הצעדה אל הים

הצעדה אל הים

ציורו של אלכסנדר ריצ'י משנת 1868 המתאר את מסעו של שרמן אל הים
מערכה: המערכה על סוואנה
מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית
תאריכי הסכסוך	15 בנובמבר 1864 – 21 בדצמבר 1864 (5 שבועות ויומיים)
קרב לפני	המערכה על אטלנטה
קרב אחרי	המערכה על הקרוליינות
מקום	מדינת ג'ורג'יה
תוצאה	ניצחון לצבא האיחוד
הצדדים הלוחמים האיחוד הקונפדרציה מפקדים ויליאם שרמן ויליאם הארדי כוחות 55,000 רגלים מחולקים ל-13 דיוויזיות, דיוויזיית פרשים, 64 קני ארטילריה 13,000 חיילים

הצעדה אל הים הידוע גם כמסעו של שרמן אל הים או בשמו הרשמי מערכת סוואנה (באנגלית The March to the Sea, ו-Savannah Campaign) היה מסע מלחמה אשר הוביל מייג'ור גנרל ויליאם שרמן דרך מדינת ג'ורג'יה במסגרת מלחמת האזרחים האמריקנית. המסע החל עת עזבו כוחות צבא האיחוד בפיקודו של מייג'ור גנרל שרמן את אטלנטה הכבושה ב-16 בנובמבר והסתיים בכיבושה של סוואנה ב-21 בדצמבר 1864. המסע, אשר עבר הרחק מעבר לקווי האויב ובתוך הטריטוריות האזרחיות, גרם לנזק כבד, בתעשייה, בתשתיות וברכוש אזרחי, ובכך גרם לחיסול יכולתה הפיזית והפסיכולוגית של הקונפדרציה להשיב מלחמה.

הרקע והפקודות לצעדה

אל מסעו של שרמן אל הים הובילה הצלחתו במערכה על אטלנטה במאי 1864. שרמן ומפקדו, לוטננט גנרל יוליסס גרנט - הגנרל המפקד של הצבא, האמינו כי מלחמת האזרחים תבוא לכדי סיום רק כאשר תשברנה היכולות הכלכליות, האסטרטגיות והפסיכולוגיות של מדינות הקונפדרציה, ועל כן, ישם שרמן את עקרון האדמה החרוכה: הוא הורה לכוחותיו לשרוף יבולים, לשחוט עדרי בקר ולהחרים אספקה, ולבסוף להשמיד תשתיות אזרחיות לאורך נתיב התקדמותו.

יעדה השני של המערכה היה מסורתי יותר, שבירת הקיפאון הצבאי בו היו שרויים כוחותיו של גרנט בוירג'יניה במערכה כנגד צבאו הנצור של רוברט לי בפטרסבורג. מטרתו של שרמן הייתה להגיע אל עורפו של לי מכיוון דרום באמצעות תנועת איגוף עצומת ממדים, ולהגדיל את הלחץ על צבאו, תוך מתן אפשרות לגרנט לשבור את הקיפאון בחזית, או לפחות למנוע את תגבור כוחותיו של לי מהדרום.

המערכה תוכננה על ידי גרנט ושרמן תוך התבססות על התוכנית, שיושמה בהצלחה במהלך מערכת ויקסבורג. צבאו של שרמן נועד להתנתק מקווי האספקה הרגילים ולהתבסס על מזון, שיאסף מתוך השטחים שיעבור בנתיב צעדתו. קבוצות משחרי מזון, אשר כונו בשם "bummers", נועדו להחרים מזון מן החוות המקומיות בעבור כוחות האיחוד המתקדמים, בעוד האחרונים הורסים בדרכם מסילות רכבת, את התעשייה ואת החקלאות של ג'ורג'יה. בתכננו את המסע השתמש שרמן בתחזיות הגידולים של מפקד האוכלוסין של שנת 1860 ותכנן את מסלול הצעדה כך שיעבור באזורים בהם לדעתו יעלה בידו לאסוף כמות מספקת של מזון. וגורלן של מנפטות הכותנה ושל כותנה גלמית היה השמדה שכן מדינות הדרום סחרו בכותנה בעבור נשק ואספקה.

