ג'יימס לונגסטריט
 | |
| ג'יימס לונגסטריט | |
| לידה |
8 בינואר 1821 מחוז אדג'פילד, קרוליינה הדרומית |
|---|---|
| פטירה | 2 בינואר 1904 (בגיל 82) |
| כינוי | 'פיט הזקן', 'סוס המלחמה של לי' |
| השתייכות |
 צבא ארצות הברית צבא הקונפדרציה |
| תקופת הפעילות |
1842–1861 (צבא ארצות הברית) 1861 – 1865 (צבא הקונפדרציה) |
| דרגה |
 מייג'ור (צבא ארצות הברית) לייטננט גנרל (צבא הקונפדרציה של אמריקה) |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד הקורפוס הראשון, הארמייה של צפון וירג'יניה | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת ארצות הברית-מקסיקו מלחמת האזרחים האמריקנית | |
| תפקידים אזרחיים | |
|
שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית (בתפקיד: 1881-1880) חבר ועדת הרכבות מרשל צפון וירג'יניה | |
ג'יימס לונגסטריט (באנגלית: James Longstreet; 8 בינואר 1821 - 2 בינואר 1904) היה אחד הגנרלים החשובים ביותר של הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא שירת כמפקד קורפוס תחת פיקודו של הגנרל הנודע רוברט לי במהלך כמה מהקרבות המפורסמים ביותר של ארמיית צפון וירג'יניה בזירה המזרחית, שבעקבותיהם כינה לי את לונגסטריט 'סוס המלחמה הזקן שלי'. בנוסף הוא גם שירת בארמיית טנסי תחת הגנרל ברקסטון בראג בזירה המערבית. ההיסטוריון והביוגרף ג'פרי וורט כתב: "לונגסטריט... היה מפקד הקורפוס הטוב ביותר בארמיית צפון וירג'יניה; למעשה, הוא היה ללא ספק מפקד הקורפוס המוכשר ביותר במלחמה בשני הצדדים".
שנותיו המוקדמות
לונגסטריט נולד במחוז אדג'פילד, קרוליינה הדרומית. הוא היה ילדם החמישי והבן השלישי של ג'יימס ומרי אן דנט לונגסטריט, שהיו בעלי מטע כותנה בצפון-מזרח ג'ורג'יה. אביו של ג'יימס התרשם מהאופי החזק של בנו בעבודה במטע, ונתן לו את הכינוי פיטר, והוא נודע בתור 'פיט' או 'פיט הזקן' למשך שארית חייו.
אביו של ג'יימס החליט שבנו צריך ללכת לקריירה צבאית, אך הרגיש כי מערכת החינוך המקומית לא תוכל להכינו כראוי לצבא. בגיל תשע נשלח ג'יימס לגור עם דודו ודודתו באוגוסטה, ג'ורג'יה. ג'יימס בילה שמונה שנים בעבודה במטע של דודו אוגוסטוס, שבמהלכן למד באקדמיה המחוזית ריצ'מונד. אביו נפטר מכולרה במהלך ביקור באוגוסטה ב-1833.
ב-1838 נרשם ג'יימס לאקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית וסיים את לימודיו ארבע שנים מאוחר יותר. הוא סבל מבעיות משמעת ולא הצליח בלימודים, וסיים במקום ה-54 מתוך 56 החניכים באותה שנה. הוא היה פופולרי בקרב חבריו לכיתה, והתיידד עם כמה אנשים שיהפכו להיות אישים חשובים במלחמת האזרחים, ביניהם ג'ורג' הנרי תומאס, ויליאם רוזקרנס, ג'ון פופ, דניאל היל, לאפאייט מקלאוס, ג'ורג' פיקט ויוליסס גרנט.
לונגסטריט שירת במשך שנתיים בבסיס הצבאי ג'פרסון שבמיזורי יחד עם חברו מהאקדמיה לוטננט גרנט. במהלך שרותו שם, לונגסטריט פגש את מריה לואיזה גרלנד, עימה הוא התחתן בשנת 1848 לאחר מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, נישואים שהחזיקו 40 שנה והניבו 10 ילדים.
