחים
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 831–837
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 557–558, 563
^ הארפר דגלס, העבדות בדלאוור
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 840–842
^ לואוול הריסון וג'יימס קלוטר, ההיסטוריה החדשה של קנטקי, עמ' 235, המספר המצוין הוא לשלהי שנת 1865
^ מפקד האוכלוסין בארצות הברית בשנת 1860
^ סטפן אוטס, אברהם לינקולן: האיש מאחורי המיתוס, הוצאת הארפר & ראו, 1984
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 546–557
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 386
^ אלן נוויס, מלחמה של האיחוד 1862–1863, הוצאת קונקי & קונקי, עמ' 263–264
^ אורך מסילות הרכבת: צ'ונסי דיפאו, מאה שנים של מסחר אמריקאי 1795–1895, הוצאת די ויין (ניו יורק), עמ' 111; מידע נוסף ראו: מפקד האוכלוסין של שנת 1860 וסוזאן קרטר, ההיסטוריה הסטטיסטית של ארצות הברית, הוצאת מילוול, 2006
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 771–772
^ ג'יימס מקפרסון, למה הקונפדרציה הפסידה?
^ מנהיגות המלחמה של לינקולן: מאה הימים הראשונים
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 313–316.
^ סטפן הילדר, האנציקלופדיה של מלחמת האזרחים האמריקנית: היסטוריה, מדינית, חברתית, וצבאית, עמ' 1591–1598
^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחופש, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 432–444
^ הגדודים השחורים
^ אברט פאוסט, היסודות הגרמניים בארצות הברית, עמ' 523
^ פקסון אוברהולצר, ג'יי קוק: הממן של מלחמת האזרחים, חלק 2, הוצאת ג'ורג' ג'ייקוב, 1907
^ סיכום סטטיסטי של המלחמות העיקריות של ארצות הברית
^ המבוא לספרו של ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, מאת סי. ואן וודווארד
^ מאריס וינובסקיס, לעבר ההיסטוריה החברתית של מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 7
^ בתי כלא האמריקנים במהלך מלחמת האזרחים תבעו אלפים, כתבה בנשיונל ג'אוגרפיק, 1 ביולי 2003
^ מלחמת האזרחים סוף סוף עוברת כתבה בעיתון אקונומיסט, 31 במרץ 2011
^ ג'ונתן סרנה ואדם מנדלסון, יהודים במלחמת האזרחים, הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 2010
^ יהודי ארצות הברית 1664–2000, אוניברסיטת חיפה, 2015, עמ' 159
^ דונלד אלטשילר, יהודים, אנציקלופדיה של מלחמת האזרחים האמריקנית. היסטוריה מדינית, חברתית וצבאית, עורכים: דייוויד סטפן הילדר, ג'יין הילדר, ודויד קולס, הוצאת וו. וו. נורטון, עמ' 1070–1071
^ מאת ב' קורן, ירושלים תשל"א, עמודים 249–250
^ פרדריק גוסטבו, אנטישמיות בארצות הברית
^ היהודים האמריקנים, במאי דייוויד גרובין, פי. בי. אס. הום וידאו, 2008, חלק 1 פרק 5, 0:30:40
^ הנרי קומגר ואריק ברון, ארכיון מלחמת האזרחים: ההיסטוריה של מלחמת האזרחים במסמכים (2000), הוצאת בלאק דוג ולוונטל: ניו יורק, עמ' 505–506
^ אוניברסיטת אטלנטיק פלורידה: יהודים גיבורים באמריקה
^ הנרי קומגר ואריק ברון, ארכיון מלחמת האזרחים: ההיסטוריה של מלחמת האזרחים במסמכים (2000), הוצאת בלאק דוג ולוונטל, ניו יורק, עמ' 505–506.
^ דונלד אלטשילר, "יהודים", אנציקלופדיה למלחמת האזרחים האמריקנית: מדינית, חברתית והיסטוריה צבאית, עורכים: דוויד הילדר, ג'יין הילדר, ודויד קולס (2000), הוצאת וו. וו. נורטון, עמ' 1070–1071
^ דוויד הילדר, ג'יין הילדר, "מאיירס, אברהם צ'ארלס (1811–1889), אנציקלופדיה למלחמת האזרחים האמריקנית: מדינית, חברתית, והיסטוריה צבאית, עורכים: דוויד הילדר, ג'יין הילדר, ודוויד קולס (2000), הוצאת: וו. וו. נורטון, עמ' 1381
^ רוברט רוזן, יהודי הקונפדרציה (2000), הוצאת אוניברסיטת דרום קרולינה, עמ' 132–133

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37606872מלחמת האזרחים האמריקנית

