ערך מומלץ

ג'ון קריטנדן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ון קריטנדן
John Crittenden
ג'ון קריטנדן
ג'ון קריטנדן
לידה ורסיילז, קנטקי, ארצות הברית
פטירה פרנקפורט, קנטקי, ארצות הברית
שם מלא ג'ון ג'ורדן קריטנדן
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות המדינתי, פרנקפורט, קנטקי, ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית (עד 1825)
המפלגה הרפובליקנית הלאומית (1830-1825)
המפלגה הוויגית (1856-1830)
המפלגה האמריקאית (1859-1856)
מפלגת האיחוד החוקתי (1861-1859)
מפלגת האיחוד (1863-1861)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השמיני של קנטקי
4 במרץ 1861 – 3 במרץ 1863
(שנתיים)
סנאטור מטעם קנטקי
4 במרץ 1855 – 3 במרץ 1861
(6 שנים)
31 במרץ 1842 – 12 ביוני 1848
(6 שנים ו־10 שבועות)
4 במרץ 1835 – 3 במרץ 1841
(6 שנים)
4 במרץ 1817 – 3 במרץ 1819
(שנתיים)
התובע הכללי של ארצות הברית ה־15 וה-22
22 ביולי 1850 – 4 במרץ 1853
(שנתיים ו־32 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית מילרד פילמור
5 במרץ 1841 – 12 בספטמבר 1841
(27 שבועות ו־3 ימים)
תחת נשיאי ארצות הברית ויליאם הנרי הריסון
ג'ון טיילר
מושל קנטקי ה־17
6 בספטמבר 1848 – 31 ביולי 1850
(שנה ו־46 שבועות)
סגן מושל קנטקי ג'ון הלם
מזכיר המדינה של קנטקי
אפריל 1834 – 4 בפברואר 1835
(כ־44 שבועות ויומיים)
תחת מושל קנטקי ג'יימס מורהד
→ לואיס סנדרס

ג'ון ג'ורדן קריטנדן (באנגלית: John Jordan Crittenden;‏ ) היה פוליטיקאי אמריקאי מקנטקי. הוא ייצג את מדינתו הן בבית הנבחרים והן בסנאט, וכיהן פעמיים כתובע הכללי של ארצות הברית בממשלי הנשיאים ויליאם הנרי הריסון, ג'ון טיילר ומילרד פילמור. הוא גם כיהן כמושל קנטקי ה-17 והיה חבר בבית המחוקקים של המדינה. אף על פי שלעיתים קרובות הוזכר שמו כמועמד אפשרי לנשיאות ארצות הברית, הוא מעולם לא התמודד על המשרה.

בשנים הראשונות לקריירה הפוליטית שלו, שירת קריטנדן בבית הנבחרים של קנטקי ונבחר כיושב ראש הבית מספר פעמים. עם תחילתה של מערכת המפלגות השנייה (Second Party System), שנמשכה בשנים 1828–1854, זיהה את עצמו עם המפלגה הרפובליקנית הלאומית (בהמשך המפלגה הוויגית), והיה תומך נלהב של הנרי קליי ומתנגד של הסיעה הג'קסונית במפלגה הדמוקרטית בהנהגתם של אנדרו ג'קסון ומרטין ואן ביורן.

ב-17 בדצמבר 1828, בשלהי תקופת נשיאותו של ג'ון קווינסי אדמס, כאשר הוא כבר נחשב לברווז צולע, נקב הנשיא בשמו של קריטנדן כמועמד למשרת שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, אך הסנאטורים שתמכו בנשיא הנבחר אנדרו ג'קסון, הצביעו נגד אישור המינוי עד שג'קסון הושבע כנשיא ויכול היה למנות מועמד מטעמו. לאחר שירות קצר כמזכיר המדינה של קנטקי, בחר בית המחוקקים של המדינה בקריטנדן לסנטור, התקופה השנייה מבין ארבע תקופות בלתי רצופות שלו בתפקיד. עם בחירתו של ויליאם הנרי הריסון לנשיא, מונה קריטנדן כתובע הכללי של ארצות הברית, אך חמישה חודשים לאחר פטירתו הפתאומית של הנשיא הריסון, הובילו חילוקי דעות פוליטיים להתפטרותו.

ב-1842 שב קריטנדן לסנאט וכיהן בו עד 1848, כשהתפטר כדי להתמודד על משרת מושל קנטקי, בתקווה שבחירתו תסייע לנשיא זאכרי טיילור לזכות בתמיכתה של המדינה בבחירות לנשיאות של 1848. טיילור נבחר, אך קריטנדן סירב לקבל תפקיד בקבינט שלו, מחשש שיואשם בעסקה מושחתת כפי שקליי הואשם ב-1825. לאחר מותו של טיילור ב-1850, התפטר קריטנדן מתפקידו כמושל, וקיבל על עצמו לכהן פעם שנייה כתובע הכללי בממשלו של הנשיא מילרד פילמור.

עם התפוררותה של המפלגה הוויגית באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, הצטרף קריטנדן למפלגת שאינם יודעים דבר (המפלגה האמריקאית). לאחר תום כהונתו כתובע הכללי נבחר שוב לסנאט, ודחף לפשרה בנושא העבדות כדי למנוע את התפרקותה של ארצות הברית. כאשר אווירה מרירה בין המפלגות הגבירה את איום פרישת מדינות הדרום, חיפש קריטנדן את המתונים מכל המפלגות, והקים את מפלגת האיחוד החוקתי, אך סירב לקבל על עצמו את מועמדות המפלגה לנשיאות בבחירות של 1860. בדצמבר 1860 ניסח את פשרת קריטנדן, שהייתה סדרה של החלטות ותיקונים לחוקה שהוא קיווה שיימנעו את פריצתה של מלחמת האזרחים, אך הקונגרס לא אישר אותם.

אחד מבניו, ג'ורג' ב. קריטנדן, היה קצין בדרגת מייג'ור גנרל בצבא הקונפדרציה. בן אחר שלו, תומאס לאונידס קריטנדן, היה קצין באותה דרגה בצבא האיחוד. ב-1861 נבחר קריטנדן האב כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית ותמך באיחוד. עם זאת, הוא מתח ביקורת על רבים מצעדי המדיניות של הנשיא אברהם לינקולן ושל הקונגרס, כולל הצהרת האמנציפציה וכניסתה של וירג'יניה המערבית לאיחוד. הוא המשיך לפעול לפיוס בין המדינות במשך כל תקופת כהונתו בבית הנבחרים. הוא הכריז על מועמדותו לבחירה מחדש לבית הנבחרים ב-1863, אך נפטר לפני שהבחירות התקיימו.

ראשית חייו

ג'ון ג'ורדן קריטנדן נולד בעיר ורסיילז שבקנטקי.[1] הוא היה ילדם השני ובנם הבכור של ותיק מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מייג'ור ג'ון קריטנדן האב ושל רעייתו ג'ודית האריס. לג'ון וג'ודית קריטנדן היו ארבעה בנים וחמש בנות, שכולם למעט אחד הגיעו לבגרות.[2] ג'ון קריטנדן האב היה בן למשפחה ממוצא ולשי וג'ודית קריטנדן הייתה ממוצא צרפתי-הוגנוטי.[3] ג'ון קריטנדן האב עסק במדידת קרקעות בקנטקי יחד עם ג'ורג' רוג'ר קלארק והתיישב שם זמן קצר לאחר תום מלחמת העצמאות של ארצות הברית. שניים מאחיו של קריטנדן, תומאס ורוברט, היו עורכי דין, והאח השלישי, הנרי, היה חוואי.[4]

קריטנדן החל את לימודי ההכנה שלו לקולג' בבית הספר התיכון אקדמיית פיסגה במחוז וודפורד. לאחר מכן הוא נשלח לבית ספר פנימייתי במחוז ג'סמין.[5] על חבריו לספסל הלימודים נמנו תומאס אלכסנדר מרשל, לימים חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ושופט, ופרנסיס פ. בלייר, לימים עיתונאי.[3] הוא התיידד במיוחד עם בלייר, וחילוקי הדעות הפוליטיים שנתגלעו לימים בין השניים לא פגעו בקשר ביניהם.[6] לאחר שנת הלימודים הראשונה שם, הוא עבר ללקסינגטון, לביתו של השופט ג'ורג' ביב, כדי ללמוד משפטים בהדרכתו.[5] הוא החל ללמוד לימודים מתקדמים בקולג' וושינגטון (כיום אוניברסיטת וושינגטון ולי) בלקסינגטון, וירג'יניה. במהלך תקופת לימודיו הקצרה שם, הוא למד מתמטיקה וכתיבת ספרות יפה והתיידד עם יו לאוסון וייט (לימים הנשיא הזמני של הסנאט). מתוך אי-שביעות רצון מתוכנית הלימודים של הקולג', עבר קריטנדן לוויליאמסבורג, וירג'יניה, שם הוא למד בקולג' ויליאם ומרי.[7] הוא המשיך ללמוד משפטים בהדרכתו של סנט ג'ורג' טאקר והכיר את הנשיא לעתיד ג'ון טיילר.[5][8]

ב-27 במאי 1811 נשא קריטנדן לאישה את שרה א. לי בביתה שבוורסיילז. לי הייתה דודניתו של מי שלימי יהיה נשיא ארצות הברית, זאכרי טיילור.[9][10] לזוג נולדו שבעה ילדים עד למותה של שרה בספטמבר 1824.[11] בין ילדיהם נמנו ג'ורג' קריטנדן, שהיה מייג'ור גנרל בצבא הקונפדרציה, ותומאס לאונידס קריטנדן, שהיה גם הוא מייג'ור גנרל, אך בצבא האיחוד. בתם, סאלי לי "מריה" קריטנדן, הייתה אמו של ג'ון ק. ווטסון, שהיה קצין בדרגת אדמירל משנה בצי ארצות הברית בסוף המאה ה-19.[12] בת נוספת שלהם, אן מרי באטלר קריטנדן קולמן (אנ'), פרסמה את הביוגרפיה של אביה, "חייו ומכתביו של ג'ון ג. קריטנדן".[13]

ראשית הקריירה המשפטית והעסקית

דיוקן של קריטנדן בגלריית הדיוקנאות הלאומית

בשנה לאחר סיום לימודיו ב-1806 התקבל קריטנדן ללשכת עורכי הדין.[14] הוא החל לעבוד במחוז וודפורד, אך התברר לו שמרכז קנטקי כבר התברך בשפע של עורכי דין. בשל כך הוא עבר למחוז לוגאן, שאז נחשב לאזור ספר, ופתח משרד עורכי דין בראסלוויל.[5] בגיל 22 הוא חצה את נהר אוהיו לטריטוריית אילינוי, שם המושל ניניאן אדוארדס מינה אותו כתובע הכללי של הטריטוריה.[1] בשנה שלאחר מכן מינה אותו אדוארדס גם כעוזרו האישי.[15]

בנוסף לעיסוקו המשפטי כאשר הוא שב לקנטקי, היו בבעלותו של קריטנדן מטעים שבהם הועסקו עבדים שהיו בבעלותו. ב-1830 כלל משק הבית שלו 12 לבנים חופשיים ו-6 עבדים. ב-1850 הוא החזיק בבעלותו 44 עבדים. ב-1860, לאחר שחילק מרכושו לילדיו שהיו אז כבר בוגרים, הוא החזיק בבעלותו 10 עבדים.