מלחמת ארצות הברית מקסיקו
לונגסטריט שירת בהצטיינות במלחמה נגד מקסיקו ברגימנט הרגלים ה-8. הוא קודם בדרגה לקפטן לאחר הקרבות בצ'ורובוסקו ובקונטררס, ולמייג'ור לאחר הקרב במולינו דל ריי. בקרב צ'פולטפק שנערך ב-12 בספטמבר 1847, נפצע לונגסטריט בירך לאחר שהסתער על גבעה עם דגל הרגימנט; כשנפל, הוא מסר את הדגל לחברו לוטננט ג'ורג' פיקט שהצליח להגיע לפסגת הגבעה.
לאחר המלחמה והתאוששותו מהפציעה בצ'פולטפק, לונגסטריט שירת בפורט מרטין ובפורט בליס שבטקסס. הוא לא התלהב מרעיון הפרישה מהאיחוד, אך הושפע מדודו אוגוסטוס שלימד אותו על דוקטרינת זכויות המדינות בארצות הברית. הוא התפטר מצבא ארצות הברית ביוני 1861 כדי לנסות את מזלו עם הקונפדרציה במלחמת האזרחים.
מלחמת האזרחים
קרב בול ראן הראשון ומערכת חצי האי
לונגסטריט הגיע לריצ'מונד שבוירג'יניה ומונה ללויטננט קולונל בצבא הקונפדרציה. הוא נפגש עם נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס ב-22 ביוני 1861, שם נודע לו כי הוא קודם לדרגת בריגדיר גנרל. הוא קיבל פקודה להתייצב אצל בריגדיר גנרל פ. ג.ט. בורגארד במנאסס, ושם קיבל פיקוד על בריגדה. טבילת האש של הבריגדה הייתה בקרב על מעברת בלקבורן שנערך ב-18 ביולי. בקרב בול ראן הראשון שהתרחש שלושה ימים מאוחר יותר לבריגדה היה תפקיד שולי. לאחר ניצחון הדרום בבול ראן, לונגסטריט זעם על כך שמפקדיו לא רדפו אחרי כוחות האיחוד הנסוגים. ב-7 באוקטובר לונגסטריט קודם לדרגת מייג'ור גנרל וקיבל פיקוד על דיוויזיה בארמיית צפון וירג'יניה.
בינואר 1862 פקדה טרגדיה את משפחתו של לונגסטריט. מגפת שנית שפרצה בריצ'מונד גבתה את חייהם של שלושה מילדיו בתוך שבוע. לונגסטריט היה שבור בעקבות מות ילדיו והחל להסתגר בעצמו. הוא פנה לדת והפך לאפיסקופלי אדוק.
במערכת חצי האי שנערכה באותה שנה הביאו ביצועיו של לונגסטריט כמפקד לתוצאות מעורבות: בקרבות ביורקטאון ובוויליאמסברג הוא תפקד בצורה טובה ועיכב את התקדמותו של צבא האיחוד בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ורג' מקללן לעבר ריצ'מונד. בקרב שבעת האורנים שהתחולל בסוף חודש מאי הוא הצעיד את חייליו בכיוון שגוי וגרם לבלבול עם יחידות אחרות של הקונפדרציה, ובכך גרע מכוחה של התקפת הנגד הדרומית על מקללן. במהלך הקרב נפצע מפקד ארמיית צפון וירג'יניה הגנרל ג'וזף א' ג'ונסטון, והוא הוחלף על ידי הגנרל רוברט א' לי.
במהלך קרבות שבעת הימים שנערכו בחודש יוני בהם הצליחה ארמיית צפון וירג'יניה להדוף את צבאו של מקללן, לונגסטריט כבר פיקד על 15 בריגדות, כמחצית מהארמייה של גנרל לי. הוא תפקד בקרבות בצורה טובה ואגרסיבית, במיוחד בגיינס מיל ובגלנדייל, וביסס את מעמדו כקצין הבכיר ביותר של לי.
קרב בול ראן השני, המערכות על מרילנד ופרדריקסברג
המוניטין הצבאי של מפקדי הקורפוסים של לי, סטונוול ג'קסון ולונגסטריט, אפיינו בדרך כלל את ג'קסון כנועז והתקפי, ואילו את לונגסטריט כמפקד הגנתי. ג'קסון תואר כפטיש של הארמייה, ולונגסטריט כסדן. אולם התיאורים הללו נופצו באוגוסט 1862, לאחר המערכה על צפון וירג'יניה. לונגסטריט פיקד על האגף הימני וג'קסון על השמאלי. האחרון החל את המערכה בפעולת איגוף מהירה שהציבה את הקורפוס שלו מאחורי ארמיית וירג'יניה של מייג'ור גנרל ג'ון פופ, אולם במקום לתקוף ג'קסון העדיף לתפוס עמדות הגנה ולמעשה הזמין את פופ לתקוף אותו. עם תחילת קרב בול ראן השני, פופ הלם בקורפוס של ג'קסון בזמן שלונגסטריט ושארית הארמייה של לי צעדו לעבר שדה הקרב. בביקורות שנשמעו לאחר המלחמה הואשם לונגסטריט בכך שצעד לאט מדי עם חייליו והשאיר את ג'קסון להילחם לבדו במשך יומיים שלמים, אולם חייליו הצליחו לעבור 50 קילומטרים בקירוב בקצת יותר מיממה, אך גנרל לי לא עשה כל ניסיון לרכז את צבאו במהירות.