[NYT_JD_Cap-1] (בהצהרה נשיאותית) "The Belligerent Rights of the Rebels at an End. All Nations Warned Against Harboring Their Privateers. If They Do Their Ships Will be Excluded from Our Ports. Restoration of Law in the State of Virginia. The Machinery of Government to be Put in Motion There". The New York Times. Associated Press. 10 במאי 1865. נבדק ב-13 באוקטובר 2016. {{cite web}}: (עזרה)

[2] ארנון גוטפלד, ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה, ישראל. משרד הבטחון, 1989

[3] ברוס קאטון, תרגום: שמשון ענבל, 1: בית הנפלג על נפשו, מלחמת האזרחים האמריקנית, תל אביב: הוצאת מערכות, 1960 (באנגלית), 1979 (בעברית), עמ' 62

[4] הטריטוריות היו אזורים בארצות הברית שלא היו שייכים לאף אחת ממדינות ארצות הברית, ונשלטו ישירות בידי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית

[5] פרנק ל. ויליאמס, לעשות פחות ולעשות יותר: הנשיא וההצהרה—חוקית, צבאית, ופוליטית", עמ' 5–74

[6] הווארד ג'ונס, אברהם לינקולן ולידתו המחודשת של החופש: האיחוד והעבדות בדיפלומטיה של מלחמת האזרחים, עמ' 154

[7] ג'ון הדלסטון, אדמת הקטל: תמונות ממלחמת האזרחים ושינוי הנוף האמריקני, הוצאת אוניברסיטת ג'ון הופקינס, עמ' 3

[8] The Founding Fathers Views of Slavery (עמדותיהם של האבות המייסדים על העבדות), באתר American Battlefield Trust (תאגיד שדה הקרב האמריקאי)

[9] The Cotton Kingdom - An insatiable hunger for cotton (ממלכת הכותנה - הרעב שלא ידע שובע לכותנה), באתר Khan Academy (אקדמיית קהאן)

[10] אלברט בושנל הארט, עבדות וביטול העבדות 1831–1841, עמ' 152–155

[11] נאום הבית המחולק שנשא אברהם לינקולן ב-16 ביוני 1858, בספרינגפילד, אילינוי

[12] מכתבו של אברהם לינקולן לאליהו וושבורן, 13 בדצמבר 1860

[13] מכתבו של אברהם לינקולן לליימן טרומבול 10 בדצמבר 1860

[14] הצהרתה של מדינת ג'ורג'יה על הסיבות לפרישה

[15] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 241, 253

[16] Treaty of Guadalupe Hidalgo (1848), הארכיון הלאומי של ארצות הברית

[17] Susan Anderson, California, a “Free State” Sanctioned Slavery (קליפורניה, "מדינה חופשית" הטילה עיצומים על עבדות), באתר California Historical Society

[18] נאומו של לינקולן בשיקגו, 10 בדצמבר 1856

[19] Underground Railroad - United States history (מסילת הרכבת המחתרתית - היסטוריה אמריקאית), באתר אנציקלופדיה בריטניקה

[20] MILLARD FILLMORE - KEY EVENTS (מילרד פילמור - אירועי מפתח), באתר מרכז מילר (University of Virginia; Miller Center)

[21] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 88–91

[22] תוצאות מפקד האוכלוסין של שנת 1860

[23] ג'יימס מקפרסון, משך בחרב, עמ' 15

[24] פסק דין דרד סקוט נ. סנדפורד

[25] ויכוח לינקולן דאגלס הראשון שהתקיים באוטווה

[26] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 195

[27] "אובדנה של העבדות באיחוד", נאומו של ג'ון טאונסנד, 29 באוקטובר 1860

[28] הצהרת הסיבות שהובילו את טקסס לפרוש מהאיחוד, 2 בפברואר 1861

[29] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 243

[30] נאומו של אדגר דרגאן בפני ועידת הפרישה של אלבמה, 11 בינואר 1861

[31] מאמר מאת לארי אסקרידג', בעיתון קנטון דיילי, אילינוי

[32] צ'ארלס ס. סיידנור, התפתחותה של הנאמנות לאינטרסים מקומיים בדרום

[33] ג'ון הופ פרנקלין, הדרום המילטנטי 1800–1861

[34] קלמנט איטון, חופש המחשבה בדרום הישן

[35] נאומו של אברהם לינקולן, ניו יורק, 27 בפברואר 1859

[36] סי. ואן וודווארד, נקודת מפגש אמריקנית עבדות וגזענות בדיאלוג הצפוני-דרומי, הוצאת גלאקסי, 1971, עמ' 281

[37] הרצאתו של ההיסטוריון ג'יימס מקפרסון, מרכז ההיסטוריה אטלנטה, 5 במרץ 2007

[38] לפני שנת 1850, שלטו תומכי העבדות בנשיאות ארצות הברית במשך 50 שנה, בכיסא יושב ראש בית הנבחרים במשך 41 שנה, יושב ראש ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים במשך 42 שנה. 18 מתוך 31 נשיאי בית המשפט העליון היו בעלי עבדים.