ראשית הקריירה הפוליטית

המשרה הראשונה לה נבחר קריטנדן הייתה חבר בית הנבחרים של קנטקי, שם הוא ייצג את מחוז לוגאן בשנים 1811–1817.[14] לאחר הכינוס של 1811 של בית הנבחרים, הוא התנדב לשרת כעוזרו של הגנרל סמואל הופקינס במשלחת נגד האינדיאנים.[16] עם פרוץ מלחמת 1812, מינה מושל קנטקי, צ'ארלס סקוט, את קריטנדן כשליש של המיליציה של קנטקי.[1] ב-1813 הוא היה שלישו האישי של המושל אייזק שלבי, והשתתף בקרב תיימז בקנדה.[17][18] לאחר המלחמה קיבל קריטנדן ציון לשבח מהמושל על ביצוע משימתיו.[1] הוא חידש את עיסוקו בעריכת דין בראסלוויל.[14]

ב-1814 מינה המושל שלבי את קריטנדן כחבר הסנאט של ארצות הברית כדי למלא את המושב שהתפנה בעקבות התפטרותו של מורהו, ג'ורג' ביב. אולם לשלבי התברר שבשל גילו הצעיר של קריטנדן, שהיה אז בן 27, הוא היה צעיר בשלוש שנים מהגיל המינימלי לסנאטורים. לפיכך, הוא שב לכהן בבית הנבחרים של קנטקי, שם הוא נבחר כיושב ראש הבית במקומו של ג'ון רואן.[19] בתפקיד זה הוא כיהן בשנים 1815–1817.[20]

כיושב ראש בית הנבחרים, כיהן קריטנדן בתפקידו בתקופה סוערת במיוחד. באוקטובר 1816, נפטר המושל ג'ורג' מדיסון זמן קצר לאחר שהחל לכהן בתפקיד. במקומו נבחר סגן המושל גבריאל סלוטר. עם כניסתו לתפקיד החליט סלוטר על שני מינויים שנויים במחלוקת ועד מהרה סר חנו בעיניהם של רבים מתושבי קנטקי. קבוצה של חברי בית הנבחרים, בהנהגתו של ג'ון ברקינרידג', ציינה שעל פי חוקת קנטקי, סגן המושל מכהן רק עד לעריכת בחירות למושל חדש. הם טענו שסלוטר היה רק "מושל בפועל". הם הגישו הצעת חוק לבית הנבחרים לעריכת בחירות חדשות. החוק נפל בהצבעה, אך קריטנדן תמך בו.[19]

תמיכתו של קריטנדן בעריכת בחירות חדשות למשרת המושל זכתה לאהדה ציבורית והועילה לו מבחינה פוליטית. כאשר פג ב-1817 תוקף המינוי של הסנאטור מרטין ד. הרדין, אחד מהמינויים השנויים במחלוקת של סלוטר, בחרה האספה הכללית של קנטקי בקריטנדן כמחליפו.[21] אף על פי שהיה אז צעיר הסנאטורים, הוא שימש כיושב הראש השני של ועדת המשפט של הסנאט שהוקמה זמן קצר קודם לכן.[5][22] הוא גם היה חבר בוועדה לענייני הצי.[21] במהלך תקופת כהונתו זו בסנאט הוא הגיש הצעת חוק לפיצוי אנשים שנקנסו על פי חוקי הזרים וההסתה של 1798.[22] הוא הגיע למסקנה שהפוליטיקה המדינתית עוררה בו עניין רב יותר, ובשל כך ובשל הקשיים הכספיים שהתעוררו עקב לידת ילדיו השלישי והרביעי, הוא החליט ב-3 במרץ 1819 להתפטר מכהונתו בסנאט.[23][24]

פרישה

לאחר פרישתו מהסנאט עבר קריטנדן לפרנקפורט, בירת קנטקי, כדי למשוך עוד לקוחות ולהיות קרוב למרכז הפוליטי של המדינה.[22] בין לקוחותיו אז נמנו הנשיאים לשעבר ג'יימס מדיסון וג'יימס מונרו, מי שלימים יכהן כסגן הנשיא, ריצ'רד ג'ונסון ומי שיכהנו לימים כמושלי קנטקי, ג'יימס מורהד, ג'ון בריטהיט ורוברט לטצ'ר. בתקופה זו הוא שיתף פעולה עם הנרי קליי בהגנה על צ'ארלס ויקליף, שנאשם ברצח עורך העיתון "קנטקי גאזט". קריטנדן טען שמותו של העורך היה מקרה של הגנה עצמית וקליי נשא נאום סיכום מלא להט. חבר המושבעים שב לאחר כמה דקות והכריז על זיכויו של ויקליף.[25]

בינואר 1820 נבחרו קריטנדן וג'ון רואן לסייע בפתרון סכסוך הגבול בין קנטקי לבין טנסי. הגבול היה אמור לעבור לאורך קו הרוחב '30 36° צפון, אך כאשר מדד אותו המודד תומאס ווקר, הוא סימן אותו בטעות בקו דרומי יותר. קריטנדן ורואן הציעו ש"קו ווקר" יישאר קו הגבול בקטע בין הרי קמברלנד לבין נהר טנסי ומדינת טנסי תפוצה על כך בקטע שממערב לנהר. לחלופין הם הציעו שהגבול ישונה לקו הרוחב המקורי לכל אורכו. חברי הוועדה מטעם טנסי דחו את שתי ההצעות, ותחת זאת ביקשו שקו ווקר יוכר כקו הגבול ממזרח לנהר ולאורך קו דרומי יותר ממערבה לו, ושבהסכמים ההדדיים בין המדינות יכובדו הקצאות הקרקעות הקיימות. קריטנדן נטה לדחות את ההצעה הזאת, אך רואן לא שלל אותה. נציגי קנטקי הציעו שהעניין יובא בפני בוררות, אך נציגי טנסי דחו את ההצעה. בדוח שהגיש לאספה המדינתית, המליץ קריטנדן שקנטקי תקבל את ההצעה של טנסי. נציגי האספה הושפעו מהדוח של קריטנדן וב-2 בפברואר נחתם ההסכם.[26]

ב-1823 נבחר קריטנדן למועצת הנאמנים של אוניברסיטת טרנסילבניה, ככל הנראה בשל השתדלותו של הנרי קליי.[27] שנה לאחר מכן העניקה לו האוניברסיטה תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים. הוא גם היה חבר במועצת הנאמנים והיועץ המשפטי של סמינר קנטקי בפרנקפורט.[28] הוא העניק את תמיכתו לקליי בבחירות לנשיאות של 1824 עד שקליי פרש מהמרוץ. לאחר מכן הוא העביר את תמיכתו לאנדרו ג'קסון עד שהבין שג'ון קווינסי אדמס, אם ייבחר, ימנה ככל הנראה את קליי כמזכיר המדינה. המבקרים כינו את הבטחתו לכאורה של אדמס לקליי כ"עסקה מושחתת", אך בסופו של דבר נבחר אדמס לנשיאות.[29] עם מינויו של קליי כמזכיר המדינה, הוא התכוון להמליץ על קריטנדן כמחליפו בתפקיד היועץ המשפטי הראשי בקנטקי של הבנק השני של ארצות הברית (אנ'), אך הבנק בחר באדם אחר.[25]

המחלוקת על בית המשפט הישן והחדש

קריטנדן מצא את עצמו שוב בחיים הציבוריים עם פרוץ המחלוקת על בית המשפט הישן ובית המשפט החדש (Old Court – New Court controversy) בקנטקי. כאשר כוונתו של בית המחוקקים לנקוט בצעדים להרגעת הצדדים במחלוקת סוכלה על ידי בית המשפט לערעורים של המדינה, הגישו תומכי השינוי באספה הכללית הצעת חוק לביטולו של בית המשפט והקמת בית משפט חדש תחתיו, שבו יכהנו שופטים שיהיו אוהדים למטרתם. מתנגדי החקיקה טענו שהצעד של האספה הכללית נגד את החוקה, ולמשך זמן מה טענו שני בתי המשפט להיותם הסמכות השיפוטית העליונה במדינה. אף על פי שהוא כיהן כנשיא הבנק המדינתי שזכה לגיבוי בית המשפט החדש מאז הקמתו ב-1820, הזדהה קריטנדן באופן פומבי כתומך בית המשפט הישן באפריל 1825. במערכת הבחירות לבית הנבחרים שהתקיימה באותה שנה זכה קריטנדן לעידוד מידידיו להתמודד על מושב בבית. רבים האמינו שהוא היה תומך בית המשפט הישן היחידי שזכה לתמיכה מספקת כדי לזכות באחד המושבים של מחוז פרנקלין, שהיה מבצר של תומכי בית המשפט החדש. כשקריטנדן נעתר להצעה, הציגו תומכי בית המשפט החדש את מועמדותם של התובע הכללי של המדינה, סלמון שארפ ושל לואיס סנדרס, עורך דין בולט. בסופו של דבר נבחרו לשני המושבים של המחוז קריטנדן ושארפ.[30]

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-7 בנובמבר 1825, באותו יום בו תוכננה התכנסות בית המחוקקים, נרצח סלמון שארפ. החשדות נפלו על תומכי בית המשפט הישן שהסיתו לרצח. קריטנדן ניסה להרגיע את הרוחות באמצעות העברת החלטה המגנה את הרצח והעמדת פרס של 3,000 דולר ללכידת הרוצח. כאשר נלכד הרוצח ירבעם ביצ'אם, התברר מעל לכל ספק שהמניע לרצח היה אישי, לא פוליטי. רעייתו של ביצ'אם נישאה לו בתנאי שהוא יהרוג את שארפ, שסירב להכיר באבהותו של הילד שהיא הרתה לו טרם נישואיה לביצ'אם. על אף זאת, קריטנדן סירב לבקשה לייצג את ביצ'אם במשפט הרצח, שכן הוא היה מעוניין להימנע מכל קשר למקרה.[31]

המחלוקת על בתי המשפט הייתה הנושא המרכזי בו דן בית המחוקקים באותו מושב. קריטנדן הצטרף לרוב שתמך בבית המשפט הישן בהעברת חוק לביטול בית המשפט החדש. הצעת החוק נפסלה על ידי הסנאט של המדינה בזכות הצבעתו שוברת השוויון של סגן המושל רוברט מקאפי. קריטנדן היה בהמשך לחבר בוועדת השישה שהוקמה כדי לפתור את המשבר, אך ללא הועיל. הוא לא היה מוכן לקבל פתרון לפיו כל השופטים של שני בתי המשפט יתפטרו והמושל יוכל למנות בית משפט שיהיה מקובל על שני הצדדים. עמדתו זו עלתה לו בתמיכתם של כמה מתומכי בית המשפט החדש שהצביעו עבורו בבחירות הקודמות וב-1826 הוא לא נבחר מחדש לבית הנבחרים. בסופו של דבר תומכי בית המשפט הישן צברו תמיכה בשני בתי המחוקקים ובית המשפט החדש בוטל סופית בדצמבר אותה שנה.[32]