הכוחות הלוחמים

צבא האיחוד

שרמן, מפקד מרחב מיסיסיפי, לא הטיל אל הקרב את כל הכוחות אשר היו תחת פיקודו, שכן כוחותיו של ג'ון בל הוד איימו על קווי האספקה שלו מכיוון צ'טנוגה ושתי ארמיות בפיקודו של ג'ורג' תומאס נשלחו לטפל בכוחותיו של הוד במסגרת מערכת פרנקלין-נאשוויל, בעוד שקורפוס נוסף הושאר באטלנטה לשם אבטחתה. כך נותר שרמן עם כוח שכלל 62,000 איש (55,000 רגלים, 5,000 פרשים ו-2,000 תותחנים המאיישים 64 קני ארטילריה) אשר חולקו לשני טורים לשם המסע.

• הטור הימני כלל את ארמיית טנסי בפיקודו של מייג'ור גנרל אוליבר הווארד אשר הורכב משני גייסות: הגיס ה-15 בפיקודו של מייג'ור גנרל פטר אוסטרהאוס והגיס ה-17 בפיקודו של גנרל מייג'ור פרנסיס בלאייר.

• הטור השמאלי כלל את ארמיית ג'ורג'יה בפיקודו של מייג'ור גנרל הנרי סלוקום אשר הורכב משני גייסות: הגיס ה-14 בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'פרסון דיוויס והגיס ה-20 בפיקודו של בריגדיר גנרל אלפוס ויליאמס.

ובנוסף דיוויזיית פרשים בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'ודסון קילפטריק פעלה כיחידת סיור וסיוע לצבא הצועד.

זירת מיסיסיפי בפיקוד: ויליאם שרמן

ארמיית טנסי (אוליבר הווארד)

ארמיית ג'ורג'יה (הנרי סלוקום)

דיוויזיית פרשים (ג'ודסון קילפטריק)

הגיס ה-15 (פטר אוסטרהאוס)

הגיס ה-17 (פרנסיס בלאייר)

הגיס ה-14 (ג'פרסון דייוויס)

הגיס ה-20 (אלפוס ויליאמס)

דיוויזיית ווד (צ'ארלס ווד)

דיוויזיית מוור (ג'וסף מוור)

דיוויזיית קארלין (ויליאם קארלין)

דיוויזיית ג'קסון (נתניאל ג'קסון)

דיוויזיית האזן (וויליאם האזן)

דיוויזיית לגט (מורטימר לגט)

דיוויזיית מורגן (ג'יימס מורגן)

דיוויזיית גארי (ג'ון גארי)

דיוויזיית ג'ון סמית' (ג'ון סמית')

דיוויזיית גילס סמית' (גילס סמית')

דיוויזיית באירד (אבשלום באירד)

דיוויזיית וארד (ויליאם וארד)

דיוויזיית קורס (ג'ון קורס)

צבא הקונפדרציה

כוחות צבא הקונדפרציה, שניצבו בדרכו של שרמן, היו חלק ממחלקת קרוליינה הדרומית, ג'ורג'יה ופלורידה בפיקודו של לוטננט גנרל וויליאם הארדי. הם היו מועטים במספרם, שכן הוד נטל עימו חלק הארי של הכוח למערכה בטנסי, ותחת פיקודו של הארדי נותרו כ-13,000 חיילים בלאבג'וי דרומית לאטלנטה. מתוכם כ-3,000 אנשי המיליציה של ג'ורג'יה בפיקודו של מייג'ור גנרל גוסטאבוס סמית' וכוחות סדירים של רגלים ופרשים בפיקודם של מייג'ור גנרל ג'וזף ווילר (פרשים) ובריגדיר גנרל וויליאם ג'קסון (רגלים). על אף ניסיונות חוזרים ונשנים של מחלקת המלחמה של הקונפדרציה לתגבר את כוחותיו של הארדי על בסיס כוחות מפלורידה והקרולינות, הם לא הצליחו להגדיל בצורה משמעותית את מצבת כוח האדם של צבאו.

