עימותי לינקולן-דאגלס
עימותי לינקולן-דאגלס שהתקיימו ב-1858, היו שורה של 7 עימותים בין אברהם לינקולן הרפובליקני וסטיבן דאגלס הדמוקרטי בבחירות לרשות המחוקקת של מדינת אילינוי בארצות הברית. מכיוון שבאותה התקופה המחוקק של המדינות בחר את הסנאטורים של המדינה, הבחירות היו למעשה בחירות לסנאט של ארצות הברית. הנושא היחידי של העימותים היו חילוקי הדעות שלהם לגבי העבדות.
מהלך
העימות הראשון היה באוטווה ב-21 באוגוסט, והאחרון באלטון ב-15 באוקטובר. הפורמט של כל העימותים היה זהה - אחד מהמתמודדים נאם במשך כשעה, לאחר מכן נאם השני כשעה וחצי, ולבסוף הראשון סיים בעוד חצי שעה של תגובות.
עיקרי העימותים
בין לינקולן ודאגלס היו מספר מחלוקות. דאגלס טען שארצות הברית היא ארצם של הלבנים, ושלאפריקאים אמריקאים אין זכויות. הוא ניסה להציג את לינקולן כמי שחושב שלאפריקאים אמריקאים מגיע שוויון זכויות. לינקולן הכחיש שהוא מאמין שהאדם השחור שווה באינטליגנציה או במוסר, אבל "בזכות לאכול את הלחם שידו מרוויחה, מבלי להיות תלוי בחסדו של איש, הוא שווה לי, ושווה לשופט דאגלס ושווה לכל אדם אחר".
בנוסף, לינקולן האמין שעבדות איננה מוסרית, ושעל ארצות הברית לעלות על "הדרך להעלמותה הסופית" בעתיד הרחוק. דאגלס לעומת זאת האמין בפלורליזם, וסבר כי אין בעיה שארצות הברית תכלול בתוכה מדינות עבדות ומדינות חופשיות עד אחרית הימים.
עימות חשוב במיוחד נערך בפריפורט, שם לינקולן דחק את דאגלס עם שאלה על החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית לגבי דרד סקוט נגד סנדפורד. בפסק הדין נקבע שהקונגרס איננו יכול לאסור על עבדות בטריטוריות של ארצות הברית מכיוון שאיסור כזה נוגד את החוקה. פסק הדין היה פופולרי מאד בדרום ושנוא בצפון. לינקולן שאל את דאגלס האם האיסור על העבדות אפשרי או לא. דאגלס ענה שאמנם איסור פורמלי הוא בלתי חוקתי, אבל שעבדות לא יכולה להתקיים בלי חקיקה מתאימה, ושתושבי הטריטוריות רשאים שלא לחוקק חקיקה כזו. תשובה זו של דאגלס הייתה מכריעה מכיוון שבכך דאגלס ניכס לעצמו את הפתרון הזה לדילמה של העבדות בטריטוריות, אשר עד אז היה מוסכם על רבים מאנשי הדרום, כגון ג'פרסון דייוויס. עם פרסום מה שנודע לימים כ"דוקטרינת פריפורט", עברו אנשי הדרום לדרוש חוקי עבדות פדרליים לטריטוריות הפדרליות. הוויכוח על העניין הזה היה מה שהביא ל"פיצוצה" של הוועידה הדמוקרטית ב-1860, ולכך שבבחירות של 1860 התמודדו שני מועמדים נפרדים בצפון ושניים בדרום. לינקולן שאל את השאלה למרות שהוא ידע מה תהיה התשובה, ולמרות שהוא אפשר לדאגלס להרחיק את עצמו מאנשי הדרום, בניגוד לאסטרטגיה הרגילה של לינקולן, שנועדה לטשטש את ההבדלים בין דאגלס לאנשי הדרום.
בסדרה של ויכוחים חצו המועמדים את אילינוי לאורכה ולרוחבה בסוף הקיץ של 1858. דגלס ולינקולן גילו דמיון רב בעמדותיהם. שניהם סברו שאין לפגוע במוסד העבדות בדרום, שאבד הכלח על פשרת מיזורי ושיש לאמץ הסדר חדש. שניהם טענו שהאדם השחור נחות מהאדם הלבן ואין להעניק לו שויון זכויות. הוויכוח סב על מילת הגוף הראויה: האם ארצות הברית הן מדינות ריבוניות, או שמא ארצות הברית היא מדינה ריבונית? מי הריבון - הארצות או הברית? המדינות או הרשויות הפדרליות? האם יש לגבש מדיניות פדרלית לגבי הספר, או שכל מדינה חדשה חופשית לפעול כראות עיניה?