ב-15 בנובמבר אותה שנה נשא קריטנדן לאישה את מריה נוקס טוד, אלמנה שהייתה בתו של השופט הנרי אינס. קריטנדן אימץ את שלושת ילדיה של טוד ולזוג נולדו עוד שני בנים, ג'ון ויוג'ין.[33] בתה של טוד, קתרין, נישאה לאחיה החורג, בנו של קריטנדן, תומאס. בנם ג'ון ג'ורדן קריטנדן השלישי, נהרג בקרב ליטל ביגהורן.[34] מריה נוקס טוד קריטנדן נפטרה ב-1851 ממחלה בלתי ידועה.[35]

פעילותו במפלגה הרפובליקנית הלאומית

כתוצאה מהמחלוקת על בתי המשפט, התפלגו הפוליטיקאים של קנטקי בין המפלגה הדמוקרטית לבין המפלגה הרפובליקנית הלאומית (אנ'). נאמנותו של קריטנדן להנרי קליי והשקפותיו הפוליטיות שלו עצמו מיקמו אותו במחנה הרפובליקני הלאומי.[36] בשל תמיכתו במועמדותו לנשיאות מינה אותו הנשיא אדמס ב-1827 כתובע הפדרלי של מחוז קנטקי.[14] ב-1828 מינה אותו אדמס כמחליפו של רוברט טרימבל כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך תומכיו של ג'קסון בסנאט סירבו לאשר את המינוי.[5][29] כאשר הביס ג'קסון את אדמס בבחירות לנשיאות של 1828, הוא הדיח את קריטנדן מתפקידו כתובע הפדרלי בשל קשריו עם קליי ובשל התנגדותו למדיניות הכלכלית של ג'קסון.[24]

תומכיו של קריטנדן שאפו להציג את מועמדותו מטעם הרפובליקנים הלאומים לתפקיד מושל קנטקי בבחירות של 1828. אף על פי שמועמדותו הייתה כמעט בטוחה, הוא דחה את ההצעה מתוך חשש שהוא ישויך לקליי, שאיבד את הפופולריות שלו בקנטקי, ועקב כך הוא ינחל כישלון בבחירות. תחת זאת העביר את תמיכתו לתומאס מטקלף, שהשיג ניצחון דחוק על המועמד הדמוקרטי ויליאם ברי. קריטנדן שאף להיבחר לתקופת כהונה נוספת בבית המחוקקים של קנטקי, אך שוב לא עלה הדבר בידו.[37]

ב-1829 נבחר קריטנדן לבית הנבחרים של קנטקי לאחר שניצח בבחירות ביניים.[22] הוא שימש כיושב ראש הבית במשך כל תקופת כהונה זו.[38] ב-1830 הוא היה מועמד המפלגה הוויגית כמחליפו של ג'ן רואן בסנאט. שאיפתה החשאית של המפלגה הייתה לבחור בקליי, וכך להעניק לו קרש קפיצה למסע בחירות נוסף לנשיאות, אך לא היה ידוע אם הוא יהיה מסוגל להבטיח מספיק קולות לבחירתו. הוחלט שקריטנדן יהיה המועמד, ואם יסתמן לוויגים רוב בהצבעה בהפרש מספיק גדול, קריטנדן יפרוש ויאפשר להם לבחור בקליי תחתיו. מולו הציבו הדמוקרטים את ריצ'רד ג'ונסון, ג'ון רואן, צ'ארלס ויקליף וג'ון בריטהיט. אף אחד מהם לא הצליח להשיג יותר מ-64 הקולות מתוך 69 הקולות שהיו דרושים כדי לאשר את המועמדות. קריטנדן זכה ב-68 קולות ב-14 סבבי הצבעה שונים, אך סירב להצביע בעצמו, שכן הוא רצה שקליי יהיה המועמד. בכל אופן, כמה מאלו שהצביעו לקריטנדן, סירבו להצביע עבור קליי והמושב בסנאט נותר פנוי.[39]

בשנה שלאחר מכן, רוב ברור של חברי בית הנבחרים של קנטקי נותר מחויב לקריטנדן לבחירתו לסנאט. עם זאת, בעלי בריתו של קליי לחצו על קריטנדן לפרוש מהמרוץ ולאפשר לקליי להיות מועמד הוויגים.[39] קריטנדן נעתר וקליי נבחר ברוב של תשעה קולות מול ריצ'רד ג'ונסון.[40] קריטנדן ניהל שני מסעות בחירות בלתי מוצלחים, האחד של ריצ'רד בנקר לתפקיד המושל והשני של קליי בקנטקי כמועמד בבחירות לנשיאות של 1832.[41] לאחר תבוסתו של קליי ב-1832, הוא הציע שהוא יתפטר מהסנאט ויאפשר לקריטנדן להיבחר במקומו, אך קריטנדן דחה את ההצעה.[42] מאוחר יותר באותה שנה התפטר קריטנדן מחברותו בבית הנבחרים של קנטקי.

פעילותו במפלגה הוויגית

קריטנדן היה פעיל בארגון המפלגה הוויגית שהוקמה ב-1834 משרידיה של המפלגה הרפובליקנית הלאומית שחדלה לתפקד. ב-4 ביולי אותה שנה הוא זימן את הפגישה הארגונית הראשונה של המפלגה בקנטקי בקוב ספרינג, פרבר של פרנקפורט. הוא נבחר כיושב ראש הוועדה המקומית ובנאום שנשא למחרת היום הוא גינה במרירות את הנשיא ג'קסון.[43] בהמשך אותה שנה מינה המושל ג'יימס מורהד את קריטנדן כמזכיר המדינה של קנטקי.[22] בבחירות שנערכו באוגוסט זכו הוויגים ברוב בשני בתי המחוקקים של קנטקי.[43] כאשר התכנסה האספה המדינתית, בחרו חבריה בקריטנדן כסנאטור מטעם המדינה על פניו של ג'יימס גתרי ברוב של 94 מול 40.[44]

מיד לאחר שתפס את מושבו בסנאט, נבחר קריטנדן כחבר בוועדת האדמות הציבוריות וועדת המשפט של הסנאט, זאת בזכות ההשפעה של קליי.[45] בראשית תקופת כהונתו זו הוא התנגד באופן נחרץ להצעתו של הסנאטור תומאס ה. בנטור להקצות תקציבים פדרליים לשדרוג קרקעות והקמת ביצורים צבאיים לאורך החוף המזרחי.[46] הוא גם תקף את ממשל ג'קסון על הצו הנשיאותי שעל פיו נדרש תשלום בזהב או בכסף על קרקעות הממשלה. הוא ציין שהעקרונות של הצו הוצגו בהצעת החלטה שהוגשה לסנאט, אך נדחתה ברוב גדול.[47] קריטנדן טען שדחיית ההצעה הייתה למעשה גינוי שלה על ידי הסנאט, ועדיין הממשל פעל בניגוד לכך חודשים ספורים לאחר מכן, וחרג, כפי שקריטנדן הגדיר זאת, ממגבלות הסמכות של הרשות המבצעת.[48] הוא התעמת על הנושא באריכות עם בנטון והקונגרס העביר בסופו של דבר חוק שדרש מהממשלה לקבל את השטרות של הבנקים שהונפקו על פי הצו הנשיאותי לרכישת הקרקעות הממשלתיות, אך הנשיא ג'קסון לא חתם עליו עד להתפזרות הקונגרס, צעד שקרוי "וטו כיס" שנובע מאי נקיטת פעולה כלשהי על ידי הנשיא כדי שהחוק לא ייכנס לתוקף.[49]

במהלך תקופת כהונתו זו בסנאט, נותר קריטנדן מבקר בוטה של ג'קסון ושל יורשו מרטין ואן ביורן.[22] הוא תמך בתוכניתו של קליי לחלוקת ההכנסות ממכירת הקרקעות בין המדינות, ואף הצטרף לקליי בהתנגדותו למלחמת הסמינול השנייה (אנ') שהממשל תמך בקיומה.[46][50] אחת מההצעות היחידות של הממשל שבהן הוא תמך היה ההכרה ברפובליקת טקסס החדשה.[46] במהלך תקופת כהונתו זו בסנאט בלטה במיוחד סוגיית העבדות. קריטנדן נחשב כבעל דעות מתונות בנושא, ששאף להותירו מחוץ לשיח הפוליטי. ב-1836 הוא התנגד לעצומות שהוגשו על ידי הקווייקרים לביטול העבדות בוושינגטון די. סי., אך הוא גם התנגד לצעדים הרדיקליים של תומכי העבדות כמו הצעתו של ג'ון קלהון לאסור את הפצתם של חומרים כתובים נגד העבדות באמצעות הדואר במדינות הדרום.[46]

בניגוד לטבעו הפייסני, נקלע קריטנדן לעימות בין חברי הקונגרס ג'ונתן סילי ויליאם גרייבס, עימות שהסתיים בדו-קרב. באולם בית הנבחרים תקף סילי את יושרתו של עורך העיתון הוויגי, ג'יימס ווטסון ווב. ווב העביר דרישה באמצעות ידידו, ויליאם גרייבס, שסילי יחזור בו מדבריו. כאשר סירב סילי לקבל את המסר מגרייבס, האשים אותו גרייבס שהוא פגע בכבודו של ווב וקרא לו להתייצב מולו לדו-קרב. גרייבס, שאליו התלוו חברי הקונגרס ריצ'רד מנפי מקנטקי וריצ'רד וייז מווירג'יניה, ביקש מקריטנדן לשמש כ"משנה" שלו בדו-קרב. בתחילה מחה קריטנדן על כך, אך בסופו של דבר נעתר. לאחר שתי החטאות של שניהם, נהרג סילי בסבב הירי השלישי. לבית הנבחרים הוגשה הצעה להדיח את גרייבס ולגנות את שאר המשתתפים בדו-קרב, להוציא את קריטנדן שהיה סנאטור ולפיכך לא כפוף לבית הנבחרים. ההחלטות על ההדחה והגינוי הורדו בסופו של דבר מעל סדר היום, אך קריטנדן חש באופן אישי ייסורים על מה שקרה והתחרט על מעשיו.[51]

ממשלי הריסון וטיילר

בבחירות לנשיאות של 1840 עודד קריטנדן שוב את הוויגים בקנטקי לתמוך במועמדותו של הנרי קליי.[52] במהלך ההצבעה בוועידה הארצית של המפלגה ב-1839, קיימו המועמדים קליי והגנרל וינפילד סקוט עם קריטנדן ועם איש המפלגה ג'ורג' אוונס משחק קלפים בבית אסטור בניו יורק. כאשר הם קיבלו את ההודעה על ניצחונו של ויליאם הנרי הריסון, האשים קליי בהפסדו את סקוט והכה אותו בכתף שבה הוא נפצע במהלך השתתפותו בקרב לנדיס ליין במלחמת 1812. לאחר מכן היה צורך להוציא את קליי בכוח מהמלון. סקוט שלח אז את קריטנדן לקליי עם קריאה לדו-קרב, אך קריטנדן גרם לפיוס בין השניים ושיכנע את קליי להתנצל.[53]