לאחר שחייליו של לונגסטריט הגיעו לשדה הקרב בצהרי ה-29 באוגוסט, לי הורה לו לפתוח בפעולת איגוף על צבא האיחוד שהתרכז בתקיפת ג'קסון. לונגסטריט התעכב במשך שעות הצהריים, וביקש זמן כדי לבצע סיור אישי בשטח. בשעה 18:30 נעה הדיוויזיה של בריגדיר גנרל ג'ון הוד לעבר הקורפוס ה-5 של האיחוד, אולם לונגסטריט הסיג את כוחותיו של הוד בשעה 20:30. פעם נוספת נמתחה ביקורת על ביצועיו של לונגסטריט, ולאחר המלחמה טענו מבקריו כי התנהלותו האיטית, חוסר הרצון לתקוף ואי הציות לפקודות של הגנרל לי היו אות מבשר לביצועיו השנויים במחלוקת בקרב גטיסברג.
למרות הביקורת נגדו, ביצועיו של לונגסטריט למחרת היום ב-30 באוגוסט היו מהטובים שלו במלחמה. הגנרל פופ האמין שג'קסון מתחיל לסגת ולונגסטריט ניצל זאת ותקף יחד עם 25,000 חיילים את האגף השמאלי של האיחוד. במשך כיותר מארבע שעות לונגסטריט כיוון בעצמו את האש הארטילרית על האיחוד ושלח בריגדות לקרב. חייליו של פופ נאלצו לסגת באופן הדומה לנסיגה המבישה של האיחוד בקרב בול ראן הראשון. לונגסטריט נתן את כל הקרדיט על הניצחון ללי ותיאר את המערכה כ'מבריקה ופיקחית'.
בשניים מהקרבות ההגנתיים הגדולים של הקונפדרציה ב-1862, אנטיאטם ופרדריקסברג, לונגסטריט אישש את השערותיו לכך שטקטיקת ההגנה מוצלחת בהרבה מתקיפה. בקרב אנטיאטם שנערך בחודש ספטמבר לונגסטריט החזיק בעמדותיו ההגנתיות כנגד כוח הגדול ממנו פי שניים. בסיומו של היום העקוב ביותר מדם במלחמה, לי קיבל את פניו באומרו: "אה! הנה לונגסטריט; הנה סוס המלחמה הזקן שלי!". ב-9 באוקטובר, מספר שבועות לאחר הקרב, לונגסטריט קודם בדרגה ללוטננט גנרל. לי ארגן זאת כך שהקידום של לונגסטריט יקדים את זה של ג'קסון ביום אחד, ובכך יהפוך את סוס המלחמה הזקן לקצין בדרגת לוטננט גנרל הבכיר ביותר בצבא הקונפדרציה. לונגסטריט כעת פיקד על הקורפוס הראשון המורכב מחמש דיוויזיות - כ-41,000 חיילים.
בחודש דצמבר 1862, הקורפוס של לונגסטריט מילא תפקיד מכריע בקרב פרדריקסברג. מאחר שלי נתן ללונגסטריט פקודה לנוע לעבר פרדריקסברג לפני שכוחות האיחוד הגיעו לעיר, הוא הספיק לבסס קו הגנה חזק, ונתן הוראה לבניית שוחות, משוכות, וביצורי שדה. בנוסף לכך, לונגסטריט הציב את חייליו מאחורי חומת אבן על רמת מרי'ס ששלטה על העיר, והצליח להדוף ארבע עשר התקפות מצד האיחוד, כשהוא מסב להם כ-8,000 אבידות לעומת 1,000 שלו.