[39] Horwitz, T., 2011. The toll from the raid on Harpers Ferry - Midnight rising : John Brown and the raid that sparked the Civil War. Henry Holt and Co.

[40] אתר רשומות בית הנבחרים של ארצות הברית

[41] CHARLES W. CALOMIRIS AND LARRY SCHWEIKART, The Panic of 1857: Origins, Transmission, and Containment, עמ' 807 - 834

[42] James L. Huston, The Panic of 1857, Southern Economic Thought, and the Patriarchal Defense of Slavery, The Historian Vol. 46, No. 2, Taylor & Francis, Ltd., 1984, עמ' 163-186

[:0-43] 43.0 ^43.1 ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת מערכות, 1979, עמ' 71

[44] A proposed Thirteenth Amendment to prevent secession, 1861 - A Spotlight on a Primary Source by the US Congress

[45] Kennedy,Lizabeth Cohen,Thomas A. Bailey, The American Pageant, Volume I: A History of the American People, p. 458

[46] הצהרת הפרישה של דרום קרולינה

[47] פנייתו השנתית הרביעית של הנשיא ג'יימס ביוקנן לקונגרס על מצב האיחוד

[48] ארכיון מלחמת האזרחים-חיילים אינדיאנים מתנדבים

[49] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 284–287

[50] הקמתה של מערב וירג'יניה

[51] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 303

[52] נתונים לגבי מספר החיילים במערב וירג'יניה

[53] קריאתו של לינקולן למלחמה

[54] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 234–266

[55] נאום ההשבעה הראשון של אברהם לינקולן, 4 במרץ 1861

[56] קריאתו של לינקולן לחיילים

[57] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 274

[58] הכרזה 83 – הגדלת גודלו של הצבא והצי

[59] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 276–307

[60] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 373–377

[61] אלברט מור, גיוס ומחלוקת בקונפדרציה

[62] כתבה על ממדי העריקה בניו יורק טיימס, 28 במאי 1894

[63] Cashin, Joan E., Editor. 2002. The War was You and Me: Civilians in the American Civil War. Princeton: Princeton University Press, Page 270

[64] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 339–345

[65] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 342

[66] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 424–427

[67] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 528–533

[68] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 538–544

[69] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 543–545

[70] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 557–558

[71] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 571–574

[72] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 639–645

[73] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 653–663

[74] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 664

[75] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 404–405

[76] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 418–420

[77] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 419–420

[78] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 480–483

[79] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 405–413

[80] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 637–638

[81] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 677–680

[82] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 724–735

[83] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 741–742

[84] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 778–779

[85] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 773–776

[86] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 812–815

[87] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 825–830

[88] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 846–847

[89] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 495

[90] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 355, 494–496, ציטוט מפיו של ג'ורג' וושינגטון ג'וליאן

[91] קרייג' וורן, הו אלוהים, כמה חבל!: הבריגדה האירית בפריקסבורג ויצירת המיתוס, הוצאת היסטוריה של מלחמת האזרחים, ספטמבר 2001, עמ' 193–221

[92] מכתבו של לינקולן לגריילי

[93] נאום ההשבעה השני של לינקולן, 4 במרץ 1865 בו ציין לינקולן "שמינית מכלל האוכלוסייה היא עבדים צבעוניים, לא מחולקים באופן שווה על פני האיחוד, אלה מיושבים בחלקו הדרומי. עבדים אלה אינטרס חזק ומיוחד. כולם ידוע כי אינטרס זה היה בדרך כלשהי הסיבה למלחמה. כדי לחזק, להנציח, ולהרחיב אינטרס זה היה המטרה שלשמה המורדים קרעו את האיחוד אפילו על ידי מלחמה, בעוד הממשלה לא טענה לזכויות ייתר מאשר להגביל את ההרחבה הטריטוריאלית שלה."