לאחר שקליי הפסיד את המועמדות, תמך קריטנדן בהריסון.[24] באותה מערכת בחירות הוא נבחר מחדש לסנאט, אף על פי שהוא ציפה לקבל משרה בקבינט של הריסון. בסופו של דבר הוא מונה כתובע הכללי של ארצות הברית.[54] לצורך כך הוא התפטר מהסנאט.[24]

כתובע הכללי, הוציא קריטנדן רק חוות דעת משמעותית אחת. העותר בתיק זה היה אדם שרכושו ניזוק במהלך פלישתו של אנדרו ג'קסון לשטח שהפך ב-1818 לטריטוריית פלורידה. ב-1841 התיק היה עדיין בדיונים. בית משפט בפלורידה פסק לטובת התובע והורה לממשלה הפדרלית לפצותו על הנזקים ולשלם ריבית על סכום התביעה בחישוב החל מהמועד בו נגרם הנזק. מזכיר האוצר תומאס יואינג שאל את קריטנדן אם לבית המשפט הייתה הסמכות להורות על תשלום ריבית. קריטנדן סבר שלבית המשפט לא הייתה הסמכות לכך, ויואינג לא שילם את הריבית. חוות דעתו של קריטנדן שמשה תקדים במקרים דומים בהמשך על ידי התובעים הכלליים שכיהנו אחריו.[55]

שבוע בלבד לאחר שמונה כתובע הכללי, נשלח קריטנדן לניו יורק כדי לגשר במתיחות עם בריטניה על הטבעת הספינה קרוליין על ידי כוח מיליציה קנדי, שניסה לדכא מרד בקנדה.[3] במשימה דיפלומטית זו פעל קריטנדן בנפרד ממשימותיו כתובע הכללי. הוא דיבר עם מושל ניו יורק ויליאם סיוארד, וקיבל ממנו הבטחה שהוא יעניק חנינה לאלכסנדר מקלאוד שלכד את הקרוליין והעלה אותה באש, אם הוא יורשע במשפט בניו יורק.[3] בסופו של דבר זוכה מקלאוד.[56]

זמן קצר לאחר פרשת הקרוליין, נפטר הנשיא הריסון, וסגן הנשיא ג'ון טיילר הושבע במקומו.[24] טיילר התנגד לניסיונו של קליי לקבוע את סדר היום של המפלגה הוויגית, והטיל וטו על שתי הצעות חוק בתחום הבנקאות בניגוד לעצתו של קריטנדן.[54] קריטנדן ושאר הוויגים בקבינט, למעט דניאל ובסטר, התפטרו במחאה על חריגתו של טיילר מהקו המפלגתי.[24] התפטרותו של קריטנדן נכנסה לתוקף ב-11 בספטמבר 1841. הוא שב לקנטקי ללא משרה פוליטית ועם מעט כסף ברשותו. קבוצה של ידידים שלו במחוז וודפורד רכשה את הבית בו הוא גדל כילד והגישה לו אותו כמתנה בשובו לקנטקי.[3]

ב-1842 מונה קריטנדן שוב כסנאטור כדי לאייש את המושב שהתפנה עם התפטרותו של הנרי קליי.[54] בינואר 1843 הוא נבחר מחדש לתקופת כהונה מלאה לאחר שהתמודד מול ריצ'רד ג'ונסון.[57] הסכסוך של הוויגים עם הנשיא טיילר המשיך ללא הפוגה, וכמה מהם דיברו בפתיחת הליך הדחה נגדו, אך קריטנדן התנגד לצעד זה.[57] בשנים 1841–1845 הוא היה יושב ראש הוועדה לענייני הצבא של הסנאט.[14] הוא תמך בהטלת מכסי מגן באופן מתון ובביצוע עבודות ציבוריות על ידי הממשלה הפדרלית.[57] הוא התנגד למתן זכות למדינות לקבוע את חלוקתן למחוזות בחירה, כך שיתאפשר להן לבחור את נציגיהם לקונגרס בבחירות בהן השטח של כל אחת מהמדינות היווה מחוז בחירה אחד.[58]

ממשל פולק

דאגרוטיפ של קריטנדן. צולם על ידי מת'יו בריידי

גם בבחירות של 1844 תמך קריטנדן במועמדותו לנשיאות של קליי.[3] קליי נחשב בעיני רבים לא רק כמועמד המועדף מטעם הוויגים, אלא גם כבעל סיכויים גבוהים לזכייה בבחירות הכלליות. אף אחת מהסוגיות המסורתיות של מסע הבחירות - "תפישת השלטון בכוח" של טיילר, "העסקה המושחתת" של קליי עם ג'ון קווינסי אדמס, או מכסי המגן - לא נראו ככאלו שמשכו את תשומת ליבם של ציבור הבוחרים. בכל אופן, סוגיית סיפוחה של טקסס שינתה כליל את פני מערכת הבחירות.[59] קליי ערך סיור בדרום זמן קצר לפני שוועידת המפלגה הוויגית הגיעה למסקנה שהדעות בעד הסיפוח בחלק זה של ארצות הברית לא היו נחרצות כפי שסברו בוושינגטון. בניגוד לדעה זו ובניגוד לעצתו של קריטנדן, שלח קליי מכתב בו הוא הביע את התנגדותו לסיפוח וביקש שיפורסם בעיתון National Intelligencer.[60]

קליי האמין שהדמוקרטים שוב ייבחרו כמועמדם לנשיאות את ואן ביורן, שהתנגד לסיפוח, וכך תמנע הפיכת הנושא לסוגיה במערכת הבחירות. קליי נבחר כמועמד המפלגה בהצבעה קולית (לא באמצעות פתקי הצבעה) בוועידת המפלגה שהתקיימה בבולטימור שבוע לאחר מכן. בוועידת המפלגה הדמוקרטית, חודש לאחר מכן, לא עלה בידו של ואן ביורן להבטיח את בחירתו ותחת זאת בחרו הדמוקרטים בג'יימס פולק, שצידד באופן ברור בסיפוח.[60] קליי ניסה למתן את דעותיו על הסיפוח, אך שינוי עמדותיו גרמו להתנגדות משני צידי המתרס כאשר הוא ניסה למצוא דרך פשרה.[61] פולק המשיך להוביל בבחירות בהפרש צמוד.[57] הייתה זו הפעם האחרונה בה היה קליי מועמד לנשיאות וויגים רבים האמינו שבעקבות תבוסתו, קריטנדן יתפוס את מקומו כמנהיג המפלגה.[62]

ב-1845 התעורר בסנאט הדיון על סיום השליטה המשותפת עם בריטניה בטריטוריית אורגון. הסנאטור לואיס קאס ממישיגן תמך בסיום מידי של השליטה המשותפת וטען שפריצת מלחמה נגד בריטניה על הסוגיה הזאת היא בלתי נמנעת. קריטנדן חלק עליו ועמד על כך שתינתן לבריטניה התראה מוקדמת של שנתיים לפני סיום השליטה המשותפת כדי לאפשר פתרון באמצעים דיפלומטיים.[63] בסופו של דבר גברה דעתו של קריטנדן והפשרה עם בריטניה נכנסה לתוקף כאשר גבול ארצות הברית–קנדה נקבע על קו הרוחב 49 צפון.[64]

ב-1846 נכנסה ארצות הברית למלחמה עם מקסיקו בניסיון להשיג את השליטה בטקסס.[57] קריטנדן לא תמך בפתיחה במלחמה ולאחר הכרזתה הוא עמד על כך שנציגים מטעם הממשל יתלוו לכוחות הלוחמים וינסו להשיג שלום בכל הזדמנות. לאורך כל המלחמה, הוא התכתב באופן סדיר עם הגנרלים זאכרי טיילור ווינפילד סקוט.[3] שני בניו של קריטנדן, ג'ורג' ותומאס שירתו במלחמה. תומאס קריטנדן שירת במטהו של סקוט. הנשיא פולק התייעץ עם קריטנדן בנוגע לתנאי השלום שעליהם יש להסכים כדי להגיע לסיום המלחמה.[65] קריטנדן עמד על כך שתנאי השלום לא צריכים לכלול סיפוח של שטחים שלארצות הברית לא הייתה טענה צודקת לגביהם. הסכם גואדלופה אידלגו שהוגש לקונגרס ב-1848 קרא למקסיקו לא רק לוותר על תביעותיה בטקסס, אלא גם בניו מקסיקו, קליפורניה וכל השטחים שביניהן. כמה מהוויגים הצטרפו לרוב הדמוקרטי בקונגרס שאשרר את ההסכם והוריד מעל סדר היום את תנאי וילמוט שאסרו את קיומה של העבדות בשטחים החדשים שסופחו בעקבות המלחמה.[66]

ידידיו של קריטנדן עודדו אותו להתמודד על הנשיאות בבחירות של 1848.[3] עיתון בנאשוויל הכריז על תמיכתו בו כבר ב-1846. סנאטור דמוקרטי מרוד איילנד הביע את דעתו שקריטנדן יוכל לקבל את התמיכה ממספר רב למדי של דמוקרטים בנוסף לתמיכת חברי מפלגתו שלו. ג'ורג' קינקיד דחף לכך שהאספה הכללית של קנטקי תבחר בקריטנדן כמועמד.[67] אף אחד מאלה לא השפיעו על קריטנדן.[3] "בשם האל, אל תדבר איתי על הנשיאות", הוא אמר וסירב להצעה הראשונה שהוצגה לו.[68] קליי עוד קיווה שקריטנדן יתמוך בו שוב, אך קריטנדן הגיע למסקנה שקליי כבר לא היה יכול להיות מועמד בר קיימא והעביר את תמיכתו לזאכרי טיילור, גם הוא בן קנטקי.[24] החלטתו זו גרמה לקרע בין שני הידידים, והם לא התפייסו עד אשר קליי כבר היה בערוב ימיו.[3]

מערכת הבחירות של 1848

המפלגה הוויגית הייתה מפולגת גם בקנטקי, לא רק בין קליי ובין טיילור, אלא גם בין המועמדים למשרת מושל המדינה. ויליאם גרייבס, שהיה מחוץ לפוליטיקה מאז הירי הטראגי שלו בחבר בית הנבחרים סילי, קיבל את תמיכתו של המושל הוויגי המכהן, ויליאם אוסלי, בעוד שארצ'יבלד דיקסון הבטיח לעצמו את תמיכתו של המושל הוויגי לשעבר רוברט לטצ'ר. לטצ'ר כתב לקריטנדן שפילוג בקרב הוויגים וניצחון של הדמוקרטים בבחירות למשרת המושל עלולים להשפיע קשות על התקוות הוויגיות לניצחון בבחירות לנשיאות ב-1848. לדעה זו הסכים גם המושל לשעבר מטעם הוויגים תומאס מטקלף. בוועידה של הוויגים לבחירת המפלגה, הן גרייבס והן דיקסון משכו את מועמדותם והנציגים ממחוז לוגן הציגו את שמו של קריטנדן ללא הסכמתו. מועמדותו של קריטנדן אושרה בקלות לפני שעלה בידי ידידיו לבלום אותה.[69] משרת המושל נחשבה לפחות יוקרתית והשכר ששולם למחזיק בה היה נמוך ממשכורתו של קריטנדן כסנאטור. הוא גם היה אמור עקב כך לפרוש מעיסוקו שהלך וגבר בייצוג משפטי בפני בית המשפט העליון ולאבד את הקשר עם הסוגיות הטריטוריאליות החשובות בעיניו שהלכו ונעשו יותר מורכבות בעקבות המלחמה עם מקסיקו. על כל פנים, הוא האמין שמועמדותו תאחד את שורות הוויגים ותסייע לטיילור לזכות בקולות קהל המצביעים בקנטקי בבחירות הכלליות.[70] שבוע לאחר שהוצג שמו כמועמד, הוא קיבל אותו על עצמו.[71]