גטיסברג
פעולותיו של לונגסטריט בקרב גטיסברג יהיו במרכז המחלוקת שסבבה אותו במשך יותר ממאה. לונגסטריט, שהיה מודאג מעמדות ההגנה החזקות של האיחוד, הציע ללי לאגף את האויב משמאל ולהקים עמדות הגנה שיאלצו את מפקד האיחוד מייג'ור גנרל ג'ורג' מיד לתקוף אותו. לי דחה את ההצעה, באומרו: "אם האויב יהיה שם מחר, אנו מוכרחים לתקוף אותו".
בתוכניתו של לי ליום הקרב השני היה על לונגסטריט לתקוף את אגף שמאל של האיחוד, כשלאחריה תבוא מתקפה של הדיוויזיה של א. פ. היל על רכס בית הקברות במרכז, והתקפה של ריצ'רד איוול על אגף ימין. לונגסטריט, שכוחותיו לא היו ערוכים לתקוף בזמן, קיבל רשות מלי להמתין עד שכל חייליו יגיעו לשדה לפני שיפתח בהתקפה. כדי לנוע בהסתר מעיני חיילי האיחוד היה על לונגסטריט לבצע מעקף ארוך שגזל זמן רב. ביקורות לאחר המלחמה טענו כי לונגסטריט קיבל פקודה מלי לתקוף בשעות הבוקר המוקדמות, והעיכוב שלו היה לאחד הגורמים המרכזיים בתבוסה של הדרום בקרב. מאידך, לי הסכים לעיכובים של לונגסטריט כדי שיתאפשר לכל חייליו להגיע בזמן, ונתן את הפקודה הרשמית לתקוף רק בשעה 11:00 בבוקר. היסטוריונים רבים מסכימים כי לונגסטריט לא פעל במרץ אחר הוראותיו של לי.
בליל ה-2 ביולי, לונגסטריט נמנע מההרגל הקבוע של להיפגש עם לי במפקדתו כדי לדון על יום הקרב שהיה בטענה שהוא עייף מדי. בשעות הבוקר של ה-3 ביולי הגיע לי למפקדתו של לונגסטריט, והורה לו לתקוף בכל הכוח את המרכז של צבא הצפון. לונגסטריט ידע כי להתקפה החזיתית הזו יש מעט מאד סיכויים להצליח מאחר שמערך ההגנה של האיחוד היה דומה לזה שהוא הקים בפרדריקסברג. חיילי הקונפדרציה יאלצו לעבור 1.5 קילומטר בשטח פתוח כשבדרך הם יצטרכו להתגבר על גדרות ומכשולים תחת אש. בזיכרונותיו טוען לונגסטריט כי העלה את חששותיו בפני לי:
”"גנרל, הייתי חייל כל ימי חיי. לחמתי עם חיילים בזוגות, במחלקות, בפלוגות, ברגימנטים, בדיוויזיות ובארמיות, ועליי לדעת, כמו כל אחד אחר מה חיילים מסוגלים לעשות. זו דעתי כי 15,000 חיילים אינם מסוגלים לכבוש את העמדה הזו."”
ההתקפה שנודעה כ'ההסתערות של פיקט', על שמו של ג'ורג' פיקט שהוביל אותה, נהדפה באבידות כבדות והייתה לנקודה המכריעה בהפסד של הקונפדרציה בקרב. למחרת היום הורה לי על נסיגה בחזרה לוירג'יניה.
טנסי
באוגוסט 1863, לונגסטריט כתב מכתב פרטי לשר המלחמה ג'יימס סדון, שבו ביקש לעבור לזירה המערבית ולשרת תחת פיקודו של ידידו הוותיק הגנרל ג'וזף א' ג'ונסטון. נשיא הקונפדרציה דייוויס יחד עם לי הסכימו לבקשה ב-5 בספטמבר, מאחר שארמיית הטנסי של בראג הייתה נתונה ללחץ גובר מצד האיחוד בטנסי. באחד מהמסעות הלוגיסטים המסובכים ביותר במלחמה שנמשך כשלושה שבועות, לונגסטריט עבר יחד עם הקורפוס שלו כ-1,247 קילומטרים על פני 16 מסילות רכבת עד אשר נפגש עם הארמייה של בראג בצפון ג'ורג'יה.