עמדות הצדדים בנושא "ריבונות העם"
לא רק על ההכרעה בקנזס המדממת - לטובת הצפון או הדרום - ניטש המאבק. עקרון "ריבונות העם" (Popular Sovereignty) (אנ') עצמו, העברת הסמכויות מהרשויות הפדרליות לתושבי הספר, היה עקרון שנוי במחלוקת. ביישומו הייתה שלילה מהותית של סמכויותיהן של הרשויות הפדרליות, כלומר חיזוק הקונפדרטיזם והרגיונליזם (אזוריות), והחלשת הברית. על עקרון זה היו חלוקות המפלגות: המפלגה הדמוקרטית נאבקה על יישומו, והרפובליקנית - על חיזוק הפדרליזם. דגלס תמך ביישום עיקרון "ריבונות העם" בקנזס, גם אם תוצאתו תהיה אישור חוקה המתירה את העבדות בקנזס. אחת הייתה לו אם תושלט העבדות בכל הברית, תתקיים רק בחלק מהברית או תיכחד. יתרה מזו, דגלס סבר שהשלטת עקרון "ריבונות העם" מחויבת המציאות, שכן גם הקביעה הפדרלית הנחרצת ביותר לגבי העבדות באזור מסוים, תהיה חסרת תוקף ללא תמיכתן של הקהילות המקומיות. החקיקה המחוזית והמדינתית היא זו שתקנה תוקף ממשי לכל הכרעה פדרלית, או תשלול הכרעה זו. עקרון "ריבונות העם", לפיכך, לא נשא משמעות ערכית, בעיני דגלס. הוא היה מעבר לטוב ולרע. הוא היה הדרך היחידה בה יכלה הברית לשרוד כדמוקרטיה, לדעת דגלס.
לינקולן, לעומתו, סבר שיישום עיקרון "ריבונות העם" יהווה סכנה לברית. הברית לא תשרוד אם יתקיימו בה במקביל, בטווח הארוך, שתי החברות והכלכלות של הצפון והדרום. לינקולן תמך בביטולה ההדרגתי של העבדות. עוד מתחילת המחלוקת בקנזס (1854) טען לינקולן שהאבות המייסדים ביקשו לבטל, ברבות הימים, את העבדות. העבדות נתפסה בעיניו כשגיאה פוליטית וכלכלית וכעוול מוסרי, לא בהכרח בסדר חשיבות זה. לינקולן לא סמך על "ריבונות העם", לא כמנגנון שיבלום את התפשטות העבדות ולא כעקרון דמוקרטי. הוא החשיב כשטחית את הטענה שמתן ההכרעה בידי תושבי הספר היא יישום הדמוקרטיה. במציאות הספר, יישום עקרון "ריבונות העם", פירושו שהמתיישבים המעטים הראשונים שהגיעו, אם תמכו בעבדות, יכלו לייסד משטר עבדות ולכפותו על מתיישבים חדשים, גם אם אלו תומכים באדמה חופשית. לינקולן טען שבתמיכתו בדוקטרינת "ריבונות העם", קידם דגלס את עניינם של תומכי העבדות. מעבר לכך, לינקולן שיקף מגמה עולה בפוליטיקה האמריקנית: הפדרליזם הרפובליקני, אשר שלל את עקרון "ריבונות העם". עקרון זה נתפס על ידי הרפובליקנים כסותר את הסמכויות המפליגות שהתכוונו האבות המייסדים להעניק לרשויות הפדרליות.
דגלס החזיק בהגדרה מצומצמת של הברית: קונפדרציה רופפת בין מדינות עצמאיות, אשר מוסדותיהן המשותפים - קונגרס, נשיא ובתי משפט פדרליים - נועדו רק לקביעת מדיניות חוץ אחידה. לינקולן, לעומתו, ראה את הרשויות הפדרליות כמייצגות הרבה יותר מקשר טכני של שיתוף פעולה. הוא ראה בהן את חזות האומה.
חייו של איש הספר הותוו על ידי התנועה מערבה, ההתפתחות הכלכלית, האינדיווידואליזם והרצון לעוצמה. מאפיינים אלו היו גם תכונות חלוציות וגם תוואי מצע. כדי לממש מצע מסוג זה, חיוני להפסיק מחלוקות, הן אזוריות והן פדרליות. מצעה של המפלגה הרפובליקנית קרא לסילוק המחלוקות, בעוד שהדמוקרטים ראו בהן כורח הנובע מהדרך שבה פירשו את השלטון הפדרלי, כקונפדרציה של מדינות ריבוניות. בנאום "הבית המחולק" (The House Divided speech)(אנ') (1857) קרא לינקולן להפסקת המחלוקות הלאומיות, גם אם במחיר כואב, אותו חזה, ואותו החל לגבות בשנות נשיאותו.