מהלך הצעדה

מהלך הצעדה על פי תאריכים

הן לנשיא אברהם לינקולן והן לגנרל גרנט היו חששות כבדים לגבי תוכניתו של שרמן. אך למרות זאת סמך גרנט על שרמן וב-2 בנובמבר 1864 שלח גרנט מברק באומרו ”לך על פי הצעתך”, והצעדה בת 480 הקילומטרים החלה ב-15 בנובמבר. כאשר משימת הליווי של הגנרל שרמן הוטלה על רגימנט הפרשים הראשון של אלבמה, יחידת פרשים אשר הורכבה כולה מחיילים דרומיים אשר נותרו נאמנים לאיחוד.

שני אגפי הכוח ניסו לבלבל ולהטעות את האויב בגזרתם; צבא הקונפדרציה לא יכל להצביע על יעד הצעדה בין אם מדובר באוגוסטה, מייקון או סוואנה. אגפו של הווארד אשר הובל על ידי פרשיו של קילפטריק, צעד דרומה לאורכה של מסילת הרכבת עד לאבג'וי, בגרמו לכוח המגן לסגת אל מייקון בנוטשו 2 תותחים אשר נתפסו על ידי פרשי האיחוד, כמו גם שנים נוספים בביר קריק יחד עם עוד 50 שבויים דרומיים. חיילי הרגלים של הווארד צעדו דרך ג'ונסברו אל עבר גורדון, דרום מערב לבירת המדינה מילדג'וויל. אגפו של סולקום, אשר לווה במטהו של שרמן, נע מזרחה בכיוון אוגוסטה, ולאחר שהשמידו את הגשר מעל נהר אוקוני פנו לכיוון דרום.

הרשות המחוקקת של מדינת ג'ורג'יה יצאה בקריאה לאזרחי המדינה ”למות כאנשים חפשיים מאשר למות [כ]עבדים” ונמלטה מן הבירה אשר נפלה בסופו של דבר בידי שרמן ב-23 בנובמבר. הארדי הגיע ממטהו אל העיר סוואנה וגילה כי העיר, ולא מייקון, הייתה יעדו העיקרי של שרמן, ועל כן הוא הורה לפרשי הקונפדרציה בפיקודו של ג'וזף ווילר להטריד את אגפיו ואת עורפו של הצבא הפדרלי אשר התקדם אל עבר העיר, בעוד חיילי הרגלים בפיקודו של גוסטאבוס סמית' מיהרו מזרחה על מנת להגן על מבואות עיר הנמל החשובה.

ההתנגשות הראשונה בין הכוחות הייתה ב-22 בנובמבר בעת קרב גריסוודוויל בין אגפו הימני של הווארד ופרשיו של קילפטריק לבין פרשיו של ווילר. וילר תקף את האגף, הרג שלושה פרשים ושבה 18. בריגדת רגלים מכוחותיו של צ'ארלס ולקוט התייצבה על מנת להשיב אש וניהלה אש מול כוחות של המיליציה של ג'ורג'יה במשך מספר שעות, הקרב הסתיים עם כ-1,100 אבדות של המיליציה, מתוכם כ-600 שבויים אל מול 100 אבדות של חיילי האיחוד.

התנגשויות נוספות התרחשו לאחר מכן, וילר וכמה יחידות רגלים תקפו משמר אחורי בבולס פרי ב-24 וב-25 בנובמבר ובעוד אגפו של הווארד התעכב בגלל תקיפות אלו לפני באלס בלוף, רגימנט הפרשים ה-1 של אלבמה (שהיה כוח של צבא האיחוד) תקף את עמדות הקונפדרציה במקום. במהלך הלילה מהנדסי האיחוד הקימו גשר על נהר אוקוני, כ-3.2 ק"מ מהמקום ו-200 חיילים חצו אותו על מנת לאגף את עמדות הדרום אך במקביל תקף וילר את המשמר הקדמי של סולקום בסנדרוויל בין ה-25 ל-26 בנובמבר. על קילפטריק הוטל ביצוע פעולת הסחה לכיוון אוגוסטה ולאחר מכן הרס גשר מסילת הברזל בברייר קריק ושחרור מחנה המעצר של שבויי מלחמה במילאן. קילפטריק חמק מבעד לקוי ההגנה של וילר באזור בארייר קריק, אך בליל ה-26 הנחית וילר מתקפה על מחנות הרגימנטים ה-8 מאינדיאנה וה-2 מקנטקי והבריח אותם ממחנותיהם בסיילב גרוב. בעקבות כך, נטש קילפטריק את תוכניתו להרוס את גשר מסילת הברזל ואת שחרור מחנה שבויים (שבינתיים פונה) וחבר בחזרה לכוח צבא האיחוד שחנה בלואיוויל. במהלך קרב בוק הד קריק שנערך ב-28 בנובמבר הופתע קילפטריק וכמעט שנשבה אך רגימנט הפרשים ה-5 של אוהיו בלם את התקדמותו של ווילר והאחרון נעצר על ידי ביצורי הצפון במטעי ריינולד.