בקרב צ'יקאמאוגה שנערך בין ה-19 ל-20 בספטמבר, לונגסטריט פיקד על אגף שמאל בארמייה של בראג שנלחמה כנגד ארמיית קמברלנד בפיקודו של וויליאם רוזקרנס. ביום השני לקרב, לונגסטריט תקף את קווי ההגנה של האיחוד וניצל טעות של רוזקרנס שיצרה פער בשורותיו. אגף ימין של האיחוד קרס בעקבות ההתקפה ורוזקרנס ברח משדה הקרב. מייג'ור גנרל ג'ורג' תומאס הצליח לערוך מחדש את חיילי האיחוד הנסוגים והקים עמדות הגנה על גבעה סמוכה. הוא הצליח להחזיק בעמדותיו כנגד התקפות חוזרות ונשנות של לונגסטריט שלא קיבל סיוע מספק מאגף ימין של הקונפדרציה. עם רדת הלילה נגמר הקרב, אף על פי שבראג הניח לחיילי האיחוד לסגת מבלי שינהל אחריהם מרדף, הקרב נחשב לניצחון הגדול ביותר של הקונפדרציה בחזית המערבית וללונגסטריט היה חלק חשוב בניצחון.
מהערבות עד אפומטוקס
כשגילה לונגסטריט כי יוליסס גרנט מונה למפקד צבא האיחוד, הוא אמר לעמיתיו הקצינים ש"הוא ילחם בנו בכל יום ובכל שעה עד סוף המלחמה." בקרב הערבות שנערך ב-5 במאי 1864, לונגסטריט שב ונלחם יחד עם לי ועזר להציל את הקונפדרציה מהפסד, כשהוא משתמש בטקטיקות חדשניות כדי להתמודד עם תנאי שטח קשים. ההיסטוריון אדוארד סטיר זקף חלק גדול מהניצחון של הדרום ל"תצוגה הטקטית הגאונית של לונגסטריט שפיצתה על החיסרון המספרי של צבאו." הוא נפצע בקרב מירי כוחותיו רק 6.5 קילומטרים מהמקום בו ג'קסון נפצע שנה קודם לכן. הכדור עבר דרך כתפו, כשהוא פוגע בעצבים, ומותיר שסע בגרונו.
לונגסטריט טופל בלינצ'ברג, וירג'יניה, והמשיך את התאוששותו באוגוסטה שבג'ורג'יה. הוא סבל במשך שנה משיתוק בידו הימנית, אך חזר לפקד על חייליו עוד באוקטובר 1864. במצור על פיטרסברג הוא הופקד על הגנת ריצ'מונד, ולאחר מכן נסוג יחד עם לי בתום המערכה על אפומטוקס. כששקל לי להיכנע, לונגסטריט יעץ לו כי הוא מאמין שגרנט יתייחס אליהם בצורה הוגנת, אך כשרכב לי לבית המשפט של אפומטוקס ב-9 באפריל 1865, אמר לו לונגסטריט: "גנרל, אם הוא לא ייתן לנו תנאים טובים, חזור הנה ותן לנו להילחם עליהם."
לאחר המלחמה
לאחר סיום המלחמה, לונגסטריט ומשפחתו עברו להתגורר בניו אורלינס, שהייתה פופולרית בקרב מספר גנרלים לשעבר בקונפדרציה. הוא נכנס לעסקי הכותנה והפך לנשיאה של חברת ביטוח. הוא הגיש בקשה לחנינה לנשיא אנדרו ג'ונסון, בחסות ידידו הוותיק יוליסס גרנט. אולם ג'ונסון סירב לבקשה, ואמר ללונגסטריט בפגישה בין השניים: "ישנם שלושה אנשים מהדרום שלעולם לא יזכו לחנינה: ג'פרסון דייוויס, הגנרל לי, ואתה. הסבת יותר מדי צרות לאיחוד." ביוני 1868 השיב לו הקונגרס של ארצות הברית את זכויותיו כאזרח.
לונגסטריט הפך לאחר המלחמה ל'מורד משוקם', ותמך בשוויון זכויות לשחורים ובאיחוד המדינה, והיה לקצין הדרומי היחיד שהצטרף להמפלגה הרפובליקנית בתקופת השיקום. סיבות אלו, בנוסף לתמיכתו בגרנט במרוץ לנשיאות של 1868 הובילו לניכורו בקרב מרבית התושבים הדרומיים. ב-1872 מונה לונגסטריט למפקד כל כוחות המיליציה והמשטרה בניו אורלינס. במהלך מחאה שנערכה כנגד אי סדרים בבחירות של 1874, כוח מזוין של 8,400 חברים מה"ליגה הלבנה" התקדם לעבר בניין הממשלה. לונגסטריט, שפיקד על כוח של 3,600 שוטרים וחיילי מיליציה אפרו-אמריקאים, רכב לעבר המפגינים אך הופל מסוסו ונלקח בשבי. הליגה הלבנה הסתערה וגרמה למרבית מחייליו של לונגסטריט לנוס או להיכנע, כשלבסוף נדרשו חיילים פדרליים להגיע למקום כדי להשיב את הסדר. הימצאותם של חיילים שחורים בפיקודו של לונגסטריט הגבירו עוד יותר את הניכור והגינוי כלפיו בקרב הדרומיים.