אלייג'ה הייס, נשיא בית המשפט לערעורים של קנטקי, היה המועמד המוביל לקבל את מועמדות המפלגה הדמוקרטית לתפקיד המושל, אך לאחר בחירתו של קריטנדן הוא משך את מועמדותו. הוועידה המדינתית של הדמוקרטים בחרה אז בלין בויד, אך גם הוא דחה את המועמדות. לבסוף בחרו הדמוקרטים בעורך הדין מהנדרסון, לזרוס פאוול. בעוד שקרטינדן עבר ברחבי קנטקי כדי לקושש קולות, האשימו אותו מתנגדיו בחוסר נאמנות לקליי בשל אי תמיכתו בו בבחירות הכלליות.[72] קריטנדן טען שהוא תמך במועמדותו של קליי לנשיאות על פני כל מועמד אחר, אך הוא האמין שקליי לא התכוון לקבל את המועמדות ב-1848. לאחר שהכריז קליי על מועמדותו, אמר קריטנדן, הוא נותר הבחירה הטבעית של הוויגים.[73] בבחירות למשרת המושל הביס קריטנדן את פאוול כאשר גרף 65,860 קולות מול 57,397 הקולות שגרף פאוול.[74] עם בחירתו כמושל הוא התפטר ממשרתו כסנאטור.[24]

עם סיום מסע הבחירות שלו, שב קריטנדן לסייע בניהול מסע הבחירות של טיילור לנשיאות, והוא שיגר נואמים מוכשרים מקרב חברי המפלגה הוויגית לנאום בכל רחבי ארצות הברית.[75] לאחר ניצחונו של טיילור הוצעה לו משרת מזכיר המדינה של ארצות הברית.[76] בקשות מאישים הן מהמפלגה הוויגית והן מהמפלגה הדמוקרטית הגיעו אליו לקבל על עצמו תפקיד בקבינט. טיילור היה חסר ניסיון, ורבים חשו שללא קריטנדן שיסייע בהדרכתו, ינחל ממשלו כישלון.[77] ב-15 בפברואר 1849 ביקר טיילור ביקור אישי אצל קרטינדן בפרנקפורט, בתקווה לשכנעו לקבל את המינוי. קריטנדן דחה את הצעותיו של טיילור ומנגד דחה טיילור את בקשתו של קריטנדן למנות את ידידו רוברט לטצ'ר כמנהל הכללי של דואר ארצות הברית.[78] השתדלותו של קריטנדן הובילה ככל הנראה למינוים של ג'ון קלייטון כמזכיר המדינה ושל אורלנדו בראון כנציב לענייני אינדיאנים.[79][79] הסיבות לסירובו של קריטנדן להצעתו של טיילור היו רבות. בין השאר הוא דחה את ההצעה מתוך כבוד לתחושותיו של קליי וכן בשל תחושתו שהסכמתו הייתה עלולה להתפרש כחזרה על "העסקה המושחתת" של קליי ואדמס משנת 1825.[3] התפטרותו מתפקיד המושל הייתה עלולה גם להתפרש כהודאה בהאשמות הדמוקרטים שהוא התמודד על תפקיד המושל רק כדי לסייע לטיילור לנצח בבחירות לנשיאות. מעל לכל, הוא לא השלים את תהליך איחוי הקרעים בשורות הוויגים והוא ביקש להשלים את מלאכתו.[79]

מושל קנטקי

בתקופת כהונתו כמושל קנטקי העניק קריטנדן תמיכה מלאה למפקח על החינוך הציבורי בקנטקי, רוברט ג'פרסון ברקינרידג' (אנ'), שנודע לימים כ"אבי מערכת החינוך הציבורית בקנטקי".[20] בתגובה לקריאתו של קריטנדן לתמיכה פיננסית לקידום החינוך הציבורי, העבירה האספה הכללית של המדינה ב-26 בפברואר 1849 את חוק בתי הספר. חוק זה התווה את קווי היסוד לכמה פקידי ממשל בנוגע לניהול בתי הספר. האספה הקדישה את כספי ההטלים שנגבו מהספינות ששייטו במימי נהר קנטקי, נהר גרין ונהר בארן לטובת מערכת החינוך והטילה מס רכוש בשיעור של שני אחוזים למימון בתי הספר של המדינה.[80]

קריטנדן הורה לערוך שיפוצים בבית הסוהר של קנטקי, שניזוק בשל שרפה, וקרא לעריכת סקר גאולוגי נרחב של שטחי המדינה.[80] בתקופתו של קריטנדן כמושל, אימצה קנטקי חוקה חדשה, אף על פי שקריטנדן עצמו לא היה נציג לוועידה החוקתית והייתה לו השפעה מועטה על ניסוח החוקה. רוב חברי המפלגה הוויגית התנגדו לכינוס הוועידה, שכן היא בהכרח הייתה כרוכה בחלוקה מחדש של מחוזות הבחירה של המדינה ואיימה על יציבות הרוב של הוויגים באספה המדינתית. על כל פנים, קריטנדן תמך בסופו של דבר בכינוס הוועידה במהלך מסע הבחירות שלו למשרת המושל ב-1848.[81]

כאשר שאלת העבדות הפכה ליותר מכרעת בעקבות סיפוחי השטחים עם תום מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, נשא ג'ון קלהון נאום נלהב בדצמבר 1848 ובו הוא האיץ במנהיגי מדינות הדרום להתנגד ל"תוקפנות הצפונית", גם במחיר של פרישה מן האיחוד. קריטנדן גינה בתוקף את רעיון הפרישה בנאומיו השנתיים בפני בית המחוקקים של קנטקי ב-1848 וב-1849. בתגובה, העביר הסנאט של קנטקי החלטה הקוראת לאזרחי המדינה לשמור על שלמות האיחוד ולהתנגד לכל ניסיון לפרוש ממנו.[82]

כהונה שנייה כתובע הכללי

ב-9 ביולי 1850 נפטר זאכרי טיילור באופן פתאומי בעודו מכהן כנשיא. במקומו מונה כנשיא סגנו מילרד פילמור. עם כניסתו לנשיאות הציע פילמור לקריטנדן לכהן פעם שנייה כתובע הכללי של ארצות הברית.[3] בהאמינו שהשורות במפלגה הוויגית התלכדו בשלב זה יותר, הוא קיבל את ההצעה והתפטר מתפקידו כמושל קנטקי.[83] פילמור, שהיה מתנגד לעבדות, ביקש את חוות דעתו של קריטנדן על תאימותו לחוקה של חוק העבד הנמלט, שהיה אחד מהחוקים הקשורים לפשרת 1850. בעיקר הוא ביקש לדעת אם החוק היווה השעיה של צו הביאס קורפוס. קריטנדן השיב שאין בכך סתירה והביע את דעתו שחוק העבד הנמלט מסיר את האחריות של הקונגרס כפי שהוגדרה בחוקה להשיב עבדים נמלטים למחזיקיהם.[84] השקפתו זו של קריטנדן נבעה ככל הנראה מהשאיפה להשלים את תהליך הפשרה ולמנוע מתחים נוספים על רקע האיומים בפרישת מדינות הדרום.[85] פילמור, שחששותיו התבדו עקב תשובתו של קריטנדן, חתם על החוק וקיומה של הפשרה הובטח.[84]

שאלת תביעות הנזיקין בפלורידה, שכמה מהן כבר עמדו על הפרק בעת כהונתו הראשונה של קריטנדן כתובע הכללי, המשיכו להעסיק את בית המשפט גם כעת. כמה מהעותרים התנגדו לסעיף בחוק שהועבר על ידי הקונגרס לאחר חתימת הסכם אדמס-אוניס, שהתיר למזכיר האוצר לסרב לשלם על תביעות שאושרו על ידי בתי המשפט של פלורידה שאותן הוא מצא כהוגנות וצודקות. התובעים טענו שסעיף זה בחוק אפשר לפקיד ממשל לדחות החלטה שיפוטית תוך הפרה של עקרון הפרדת הרשויות. קריטנדן טען שהחלטתו של מזכיר האוצר הייתה צודקת בדיוק באותה מידה כמו פסיקת השופטים של פלורידה. בנוסף, הוא חזר והדגיש את חוות דעתו מ-1841 שלא ניתן יהיה לשלם שום ריבית על סכום התביעות על הנזקים שנבעו מפעולת הפלישה של ג'קסון. על אף דעתו זו, שופט בבית המשפט של פלורידה קבע שיש לשלם ריבית בתביעתו של אחד העותרים והממשלה עתרה בנושא לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שם ייצג אותה קריטנדן. בית המשפט פסק בהתאם לחוות דעתו של קריטנדן.[84]

ב-1851 העניקה אוניברסיטת הרווארד לקריטנדן תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים.[35] מאוחר יותר באותה שנה הוא כיהן כמזכיר המדינה בפועל בעת מחלתו של דניאל ובסטר.[3] בתוקף תפקידו זה הוא שיגר אזהרה נמרצת הן לבריטניה והן לצרפת שלא יתערבו בשאלת עצמאותה של קובה. הוא גם דבק במדיניות המסורתית של ארצות הברית שלא להתערב בענייניה של אירופה במהלך ביקורו של המהפכן ההונגרי לאיוש קושוט בארצות הברית באותה שנה.[85]