[94] מכתבו של לינקולן להודג'ס, 4 באפריל 1864

[95] נושאים במלחמת האזרחים

[96] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 831–837

[97] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 557–558, 563

[98] הארפר דגלס, העבדות בדלאוור

[99] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 840–842

[100] לואוול הריסון וג'יימס קלוטר, ההיסטוריה החדשה של קנטקי, עמ' 235, המספר המצוין הוא לשלהי שנת 1865

[101] מפקד האוכלוסין בארצות הברית בשנת 1860

[102] סטפן אוטס, אברהם לינקולן: האיש מאחורי המיתוס, הוצאת הארפר & ראו, 1984

[103] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 546–557

[104] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 386

[105] אלן נוויס, מלחמה של האיחוד 1862–1863, הוצאת קונקי & קונקי, עמ' 263–264

[106] אורך מסילות הרכבת: צ'ונסי דיפאו, מאה שנים של מסחר אמריקאי 1795–1895, הוצאת די ויין (ניו יורק), עמ' 111; מידע נוסף ראו: מפקד האוכלוסין של שנת 1860 וסוזאן קרטר, ההיסטוריה הסטטיסטית של ארצות הברית, הוצאת מילוול, 2006

[107] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 771–772

[108] ג'יימס מקפרסון, למה הקונפדרציה הפסידה?

[109] מנהיגות המלחמה של לינקולן: מאה הימים הראשונים

[110] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 313–316.

[111] סטפן הילדר, האנציקלופדיה של מלחמת האזרחים האמריקנית: היסטוריה, מדינית, חברתית, וצבאית, עמ' 1591–1598

[112] ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחופש, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 432–444

[113] הגדודים השחורים

[114] אברט פאוסט, היסודות הגרמניים בארצות הברית, עמ' 523

[115] פקסון אוברהולצר, ג'יי קוק: הממן של מלחמת האזרחים, חלק 2, הוצאת ג'ורג' ג'ייקוב, 1907

[116] סיכום סטטיסטי של המלחמות העיקריות של ארצות הברית

[117] המבוא לספרו של ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, מאת סי. ואן וודווארד

[118] מאריס וינובסקיס, לעבר ההיסטוריה החברתית של מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 7

[119] בתי כלא האמריקנים במהלך מלחמת האזרחים תבעו אלפים, כתבה בנשיונל ג'אוגרפיק, 1 ביולי 2003

[120] מלחמת האזרחים סוף סוף עוברת כתבה בעיתון אקונומיסט, 31 במרץ 2011

[121] ג'ונתן סרנה ואדם מנדלסון, יהודים במלחמת האזרחים, הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 2010

[122] יהודי ארצות הברית 1664–2000, אוניברסיטת חיפה, 2015, עמ' 159

[123] דונלד אלטשילר, יהודים, אנציקלופדיה של מלחמת האזרחים האמריקנית. היסטוריה מדינית, חברתית וצבאית, עורכים: דייוויד סטפן הילדר, ג'יין הילדר, ודויד קולס, הוצאת וו. וו. נורטון, עמ' 1070–1071

[koren-124] מאת ב' קורן, ירושלים תשל"א, עמודים 249–250

[125] פרדריק גוסטבו, אנטישמיות בארצות הברית

[126] היהודים האמריקנים, במאי דייוויד גרובין, פי. בי. אס. הום וידאו, 2008, חלק 1 פרק 5, 0:30:40

[127] הנרי קומגר ואריק ברון, ארכיון מלחמת האזרחים: ההיסטוריה של מלחמת האזרחים במסמכים (2000), הוצאת בלאק דוג ולוונטל: ניו יורק, עמ' 505–506

[128] אוניברסיטת אטלנטיק פלורידה: יהודים גיבורים באמריקה

[129] הנרי קומגר ואריק ברון, ארכיון מלחמת האזרחים: ההיסטוריה של מלחמת האזרחים במסמכים (2000), הוצאת בלאק דוג ולוונטל, ניו יורק, עמ' 505–506.

[130] דונלד אלטשילר, "יהודים", אנציקלופדיה למלחמת האזרחים האמריקנית: מדינית, חברתית והיסטוריה צבאית, עורכים: דוויד הילדר, ג'יין הילדר, ודויד קולס (2000), הוצאת וו. וו. נורטון, עמ' 1070–1071

[131] דוויד הילדר, ג'יין הילדר, "מאיירס, אברהם צ'ארלס (1811–1889), אנציקלופדיה למלחמת האזרחים האמריקנית: מדינית, חברתית, והיסטוריה צבאית, עורכים: דוויד הילדר, ג'יין הילדר, ודוויד קולס (2000), הוצאת: וו. וו. נורטון, עמ' 1381

[132] רוברט רוזן, יהודי הקונפדרציה (2000), הוצאת אוניברסיטת דרום קרולינה, עמ' 132–133

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]

[90]

[91]

[92]

[93]

[94]

[95]

[96]

[97]

[98]

[99]

[100]