ב-1875 עזבה משפחת לונגסטריט את ניו אורלינס ועברה להתגורר בגיינסוויל, ג'ורג'יה. ב-1880 מינה אותו הנשיא רתרפורד הייז לשגריר באימפריה העות'מאנית, ומ-1897 עד 1904 הוא היה חבר ועדת הרכבות של ארצות הברית. בנוסף, הוא שירת כמרשל בין השנים 1884-1881, אך עלייתה לשלטון של המפלגה הדמוקרטית סיימה את הקריירה הפוליטית שלו, והוא פרש לחוותו. בדצמבר 1889 נפטרה אשתו, ולונגסטריט נישא מחדש ב-1897 להלן דורטץ', הצעירה ממנו ב-42 שנים.
בספר זכרונותיו בשם ממנאסס עד אפומטוקס שיצא לאור ב-1896, לונגסטריט הפריך את מרבית הטענות שהשמיעו כלפיו ותיקי הקונפדרציה. שנותיו האחרונות התאפיינו בבריאות רופפת כשהוא סובל מחירשות חלקית ושיגרון קשה. הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר בגיינסוויל, ונקבר בחלקת הקברות באטה ויסטה.
הנצחתו
- מספר רב של מקומות בגיינסוויל ובג'ורג'יה נושאים את שמו, ביניהם גשר לונגסטריט וחלק מכביש 129.
- כביש לונגסטריט בפורט בראג, קרוליינה הצפונית.
- במלחמת העולם השנייה נקראה על שמו ספינת ליברטי.
- ב-1998 הוקם בפארק הלאומי בגטיסברג פסל של לונגסטריט בו הוא נראה רוכב על סוסו האהוב הירו.
- אגודת לונגסטריט היא מוזיאון בגיינסוויל, המוקדש ללימוד חייו.
בתרבות הפופולרית
דמותו של לונגטסריט מוצגת בנובלה 'כמה מעט נותרו' (How Few Remain) פרי עטו של הסופר הארי טרטלדאב, המתארת היסטוריה חלופית בו נצחה הקונפדרציה במלחמה, ובנובלה של רוברט קונרוי, '1901'. הוא גם מתואר בסרט גטיסברג על ידי השחקן טום ברנג'ר, ובפריקוול אלים וגנרלים של הבמאי ברוס בוקסלייטנר.
לקריאה נוספת
- Wert, Jeffry D. General James Longstreet: The Confederacy's Most Controversial Soldier: A Biography. New York: Simon & Schuster, 1993.
- Longstreet, James. From Manassas to Appomattox: Memoirs of the Civil War in America. New York: Da Capo Press, 1992. First published in 1896 by J. B. Lippincott and Co.
- Callihan, David L. "Neither Villain Nor Hero: A Reassessment of James Longstreet's Performance at Gettysburg." The Gettysburg Magazine, issue 26, January 2002.
- Dickson, Charles Ellis. "James Longstreet." In Encyclopedia of the American Civil War: A Political, Social, and Military History, edited by David S. Heidler and Jeanne T. Heidler. New York: W. W. Norton & Company, 2000.
- Connelly, Thomas L., and Barbara L. Bellows. God and General Longstreet: The Lost Cause and the Southern Mind. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1982.
- Knudsen, LTC Harold M. General James Longstreet: The Confederacy's Most Modern General. Tarentum, PA: Word Association Publishers, 2007.
- Sanger, Donald B., and Thomas Robson Hay. James Longstreet, I: Soldier. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1952.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'יימס לונגסטריט |
- לונגסטריט כרוניקלז
- אתר האגודה של לונגסטריט
- ביוגרפיה צבאית של לונגסטריט
- אנציקלופדיה וירג'יניה
- מסמך מקורי המציג את חתימתו של לונגסטריט בכתב הכניעה של הקונפדרציה
- מאמר מאת ג'פרי וורט
25534036ג'יימס לונגסטריט