בנובמבר אותה שנה התכנסה האספה המדינתית של קנטקי לבחור מחליף לסנאטור ג'וזף אנדרווד. אנדרווד, שכהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-1853, שאף להיבחר מחדש, והוויגים צ'ארלס מורהד וג'ורג' רוברטסון הכריזו גם הם על מועמדותם. קריטנדן, שכהונתו כתובע הכללי הייתה אמורה גם היא להסתיים ב-1853, הכריז באופן פומבי על רצונו לשוב לסנאט לאחר תום שירותו בקבינט של הנשיא פילמור וכאשר נודע הדבר לאנדרווד ולמורהד, הם הסירו את מועמדותם. רוברטסון לא היה צפוי להוות אתגר משמעותי עבור קריטנדן, אך בעקבות פרישתם של שאר המועמדים, נכנס למירוץ ארצ'יבלד דיקסון. כמי שהיה יריבו של קריטנדן משכבר הימים, כניסתו של דיקסון למירוץ לאחר הכרזתו של קריטנדן הראתה שהוא העביר את נאמנותו מקריטנדן לקליי. הדמוקרטים, ששאפו להביס את קריטנדן ולגרום למבוכה לוויגים, הודיעו שבכל מקרה הם יצביעו נגדו, גם אם פרוש הדבר היה שדיקסון ייבחר. לפיכך הסירו ידידיו של קריטנדן את מועמדותו כדי למנוע ממנו הפסד כמעט בטוח. ההצבעה נכנסה למבוי סתום במשך כמה ימים, כשתומכיו של קליי העבירו את תמיכתם לדיקסון, רוברטסון ולסגן המושל ג'ון ב. תומפסון, שהיה מועמד של פשרה. הוצעה גם פשרה נוספת, על פיה, קליי, שבריאותו כבר הייתה לקויה, יתפטר מהסנאט, וכך יהיו שני המושבים של קנטקי בסנאט פנויים והן קריטנדן והן דיקסון ייבחרו, אך קליי סירב לשתף פעולה. בסופו של דבר, בליל ה-11 בדצמבר, התקיימה אספה של חברי המפלגה הוויגית בקנטקי והוסכם שקריטנדן ודיקסון יפרשו מהמירוץ ושתומפסון ייבחר. שבוע לאחר הבחירות התפטר קליי, אך כעת סירב קריטנדן למלא את מקומו עד לסיום כהונתו.[86] תחת זאת בחרה האספה בדיקסון עד לתום כהונתו המתוכננת של קליי שהייתה אמורה להסתיים במרץ 1855. שלושה שבועות לפני מותו של קליי ביוני 1852, הוא שלח לקרוא לקריטנדן, והשניים התפייסו. בספטמבר אותה שנה נשא קריטנדן הספד לקליי בו הוא גם הכריז פומבית על סיום הסכסוך ביניהם.[87] לאחר מותו של קליי, היה קריטנדן למנהיג הבולט של הוויגים בקנטקי. הוא עודד את חבריו למפלגה לתמוך במועמדותו של פילמור בבחירות לנשיאות של 1852, אך בסופו של נבחר וינפילד סקוט כמועמד.[85] לקריטנדן הוצעה המועמדות לתפקיד סגן הנשיא אך הוא סירב.[88] ניצחונם של הדמוקרטים בבחירות למשרת מושל קנטקי באותה שנה בישרה את שקיעתה כוחה של המפלגה הוויגית במדינה.[85]

שובו לסנאט

ב-27 בפברואר 1853, קריטנדן, שהיה אלמן כבר בפעם השנייה, נשא לאישה את רעייתו השלישית, אליזבת מוס.[33] גם נישואיה של מוס לקריטנדן היו השלישיים לאחר שהיא התאלמנה פעמיים, בפעם השנייה לגנרל ויליאם הנרי אשלי. השניים היו נשואים עד למותו של קריטנדן.[12][20] קריטנדן כיהן כתובע הכללי עד לתום נשיאותו של פילמור באותה שנה.[14] לאחר מכן הוא שב לחייו הפרטיים. הוא הרוויח סכום כסף גבוה מהסדרת זכויות כרייה בשטחים המקסיקנים לשעבר עבור לקוחות שלו.[85]

באותה שנה היה על בית המחוקקים של קנטקי לבחור מחליף לדיקסון בסנאט לאחר שכהונתו הסתיימה. כעת, כאשר דיקסון היה שבע רצון מכך שהסכסוך בין קריטנדן לבין קליי הגיע לסיומו, לא ביקש דיקסון להיבחר מחדש, וכך הותיר את קריטנדן ללא מתחרה על המושב בסנאט מקרב חברי המפלגה. בהצבעה משותפת של שני בתי המחוקקים של קנטקי, זכה קריטנדן ב-78 קולות מול 59 קולות שקיבל המושל לזרוס פאוול.[87] בתקופה שבין בחירתו לבין השבעתו, שימש קריטנדן כפרקליט ההגנה הראשי במשפט הרצח של מאט פ. וורד, בנו של אחד מידידיו הוותיקים של קריטנדן. אחיו הצעיר של וורד הוענש בחודש נובמבר אותה שנה על ידי המנהל בבית הספר התיכון לבנים בלואיוויל בו הוא למד, ואחיו הגדול הגיע לבית הספר כדי להתעמת עם המנהל בשל כך. בוויכוח שהתפתח ירה וורד במנהל באקדח והרג אותו. דעת הקהל הייתה נגד וורד והמשפט הועבר למחוז הרדין. במהלך המשפט שארך שבוע, והחל בחודש אפריל 1854, הדגיש קריטנדן את חוסר העקביות בעדויותיהם של עדי הראיה וזימן עדי אופי מכובדים כמו ראש עיריית לואיוויל ג'יימס סטיבן ספיד, חבר הקונגרס ויליאם פרסטון ועורך העיתון קורייר ג'ורנל ג'ורג' ד. פרנטיס. הוא הציג קו הגנה על פיו וורד פעל מתוך הגנה עצמית. בשל רצונה של התביעה להגיע לגזר דין מוות, הניח קריטנדן שאם חבר המושבעים ישגו בהחלטתם, לא יהיה להם שום שיקול דעת והם ישלחו אדם חף מפשע לחבל התלייה.[87]

זיכויו של וורד במשפט גרם לסערה ציבורית.[22] עיתונים בכל רחבי ארצות הברית גינו את פסק הדין ואת קריטנדן על חלקו בהשגתו. רק פרנטיס הגן בעיתונו על קריטנדן ועל משפחת וורד.[87] בכמה אספות ציבוריות התקבלו החלטות שקראו להתפטרותו של קריטנדן מהסנאט.[22] לאחר אחת מהאספות הללו העלה ההמון באש את דמויותיהם של קריטנדן, פרנטיס, בני משפחת וורד ושל 12 המושבעים.[87]

כאשר תפס קריטנדן את מושבו בסנאט במרץ 1855, הוא היה בן 69, המבוגר ביותר מכלל חברי הבית. באותה עת כבר ניתן היה לומר שהמפלגה הוויגית התפרקה, וקריטנדן הצטרף יחד עם רבים מידידיו מקנטקי למפלגת שאינם יודעים דבר (המפלגה האמריקאית). אף על פי שהוא לא הסכים עם כל עקרונותיה של מפלגה זו, היה ברור שהוא לא יצטרף למפלגה הדמוקרטית, מפלגה שהוא בילה את רוב שנותיו בפוליטיקה במאבק בה. הוא גם לא היה מוכן להצטרף לשורות המפלגה הרפובליקנית שהוקמה אז בשל עמדותיה נגד העבדות. על אף השגותיו כאמור ממצע מפלגת שאינם יודעים דבר, הוא סייע במסע הבחירות של מילרד פילמור שהיה מועמדה בבחירות לנשיאות של 1856.[89]

קריטנדן נכח באולם הסנאט ב-22 במאי 1856 כאשר חבר הקונגרס פרסטון ברוקס תקף את הסנאטור צ'ארלס סאמנר באמצעות מקל הליכה. במהלך התקרית מנעו בעלי בריתו של ברוקס מבית הנבחרים, לורנס קייט והנרי אדמונדסון, מאנשים שנכחו במקום לחוש לעזרתו של סאמנר. קריטנדן ניסה להתערב, והפציר בברוקס לא להרוג את סאמנר. הסנאטור רוברט טומבס נחלץ אז לעזרתו של קריטנדן ואמר לקייט שיהיה זה משגה לתקוף מישהו שלא היה מעורב בעימות בין ברוקס וסאמנר, אף על פי שמאוחר יותר ציין טומבס שלא היה לו שום עניין עם ברוקס ברצונו להכות את סאמנר ולמעשה הוא היה שבע רצון מכך.[90]

בראשית תקופת כהונתו זו בסנאט עסק קריטנדן בהרגעת האלימות בטריטוריית קנזס.[89] כמתנגד לחוק קנזס נברסקה של 1854 התנגד קריטנדן גם לביטול פשרת מיזורי, אלא אם כן תסכמנה מדינות הצפון לוותר על מניעת העבדות מצפון לקו הרוחב 36°30′.[91] בראשית 1856 הוא הציע לשלוח את הגנרל וינפילד סקוט לטריטוריית קנזס כדי להבטיח את הגינותה של מערכת הבחירות שם, אך ההצעה נחסמה על ידי ממשל פרנקלין פירס. הוא לא הסכים עם כל הצעות החוק של רוברט טומבס לאפשר את כינוסה של ועידה חוקתית בטריטוריה, אך תמך בכך כצעד להשכנת שלום.[89] הוא התייחס לאשרורים, הן של חוקת טופיקה (אנ') והן של חוקת לקומפטון כבלתי תקפים, ונשא את אחד הנאומים המרשימים ביותר בקריירה שלו בו הוא התנגד לזו האחרונה.[3][89] הצעת החוק הנגדית שלו, שעל פיה הייתה אמורה חוקת לקומפטון להיות מוגשת מחדש לאשרור, זכתה לתמיכת הרפובליקנים, אך בסופו של דבר היא לא התקבלה.[92] כה חזקה הייתה השפעתו של קריטנדן לאחר הצעדים שהוא נקט בשאלת קנזס, עד שאברהם לינקולן חש שתמיכתו של קריטנדן בסטיבן דאגלס עלתה ללינקולן בניצחון לבחירות לסנאט של 1858.[89]

מלחמת האזרחים

בשנים 1858–1860 תר קריטנדן אחר מתונים מכל רחבי ארצות הברית כדי להשיג פשרה בשאלת הטריטוריות ובסוגיית העבדות כדי למנוע את מלחמת האזרחים.[89] ב-1860 נבחר כיושב ראש ועדת האיחוד הלאומי (National Union Executive Committee), קבוצה של חברי קונגרס ועיתונאים שחששו מחילוקי הדעות המפלגים.[93] מאמציו הובילו להקמתה של מפלגת האיחוד החוקתי (אנ') מאוחר יותר באותה שנה.[89] הוא נבחר להיות הנואם המרכזי בוועידה הארצית של המפלגה שהתכנסה בבולטימור ב-9 במאי 1860, ורבים האיצו בו להיות מועמד המפלגה לנשיאות.[93] בכל אופן, כשהוא בן 73, קריטנדן החל לחשוב אז על פרישה ותחת זאת הוא קידם את בחירתו של ג'ון בל כמועמד לנשיאות בבחירות של 1860.[24]

פשרת קריטנדן

ערך מורחב – פשרת קריטנדן

גם לאחר בחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות ב-1860, דחה קריטנדן את הרעיון שהפרישה בלתי נמנעת והמשיך לפעול למען שלמותו של האיחוד.[93] הוא האמין שמשבר הפרישה שהתחולל אז, כמו כל מחלוקות העבר בהיסטוריה של ארצות הברית, ייפתר באמצעות פשרה. בכל אופן, הוא האמין שפשרה זו לא תוכל להיות פעולת חקיקה פשוטה, שהקונגרס הבא יוכל לשנותה או לבטלה, אלא תיקונים לחוקת ארצות הברית, שאותם קשה יותר לשנות.[94] לצורך כך הוא הציע בדצמבר 1860 את פשרת קריטנדן, שהייתה חבילה של שישה תיקונים לחוקה וארבע החלטות קונגרס. בין ההחלטות נמנו הדרישה לביטול חוקי המדינות שפגעו בישום חוק העבד הנמלט שכונו "חוקי החירות האישית" (Personal liberty laws) וקביעה שחוק העבד הנמלט תואם לחוקה.[95] התיקונים לחוקה היו אמורים להשיב על כנו את הקו שנקבע בפשרת מיזורי ולהרחיבו עד לקליפורניה כקו תיחום בין אזורים בהם תותר העבדות לבין אזורים בהם היא תאסר. שאר התיקונים לחוקה שהציע קריטנדן היו אמורים להבטיח שהעבדות תישאר חוקית ללא הגבלת זמן בוושינגטון הבירה, כל עוד היא תהיה חוקית במרילנד או בווירג'יניה ושבעלי העבדים יקבלו בחזרה את עבדיהם הנמלטים.[24] כמו כן, התיקונים לחוקה דחו כל סמכות של הקונגרס להתערב בסחר העבדים הבין-מדינתי או במשטר העבדות שהיה קיים במדינות הדרום ושלא יהיה ניתן לבטל את חוק העבד הנמלט ואת פשרת שלוש החמישיות.[96]