באיזו מידה יש ריבונות לכל מדינה בברית? "אבותינו ידעו כשניסחו את החוקה," הכריז דגלס "שבארץ רחבת ידיים כשלנו, אשר בה מגוון של תעשייה, אקלים ורצונות, מטבע הדברים הוא שהעם ידרוש חוקים ומוסדות שונים במחוזות שונים. הם ידעו שהחוקים שיתאימו לגבעות השחם של ניו המפשייר לא יתאימו למטעי האורז של דרום קרוליינה... ולכן קבעו שכל מדינה תקיים את חקיקתה וריבונותה המלאה".[1] דגלס תקף את החזון הפדרטיבי של לינקולן. ראייתו הייתה קונפדרטיבית. את חיזוק הברית ובהרחבת הסמכויות הפדרליות, ראה דגלס כמקור לסכסוך עתידי. "אם רק תסכים כל מדינה להתעסק בענייניה-שלה ולהניח לשכנותיה, יהיה שלום בינינו לנצח". דגלס היה אדיש לגורל העבדות. אחת הייתה לו, אם תיכחד העבדות או תתפשט לברית כולה. הוא החליט שלא להחליט.
לינקולן, לעומתו, ראה עוד מראשית מעורבותו בפוליטיקה את האחדות כמקור לעוצמה עתידית: "כל צבאות אירופה, אסיה ואפריקה, עם כל אוצרות תבל (מלבד שלנו) באמתחתם הצבאית ועם בונפרטה כמצביא, לא יוכלו בכוח הזרוע ליטול לגימת מים מן האוהיו... אפילו ינסו אלפי שנים". בוויכוחיו עם דגלס חידד לינקולן בשנינות את העמדה הפדרלית: "והנה, מנהג נקוט בידינו להתאסף יחדיו, מטעם זה או אחר, פעם בשנה, בסביבות ה-4 ביולי. אני מניח שלהתוועדויות אלו יש תכלית כלשהי." הוא התכוון לחגיגות העצמאות והאחדות, במשמעותן הפדרלית. לינקולן תיאר את משמעותה החברתית של החוקה, מעבר למשמעותה המשפטית הצרה: שוויון מוסרי, ולעניננו - אחדות כלכלית ופוליטית. אך הדרום ראה בחשיבות שהעניק לינקולן למוסדות הפדרליים, דרך לכפיית נורמות כלכלה ומוסר שיהיו הרסניות לגבי תרבות הדרום.
סגנון ורטוריקה
סגנון "איש הספַר" של לינקולן דיבר אל קוראי העיתונים והצופים בעימותים לא פחות משעשו זאת דבריו. דגלס נענה באי רצון לקריאתו של לינקולן לוויכוחים משותפים, בעוד שלפני כן היו השניים נואמים באותן הערים בימים שונים. כך התייצבו על אותה במה "הגוץ הענק", שגובהו היה כמטר ושישים, ולינקולן הכיפח, שעתיד להיות הגבוה בנשיאיה של ארצות הברית, מעל מטר ותשעים גובהו.
דגלס, איש המזרח השמרן, תקף את לינקולן על יומרתו להפוך על פניה את החלטת בית המשפט העליון במקרהו של דרד סקוט, העבד תושב הצפון שנידון להסגרה לאדוניו בן הדרום. דגלס הציג את מהות החיים ברפובליקה כציות להכרעת החוק, ואת לינקולן - כמי שנתון לדחפים כוחניים ופונה ליצרי ההמון. לינקולן התייחס בשוויון נפש לכך שדגלס האשימו בכך שהתנהג באלימות, בימים בהם היו השניים מתעמתים זה מול זה כעורכי דין בבתי המשפט באילינוי. זאת לאור העובדה שלינקולן, יותר מפעם אחת, קטע נאום משפטי או פוליטי על מנת להשליך בעוצם ידו מפריעים אל מחוץ לאולם. לינקולן לא השיב לדגלס באותו המטבע. כשעבר לפסים אישיים עשה זאת על ידי אירוניה דקה, או שהיה מתאר את חייו בספר, הלחימה באינדיאנים, העבודה בשדה ושיט הרפסודות. (החשיבות שייחסו לינקולן ובוחריו למוצאו המערבי, מודגמת בתגובתו על שאירע בכנס בחירות באילינוי. על הבמה הועלו שני כלונסאות עץ ושלט בו כתוב שלינקולן חטב אותם ב-1830. כשראה אותם לינקולן, אמר בשוויון נפש מהול בגאווה: "ודאי שחטבתי גם טובים מהם." הכינוי "חוטב העצים" ליווהו במערכת הבחירות לנשיאות.)[2]
קישורים חיצוניים
- על משמעותם של העימותים כדוגמה לאופן התנהלותה של דמוקרטיה ולאמנות הרטוריקה, בבלוג של אהוד אמיר.
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] עימותי לינקולן-דאגלס23643871