כוחותיו של שרמן הגיעו לפאתי סוואנה ב-10 בדצמבר ומצאו את 10,000 חייליו של הארדי מחופרים בעמדותיהם מסביב לעיר, בהותירם רק נתיב צר בדרך גישה לעיר. שרמן מצא עצמו מנותק מחוף הים ולא יכל לחבור אל ספינות הצי כפי שתכנן, ועל כן שיגר פרשים אל עבר פורט מקאליסטר אשר בפתחו של נהר אוגצ'י, בתקווה לשבור את המצור ולהצליח לחבור אל ספינות הצי. ב-13 בדצמבר הדיוויזיה בפיקודו של ויליאם האזן עלתה על חומות המבצר וכבשה אותו בתוך כ-15 דקות. שרמן חבר אל הצי הממתין תחת פיקודו של האדמירל ג'ון דאלגרן ושיגר מסר אל עבר הארדי הנצור בסוואנה:

כבר קיבלתי לידי תותחים אשר מסוגלים לגרום נזק כבד בלב עירך; בנוסף לכך, כבר מספר ימים שאני שולט בכל רחוב אשר דרכו יכולים חיל המצב ואנשי סוואנה לקבל אספקה דרכם, על כן אני צודק בבקשי את כניעתה של העיר סוואנה ומוצביה ואמתין זמן סביר לתשובתך בטרם אפתח באש כבדה. היה ותקבל את ההצעה, אני מוכן לשקול תנאי כניעה נוחים בעבור האוכלוסיה ובעבור חיל המצב; אך במידה ואהיה חייב לפתוח במתקפה, או להתחיל בתהליך הארוך של הרעבה, ארגיש צודק בנקטי באמצעים אכזריים ולא אגביל את צבאי בבואו לנקום את האחריות של סוואנה ושל הערים הגדולות האחרות אשר גררו את ארצנו אל מלחמת אזרחים

— הודעתו של ויליאם שרמן אל ויליאם הארדי, 17 בדצמבר 1864

הארדי בחר שלא להיכנע אלא לסגת מן העיר. ב-20 בדצמבר הוביל הארדי את אנשיו אל מעבר לנהר סוואנה על גבי גשר צף אשר נבנה בחשאי בשדה אורז. בבוקר של יום המחרת, רכב ראש העיר של סוואנה על מנת להגיש לשרמן את כניעתה הרשמית של העיר.

לאחר הצעדה

לאחר כיבוש העיר סוואנה, המשיך שרמן בצעדתו צפונה לכיוון הקרוליינות על מנת לחבור אל כוחותיו של גרנט אשר ניצב מול רוברט לי תוך שהכניע את כוחותיו של ג'וזף ג'ונסון בקרוליינה הצפונית ב-26 באפריל 1865.

צעדתו של שרמן אל הים גרמה להרס כללי בג'ורג'יה בפרט ולקונפדרציה בכלל. צבאו של שרמן הרס כ-480 ק"מ של מסילת ברזל לרכבות ומספר רב של גשרים וקווי טלגרף, והחרים כ-5,000 סוסים, 4,000 פרדות משא וכ-13,000 ראשי בקר וצאן.

לקריאה נוספת

• ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת מערכות, 1979

• Eicher, David J. The Longest Night: A Military History of the Civil War. New York: Simon & Schuster, 2001. מסת"ב 0-684-84944-5.
• Nevin, David, and the Editors of Time-Life Books. Sherman's March: Atlanta to the Sea. Alexandria, VA: Time-Life Books, 1986. מסת"ב 0-8094-4812-2
• Trudeau, Noah Andre. Southern Storm: Sherman's March to the Sea. New York: HarperCollins, 2008. מסת"ב 978-0-06-059867-9.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הצעדה אל הים בוויקישיתוף