הצעת הפשרה הועברה לוועדה מיוחדת שעמיתו של קריטנדן, הסנאטור מקנטקי לזרוס פאוול הציע להקימה. אף על פי שהסברה הייתה שהרפובליקנים באופן כללי, כולל נציגיהם בוועדה, נטו לקבל את פשרת קריטנדן או פשרה דומה לה, הורה הנשיא הנבחר אברהם לינקולן לנאמניו בקונגרס להתנגד לכל תוכנית להרחבת העבדות אל הטריטוריות. כתוצאה מכך, כאשר קיימה הוועדה את ישיבתה הראשונה, חסמו החברים הרפובליקנים את תוכניתו של קריטנדן. על אף התנגדותם, לא הציגו הרפובליקנים תוכנית חלופית. לאחר דחיית פשרת קריטנדן, הלכו פלורידה, מיסיסיפי, אלבמה וג'ורג'יה בעקבות קרוליינה הדרומית והעבירו החלטות לפרישתן מהאיחוד.[97]

ב-3 בינואר 1861 ניסה קריטנדן להציל את הפשרה על ידי המלצה לסנאט להעביר החלטה להגישה למשאל עם. התחושה הייתה שהפשרה תאושר במשאל העם והרפובליקנים בקונגרס עשו שימוש במגוון של מהלכים כדי למנוע הצבעה על קיום המשאל. ב-16 בינואר, לאחר שמוצו כל מהלכי ההשהיה הפרוצדורליים, הגיש הסנאטור מניו המפשייר דניאל קלארק הצעה חלופית לפשרת קריטנדן בה נאמר שאין צורך בתיקונים לחוקה כדי לשמור על שלמותו של האיחוד ושאכיפת החוקה והחוקים הנוכחיים ייתרו את הצורך לערובות מיוחדות למניעת הפרישה. כשהסנאטורים ממדינות הדרום (אלו שפרשו ואלה שעדיין לא) סירבו להצביע, נותרו הרפובליקנים עם רוב בסנאט והצעת ההחלטה החלופית של קלארק אושרה. כתוצאה מכך ירדה פשרת קריטנדן סופית מעל סדר היום.[98]

קריטנדן נשאר בוושינגטון במשך כמה שבועות לאחר שהקונגרס התפזר. לאחר שנודע שג'ון קמפבל, שופט בבית המשפט העליון מאלבמה, החליט להתפטר לאור פרישת מדינתו מן האיחוד, הציע הנשיא לינקולן לקריטנדן למנותו במקומו. הקבינט הנשיאותי אישר את המינוי, ומסמכי המינוי הוכנו, אך בסופו של דבר שקל קמפבל מחדש את התפטרותו וכאשר גמלה בו ההחלטה הסופית להתפטר, שינה לינקולן את דעתו בנוגע למינויו של קריטנדן.[99]

שובו לקנטקי

לאחר שכשל בקידום הצעת הפשרה ברמה הלאומית, שב קריטנדן בראשית 1861 לקנטקי, שם הוא ניסה לשכנע את מדינתו להימנע מהצעדים שנקטו שאר מדינות הדרום ולא לפרוש מן האיחוד.[100] ב-10 במאי התקיימה ועידה להחלטה על דרכה של קנטקי במלחמה.[3] קריטנדן הצטרף לארצ'יבלד דיקסון ולסמואל סמית' ניקולאס כנציגים תומכי האיחוד בוועידה. זכויות מדינות הדרום יוצגו על ידי ג'ון ברקינרידג', המושל בריה מגופין וריצ'רד הוז.[101] הוועידה כשלה בהתוויית דרך פעולה לטובת האיחוד, אך אימצה מדיניות של נייטרליות צבאית.[3][100] תומכי האיחוד בבית המחוקקים המדינתי חששו שהמיליציה של המדינה ומפקדה סיימון בוליבר באקנר, יתמכו בקונפדרציה.[101]

כדי למנוע כל אפשרות שהמיליציה תערוק לצבא הקונפדרציה, הקימה האספה המדינתית את "משמר הבית" (Home Guard), מיליציה נפרדת בשליטת ועדה של חמישה אנשים תומכי האיחוד.[101] קריטנדן התגייס למשמר הבית כטוראי והיה חלק מקבוצה שנקראה "ועדת הגנת האיחוד" שדאגה לקבלת כלי נשק עבור המשמר מהממשלה הפדרלית.[102]

באפריל קראה האספה המדינתית לכינוסה של ועידת מדינות הגבול שהתקיימה בפרנקפורט במאי.[101] קבוצות של נציגים מונו לוועידה, הן מטעם תומכי האיחוד והן מטעם תומכי זכויות מדינות הדרום, כולל קריטנדן. ב-27 במאי נבחר קריטנדן כיושב ראש הוועידה ופתח את דיוניה. רק תשעה מתוך 12 הנציגים של קנטקי נכחו בדיונים, יחד עם ארבעה נציגים מתוך שבעה של מיזורי ואחד מטנסי שבחירתו הייתה מוטלת בספק. וירג'יניה, מרילנד ודלאוור לא שלחו נציגים.[101] בסופו של דבר השיגה הוועידה לא יותר מקבלת החלטה הקוראת למדינות הדרום לשקול מחדש את פרישתן ולמדינות הצפון למתן את דרישותיהן.[3]

בניגוד לרצונו של אביו, התפטר בנו של קריטנדן, ג'ורג', מתפקידו כלוטננט קולונל בצבא ארצות הברית, והצטרף לצבא הקונפדרציה, בו הוא קודם לדרגת בריגדיר גנרל ולאחר מכן למייג'ור גנרל. הקריירה הצבאית שלו הסתיימה למעשה עם אחת התבוסות הראשונות של הקונפדרציה בקרב מיל ספרינגס (אנ'). אחיו של ג'ורג', תומאס לאונידס קריטנדן, שירת במיליציה של באקנר, אך התגייס לצבא האיחוד בספטמבר 1861, הגיע לדרגת בריגדיר גנרל ושירת תחת פיקודו של דון קרלוס ביואל. בן נוסף של קריטנדן, יוג'ין, שירת גם הוא בצבא האיחוד והגיע לדרגת קולונל. אחד מנכדיו של קריטנדן, ג'ון קריטנדן קולמן, התגייס לצבא הקונפדרציה, בעוד שנכד אחר שלו, ג'ון קריטנדן ווטסון, סיים את הכשרתו באקדמיה הימית של ארצות הברית והשתתף במבצע הכיבוש של ניו אורלינס בפיקודו של דייוויד פרגאט.[103]

חבר בית הנבחרים

קריטנדן בשנותיו האחרונות

ב-4 ביולי 1861 זימן הנשיא לינקולן מושב מיוחד של הקונגרס וקנטקי קיימה ביוני בחירות מיוחדות כדי לבחור את חברי הקונגרס למושב המיוחד. קריטנדן הביע את רצונו לפרוש מהחיים הפוליטיים ובתחילה סירב לפניות להפוך למועמד, אך בסופו של דבר, בסוף מאי, הוא נעתר. הוא נבחר על פני המועמד תומך הפרישה ויליאם סימס. בסך הכל בחרו תשעה מתוך עשרת מחוזות הבחירה לקונגרס של קנטקי את המועמדים תומכי האיחוד למושב המיוחד של הקונגרס. כאשר תפס קריטנדן את מושבו, הוא מונה כחבר ועדת החוץ של בית הנבחרים. ב-10 ביולי הוא התלווה לסיימון באקנר לביקור אצל הנשיא לינקולן כדי להבטיח מחדש את מחויבותו של הנשיא לנייטרליות של קנטקי. לינקולן הסכים רק לפרסם הצהרה שכעת אין לו תוכניות בנוגע לקנטקי, אך הוא לא יכול היה להתחייב בנוגע לתוכניותיו העתידיות. כדי להרגיע את החששות של אזרחי מדינת הגבול בנוגע למטרות המלחמה של האיחוד, הוא פרסם את החלטת קריטנדן-ג'ונסון, שבה הואשמו המדינות הפורשות בפרוץ המלחמה ובה צוין שמטרת המלחמה לא הייתה לשעבד את המדינות הללו, אלא להגן על החוקה ולשמור על שלמות האיחוד. משעה שיושגו מטרות אלו, נאמר בהצהרה, תיפסק המלחמה. חבר בית הנבחרים מטעם קנטקי, הנרי ק. ברנט, ביקש שההצהרה תפוצל לשניים. ברנט היה אחד משני חברי הבית היחידים שהצביעו נגד החלק של ההצהרה בה הואשמו מדינות הדרום בפרוץ המלחמה. היחידים שחלקו על החלק השני של ההצהרה היו ג'ון פוטר מוויסקונסין ואלברט רידל מאוהיו. בסנאט עברה ההחלטה ברוב של 30 מול 5, כשהסנאטורים מקנטקי, ברקינרידג' ופאוול הצביעו עם המיעוט.[104] בדצמבר 1861 דחה בית הנבחרים ברוב של 76 מול 65 את ההצהרה.[105]

לאחר פיזור מושב הקונגרס בסוף יולי, שב קריטנדן לביתו שבפרנקפורט, אך עד מהרה הוא נאלץ להימלט מהעיר כאשר פלשו לקנטקי כוחות הקונפדרציה בפיקודם של הגנרלים ברקסטון בראג ואדמונד קירבי סמית', וכבשו את פרנקפורט ואת לקסינגטון. הוא התגורר באופן זמני במלון גאלט האוס שבלואיוויל והמשיך להתגורר שם כאשר נהרג שם גנרל צבא האיחוד ויליאם נלסון על ידי בריגדיר גנרל ג'פרסון ק. דייוויס ב-1862. בשובו למושב הסדיר של הקונגרס הגיעו אליו דיווחים רבים על מעצרים צבאיים בלתי חוקתיים רבים בקנטקי. הוא התנגד לקבלתה של וירג'יניה המערבית לאיחוד על רקע העובדה שווירג'יניה לא נתנה את הסכמתה ליצירת המדינה החדשה על חשבון שטחה. הוא גם התנגד להצהרת האמנציפציה ולגיוס העבדים לשירות צבאי.[106]

מותו

כאשר שב קריטנדן לקנטקי במרץ 1863, החלה בריאותו להתדרדר, והוא התלונן לעיתים קרובות על קוצר נשימה ועל כאבים בחזה.[107] הוא היה נחוש בדעתו לפרוש מהקונגרס, אך שוב שיכנעו אותו ידידיו להתמודד על בחירתו מחדש.[108] זמן קצר לאחר הצגת מועמדותו התכוננו קריטנדן ורעייתו לנסוע למעיינות מרפא באינדיאנה כדי לטפל בתסמינים של בריאותו המתדרדרת של קרטינדן. בטרם צאתם לדרך התמוטט קריטנדן בלואיוויל. לאחר שטופל בבית הרופא המקומי הוא שב לביתו בפרנקפורט.[109]

ג'ון קריטנדן נפטר בביתו שבפרנקפורט ב-26 ביולי 1863.[109] הוא נטמן בבית הקברות המדינתי שבעיר.[14]

על שמו נקראו מחוז ועיר בקנטקי.[110] במלחמת העולם השנייה נקראה על שמו אחת מאוניות ליברטי.[111]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון קריטנדן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Howard, Victor B. (2004). "John Jordan Crittenden". In Lowell Hayes Harrison (ed.). Kentucky's Governors. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 64.
  2. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 3.
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 3.16 Crittenden, John Jordan, Dictionary of American biography, 1943, pp. 546-549.
  4. ^ Allen, William B. (1872). A History of Kentucky: Embracing Gleanings, Reminiscences, Antiquities, Natural Curiosities, Statistics, and Biographical Sketches of Pioneers, Soldiers, Jurists, Lawyers, Statesmen, Divines, Mechanics, Farmers, Merchants, and Other Leading Men, of All Occupations and Pursuits. Louisville, Kentucky: Bradley & Gilbert, p. 100
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 Taylor, Jeremiah R. (Summer 2000). "A Leaf Upon a Torrent: John Jordan Crittenden's 1828 Nomination to the Supreme Court as a Study in Political Determinism". The Upsilonian. 12. Archived from the original on December 27, 2010.
  6. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 9.
  7. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 10.
  8. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 12.
  9. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 16.
  10. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 203.
  11. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 45.
  12. ^ 12.0 12.1 Hatter, Russell; Gene Burch (2003). A Walking Tour of Historic Frankfort. Frankfort, Kentucky: Gene Burch, p. 55.
  13. ^ Ann Mary Butler Crittenden Coleman, The Life of John J. Crittenden, with selections from his correspondence and speeches. 1864.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 14.5 14.6 ג'ון קריטנדן באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
  15. ^ Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p.4.
  16. ^ Coleman, Mrs. Chapman (1873). The Life of John J. Crittenden: With Selections from His Correspondence and Speeches. I. Philadelphia: J. B. Lippincott & Co, p. 15.
  17. ^ ג'ון קריטנדן באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
  18. ^ Hatter, Russell; Gene Burch (2003). A Walking Tour of Historic Frankfort. Frankfort, Kentucky: Gene Burch, p. 53.
  19. ^ 19.0 19.1 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 30-32.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Harrison, Lowell H.; Frank F. Mathias (1992). "Crittenden, John Jordan". In Kleber, John E. (ed.). The Kentucky Encyclopedia, p. 240
  21. ^ 21.0 21.1 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 33.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 22.6 22.7 Howard, Victor B. (2004). "John Jordan Crittenden". In Lowell Hayes Harrison (ed.). Kentucky's Governors. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 65.
  23. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 35-36.
  24. ^ 24.00 24.01 24.02 24.03 24.04 24.05 24.06 24.07 24.08 24.09 "John Jordan Crittenden". American Law Encyclopedia. 3. Net Industries.
  25. ^ 25.0 25.1 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 38.
  26. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 40-41.
  27. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 41.
  28. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 42.
  29. ^ 29.0 29.1 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 8.
  30. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 52-58.
  31. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 60.
  32. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 61-62.
  33. ^ 33.0 33.1 Coleman, Mrs. Chapman (1873). The Life of John J. Crittenden: With Selections from His Correspondence and Speeches. I. Philadelphia: J. B. Lippincott & Co, p. 21.
  34. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 64-65.
  35. ^ 35.0 35.1 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 269.
  36. ^ Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 7.
  37. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 79-81.
  38. ^ Levin, H. (1897). Lawyers and Lawmakers of Kentucky. Chicago: Lewis Publishing Company.
  39. ^ 39.0 39.1 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 88-90.
  40. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 91.
  41. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 93-94.
  42. ^ Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 9.
  43. ^ 43.0 43.1 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 96-97.
  44. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 98.
  45. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 100.
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 46.3 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 10.
  47. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 112-113.
  48. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 114.
  49. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 115.
  50. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 103.
  51. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 118-121.
  52. ^ Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 11.
  53. ^ Eisenhower, John S. D. (1999). Agent of Destiny: The Life and Times of General Winfield Scott. Norman, OK: University of Oklahoma Press. pp. 205–206.
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 12.
  55. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 143-144.
  56. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 146.
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 57.3 57.4 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 13.
  58. ^ Coleman, Mrs. Chapman (1873). The Life of John J. Crittenden: With Selections from His Correspondence and Speeches. I. Philadelphia: J. B. Lippincott & Co, p. 175.
  59. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 170-171.
  60. ^ 60.0 60.1 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 175-176.
  61. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 178.
  62. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 180, 192.
  63. ^ Coleman, Mrs. Chapman (1873). The Life of John J. Crittenden: With Selections from His Correspondence and Speeches. I. Philadelphia: J. B. Lippincott & Co, p. 231.
  64. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 192.
  65. ^ Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 14.
  66. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 196-197.
  67. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 201.
  68. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 202.
  69. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 212-213.
  70. ^ Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 15.
  71. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 214.
  72. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 224-225.
  73. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 226-227.
  74. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 231.
  75. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 232.
  76. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 238.
  77. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 235-237.
  78. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 239.
  79. ^ 79.0 79.1 79.2 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), pp. 16-17.
  80. ^ 80.0 80.1 Howard, Victor B. (2004). "John Jordan Crittenden". In Lowell Hayes Harrison (ed.). Kentucky's Governors. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 66.
  81. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 244.
  82. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 244-246.
  83. ^ Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 17.
  84. ^ 84.0 84.1 84.2 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 267-268.
  85. ^ 85.0 85.1 85.2 85.3 85.4 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), pp. 18-19.
  86. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 274-279.
  87. ^ 87.0 87.1 87.2 87.3 87.4 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 284-287.
  88. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 281.
  89. ^ 89.0 89.1 89.2 89.3 89.4 89.5 89.6 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), pp. 20-21.
  90. ^ Scroggins, Mark (2011). Robert Toombs: The Civil Wars of a United States Senator and Confederate General. Jefferson, NC: McFarland & Company. p. 91.
  91. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 314.
  92. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 329.
  93. ^ 93.0 93.1 93.2 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), pp. 22-23.
  94. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 374-375.
  95. ^ Amendments Proposed in Congress by Senator John J. Crittenden : December 18, 1860 - Lillian Goldman Law Library - Yale Law School.
  96. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 376.
  97. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 378-380, 390.
  98. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 392, 396-400.
  99. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 425-426.
  100. ^ 100.0 100.1 Ragan, Allen E. (January 1944). "John J. Crittenden, 1787–1863". Filson Club History Quarterly. 18 (1), p. 25.
  101. ^ 101.0 101.1 101.2 101.3 101.4 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 434-435.
  102. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 436-437.
  103. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 446-448.
  104. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 438-443.
  105. ^ Bradley, George C.; Richard L. Dahlen (2006). From Conciliation to Conquest: The Sack of Athens and the Court-Martial of Colonel John B. Turchin. Tuscaloosa, Alabama: University of Alabama Press, p. 87.
  106. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 453-464.
  107. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 467.
  108. ^ Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 469.
  109. ^ 109.0 109.1 Kirwan, Albert Dennis (1974). John J. Crittenden: The Struggle for the Union. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, pp. 472-473.
  110. ^ Rennick, Robert M. (1988). Kentucky Place Names. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky, p. 72.
  111. ^ "St. John's River Shipbuilding, Jacksonville FL". www.ShipbuildingHistory.com. 16 October 2010.


התובעים הכלליים של ארצות הברית
רנדולף • ברדפורד • לי • לינקולן • ברקינרידג' • רודני • פינקני • ראש • וירט • ברין • טוני • באטלר • גראנדי • גילפין • קריטנדן • ליגרי • נלסון • מייסון • קליפורד • טוסי • ג'ונסון • קריטנדן • קאשינג • בלאק • סטנטון • בייטס • ספיד • סטנברי • אברטס • הואר • אקרמן • ויליאמס • פיירפונט • טאפט • דיוונס • מקוויי • ברוסטר • גרלנד • מילר • אולני • הרמון • מק'קנה • גריגס • נוקס • מודי • בונפרט • ויקרשאם • מק'ריינולדס • גרגורי • פאלמר • דוהרטי • סטון • סרג'נט • ויליאם מיטשל • קאמינגס • מרפי • ג'קסון • בידל • קלארק • מק'גראת' • מק'גרנרי • בראונל • רוג'רס • קנדי • קצנבך • רמזי קלארק • ג'ון מיטשל • קליינדינסט • ריצ'רדסון • סקסבי • לוי • בל • סיווילטי • סמית' • מיס • ת'ורנברג • בר • רינו • אשקרופט • גונזאלס • מיוקייסי • הולדר • לינץ' • סשנס • בר • רוזן (בפועל) • וילקינסון (בפועל) • גרלנד
מושלי קנטקי
אייזק שלבי • ג'יימס גררד • כריסטופר גרינאפ • צ'ארלס סקוט • אייזק שלבי • ג'ורג' מדיסון • גבריאל סלוטר • ג'ון אדייר • ג'וזף דשה • תומאס מטקלף • ג'ון בריטהיט • ג'יימס טורנר מורהד • ג'יימס קלארק • צ'ארלס ויקליף • רוברט לטצ'ר • ויליאם אוסלי • ג'ון קריטנדן • ג'ון הלם • לזרוס פאוול • צ'ארלס מורהד • בריה מגופין • ג'ורג' ג'ונסון • ג'יימס פישר רובינסון • ריצ'רד הוז • תומאס א. בראמלט • ג'ון הלם • ג'ון סטיבנסון • פרסטון לסלי • ג'יימס מק'קרירי • לוק בלקברן • ג'יימס פרוקטור נוט • סיימון בוליבר באקנר • ג'ון בראון • ויליאם או'קונל ברדלי • ויליאם טיילור • ויליאם גובל • ג'ון בקהאם • אוגוסטוס וילסון • ג'יימס מק'קרירי • אוגוסטוס אוסלי סטנלי • ג'יימס בלאק • אדווין מורו • ויליאם פילדס • פלם סמפסון • רובי לאפון • האפי צ'נדלר • קין ג'ונסון • סימאון ויליס • ארל קלמנטס • לורנס ות'רבי • האפי צ'נדלר • ברט קומבס • נד בריטהיט • לואי נון • ונדל פורד • ג'וליאן קרול • ג'ון י. בראון • מרתה ליין קולינס • ולאס ויקינסון • בררטון ג'ונס • פול פטון • ארני פלטשר • סטיב בישיר • מאט בווין • אנדי בישיר


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ג'ון קריטנדן33106174Q880239

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27ון_קריטנדן&oldid=2810039"